מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק מה – הלכות הבשמים

תוכן הספר

בשמים להבדלה

טעמי ברכת הבשמים במוצאי שבת

א – טעמים רבים ניתנו לכך שמברכים ברכה על ריח הבשמים ב"הבדלה" במוצאי שבת[1], מתוכם שניים עיקריים על פי הפשט:

* – בשבת האדם מקבל "נשמה יתירה" והיא עוזבת אותו במוצאי שבת, וכדי להפיג את הכאב שבעזיבת ה"נשמה יתירה" תקנו חז"ל להריח בשמים[2]. ואפילו שאין אדם מרגיש בקבלת ה"נשמה יתירה" או בעזיבתה בגלל חומריותו, מזלו מרגיש בכך ועל כן צריך להריח בשמים.

* – בשבת נחה אש הגיהינום[3] לרשעים[4] ובמוצאי שבת חוזרת לבעור, וכדי להעביר את סירחון הגיהינום מריחים בשמים.

טעם ע"פ הסוד

ב – טעמים אלה ואחרים שנאמרו על פי הפשט אינם אלא כדי לסבר את האוזן, אך הטעם האמיתי לברכת הבשמים הוא ע"פ הקבלה[5].

בשמים בהבדלה ביו"ט

ג – בהבדלה של מוצאי יו"ט – אין מברכים על בשמים[6], אבל במוצאי יו"ט שחל בשבת – מברכים.

הבדלה ללא בשמים

ד – לפי הפשט – אין חובה לחזר אחרי בשמים ונר[7], אך לפי הקבלה – צריך לחזר אחרי בשמים ונר[8].

ה – מי שאין לו בשמים לברכה ב"הבדלה" – יבדיל ללא בשמים, וכשיזדמנו לו בשמים יברך עליהם[9].

ברכת בשמים ב"הבדלה"

ספרדים – מברכים את הברכה הפרטית

ו – מנהג הספרדים[10] לברך, בין בימות החול ובין ב"הבדלה" במוצאי שבת, על כל סוג מסוגי הבשמים את ברכתו הראויה, ומ"מ אם מסופקים בברכתו של הבשמים – יברכו אף הם "בורא מיני בשמים"[11].

אשכנזים – מברכים "מיני בשמים"

ז – מנהג האשכנזים לברך ב"הבדלה" שעושים במוצאי שבת[12] על כל סוגי הבשמים ברכת "בורא מיני בשמים" ולא את ברכתו הפרטית של כל סוג. והטעם למנהגם הוא, שאין הציבור בקיאים בסוגי הבשמים השונים ועלולים לטעות בברכה[13].

אשכנזים – טוב שיקחו "מיני"

ח – למנהג האשכנזים – טוב שיקחו לכתחילה דבר שברכתו היא "מיני בשמים". ואם רוצים לברך ב"הבדלה" על הדס או מין צמח אחר וכמנהגם מברכים על כל סוגי הבשמים ב"הבדלה" ברכת "בורא מיני בשמים" – יצרפו לאותו צמח בושם נוסף שברכתו לכתחילה "בורא מיני בשמים"[14].

אשכנזי שרוצה לברך ברכה פרטית

ט – אשכנזי המכיר את סוג הבושם שלפניו, ויודע את דיני ברכות הריח, ורוצה לברך ב"הבדלה" את ברכתו הפרטית של אותו סוג בושם – יכול לברך את הברכה הפרטית ואינו צריך לחוש לשינוי מהמנהג.

ברכות הריח

שלא ליהנות מריח בלי ברכה

י – אסור להנות מעוה"ז בלא ברכה, ולכן יש להקפיד לברך על ריח טוב של בשמים[15].

* – אין מברכים "שהחיינו" על ריח חדש[16].

* – אין מברכים ברכה אחרונה על הבשמים[17].

עצי /עשבי /מיני בשמים

יא – ישנם שלושה סוגי בשמים, ולכל אחד מהן ברכה משלו[18]: א. על ריח שבא מן העצים מברכים: "בורא עצי בשמים". ב. על ריח שבא מצמחים שאינם עצים מברכים: "בורא עשבי בשמים". ג. על ריח שבא ממקור ריח שאינו צמח, כגון: בושם העשוי מחומרים כימיים, מברכים: "בורא מיני בשמים"[19] [וראה לקמן גדרי עץ, עשב, ומיני בשמים לעניין ברכת הריח]. ד. על פרי מברכים: "הנותן ריח טוב בפירות".

נוסח ברכת עישבי

יב – בענין ניקוד הברכה – יש לברך: בורא עִשְׂבֵי בְשָׂמִים (בחירי"ק), ולא עַשְׂבֵי (בפת"ח)[20], והבי"ת של "בְשָׂמִים" תהיה רפויה (קיצושו"ע סי' נ"ח סעי' ד').

ריח שאין לו עיקר

יג – אין לברך ברכת הריח על ריח שאין לו עיקר [ראה הערה[21]]. ולכן, אין לברך על מטפחת מבושמת, וכן אין לברך על כלים ספוגים ריח טוב, וכדלקמן סעי' מ"ו-מ"ט[22].

סדר עדיפיות

יד – אם היו מונחים לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים או פירות, ויכול להריח כל סוג בפני עצמו – יברך על כל סוג את ברכתו בנפרד. מברך תחילה: "עצי בשמים", ואח"כ: "עשבי בשמים", ולבסוף: "מיני בשמים"[23], ורק אח"כ יברך על פרי[24].

טעות בברכה

טו – טעה ובירך על "עצי בשמים" ברכת "עשבי בשמים" או על "עשבי בשמים" ברכת "עצי בשמים" – לא יצא ידי חובה[25].

"מיני" פוטר הכל

טז – על כל סוג בשמים שיש ספק לגבי ברכתו מברכים: "בורא מיני בשמים", שכן ברכת "בורא מיני בשמים" על הריח מקבילה לברכת "שהכל נהיה בדברו" על דבר מאכל[26].

טעה ובירך "שהכל"

יז – טעה ובירך על אחד מסוגי הבשמים "שהכל נהיה בדברו" במקום ברכת הריח – יצא ידי חובה מחמת הספק[27].

כשיש לפניו כמה סוגים

יח – היו מונחים לפניו שלושה סוגי בשמים, ומכיר שניים מתוכם, ויודע שברכתם "עצי" ו"עשבי" ומסתפק לגבי ברכת הסוג השלישי – לא יברך עליו "מיני" מספק אלא יברך "עצי" ו"עשבי" על השניים הראשונים ויכוון לפטור בברכתם גם את הסוג השלישי[28].

שני סוגי בשמים באגודה אחת

יט – עצי בשמים ועשבי בשמים המעורבים באגודה אחת – טוב להפרידם ולברך על כל סוג את ברכתו בנפרד ולהריחו, ואח"כ אם רוצה יכול להריח משניהם יחד[29], ואם אינו יכול להפרידם – יברך "בורא מיני בשמים".

כ – בדיעבד אם כללם בברכה אחת: "בורא עצי ועשבי בשמים" או שבירך על שניהם יחד "בורא מיני בשמים" – יצא ידי חובה[30].

עצי בשמים

כא – ההגדרה "עץ", לעניין ברכת הריח שברכתו "בורא עצי בשמים", מצריך שלושה תנאים אשר רק בהתקיים כל שלושת התנאים מברך: "בורא עצי בשמים":

א – צמח שגזעו קשה.

ב – צמח שגזעו נשאר משנה לשנה.

ג – צמח שאין עליו יוצאים משורשו אלא מגזעו וכ"ש מענפיו[31].

ציפורן

כב – על ריח ה"ציפורן" מברכים: "בורא עצי בשמים", וכן נהגו[32].

קינמון

כג – על ריח היוצא מקליפת עץ הקינמון [אע"פ שהוא תבלין הנאכל] מברכים: "בורא עצי בשמים" ולא: "הנותן ריח טוב בפירות". והטעם לכך הוא, שאינו נאכל בפני עצמו אלא נאכל בתערובת עם מאכלים אחרים[33].

"עשבי בשמים"

כד – גדר עשב, לעניין ברכת הריח שברכתו "בורא עִשבי בשמים"[34], הוא: צמח שגזעו אינו נשאר משנה לשנה[35].

פיגם – רודא

כה – על עשב הרודא הנקרא: 'פֵיגַם מצוי', כתב הבא"ח[36] שבבגדד לא היו מברכים עליו כלל, כי היה ריחו רע. ואף על פי כן, אנו נוהגים לברך עליו, לפי שאצלנו ריחו ערב וטוב, וברכתו: "בורא עשבי בשמים"[37].

כו – ריחאן ברכתו: "עשבי בשמים"[38].

נענע

כז – על צמח ה"נענע" מברכים: "בורא עשבי בשמים", ובתנאי שאין דעתו לאוכלו כעת, ולמרות שהוא נאכל – אין מברכים עליו: "הנותן ריח טוב בפירות"[39].

בורא מיני בשמים

כח – בשמים שאינם עץ או עשב או פרי, כגון: שמנים ריחניים – מברך עליהם: "בורא מיני בשמים"[40].

קפה

כט – אין לברך "הנותן ריח טוב בפירות" על קפה אלא "בורא מיני בשמים"[41], מכיון שדרך ברייתו של קפה הוא חסר ריח ורק על ידי קלייה הנעשית בידי אדם ניתן בו ריח[42]. וגם את ברכת "בורא מיני בשמים" יכול לברך על קפה רק כאשר הוא נמצא בידו, אבל אם עובר ליד מפעל של קפה ומריח את ריח הקפה – אינו מברך[43].

פירות העומדים לאכילה

ברכת ריח על פרי

ל – יש מי שאומר שמותר לברך ברכת הריח על פירות, אע"פ שעיקרו לאכילה, אם נטלו להריח בו אפילו שרוצה לאכלו[44]. ויש מי שאומר שאסור לברך ברכת הריח על דבר מאכל אלא אם כן מיעדו לריח בלבד כעת[45] [ולשיטתם אין לברך ברכת הריח על פלפל שחור, זנגביל, תפוח עץ וכדו'[46]]. להלכה, אם מריח ונהנה מריח הפירות – אנו מברכים ברכת הריח על פירות (ולגבי הנוסח ראה לקמן) שנטל בידו כדי להריח בו אם לא מתכוון לאכלו כעת[47], ואפי' אם מתכוין לאכלו אחרי זה – יעשה הפסק דהיינו, שיברך על הריח ויפסיק [ידבר או ילך למקום אחר], ויחזור ויברך על הפרי[48].

נוסח ברכת הריח על פרי

לא – י"א שמברך: "הנותן ריח טוב בפירות, וי"א שיאמר: "בפרי", וי"א שיברך: "אשר נתן ריח טוב". ומכיון שיש סוברים שמשמעות הנוסחים שונה – נמנעים מהרחת פירות. והמנהג, שמברכים: "הנותן ריח טוב בפירות", אמנם לכתחילה – עדיף שימנע מלהריחם[49].

פרי שהובא לפניו לאכילה ונטלו להרחה

לב – נחלקו הפוסקים אם מברכים ברכת הריח על פרי ריחני שהובא לפני האדם לאכילה, אך נטלו בידו כדי להריח בו. יש אומרים שמברך עליו ברכת הריח, משום שכרגע רוצה להריח בו, ויש אומרים שאין לברך עליו ברכת הריח, משום שעיקרו למאכל והנאת הריח טפילה. ועל כן – ראוי לא ליטול פרי שהובא לפניו לאכילה כדי להריח בו[50].

לימון, אננס, גויאבה

לג – לנוהגים לברך על פירות, על אננס מברך: "הנותן ריח טוב בפירות", וכן על ריח של לימון חמוץ מברכים: "הנותן ריח טוב בפירות". ולמרות שאינו נאכל לבדו אלא רק בתערובת עם מאכלים אחרים, מברכים עליו: "הנותן ריח טוב בפירות", משום שכל כוונת גידולו לאכילה[51]. יש אנשים שאוהבים את ריח הגויאבה ויש אנשים שריחה קשה להם מאוד. ולכן, אין הדין שווה לכולם, ורק לאדם שנהנה מריח הגויאבה מותר לברך עליה ברכת הריח, ויברך: "הנותן ריח טוב בפירות"[52].

פירות בוסר

לד – על פירות בוסר שאינם ראויים לאכילה אבל יש בהם ריח טוב, מברך: "הנותן ריח טוב בפירות"[53].

פרחי פירות

לה – על פרחי פירות היוצאים לפני חנטת הפרי, מברך: "בורא עצי בשמים", שהרי עדיין אינו פרי[54]. וישנם הלוקחים פרחים של עץ תפוח או לימון, ומרתיחים אותם במים (מֵי זַא"ר) כדי להפיק ריח, מברכים עליהם: "עצי בשמים"[55].

קליפת פירות

לו – על קליפת הפרי לבד אין לברך: "הנותן ריח טוב בפירות", אלא: "בורא מיני בשמים", וי"א: "עצי בשמים"[56]. להלכה, יברך: "בורא מיני בשמים", וכן הדין גם אם עיקר ריח הפרי הוא בקליפה[57].

פת חמה

לז – יש אומרים שצריך לברך ברכת הריח גם על ריח של פת חמה. ויש חולקים ואומרים שאין לברך עליו. ולכן, כדי לא להיכנס לספק ברכות, לכתחילה – אין להריח, ומכל מקום אם הריח, יאמר: "הנותן ריח טוב בפת" בלא שם ומלכות[58].

מאפה

לח – הנכנס לביתו ומריח ריח ממיני מאפה – לא יברך עליהם, מכיון שנחלקו הפוסקים האם מברכים על פת אלא יאמר בלא שם ומלכות: "הנותן ריח טוב בפת". ולגבי המילויים או תבלינים, מכיון שלא רואים את מקור הריח, הוי כריח שאין לו עיקר, ואין מברכים עליו[59].

מי ורדים

לט – 'מי ורדים' אמיתי, שהם מים שנסחטו מן הורד ממש, מברך עליהם: "בורא עצי בשמים"[60]. אמנם, יש להיזהר בזה משום שלרוב "מי ורדים" הנמכרים בשווקים אינם מי ורדים ממש, וברכתם: "בורא מיני בשמים"[61].

מים שיש בהם בשמים

מ – מים ששרו בהם עצי או עשבי בשמים, או מים שבושלו בתוכן עצי או עשבי בשמים עד שיצאו מי העצים או עשבים אל תוך המים או שבושלו עד שנימוחו אותם עצים או עשבים במים, אם היו עצים, יברך על המים: "בורא עצי בשמים", ואם עשבים, יברך על המים: "בורא עשבי בשמים"[62]. אמנם, כיום קשה לדעת מה כולל תהליך ייצור הבשמים, ולכן צריך לברך על כל מיני הבושם: "בורא מיני בשמים".

שמן ובקבוקי בושם

מא – נחלקו הפוסקים לגבי שמן שריחו אינו טבעי אלא קיבל ריח בעת שכבשו בו עצי או עשבי בשמים [והוציאו אותם בתום הכבישה], יש אומרים שצריך לברך עליו: "בורא שמן ערב", ויש אומרים שאין לברך עליו כלל, משום שריחו אינו ריח השמן עצמו והרי זהו ריח שאין לו עיקר[63] [ולכן לשיטתם, טוב גם לא להריח בו כלל, אלא אם כן בירך כבר: "בורא מיני בשמים" על בושם אחר[64]]. למעשה, אם הריח ונהנה מהריח השמן או נוזל אחר שספג בו ריח של בשמים – אינו נחשב לריח שאין לו עיקר, ומותר להריח בו ולברך עליו: "בורא מיני בשמים"[65].

בושם

מב – מברכים על בושם: "מיני" אבל אין מברכים על ההתזה, כיון דהוי ריח שאין לו עיקר אלא ישפוך על ידו עד שיהיה ניכר הנוזל ואז יברך[66].

בשמים בחנות

מג – הנכנס לחנות של בשמים ונתכוון להריח – מברך, משום דבחנות חשיבי עומדין להריח, דניחא ליה לבעל החנות שיריחו בני אדם ויקנו ממנו[67].

מד – בשמים שמונחים בחדר לסחורה, אפילו אם נכנס להריח – אין מברך, ורק אם נוטלן בידו – יברך עליהם.

מוגמר

מה – בשמים שמפיצים עשן ריחני בעת שריפתם, אם שורפם על מנת להריח את ריחם כעת – מברכים על הנאת ריחם ברכת הריח משעה שתעלה תימרתו (שיעלה עשן). וסוג הברכה הוא כפי סוג הבושם הנשרף – על עצים מברך: "בורא עצי בשמים" ועל עשבים מברך: "בורא עשבי בשמים"[68].

מו – "מוגמר שמגמרין בו את הכלים ואת הבגדים – אין מברכין עליהן, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר. וכן המריח בבגדים שהן מוגמרים – אינו מברך, לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר"[69].

טבק ריחני

מז – טבק או בד שהוספג בהם ריח – אין לברך עליהם כלל, שהרי זה ריח שאין לו עיקר[70].

אתרוג בבקבוק

מח – יש הנותנים את האתרוג כשהוא בתחילת גידולו [בעודו מחובר לעץ] בתוך בקבוק ריק כדי שיגדל בתוך הבקבוק, וכשגדל האתרוג חותכים את הענף המחובר לעץ ונותנים בתוך הבקבוק בושם נוזלי. ברכת הריח על בקבוק זה כברכת הבושם ולא כברכת האתרוג, משום שריח האתרוג מתבטל בריח הבושם.

אבקת כביסה

מט – אין לברך ברכת הריח על ריח של אבקת כביסה ריחנית או סבון רחצה שמפו וכדו', מכמה טעמים:

* – הם עשויים לתת ריח של ניקיון ולא ריח של תענוג[71].

* – ריחם הוא ריח שאין לו עיקר[72].

מטהרי אויר

נ – בשמים שאינם עשויים לריח טוב של תענוג, אלא רק להעביר ריח זוהמה – אין מברכים עליהם ברכת הריח, וע"כ אין לברך על מטהרי אויר של בית הכסא[73].

דאודורנט

נא – דאודורנט ריחני שמטרתו למנוע את ריח הזיעה – אין מברכים עליו, אמנם אם נעשה גם לתת ריח טוב, ושם כמות גדולה כך שהוא ניכר (שרואים את הנוזל) – יכול לברך עליו "מיני בשמים"[74]. אמנם, אם אינו ניכר – אין לברך עליו[75].

בושם

נב – בושם של נשים שאינו שייך לאשה מסוימת – אין איסור בהרחתו, ומותר גם לגבר לברך עליו ברכת הריח כפי שיפורט לקמן[76].

בושם של נשים

נג – אסור לגבר לברך על ריח היוצא מבקבוק בושם שתלוי על צווארה של אשה או המוחזק בידה, בין אם היא פנויה[77] או נשואה[78].

נד – בושם שאשה רגילה לתלות על גופה – אין לברך עליו, אפילו אינו על גופה.

נה – מעיקר הדין – מותר לברך על בקבוק בושם המיוחד לנשים המונח בארון, ועם כל זה רצוי שישתמש בבושם אחר אם אפשר.

בושם של אשתו כשהיא נדה

נו – אין לבעל להריח בבשמים שעל אשתו נדה או על בגדיה, אף שאינם עליה, אבל יכול להשתמש בבושם שלה אם אינו בא בכך לידי הרהור[79].

בעיות שונות בבשמים

בשמים של ע"ז

נז – "בשמים של מסיבה של עכו"ם – אין מברכין עליהם[80], שסתם מסיבת עכו"ם לעכו"ם"[81]. הנוצרים מניחים זרי פרחים על המתים, וזה נקרא בשמים של עכו"ם-ע"ז, שאין מברכין עליהם.

ערלה

נח – נחלקו הפוסקים אם מותר לברך ברכת הריח על עצי בשמים בתוך שלוש שנים לנטיעתם. יש אומרים שחל עליהם דין "ערלה" ואין להריח בהם[82], וכ"ש שאין להבדיל עליהם, וי"א שאין דין "ערלה" אלא בעצי מאכל[83]. להלכה – מחמירים לא להריח בעצי בשמים תוך שלוש שנים ראשונות[84].

דבר אסור באכילה

נט – מותר להריח דברים האסורים באכילה, כגון: בשמים המופקים מבעלי חיים טמאים וכדומה, וברכתם: "בורא מיני בשמים"[85].

אינו מריח

ס – מי שחוש הריח שלו נפגע ואינו יכול להריח "בשמים", וכן אדם שהוא מצונן ומחמת הליחה אינו מריח[86], והוא מבדיל להוציא את עצמו ידי חובה – לא יברך על ה"בשמים"[87]. אמנם, אם יש שם אחרים שיודעים לברך – יברכו הם והוא יענה "אמן" ויריח גם הוא עמהם, למרות שחוש הריח שלו נפגע, שאפשר שהנשמה שלו נהנית[88].

אינו מריח ואינם יודעים לברך

סא – המבדיל שאינו יכול עכשיו להריח – יכול לברך על הבשמים מתי שמוציא אחרים ידי חובה [קטנים], והוא שאינם יודעים לברך[89].

מסופק אם מריח

סב – המסופק אם יצליח להריח את הבשמים – ינסה להריח מעט לפני שמברך, אם חש בריח הבשמים – יברך ואם לאו – לא יברך. ואין לחוש בזה לנהנה מן העוה"ז בלא ברכה[90].

אינו נהנה מן הבשמים

סג – אדם שמריח את ריח הבשמים אך אין ריח זה ערב לו – לא יברך על בשמים אלו[91].

אבל תוך שבעה

סד – לפי מנהג הספרדים – אבל תוך שבעת ימי האבל מבדיל כרגיל [בלי פסוקי השמחה], ואומר את כל ברכות ה"הבדלה", ובכלל זה ברכת הבשמים[92]. אמנם, למנהג האשכנזים[93] – אבל תוך שבעה לא מברך ברכת הבשמים, וכל אחד ינהג לפי מנהגו[94].

הכנסת בשמים לבית האבל

סה – גם למנהג הספרדים, שאבלים נוהגים להניח בשמים לעילוי נשמת הנפטר[95], הטוב ביותר הוא לא להכניס את הבשמים לבית האבל, אלא להניח אותם בכניסה לבית האבל כדי שיברכו שם ולא בתוך הבית[96].

סוגי הבשמים ב"הבדלה"

סו – הדס – נהגו להשתדל לברך ב"הבדלה" את ברכת הבשמים על צמח ה"הדס"[97], וכמה טעמים לדבר:

א – משום שנאמר[98]: "ותחת הסרפד יעלה הדס", ובסמוך[99] מדבר על שמירת השבת: "כל שומר שבת" וכו'[100].

ב – כל הבשמים ריחם עולה מיד ונהנה מהם לפני שמספיק לברך עליהם, אבל ריח ההדס אינו עולה עד שממשמשים בו[101].

הדס משולש

סז – נהגו לקחת את ההדס מארבעת המינים אחרי סוכות ולברך עליו במוצאי שבת כל היכא דאפשר[102].

ארבעת המינים

סח – נחלקו הפוסקים אם מותר לברך ברכת הריח על אתרוג שיוחד למצות "ארבעת המינים" בימי חג ה"סוכות". ולכן – ראוי לא להריח בו במשך כל ימי חג ה"סוכות"[103].

סט – הדס של מצווה שיוחד ל"ארבעת המינים" – דינו כדין כאתרוג של מצווה, שאין לברך עליו בימי חג ה"סוכות", אבל הדס [ואפילו הדס משולש] שלא יוחד למצות "ארבעת המינים" – מותר להריח בו ולברך עליו גם בימי חג ה"סוכות"[104].

ע – מי שאין לו שלושה הדסים משולשים – רצוי שיברך על הדסים שאינם משולשים שאף הם עדיפים על שאר בשמים[105].

אגוד בהדס

עא – לכתחילה טוב מאוד לברך ב"הבדלה" על שלושה הדסים משולשים אגודים יחד[106].

אגוד בצמחים אחרים

עב – המברך ב"הבדלה" על צמחים אחרים – טוב יעשה אם ייקח גם הוא בידו שלושה ענפים[107].

כדרך גדילתו

עג – יאחז את ההדס כדרך גדילתו בזמן הברכה וכן בזמן שמריח בו[108]. וגם כאשר מברך על שאר עצי בשמים יאחזם כדרך גדילתם[109]. טוב לאחוז את הבשמים כדרך גדילתם בשעת הברכה וההרחה בכל פעם שמברך על בשמים[110] ולא רק כשמברך עליהם ב"הבדלה".

אחיזה בימין

עד – כשמתחיל להבדיל – יאחז את כוס היין ביד ימין ואת הבשמים ביד שמאל. כשמגיע לברכת הבשמים יעביר את הבשמים לימינו ואת הכוס יאחז בשמאלו. וכן יעשה כשמגיע לברכת האש[111].

אחיזת הבשמים לאיטר

עה – איטר יד ימינו – יאחז את הבשמים בשעת הברכה וההרחה בימין כל אדם ולא בימינו [שהיא שמאל כל אדם][112].

הרחה שלוש פעמים

עו – יש נוהגים להריח את הבשמים ב"הבדלה" בשלוש שאיפות, כדי להמשיך לימות החול הארת שבת, כנגד: נפש, רוח ונשמה[113].

"ריח ניחוח אשה לה'"

עז – טוב שהאדם ירגיל את עצמו לומר בכל פעם שמריח בשמים: "ריח ניחוח אשה לה'", מפני שבפסוק זה נרמזו כל כוונות הריח[114]. אמנם ב"הבדלה" – עדיף לא לומר פסוק זה בפה אלא רק להרהר בו בזמן ההרחה.

כבוד המצווה

עח – בשמים שברך עליהם ב"הבדלה" – לא יזרקם באשפה או על הארץ בביזיון. אמנם, אם עוטף אותם בשתי עטיפות – יכול להניחם באשפה. ומותר לעשות מהבשמים תה וכדו'[115].

מצווה גוררת מצווה

עט – הטוב ביותר לשמור בשמים שברכו עליהם ב"הבדלה" ולהסיק בהם את מדורת ביעור החמץ בערב חג הפסח וכד', משום שדבר שעשו בו מצווה אחת טוב לעשות בו מצווה נוספת[116].

 


 

 

[1] שו"ע (סי' רצ"ז סעי' א').

[2] כן כתבו התוס' (ביצה ל"ג ע"ב), וז"ל: "וי"ל דלעולם טעמא דמברכי' אבשמים במ"ש הוי – משום נשמה יתירה, ובי"ט ליכא נשמה יתירה", משנ"ב (סי' רצ"ז ס"ק ב'), כה"ח (שם ס"ק א').

[3] אך אין אש הגהינם נחה לרשעים שחללו שבת בעוה"ז, כמו שנאמר בישעיה (ס"ו, כ"ד): "ואשם לא תכבה".

[4] ערוך השולחן (סי' רצ"ז סעי' א'): "ועוד דבשבת גם הגיהנם במנוחה, ובמוצאי שבת מתחיל לשרוף, ואשו של גיהנם מסריח והנפש נחלש מזה, ונצרך לתמכו ולסעדו. ואף על גב דכל אלו טעמים רוחניים מ"מ כל נפש מישראל מרגיש בזה, וסימן מובהק לזה דכל איש ישראל במוצאי שבת מוצא את עצמו בהשתנות ואף על גב דאיהו לא חזי מזלא חזא ושני הטעמים צריכים זל"ז [ב"ח], ולכן במוצאי יום טוב – אין מברכין על הבשמים, משום דביו"ט ליכא נשמה יתירה, ובמוצאי שבת שחל ביום טוב ג"כ ליכא בשמים, מפני שהגיהנם שובת גם ביום טוב".

[5] בפרי עץ חיים (שער השבת פרק כ"ד [דף ק"ה ע"ב]) כתב בשם האר"י: "אבל ענין עצי בשמים, תכוין אל סוד הריח, כמבואר אצלינו בסוד ענין הריח ההדס לשבת. אמנם תקח מן הב' אגודות של הדס של ליל שבת, והזהר שיהיה בהם ג' הדסים משולשים כשרים, ויהיו קשורים באגוד אחד, ועתה במ"ש תקחם אחד משם בפ"ע, ותריח בהם. ותכוין, כי ג' הדסים הם סוד נר"נ, ותכוין כדי להאיר לך כח תוספת נשמה מחלק נר"נ, על ידי ג' הדסים אלו. אמנם כבר נתבאר, איך כל פעולות של ליל שבת הוא, כדי להשאיר מן קדושת שבת לימי החול, וענין ג' הדסים יהיו קשורים בקשר אחד אגודה א', וג' הדסים נגד נפש רוח נשמה". וראה בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' ט') וכה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ב').

[6] בטעם שמברכים על בשמים בהבדלה במוצ"ש עיין סעי' א', שלא כדעת הרשב"ם בתוס' בפסחים (ק"ב ע"ב ד"ה "רב"), שביו"ט יש ג"כ נשמה יתירה. ויש שביארו שבשבת יש נשמה יתרה מסוג מיוחד בשבת, ואילו ביו"ט יש נשמה יתרה מסוג אחר הפחותה משל שבת, וע"כ לא מברכים בהבדלה במוצאי יו"ט על בשמים כי עובר מסוג נשמה יתרה חלשה ליום החול ואין לו הרבה צער. ועיין כה"ח סי' רצ"ז ס"ק א' ועוד אחרונים. ועיין בהערה ד'.

[7] שו"ע (סי' רצ"ז סעי' א'; סי' חצ"ר סעי' א').

[8] כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ב' י"ג; סי' חצ"ר ס"ק ז').

[9] עי' שו"ע (סי' רצ"ז סעי' א').

[10] ראה כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ל"א).

[11] עיין שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב'), בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ה'), שו"ת קול אליהו (שבת, פרק י"ג שאלה ה', וראה בהערות שם).

[12] גם לדעת האשכנזים (א"ר שם ס"ק ח'), מנהג זה הוא רק בהבדלה במוצאי שבת, אך כשמברכים על בשמים ביום חול – מברכים על כל סוג מסוגי הבשמים את ברכתו ראה רמ"א (סי' רט"ז סעי' י') שכתב כן וראה בכה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ל').

[13] ראה משנ"ב (סי' רצ"ז ס"ק א'): "והברכה הוא: 'בורא מיני בשמים' על איזה מין שהוא, אף שבחול צריך לברך על כל מין כברכתו [דהיינו על עצי בשמים: 'בורא עצי בשמים' ועל עשבי בשמים: 'בורא עשבי בשמים', וכדלעיל בסימן רט"ז, ועי"ש עוד כמה פרטים בזה], מ"מ במו"ש מברכין על הכל: 'בורא מיני בשמים', כדי שלא יבואו לטעות ההמון עם, שאין הכל בקיאין בכל ברכה המיוחדת, אבל בברכה זו יוצא על הכל, וכמש"כ שם בס"א". וראה מש"כ שו"ת קול אליהו (שבת, פרק י"ג שאלה ה').

[14] מג"א (הקדמה לסי' רצ"ז), משנ"ב (שם ס"ק א').

[15] שו"ע (סי' רט"ז סעי' א').

[16] ולכאורה מדוע אין מברכים ברכת "שהחיינו" על פרחים חדשים, כגון: בעונת היסמין או הוורדים, הרי כל מה שאדם נהנה בפעם הראשונה מברך "שהחיינו", ומאי שנא בריח? מדוע אין מברכים ברכה אחרונה על בשמים, כמו בכל ברכות הנהנין? וביאר מרן בעל הבא"ח (בא"ח ש"ר פרשת ואתחנן סעי' א') זיע"א, שהנאת הריח הינה מועטת, כיון שהריח הוא דבר שאינו מתקיים, ומתנדף לאחר זמן מועט. למה הדבר דומה? לאדם שאכל ושבע ושכח לברך, והאוכל התעכל במעיו, ולאחר כמה שעות נזכר שלא ברך ברכה אחרונה, הדין הוא ששוב לא יברך ברכה אחרונה, וה"ה לגבי ברכת הריח, שאין לברך עליו ברכה אחרונה, דהוי כמו שהתעכל כבר, שלא נשאר ממנו ממשות. ולכן גם אין מברכים עליו ברכת "שהחיינו", משום שהריח אצל הגוף הוא הנאה מועטת מאוד, למרות שלנפש הוא הנאה מרובה. וזה שלא כדעת הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' ד' ומובא בכה"ח סי' רט"ז ס"ק י"א, עיי"ש), שעל ריח חדש – מברך "שהחיינו". ומדין סב"ל, אנו פוסקים כדעת הבא"ח. וכן מובא שם ברכי יוסף (ס"ק א') שלא מברכים שהחיינו מדין סב"ל. עוד טעמים ראה בהרחבה בכה"ח (שם ס"ק י').

[17] שו"ע (סי' רט"ז סעי' א'). וראה בהערה הקודמת לדעת הבא"ח שלא יברך "שהחיינו".

[18] הגמרא בברכות (מ"ג ע"ב) מביאה את מקור הדין של ברכת הריח, וז"ל: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? שנאמר: 'כל הנשמה תהלל י-ה', איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח. ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר: 'ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון'". וראה עוד בענין הלכות ברכות הריח בסי' קול אליהו (עמ' תתצ"ז).

[19] עיין שו"ע (סי' רט"ז סעי' א'-ב'), שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה י"א).

[20] ראה כה"ח (סי' רט"ז ס"ק ע"ט).

[21] ריח שאין לו עיקר פירושו: ריח שאיננו בא מהדבר בו הוא נוצר אלא מדבר אחר שקלט את ריחו, ומקור הריח אינו ניכר באותו הדבר שקלט את ריחו. ולכן לא מברכים ברכת הריח על מטפחת מבושמת, שהרי אין הבושם שהוא מקור הריח ניכר במטפחת. וה"ה הנוסע ברכבו ומריח בדרך ריח טוב ואינו יודע מהיכן מקורו – מותר לו להריח, כי זה הנאה הבאה לאדם בעל כורחו, אך יתכוון לא להנות ממנו, כדי לא להכנס לספקות אם יברך עליו או לא, כי למעשה מדין סב"ל אין לו לברך.

[22] רמב"ם (ברכות פ"ט ה"ח). וע"ע שו"ע (סי' רי"ז סעיף ג'). וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' י"ד): "ריח שאין לו עיקר, כגון שהיו בשמים מונחים בכלי, וקלט הכלי את הריח ונעשה בו ריח טוב, כיון דאין ממשות של בשמים בכלי – לא יברך, וה"ה אם קלטו אצבעותיו ריח טוב (כגון שממשמש עלים של נענע וכדו'), דלא יברך". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ט"ו) ובשער הציון (שם ס"ק כ"ד).

[23] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב', י'). וראה ברמ"א (שם סעי' י'), כה"ח (שם ס"ק ל', ע"א) ומשנ"ב (שם ס"ק מ').

[24] ראה שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' ל"ה), בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ט"ו), וז"ל: "מיהו כתבתי שם שאנשי מעשה נמנעים מלהריח בשום פעם בפרי, אפילו אין רוצים לאכלו אלא רק להריח, מפני שיש פלוגתא בנוסח הברכה, כי מר"ן ז"ל בש"ע ודעמיה ס"ל לברך: 'הנותן ריח טוב בפירות', אך אליה רבא סק"ה הביא הנוסח מספרי הראשונים ז"ל לברך: "אשר נתן ריח טוב בפירות", ויש סוברים דאיכא קפידא בין תרי לישני הנז' ואין משמעותם עולה בענין אחד, לפיכך מושכין עצמן מלהריח בשום פרי בשביל המבוכה שיש בנוסח הברכה". וראה בשו"ת קול אליהו (פרק י"ג שאלה ז').

[25] למרות שבברכת הנהנין מי שברך על פרי שברכתו "בורא פרי העץ" ברכת "בורא פרי האדמה", יצא ידי חובה בדיעבד משום שסוף סוף פרי העץ הוא גם פרי האדמה (שו"ע סי' ר"ו סעי' א'), בברכת הריח אין הדין כך ולכן אדם שטעה בברכת הריח בבשמים לא יצא ידי חובה. משום שעשב לא כולל עץ. עיין בא"ח (ואתחנן סעי' ט'), ברכ"י (סי' רט"ז ס"ק ט"ו) כה"ח (שם ס"ק כ').

[26] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב'), משנ"ב (שם ס"ק י"ב, י"ג), כה"ח (שם ס"ק ל'), בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ה'). וע"ע שו"ת קול אליהו (פרק י"ג שאלה ה' ובהערה י"ט).

[27] בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ט'), כה"ח (סי' רט"ז ס"ק ל"ב).

[28] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב'). וראה עוד פרטי דינים בזה בכה"ח (סי' רט"ז ס"ק ל'-ל"א).

[29] שו"ע ורמ"א (סי' רט"ז סעי' י'), משנ"ב (שם ס"ק ל"ט), כה"ח (שם ס"ק ע"ב).

[30] שו"ע ורמ"א (סי' רט"ז סעי' י'), כה"ח (שם ס"ק י"ט) ומשנ"ב (שם ס"ק ל"ט). וראה עוד מה שכתב שם בהמשך (ס"ק ל"ט השני ד"ה "יצא"). וראה עוד בשו"ע (סי' רט"ז סעי' ב').

[31] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב'), בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ה'), וז"ל: "שהקלח שלו קשה, ונשאר הקלח משנה לשנה, ואין העלים יוצאים משרשו אלא מגזעו וכ"ש מענפיו". בכה"ח (שם ס"ק ד', ז') עפ"י דברי השו"ע ורמ"א (סי' ר"ג סעי' ב'), כה"ח (סי' רט"ז ס"ק טו"ב), משנ"ב (שם ס"ק ו') ובשער הציון (שם ס"ק ה').

[32] בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ו') כתב שעל הציפורן מברכים: "בורא עצי בשמים", וציין שיש הנוהגים לברך על הציפורן: "בורא מיני בשמים", אך דחה דעה זו. והעיד על כך שהיו לפעמים יוצאים להתפלל על קבר עזרא הסופר ונשארים שם עד מוצאי שבת, והיה שם עץ של ציפורן, והיו מברכים עליו בהבדלה: "בורא עצי בשמים". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה ו').

[33] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ג'), ברכי יוסף (שם ס"ק ה'), כה"ח (שם ס"ק מ'). וראה מש"כ שם (ס"ק ל"ד, ל"ה).

[34] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב').

[35] עי' בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ה'): "והסימן לידע ולהבחין בין מין עץ לבין מין עשב, זה הכלל: כל שהקלח שלו קשה, ונשאר הקלח משנה לשנה, ואין עליו יוצאין משרשיו אלא מגזעו וכ"ש מעציו – ה"ז מין עץ לכ"ע, ומברך עליו: "עצי בשמים", וכל שהקלח שלו רך כירק או אפילו שהוא קשה אינו נשאר הקלח משנה לשנה – ה"ז מין עשב, ומברך: עשבי. ויש אומרים דאפילו אם הקלח רך, אם הוא נשאר משנה לשנה – ה"ז מין עץ, וכל כהא דיש מחלוקת יברך: מיני בשמים".

[36] עיין בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ח').

[37] משנה מסכת כלאים (פרק א' משנה ח') "אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה. אין מרכיבין פיגם על גבי קדה, לבנה מפני שהוא ירק באילן. אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב שיהא מקירו אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו מפני שהוא אילן בירק". פירוש המשנה לרמב"ם: "פיגם – אלסד'אב". ופי' רע"ב: "פיגם – עשב שקורין לו רוד"א בלע"ז". עיין כה"ח (סי' רט"ז ס"ק ט"ו): "ומיהו עיין זכור לאברהם חלק א' וחלק ג' אות ב' ובקונטריס אחרון שבסוף חלק ג' שהביא פלוגתא בזה, שיש אומרים לברך על הרוד"א: עצי בשמים, יעו"ש. ומכל מקום כיון דלדעת רש"י והרמב"ם והרע"ב שהפיגם הוא רוד"א והמשנה קראה אותו ירק, נראה לענין דינא דאין לברך עליו כי אם: עשבי בשמים. וכן כתב הברכי יוסף בשיורי ברכה אות ג'. ועיין שם הטעם בשם מהר"ש נאוי דזה שקראה אותו המשנה ירק, אף על גב דמתקיים ימים רבים, משום דלא נטעי ליה אלא לירק, והעץ שלו אינו שוה לכלום, יעו"ש. וכן כתב החסד לאלפים אות ד' דעל הרוד"א: עשבי בשמים. וכן פסק הבית מנוחה אות ב' דעל הרוד"א במקום שריחו טוב ונהנין ממנו מברך: עשבי בשמים, אבל במקום שאין נהנין מריחו – אין לברך עליו כלום, יעו"ש. ומיהו הרוצה להחמיר – יש לברך: מיני בשמים".

[38] בא"ח (ש"ר פר' ואתחנן סעי' ח'), כה"ח (סי' רט"ז ס"ק י"ד).

[39] כה"ח (סי' רט"ז ס"ק י"ג). וראה לקמן בסעי' הבא מה הדין אם הובא לפניו לשם מאכל ורוצה כעת גם להריח בו, בא"ח (ש"ר ואתחנן, סעי' ט"ו).

[40] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב'), בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ה'). וראה במשנ"ב (שם ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק כ"א, כ"ג).

[41] עדת האספניולים בירושלים היו נוהגים במוצאי שבת לברך על קפה: "בורא מיני בשמים", כשלא היו וורדים או שאר בשמים.

[42] כתב במשנ"ב (סי' רט"ז ס"ק ט"ז), וז"ל: "כתבו האחרונים המריח בקאוו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח – צריך לברך ברכת 'אשר נתן'", עכ"ל, וראה שו"ע (סי' רט"ז סעי' ה'), ז"ל: "שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף, מברך עליו: בורא עצי בשמים". ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ה), ז"ל: "ואם היה זה מפירות שאין גדלין על העץ שטחנם וכתשם ומריח שמנם – אינו מברך עליהם רק: בורא מיני בשמים [פמ"ג]. והא דאין מברכין על כל אלו הנותן ריח טוב בפירות, כמו באתרוג וכיוצא בו, דהתם שאני שגדל עם הריח, אבל הכא אין הריח גדל עמם אלא בא ע"י כתישה וטחינה שנעשית בידי אדם, אין שייך לברך הנותן וכו' שלא ניתן בו הריח מתחלתו ושייך טפי לברך עליו בורא ע' בשמים על שהוטבע בו כח הבושם בפנימיותו". ובכה"ח (סי' רט"ז ס"ק פ"ו), וז"ל: "וכן המריח בקפה כתושה והיא חמה וריחה נודף ואדם נהנה מאותו הריח – י"א שצריך לברך, י"א בהגהות הטור. ולפי מ"ש הב"י (בסימן רצ"ז) דאין לברך על ריח הפת, נראה דה"ה דאין לברך על ריח הקפה. ולכן יש ליזהר מלריח בה, כמו שכתב מור"ם ז"ל לגבי פת", עכ"ל. ואכן פולי הקפה נבראו ירוקים ללא ריח, והקליה היא שהופכת אותם עם ריח, לכן מברכים עליו: "מיני בשמים", וכן המנהג.

[43] ברכות (נ"ג ע"א), ז"ל: "אמר רב הונא: בשמים של בית הכסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא – אין מברכין עליו. למימרא, דכל היכא דלאו לריחא עבידא – לא מברכין עלויה, מיתיבי: הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כלו – אינו מברך אלא פעם אחד, נכנס ויצא, נכנס ויצא – מברך על כל פעם ופעם. והא הכא דלאו לריחא הוא דעבידא, וקמברך! – אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה", עכ"ל. ופסק השו"ע (סי' רי"ז סעי' ב'): "אין מברכין על הריח, אלא אם כן נעשה להריח". ושם (סעי' א'), ז"ל: "הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים – מברך: 'בורא מיני בשמים'", ובמשנ"ב (שם ס"ק א'): "הנכנס לחנותו וכו' – ואף דבס"ב מבואר דבעינן שיהא נעשה הבושם להריח, וזה הלא כינס סחורתו בחנותו רק למכור, באמת גם בזה נקרא עשוי להריח, דניחא ליה שיריחו אנשים ריח הבושם ויבואו לקנות ממנו [גמרא]. ולפ"ז אם מונחים בשמים בחדרו של חנווני הבושם ולא בחנותו [דהיינו שאין מונחים בפומבי במקום שמצוי יוצאים ונכנסים], דהתם לא עבידא לריחא, אז אפילו אם נתכוין הנכנס שם להריח בהם – א"צ לברך אם לא שנטלו בידו להריח בו, אותה נטילה משוה לו עבידא לריחא וצריך לברך", עכ"ל. וה"ה לכאן, וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק א', ב') בא"ח (ש"ר, ואתחנן, סעי' י"ד).

[44]

[45] ולשיטתם אין די בהרחה באקראי כדי לברך עליו ברכת הריח.

[46]

[47] שו"ת קול אליהו (פרק י"ג שאלה ט').

[48] ראה שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' ל"ה), בא"ח (פרשת ואתחנן ש"ר סעי' ט"ו) המובא לעיל, ועי' ביאור הלכה (סי' רט"ז סעי' ב' ד"ה "או לאוכלו"). עיין שו"ת קול אליהו (פרק י"ג שאלה ט').

[49] ראה בבא"ח (ש"ר פר' ואתחנן סעי' ט"ו).

[50] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב'), בא"ח (ש"ש פרשת ואתחנן סעי' ט"ו), שו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ל"ה), כה"ח (שם ס"ק כ"ז ס"ק כ"ט).

[51] כה"ח (סי' רט"ז ס"ק כ"ה). וברכתו שונה מברכת קינמון, מפני שבלימון רגילים להריח.

[52] כה"ח (סי' רט"ז ס"ק ט"ו), אמנם אם רוצה לאוכלו – יברך: בורא פרי העץ. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה ח').

[53] ראה בטור (סי' רט"ז) בשם הרא"ש, שו"ע (שם סעי' ב'), כה"ח (סי' רט"ז ס"ק כ"ה-כ"ו).

[54] בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ז'), כה"ח (סי' רט"ז ס"ק כ"ה). ולכן ריח של פרח תפוח זהב – אינו מברך: 'הנותן ריח טוב בפירות', שהרי עדיין אינו פרי, אלא יברך: 'בורא עצי בשמים'.

[55] עיין בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ז').

[56] מחזיק ברכה (סי' רט"ז ס"ק ד'), כה"ח (שם ס"ק ט').

[57] ולכן אם לוקח קליפה של אתרוג או תפוח זהב או לימון ומשפשה ומריח, יברך: 'בורא מיני בשמים'.

[58] ראה בית יוסף (סוף סי' רצ"ז). וכתב הרמ"א (או"ח סי' רט"ז סעי' י"ד): "י"א דהמריח בפת חם יש לו לברך: שנתן ריח טוב בפת (אבודרהם וב"י סימן רצ"ו בשם א"ח), וי"א דאין לברך עליו (ב"י), לכך אין להריח בו". ולמעשה, אם מריח ריח טוב של אפיית לחם או עוגות, כגון שעבר ליד מאפיה, או שנכנס לביתו ואשתו אופה עוגה וכדו' – לא יברך על ריח זה, כי אין לו עיקר. ויכוון לא להנות מהריח כדי לא להכנס למחלוקת הפוסקים בעניין הזה. והטוב ביותר הוא לקחת בושם, לברך עליו: בורא מיני בשמים ולהתכוון לצאת בברכה זו גם על הריח של הפת. ולדעת הגאון מברך: "הנותן ריח טוב בפת". כה"ח (סי' רט"ז ס"ק פ"ו-פ"ז), משנ"ב (שם ס"ק נ"ה-נ"ו שער הציון שם ס"ק מ"ז). ועי' שו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ל"ה), בענין דבר המוגש לשם מאכל. וע"ע בענין ברכת "הנותן ריח טוב" או "בורא מיני בשמים" על הקפה בשו"ת קול אליהו (פרק י"ג שאלה י').

[59] שו"ע (סי' רי"ז סעי' ג'; סי' רט"ז סעי' ו'). ועוד טעם ראה בכה"ח (שם ס"ק נ"ג).

[60] הרמב"ם (פ"ט מהלכות ברכות הלכה ו') כתב: "השושנה וחלפי המים, מברכין עליהן: בורא עצי בשמים. נרגיס של גינה: בורא עצי בשמים, ושל שדה: בורא עשבי בשמים. הורד ומי הורד והלבונה והמסטכי וכיוצא בהן: בורא עצי בשמים", הביאו השו"ע (סי' רט"ז סעי' ג'). ועיין כה"ח (שם ס"ק מ"א).

וע"כ על 'מי ורדים' אמיתיים העשויים מוורדים, מברכים: "בורא עצי בשמים". מיהו כיום, אי אפשר לדעת מהו בושם אמיתי ומהו בושם מלאכותי העשוי מחומרים כימיים, על כן נהגו לברך על כל מי בושם: "בורא מיני בשמים, וזאת בכדי לצאת מידי ספק. ועיין בא"ח (ואתחנן סעי' י"א).

[61] עיין משנ"ב (סי' רי"ז ס"ק ג'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' כ"ה).

[62] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ג'), בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' י"א), כה"ח (שם ס"ק מ"א), משנ"ב (שם ס"ק י"ט) ועי' כה"ח (שם ס"ק נ"ג).

[63] טור, ב"י ושו"ע (סי' רט"ז סעי' ו').

[64] משנ"ב (סי' רט"ז סעי' ל"ב), כה"ח (שם ס"ק נ"ו).

[65] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' כ"ה), וז"ל: "והטעם משום שזהו בושם ממש שיש לו עיקר, ואין זה בכלל: "המריח בכלים שהם מוגמרים – אינו מברך, לפי שאין עיקר, אלא ריח בלא עיקר", כמבואר בשו"ע (סימן רי"ז סעיף ג'), משום ששם היה רק ריח שנקלט בכלי וכאן זהו בושם. וכאשר עושים בושם מתמצית ורד מברכין: "עצי בשמים" (שו"ע סי' רט"ז סעי' ג', י"ג), אבל בבשמים של היום שהם מעורבבים ואיננו יודעים מה יש בהם, מברכים: "בורא מיני בשמים" (שם סעי' ב') וראה במשנ"ב (סי' רי"ז ס"ק ג')".

[66] שו"ע (סי' רי"ז סעי' ג') ובמשנ"ב (ס"ק ט"ו). עי' בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' כ"ה).

[67] גמ' ברכות (נ"ג ע"א), שו"ע (סי' רי"ז סעי' א', ב'), כה"ח (שם ס"ק א'), משנ"ב (שם ס"ק א') ובשער הציון (שם ס"ק א'), בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' י"ג).

[68] שו"ע (סי' רט"ז סעי' י"ב-י"ג, סי' רי"ז סעי' ג'), בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' י"ב), כה"ח (שם ס"ק י"ד), משנ"ב (שם ס"ק י"ד) ובשער הציון (שם ס"ק כ"ג).

[69] רמב"ם (שם הלכה ח'), שו"ע (סי' רי"ז סעי' ג'), משנ"ב (שם ס"ק י"ג). ועיין בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' י"ב).

[70] כיון שהוא עשוי מטלק שהספיגו בו ריח. ראה בשו"ע (סי' רט"ז סעי' ו'), כה"ח (סי' ר"י ס"ק ל"ג; סי' רט"ז ס"ק נ"ד).

[71] רמב"ם (הלכות ברכות פ"ט הלכה ז'): "שלשה מיני ריח טוב אין מברכין עליהן, ואלו הן: ריח טוב שאסור להריח בו (של גויים, או ע"ז), וריח טוב שעשוי להעביר ריח רע (כגון: בושם של נוחיות), וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה". כתב השו"ע (סי' רי"ז סעי' ב'-ג'): "אין מברכין על הריח, אלא אם כן נעשה להריח; הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה מהמטה, שאינם אלא להעביר סרחונו של מת, אבל נתונים למטה – מברכין, שאני אומר: לכבוד החיים הם עשויים; וכן אין מברכין על בשמים של בהכ"ס ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא. מוגמר שמגמרין בו את הכלים – אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים; וכן המריח בכלים שהם מוגמרים – אינו מברך, לפי שאין עיקר, אלא ריח בלא עיקר". ועיין ערוך השולחן (שם סעי' ה').

[72] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ג').

[73] שו"ע (סי' רי"ז סעי' ב').

[74] עי' כה"ח (סי' רי"ז ס"ק י"ד) עפ"י שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב').

[75] כדין ריח שאין לו עיקר שאין מברכים עליו, שו"ע (סי' רי"ז סעי' ג').

[76] ולמרות שזהו בושם המיועד לנשים דווקא, מכיון שאין הוא של אשה מסויימת – אין איסור בהרחתו. ועיין בית יוסף (סי' רי"ז) כמה טעמים בדין זה בושם של ערווה, ובהכרעת השו"ע (שם סעי' ד'), וראה בהערה ע"ח.

[77] משנ"ב (סי' רי"ז ס"ק ט"ז), כה"ח (סי' רי"ז ס"ק ט"ז).

[78] אולם יש בעיה בשימוש בבושם של נשים, שהרי נפסקה ההלכה באבן העזר (כ"א סעיף א'): "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז לאחד מהעריות, ואסור לשחוק עמה, להקל ראש כנגדה או להביט ביופיה, ואפילו להריח בבשמים שעליה – אסור" וכו'. ולעניין ברכה, כתב בשו"ע (או"ח סי' רי"ז סעי' ד'): "בשמים של ערווה, כגון: קופה של בשמים תלוי בצווארה או אוחזת בידה או בפיה – אין מברכים עליהם, לפי שאסור להריח בהם שמא יבוא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר".

וראה במשנ"ב (שם ס"ק ט"ז) שדין זה בימינו נוהג בכל הנשים גם בפנויות. והכה"ח (שם ס"ק טו"ב) הביא שאסור גם בבשמים של אשתו ובתו "דיש להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". ואף על פי שכתוב שאסור להריח ב"בשמים שעליה" ו"תלוי בצווארה", ויש הסוברים שאם הסירה אותם מעליה – יכול לברך עליהם כשאינם עליה, מכל מקום כבר פסקו הרב כה"ח (שם ס"ק י"ח) ומשנ"ב (שם ס"ק י"ז) להחמיר שלא להריח בושם של אשה הגם שאינו עליה, וזאת כאשר הבושם היה עליה והסירה אותו מעליה, כגון: בקבוק קטן בשרשרת או בידה וכדומה. אבל אם יש לאשה בקבוק בושם בארון ואין הבקבוק עליה כלל – מותר להשתמש בו מן הדין, ועם כל זה רצוי שישתמש בבושם אחר אם אפשר, ע"כ. ועיין עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' כ"ה), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"א).

[79] כה"ח (סי' רי"ז ס"ק טו"ב, י"ח), דרכי טהרה השלם (פרק ה' סעי' ס"ג). וע"ע פתחי תשובה (יו"ד סי' קצ"ה ס"ק א') וברכי יוסף (שם).

[80] רמב"ם (הלכות ברכות פ"ט הלכה ז'): "שלשה מיני ריח טוב אין מברכין עליהן, ואלו הן: ריח טוב שאסור להריח בו (של גויים, או ע"ז), וריח טוב שעשוי להעביר ריח רע (כגון: בושם של נוחיות), וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה".

[81] רמב"ם (הל' ברכות פ"ט הלכה ט'), שו"ע (סי' רי"ז סעי' ה'-ו'). וראה רש"י ברכות נ"ב ע"ב ד"ה "במסבת גויים".

[82] ב"י ושו"ע (יו"ד סי' ק"ח סעי' ז').

[83] נתיבי עם (עמ' קכ"ח).

[84] עי' שו"ע (סי' רצ"ז סעי' ג'), כה"ח (סי' רט"ז ס"ק ה'). ועי' בהגדת אורח חיים לבא"ח, דיני ברכת האילנות.

[85] גמ' ברכות (מ"ג ע"א): "אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות מברכין עליהן: בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמן חיה הוא, שמברכין עליו: בורא מיני בשמים". רש"י ד"ה "שהוא מן חיה" – "מן הרעי של חיה". והטור (סי' רט"ז) כתב: יש אומרים שהוא זיעת חיה. והנכון בעיני שחיה ידוע היא ויש לה כמין חטוטרות בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואחר כך מתייבש ונעשה ממנו המור. והרמ"ה היה אוסר לאכלו משום חשש דם. וה"ר יונה כתב שאפשר ליתן בו טעם להתירו, דפירשא בעלמא הוא, דאף על גב דתחלתו היה דם בתר השתא אזלינן. והרא"ש כתב על דבריו, דאפילו ראייתו צריכה ראייה". ופסק השו"ע (סי' רט"ז סעי' ב') שמברכים על המוס"ק. וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ג) שכתב: "וכתב הב"ח דהרא"ש מודה אם נעשה פירשא מותר אלא דמי הוא הנביא שהגיד שנעשה פירשא דשמא האיסור נותן טעם לשבח בהיתר וטעם כעיקר דאורייתא, עכ"ל. מיהו דעת הט"ז ס"ק ב' להתיר. וכן דעת הפרי חדש בשו"ת מים חיים סימן יו"ד להתיר אם נתייבש ונעשה כעפר, יעו"ש. וכן כתב השלטי הגבורים פרק השוכר את הפועל דמותר לאכלו, והביאו כנסת הגדולה בהגהות הטור, וכתב: וכן עמא דבר. וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה הגהות הטור אות ז' דמעשים בכל יום להשליכו תוך המרקחת לריח טוב, יעו"ש, והביאו הרב בית דוד חלק אורח חיים סימן צ"א. אלא שכתב שמצא למרן ז"ל בבדק הבית בתחלת הגהותיו על יורה דעה שכתב דאסור באכילה, יעו"ש. וכן כתב העטרת זקנים אות א' המוסק שקורין בלשון אשכנז: פיז"ם אסור לאכלו משום דם. וכן מסיק הפרי תואר ביורה דעה סימן פ"א". וראה מש"כ במשנ"ב (שם ס"ק ז').

[86] כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ל"ד). וראה משנ"ב (שם ס"ק י"א).

[87] שו"ע (סי' רצ"ז סעי' ה'). אינו מברך, למרות שבהרחה זו מחזק את ראשו וגופו כפי שכתב בית יוסף שם בשם ארחות חיים (הלכות הבדלה סימן ח').

[88] שו"ע (סי' רצ"ז סעי' ה'): "מי שאינו מריח – אינו מברך על הבשמים, אא"כ נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"ז-ל"ח), ושם (ס"ק ל"ז) כתב: "ויש להריח גם הוא על סמך ברכתם, ואע"פ שאינו מריח, אפשר שנהנית הנשמה". וראה לעיל סעי' א'.

[89] שו"ע (סי' רצ"ז סעי' ה'). וראה בשע"ת (שם ס"ק ה') מש"כ בשם שבות יעקב (ח"ג סי' כ'). ועי' כה"ח (שם ס"ק ל"ז) ובמשנ"ב ס"ק י"ג (וראה מש"כ בס"ק י"ב). ועיין בהגהות לשו"ע לרבי עקיבא איגר (סי' רצ"ז ע"ד המג"א ס"ק ה') שהקשה: כיון שאינו מריח, הוא אינו מחויב במצווה, ומדוע הוא מוציא אחרים ידי חובתן, הרי מי שאינו מחויב – לא מוציא, וכפי שנפסקה ההלכה בשופר שמי שאינו שומע – לא מוציא?! ותירץ, שאמנם הוא לא מריח, אבל אם יזדמן לו ריח חזק ביותר יריח אותו, ולכן נקרא בר חיובא. וכן אפשר לתרץ שיש הבדל נוסף: הברכה והריח באים זה אחר זה, אבל התקיעה והשמיעה באים בבת אחת, ולכן בתקיעה לא יוצאים ידי חובה. ועיין יום תרועה למהר"ם חביב (ר"ה כ"ט ע"א).

[90] בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ב'), כה"ח (סי' רט"ז ס"ק ג').

[91] עי' כה"ח (סי' רט"ז ס"ק ט"ו) וראה לעייל לגבי רוד"א סעי' כ"ה ובהערה שם.

[92] עי' כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ח'). והרב חיד"א (ברכ"י שם אות ב') כותב שיש שלא נהגו בבית האבל לברך על הבשמים במוצ"ש כלל  – וזה מנהג טעות, וצריכים לברך כמו כל מוצאי שבת. וכן כתב בספרו מראית עין ליקוטים (ס"ז אות ד') ובככר לאדן (דף קנ"ה). וע"ע בא"ח בשו"ת רב פעלים, הובא לקמן הערה צ"ו. וע"ע מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"א סי' ק"ע).

[93] ראה פרי מגדים (א"א סי' רצ"ז ס"ק ה') שהביא דעת האוסרים ודן בדבריהם. וראה בכה"ח (שם ס"ק ח') "והטעם כתב אשל אברהם אות ה' אפשר שאין זוכה לנשמה יתירה בשבת שבעצבות אין השכינה שורה, או יאמר נפש יתירה כשמענג בתענוגי שבת ואבל אין מענג יעו"ש. וכן כתב הברכי יוסף אות ב' בשם מהר"י פאראג'י שאין האבל מברך על הבשמים במוצאי שבת".

[94] עיין מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"א סי' ק"ע).

[95] ראה בא"ח (ש"ר בהקדמה לפר' ואתחנן) מש"כ במעלת ברכת הריח ותועלתו לנפטר.

[96] כתב הרב בא"ח (שו"ת רב פעלים ח"ג יו"ד סי' ל"א) שבבבל נהגו כן לברך על בשמים לעשות נחת רוח לנפטר אלא שהיו מניחין כלי עם בשמים מחוץ לפני הפתח וכ"א מברך, ועיין שם שהאריך בעניין, והעלה להתיר, וז"ל: "שאלה: יש נוהגין בבית האבל תוך שבעה להביא כלי שקורין בערבי קמק'ם שיש בתוכו מי ורדים, ויעמיד אחד בחצר סמוך לפתח בעת שהקהל נכנסים שם להתפלל, וכל אחד מן הנכנסים יברך עצי בשמים ויריח, וכוונתם לזכות בברכות אלו למנוחת הנפטר. והנה חכם אחד גער בהם ואמר דאסור להביא בשמים בבית האבל, כמפורש בש"ע יו"ד סי' שע"ח סעיף ז', דאין מביאין שם לא בשמים ולא מוגמר, ועל כן לשאול הגיעו. אי שפיר קאמר לבטל המנהג הזה מדין הש"ע הנז', יורינו ושכמ"ה.

תשובה.

נראה דאין למחות ביד העושים כן, דהך דינא דסי' שע"ח ס"ז שאני דאיירי שמביאין בשמים ומוגמר ומניחים לפני היושבין בשביל תענוג כדרכם בשאר ימים, ולזה אסרו משום דהוא תענוג של שמחה, ואין לעורר שמחה בבית האבל, וכן מפורש הטעם בדברי הלבוש ז"ל שכתב: אין מביאין שם לא בשמים ולא מוגמר שזה יש בו שמחה, ע"ש, על כן בנידון השאלה שאין מביאין בשמים ומניחים לפניהם אלא אחד עומד סמוך לפתח והכלי בידו, וכל הנכנס נוטל ומברך על הנאת הריח, הא ודאי דאין בזה ענין שמחה כי אם רק ברכה על הנאה כשאר ברכות הנהנין, וכאשר נוהגין להביא לכל הנכנסים כוס משקה של קהוו'ה (=קפה) לברך ולשתות, וכל כונתם בזה להנאת הנפטר, ומדקדקים בהנאת הריח למנוחת הנשמה שנהנית מן הריח, ולכן דרכם להביא כלי של מי ורדים גם לבית הכנסת לכתות המתפללים שם שיריחו ויברכו על הריח למנוחת הנפטר, ואין בזה משום שמחה, ועל כן זה תופס הכלי ועומד סמוך לפתח בפנים רחוק ממקום שיושבין האבלים… גם יש הוכחה אחרת לומר: כל דכונתם להרבות במצות הברכות למנוחת הנפטר – ליכא חשש בזה כלל, והוא דאיתא בש"ע סי' שע"ח דאין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אלא יושבים ודוממים, וגם בזה הטעם משום שמחה וכנז' בלבוש, וידוע המנהג פשוט וכן עמא דבר דאם לומדים השמועה ואגדה למנוחת הנפטר – אין חשש בזה, ועל כן ה"ה לענין זה. ולכן נראה דאין לפקפק בזה ואין למחות בידם, וזכות מצות הריח תגין על כל הציבור וגם לנפש הנפטר, והכל הולך אחר כונת הלב, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר", ע"כ.

[97] שו"ע (סי' רצ"ז סעי' ד').

[98] ישעיה (סוף פרק נ"ה).

[99] ישעיה (תחילת פרק נ"ו).

[100] עיין טור (סי' רצ"ז), בית יוסף שם: "והטעם שנהגו לברך על ההדס במוצאי שבת, שמעתי סמך לדבר דכתיב (ישעיה נ"ה, י"ג): 'תחת הסרפד יעלה הדס', וסמיך ליה: 'שומר שבת מחללו' (שם נ"ו, ו'). ובעלי הקבלה אומרים שיש סוד בהדס לברך עליו במוצאי שבת". ובשו"ע (סי' רצ"ז סעי' ד'), ז"ל: "נהגו לברך על ההדס כל היכא דאפשר". ובכה"ח (שם ס"ק כ"ח), ז"ל: "וסמך לדבר: 'כל שומר שבת מחללו', וסמיך ליה: 'תחת הסרפד יעלה הדס'. ויש נותנין טעם לדבר, כיון דאתעביד ביה חדא מצוה של הלולב ניעביד ביה מצוה אחריתי. טור. ובעלי הקבלה אומרים שיש סוד בהדס לברך עליו במוצאי שבת. בית יוסף. וכן כתב בזוהר הקדוש פרשת ויקהל דף ר"ח ע"ב", עכ"ל. ועיין שם (ס"ק ל"ב) שכתב, וז"ל: "והיינו באתרא דלא שכיחה הדס, אבל במקום דשכיח הדס – מצוה מן המובחר לברך על ההדס כנז'", עכ"ל. וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ח'). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה ד').

[101] שיורי ברכה (סי' רצ"ז אות ב'). וע"ע בית יוסף (סי' רצ"ז) ובדרכי משה (שם אות ב').

[102] ראה שו"ע (סי' רצ"ז סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק ח'). וראה מש"כ הרמ"א (שם) וראה מה שביאר המחלוקת המשנ"ב (שם).

[103] כתב בשו"ע (סי' רט"ז סעי' י"ד): "המריח אתרוג של מצוה – מברך עליו, וי"א שאינו מברך, לכן נכון שלא להריח בו". ואם הריח – לא מברך. עיין שו"ע (סי' תרנ"ג סעי' א'), וראה משנ"ב (סי' רט"ז ס"ק נ"א-נ"ג), בה"ל (שם ד"ה המריח), כה"ח (שם ס"ק פ'-פ"ב).

[104] שו"ע (סי' תרנ"ג סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק א'-ב'), כה"ח (סי' רט"ז ס"ק פ"ג).

[105] וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה ד').

[106] ראה זוהר (ח"ב דף ר"ח ע"ה): "הדא הוא דכתיב: 'וירח את ריח בגדיו ויברכהו', דהא אתיישבא נפשיה ורוחיה דיצחק בההוא ריחא. בגין דא כד נפק שבתא, בעי לארחא בבוסמין, לאתישבא נפשיה בההוא ריחא, על ההוא רוחא עלאה קדישא דאסתלק מינה. וההוא ריחא מעליא דבוסמין איהו הדס, דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מניה הדס איהו. ודא איהו קיומא דנפשא כגוונא דלעילא, לאתקיימא מההוא ערטולא דאשתארת. כד נפק שבתא, אתלבש אדם באינון לבושין דגנתא דעדן דארעא, דסלקין ריחין ובוסמין, לקיימא נפשיה על ההוא רוחא קדישא עלאה יקירא דאסתלק מניה, והדס איהו קיומא דנפשא ודאי, כגוונא עלאה דאתקיימא קיומא דנפשא. ההוא רוחא עלאה דנחית עליה דבר נש בחדו, וחדי לנפשיה, כדין קיימא נפשא דבר נש כגוונא דעלמא דאתי". ראה עוד בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' ט'), ז"ל: "בענין עצי בשמים, מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות, מאותם שתי אגודות הדס שיש לך מן שבת שהם משולשים, תקח מהם עתה בליל מוצאי שבת שלשה הדסים כשרים, ותריח בהם בעת ברכת עצי בשמים, וצריך שיהיו שלשה הדסים אלו קשורים קשר אחד ואגודה אחת". כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ב' משם שער הכוונות בס"ק י'). וראה מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פי"ג שאלה ד').

[107] כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ב'): "תזהר כאשר תקנה אותם שיהיו בתוכם שלשה הדסים משולשים כשרים, ועתה בליל מוצאי שבת בעת ברכת עצי בשמים תקח שלשה הדסים הנזכרים בידך הם לבדם ותריח בהם, ויהיו שלשה הדסים אלו קשורים קשר אחד ואגודה אחת, ותכוין כי שלשה הדסים הם כנגד נר"ן ותכוין להשאיר לך כח מן תוספת נר"ן שנתוספו לך בשבת וזה נעשה לך עתה על ידי שלשה הדסים האלו והריחך בהם, וכבר נודע כי כל פעולות ליל מוצאי שבת הם כדי להשאיר חלק מן תוספת קדושת שבת לימי החול הבאים. שער הכוונות דף ס' ע"ב. ויש להריח בהדס שלש פעמים נגד נר"ן. פרי עץ חיים שער ח"י פרק כ"ד. ונראה דגם במקום שאין נמצא הדס ומברכין על בשמים אחרים יש ליקח שלשה בדים מאותם בשמים כדי לכוין בהם שהם כנגד נר"ן כנזכר".

[108] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י').

[109] מג"א (סי' רצ"ז בהקדמה). וראה מחצית השקל שם בשם רש"י, כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ד').

[110] ראה בהערה הקודמת.

[111] ככתוב: "ימין ה' רוממה". וראה שו"ע (סי' רצ"ו סעי' ו'), משנ"ב (שם ס"ק כ"ט), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י'), שו"ע (סי' ר"ו סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק י"ז-י"ח), כה"ח (שם ס"ק ל').

[112] כה"ח (סי' ר"ו ס"ק ל'). ועיין משנ"ב (שם ס"ק י"ח).

[113] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' ט'), פרי עץ חיים (שער ח"י פרק כ"ד). ועי' כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ב') שנראה שגם בהרחה יש ענין בג' שאיפות אפי' אם אינו מריח מהדסים.

[114] שער הכוונות (דף ע"ב ע"ד), בא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' ג'; ש"ש פרשת ויצא סעי' ט'), כה"ח (סי' רט"ז ס"ק ט"ז).

[115] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י'), שו"ת תורה לשמה (סי' קי"ג). ועיין עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ה, ושבתה הארץ פרק י"ג סעי' כ"ז-כ"ח).

[116] גמ' ברכות (ל"ט ע"ב), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י'), שו"ת תורה לשמה (סי' קי"ג). וראה כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק י"א) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' י"ח).

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה