מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק י' – קרבנות וזמירות

תוכן הספר

קרבנות עד "הודו"

 

  • תפילת חנה – קודם שמתחיל להתפלל תפילת שחרית טוב שיאמר את תפילת חנה[1] שבכוחה לכרות החיצונים המעכבים את התפילה. ונוהגים לומר אח"כ עוד פסוקים כפי שמסודרים בסידורים[2] (ובשבת לא יקרא פסוק: "אל תשמחי אויבתי לי" וכו')[3].

 

  • "פתח אליהו" – אם לא אמר "פתח אליהו" וכו' בחצות לילה, טוב לאומרו לפני תפילת שחרית[4].

 

  • "לשם ייחוד" – טוב לומר קודם כל מצווה שעושה או כל תפילה שמתפלל נוסח "לשם יחוד" כפי שמסודר בסידורים, ואעפ"י שאין חובה מן הדין לאומרה, יש בזה עניין גדול לעורר את הכוונה ולהכין את האדם לקיום המצווה, ולכן קודם תפילת שחרית יאמר "לשם ייחוד"[5].

 

  • "ויהי נעם" – בסוף נוסח ה"לשם ייחוד" יאמר פסוק: "ויהי נעם" וכו', ויש בו סודות גדולים עפ"י הסוד, אך בכל מקרה ישתדל לכוון בו שאעפ"י שאין אנחנו יודעים את סוד המצוות והתפילות – הקב"ה ישלים כוונותינו, ויכוון עוד שאם גרמנו בעוונותינו לסילוק אור הקדושה ח"ו, ע"י קיום המצווה יחזור אור זה. ויש נוהגים לקרוא פסוק "ויהי נעם" פעמיים כדי שיוכלו לכוון בו את שתי הכוונות האלו[6].

 

  • שיתוף בתוך כלל ישראל – קודם התפילה יקבל עליו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויאמר: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד ואחד מבני ישראל כנפשי ומאודי", ולכן אם מכיר אדם מישראל שנמצא בצרה, יתפלל עליו בפיו, ועל ידי זה תיכלל תפילתו בכלל תפילות ישראל, ותוכל לעשות פרי למעלה[7].

 

פרשת העקידה

 

  • זכות העקידה לדורות – פרשת העקידה היא זכות לעם ישראל לכל הדורות, ועניינה הוא שנזכר לטובה לפני הקב"ה. וטוב לכוון באמירתה שאנחנו מזכירים את מעשה אברהם אבינו ויצחק אבינו, ובאמירתנו אנחנו רוצים לעורר את אותם הרחמים שעורר אברהם אבינו בשעת העקידה[8].

 

  • עקידת המשטינים – כשאומר בעקידה את הפסוק: "ויעקוד את יצחק בנו" יכוון לבקש מהקב"ה שיעקוד את השרים של מעלה המשטינים לישראל[9].

 

  • אחר פרשת העקידה – יש נוהגים לומר אחרי פרשת העקידה פסוק[10]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה', וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב", ולאחריו את נוסח ה"יהי רצון" שתיקן החיד"א – וטוב לאומרם[11].

 

  • בנוסח "ריבונו של עולם" שלאחר פרשת העקידה כשאומר: "ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך" יכוון לפירושו, היינו:

 

  • "ישוב חרון אפך מעמך" – עם ישראל,
  • "ומעירך" – ירושלים,
  • "ומארצך" – ארץ ישראל,
  • "ומנחלתך" – בית המקדש.

ומכיון שביהמ"ק חרב בעוונותיהם של ישראל, לכן כשישוב חרון אפך מעמך – שהם חטאו, ממילא ישוב חרון האף גם מ"עירך", "ארצך" "ונחלתך" שחרבו בגלל חטאי עמך[12].

 

  • י"ג מידות – כשאומר י"ג מיכלן דרחמי (מידות הרחמים) שכלולים בג' הפסוקים[13] "מי א -ל כמוך" וכו', וכן כשקורא י"א סממני הקטורת – ימנם באצבעות יד ימינו כדי להראות את חשיבותם ולעורר את הכוונה. וכנגד כל מידה ממידות "מי א -ל כמוך" יכוון שהיא כנגד מידה אחת מי"ג מידות של "א -ל, רחום, וחנון, ארך אפים" וכו' (דהיינו "מי א -ל כמוך" כנגד מידת "א -ל", "נושא עוון" כנגד מידת "רחום" וכו')[14] שהם זה כנגד זה[15].

 

  • "אלו דברים" – כשאומר משנת "אלו דברים שאין להם שיעור" לא יאמר: "אלו דברים… אוכל פרותיהם" אלא "אוכל מפרותיהם". וכן כשאומר: "לעולם יהא אדם ירא שמים" לא יאמר: "מה אנו" אלא "מה אנחנו"[16], וכן לא יאמר: "כי רוב מעשינו הבל לפניך" אלא "כי כל מעשינו"[17].

 

  • "כשאנחנו משכימים" – לא יאמר: "אשרינו שאנחנו משכימים" וכו' אלא "אשרינו כשאנחנו משכימים". ומרן הרי"ח הטוב אמר שיותר טוב לומר "אשרינו כשאנחנו מייחדים שמך בכל יום"[18], לכן טוב שיאמר: "אשרינו כשאנחנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומייחדים שמך בכל יום תמיד" וכו'[19].

 

  • קריאת שמע בקורבנות – כשאומר קריאת שמע של הקורבנות יכוון לקבל עליו עול מלכות שמים ולקיים מצות קריאת שמע מדרבנן. ויסגור עיניו, וידקדק בתיבת "אחד" לכוון למסור את נפשו על קידוש ה' כמו בק"ש של "יוצר". ויכוון לקיים מצות ק"ש דרבנן, ואין צריך לומר "ואהבת" וכו'[20].

 

  • "ברוך שם" – יזהר לומר פסוק: "ברוך שם כבוד" וכו' בלחש, ויזהר לקוראו כך שישמיע לאוזנו[21].

 

  • כשיעבור זמן ק"ש – אם חושש שיעבור זמן ק"ש עד שיגיע לק"ש בברכת "יוצר אור", או שהוא מסופק אם הגיע זמן ק"ש, יכול לקרוא את כל הקריאת שמע כשאומר "שמע ישראל" בקורבנות, ויתנה שאם לא יספיק לקרוא קריאת שמע בזמנה – יצא ידי חובה בקריאה זו, ואם יספיק לקרוא ק"ש בזמנה – תהיה קריאה זו כקריאה בתורה[22].

 

  • אמירת דברים שבכתב בע"פ – אעפ"י שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה – כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כמו קריאת שמע – יכול לאומרם בעל פה[23].

 

  • נוסח – בבקשה שלאחר ק"ש של הקרבנות, לא יאמר: "אתה הוא האלוקים לבדך עליון", אלא "אתה הוא האלוקים לבדך לכל" וכו'[24].

 

  • ב"יהי רצון" שאומרים אחרי ק"ש של קרבנות אומרים: "שתמחול לנו את כל חטאתינו, ותכפר לנו את כל עונותינו, ותמחול ותסלח לכל פשעינו". הסיבה לכפילות הלשון בבקשת המחילה והסליחה על פשע היא כיוון שפשע הוא מרד, ומלבד עצם העבירה שעושה יש גם עניין של חילול ה'[25].

 

  • לא יאמר פרשת "קרבן התמיד"[26] עם הבקשה: "ריבון העולמים אתה ציוותנו להקריב" וכו' שאחריה יותר מפעם אחת כיון שנראה כמקריב שני תמידים, והוא כעובר על "בל תוסיף". אבל יכול לומר פרשת "קרבן התמיד" כמה פעמים ללא הבקשה שאחריה, כי בקריאת הפרשה לבד אין כאן עניין של הקרבה אלא הוא כקורא בתורה, ואין חשש שיראה כ"בל תוסיף"[27].

 

  • עמידה באמירת קרבן התמיד – טוב שכשקורא ביחיד את פרשת "קרבן התמיד" יעמוד, כיון שהקרבת הקרבנות בבית המקדש הייתה בעמידה, אבל כשקורא אותה בציבור לא יעמוד כיון שמחזי כיוהרא[28].

 

  • קודם אמירת הקטורת – קודם אמירת "פרשת הקטורת" אומרים: "אתה הוא ה' אלוקינו שהקטירו אבותינו לפניך את קטרת הסמים" וכו' ועניינה הוא כדי שתישמע "פרשת הקטורת" כסיפור דברים בעלמא ולא כאמירתה במקום הקטרת קטורת (אעפ"י שבליבנו אנחנו חושבים על זה). הסיבה לכך היא כיון שבפרשת הקטורת נאמר: "ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה", ויש חשש שנדלג על מילה מסממני הקטורת ונתחייב מיתה, וחשש זה שייך רק כשקורא במקום הקטרה אך לא כשקורא בתורה[29].

 

  • מנייה ביד – כשקורא את י"א סממני הקטורת, ימנם ביד ימינו בלבד כדי להראות על חשיבותם ולעורר את הכוונה, וכדי לצרף מעשה לאמירה, ויש עוד מעלות טובות לכך[30].

 

  • כוונה בקטורת ובתמיד – פרשיות התמיד והקטורת מעלתן גדולה ונחשבות במקום הקרבת התמיד והקטרת הקטורת, ולכן יאמרם בכוונה עצומה[31].

 

  • זמן אמירת פרשת התמיד – ישתדל לומר את פרשת התמיד והקורבנות רק לאחר שעלה עמוד השחר, כיון שרק אז הוא זמן הקרבתו[32].

 

  • מעלת הקטורת – הזוהר הקדוש הפליג מאוד בחשיבות אמירת מעשה הקטורת שמצילה מהס"א ומהרהורים רעים, וזה לשון הזוהר (בתרגום): "אם היו יודעים בני אדם כמה גדולה קריאת מעשה הקטורת מלפני ה' היו לוקחים כל מילה ומילה, ושמים אותה עטרה לראשם ככתר של זהב" – ולכן יזהר מאוד באמירתה[33].

 

  • מקור לסממנים – המקור לי"א סממני הקטורת הוא מדרשת חז"ל[34] על הפסוק[35]: "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה". חז"ל למדו זאת כך: "סמים" – לשון רבים, ומיעוט רבים שניים, "נטף" – אחד, "שחלת" – אחד, "וחלבנה" – אחד, סה"כ ה' סממנים. אח"כ כתובה המילה "סמים" פעם שנייה, לשון רבים, וזה מקביל למה שכבר מנתה עד כאן – דהיינו חמישה, סה"כ עשרה סממנים. אח"כ מנתה את ה"לבונה" – אחד, הרי י"א סממנים. וטוב שימנם באצבעותיו כפי שנרמזו בפסוק, וימנם בימינו כמו את הי"א סממנים עצמם: "קח לך סמים"  – שניים, "נטף"  – אחד, "ושחלת"  – אחד, "וחלבנה"  – אחד, "סמים"  – חמש (כנגד הקודמים), "ולבונה -זכה"  – אחד[36].
  • ברייתא דאביי – כשאומר – "אביי הוה" וכו' ראוי לומר: "אביי הוא הוה", כדי שאם יקראם במהירות, לא יתחברו אות י' שבסוף מילת אביי עם אותיות הוה לשם הויה, ויכול להפסיק מעט בין תיבת "אביי" לתיבת "הוה"[37].

 

  • "אנא בכח" – כשאומר: "אנא בכח" וכו' יכוון בר"ת שלהם במחשבתו בלבד ולא יוציאם בפיו. ואין צריך לעמוד כשאומרם, והוא על פי הסוד. ויצרף כל שתי מילים יחד: "אנא בכח – גדולת ימינך – תתיר צרורה" וכו'. וכסדר הזה יעשה בכל הקטע[38]. אולם כדי שתהא משמעות לדבריו, יש להפסיק מעט בין מילת "אנא" למילת "בכח", וכן בין "עמך" ל"שגבנו"[39].

 

  • קודם "איזהו מקומן" – כשאומר את נוסח "ריבון העולמים" שלפני פרק "איזהו מקומן", יזהר לומר: "שיהא שיח שפתותינו זה חשוב ומקובל ומרוצה" וכו' ולא ישמיט את המילה "זה" אעפ"י שהיא נראית כמיותרת, כיון שיש בזה טעם לפי הסוד[40].

 

  • טעם לפרק "איזהו מקומן" – תיקנו לומר "איזהו מקומן"[41] וברייתא דר' ישמעאל[42] לאחר פרשת התמיד כדי שאדם ילמד מקרא, משנה וגמרא, ולפי שאין בפרק "איזהו מקומן" מחלוקת והוא משנה ברורה למשה מסיני ומדבר בעניין הקרבנות, וברייתא דר' ישמעאל הוא במקום גמרא שהמדרש כגמרא[43].

 

  • בית אבל – גם בבית האבל אומרים פרק "איזהו מקומן"[44].

 

  • הבנה בקריאה – כדי שקריאת כל הפרקים הנ"ל תחשב לאדם כלימוד משנה וגמרא, צריך להבין את תוכן הדברים שאומר ולכן ישתדל ללמוד לפחות פעם אחת את פירושה של "פרשת הקטורת"[45] ואת פרוש ר' עובדיה מברטנורא על פרק "איזהו מקומן"[46], ופירוש הברייתא של ר' ישמעאל. ומרן הרי"ח האריך בספרו "עוד יוסף חי"[47] לבאר את הברייתא (עפ"י היעב"ץ), ונביא כאן את תמצית פירושו:

 

מידה ראשונה:

"מקל וחומר" – בפרשת מרים הנביאה שדיברה על משה, התורה אומרת[48]: "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים". פירוש: אם אביה היה נוזף ומכלים אותה הייתה צריכה להיכלם ולהינזף שבעת ימים, ק"ו שכשהשכינה נוזפת בה צריכה להיכלם ולהינזף ארבעה עשר יום, אלא אמרו חז"ל[49]: "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", כלומר דיה למרים שתיכלם שבעת ימים ולא ארבעה עשר יום, וזהו שאמר הפסוק[50]: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים".

 

מידה שנייה:

"מגזרה שווה"  -כלומר שני עניינים שיש בהם מילים זהות.

ישנו ציווי לישראל[51]: "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", דהיינו שאסור לתלוש את השערות על מת. מהפסוק משמע שאסור לתלוש שיער שנמצא בין העיניים, והרי בין העיניים אין שערות! אלא לומדים מכהנים שבהם נאמר[52]: "לא יקרחו קרחה בראשם"  ולומדים גזרה שווה מהמילה "קרחה" שכמו שה"קרחה", האמורה בכוהנים היא בראש במקום שבו גדל השיער, גם "קרחה" האמורה בישראל היא בראש במקום שבו גדל השיער[53]. ואין אדם שיכול ללמוד גזירה שווה מעצמו אלא אם קיבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבינו עליו השלום.

 

מידה שלישית:

"מבנין אב וכתוב אחד"  – נאמר בחג המצות[54]: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ולמדים מכאן שבימים טובים של פסח מותר לעשות בהם מלאכת אוכל נפש, אך בשאר ימים טובים לא הותר בהם מלאכת אוכל נפש. חז"ל למדו שפסוק זה הנאמר בחג הפסח הוא בנין אב לכל המועדות: כמו שימים טובים של פסח מותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש, כך גם כל המועדות מותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש. ואעפ"י שלא הוזכרה בהם בפירוש, הותרה מלאכת אוכל נפש[55].

וכן "מבנין אב ושני כתובים" הוא דומה לבנין אב וכתוב אחד, אלא שבנין אב וכתוב אחד נלמד רק מפסוק אחד, ובנין אב ושני כתובים נלמד משני פסוקים. אומרת התורה במומי הכהנים[56]: "או גבן או דק" – מכאן שכהנים בעלי מומים פסולים לעבודת הקורבנות. במומי בהמה הפסולה להקרבה אומרת התורה[57]: "עוורת או שבור או חרוץ… לא תקריבו לה'", ולמדו חז"ל שכל המומים שבבהמה פוסלים באדם, וכל מומי האדם פוסלים בבהמה, ומומים אלה הם בנין אב לכל מום שנכתב בתורה[58].

 

מידה רביעית:

"מכלל ופרט" –בעניין הקורבנות אומרת התורה[59]: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה". "מן הבהמה"  – כלל, מפני שחיה בכלל בהמה. "מן הבקר ומן הצאן"  – פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט. נמצאנו למדים שרק בקר וצאן כשרים להקרבה.

 

מידה חמישית:

"מפרט – וכלל"  – כתוב[60]: "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך". "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו" – זהו פרט. "וכן תעשה לכל אבדת אחיך"  – כלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט, והשבת אבידה נוהגת בכל דבר האבוד.

 

מידה שישית:

"כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט" – בדיני שומרים אומרת התורה[61]: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה…", פסוק זה מדבר בשומר שטען שהפיקדון נגנב, ועליו להישבע שנגנב ממנו ולא הוא גנבו. "על כל דבר פשע" – כלל, "על שור על חמור על שה על שלמה" – פרט, "על כל אבדה" – כלל. הרי "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", כלומר: מה הפרט מפורש שרק דבר המטלטל וגופו ממון, כך כל דבר המטלטל וגופו ממון חייב להישבע עליו שלא גנבו או שלא פשע בו, חוץ מקרקעות ועבדים שאין נשבעים עליהם שאינם מטלטלין, וחוץ משטרות שאין גופן ממון.

 

מידה שביעית:

"מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל"  – כתוב[62]: "פקוד כל בכור זכר",  "כל בכור"  – כלל, "זכר"  – פרט. אם היה כתוב הכלל לבד הייתי אומר שגם נקבות בכלל, בא הפרט ומלמד שרק זכרים יפקדו. ואם היה כתוב הפרט לבד, הייתי אומר גם אם אינם בכורים יפקדו, בא הכלל ומלמד שרק בכורים יפקדו.

 

מידה שמינית:

"וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא"  – אומרת התורה[63]: "אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן". ולכאורה הרי עניין ה"מולך" נכלל כבר בכל התועבות ולמה הדגישו כאן? אלא ש"המולך" יצא מן הכלל, ללמד שהוא בסקילה, שנאמר: "עם הארץ ירגמהו באבן", ולא רק ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כל התועבות שגם הם בסקילה.

 

מידה תשיעית:

"וכל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר"  – אומרת התורה[64]: "ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי", כלומר מדובר באדם שהרג את הנפש בשגגה ע"י שניתזה בקעת מן העץ, והרגה את חברו בלי כוונה. והרי גם הריגה בשגגה היא בכלל רציחה, שנאמר[65]: "ומכה אדם יומת", וא"כ למה נשנה דינו כאן? אלא להקל עליו ולומר שהוא רק גולה ולא מתחייב מיתה.

 

מידה עשירית:

"וכל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר"  – אומרת התורה לגבי עבד עברי[66]: "ובשביעית יצא לחפשי חנם", ושם התורה הוציאה אמה עבריה מן הכלל, שנאמר[67]: "לא תצא כצאת העבדים". והרי אמה עבריה היא בכלל עבד עברי, שנאמר[68]: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה", ולמה יצאה מן הכלל? אלא לטעון טעון אחר שלא כעניינו, כלומר שאמה עבריה יוצאת גם בסימני נערות, שנאמר: "ויצאה חינם אין כסף"[69], ויוצאת גם במיתת האדון, ואילו עבד עברי אינו יוצא לחפשי בשניהם – הרי שני דברים להקל, והחומרא בה היא שאדוניה יכול לקדשה בעל כורחה.

 

מידה אחת עשרה:

"כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש"  – אומרת התורה לגבי כהן[70]: "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו", ובתו הרי היא בכלל "יליד ביתו", ומשמע בין פנויה ובין נשואה אוכלת בתרומה. אך יצאה בת כהן לדון בדבר חדש, שנאמר[71]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" – שאם היא נשואה אינה אוכלת את הקדשים, והואיל והוציאה הכתוב מן הכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה, ואפילו אם נתאלמנה או התגרשה, אם לא יחזירנה הכתוב לכלל בפירוש, שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל"[72] – דהיינו שחוזרת לאכול בתרומה.

 

מידה שתים עשרה:

"דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו"  – אומרת התורה בעשרת הדברות[73]: "לא תגנוב" – סתם הכתוב ולא פירש האם האיסור הוא בגניבת ממון או בגניבת נפשות.  אלא דבר זה נלמד מענינו, דהיינו מן הדברות הסמוכות[74]: "לא תרצח", "לא תנאף", וכשם שאלו יש בהם מיתת בית דין, כך גם "לא תגנוב" יש בו מיתת בית דין, כלומר בגניבת נפשות מדבר.

נאמר בנגעי בתים[75]: "וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות", ואמרו חז"ל: בית האמור בנגעי בתים ומטמא בנגעים צריך שיהיה בנוי משלושה חומרים: מאבנים, מעפר ומעצים ודבר זה למד מסופו, שנאמר[76]: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית", הרי זה מפורש מסופו שצריכים להיות בו כל החומרים הנ"ל.

 

מידה שלוש עשרה:

"וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם"  – אומרת התורה[77]: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – משמע מפסוק זה ששמים נבראו תחילה ואח"כ נבראה הארץ. ואילו בפסוק אחר אומרת התורה[78]: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" – מפסוק זה משמע שהארץ נבראה תחילה ואח"כ נבראו שמים! בא הפסוק השלישי – בישעיה – והכריע ביניהם, שנאמר[79]: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחד" – ללמד שנבראו שניהם כאחד.

 

בסיום ההסבר על הברייתא כתב מרן ה'בן איש חי', וז"ל[80]:

"ואתה הקורא אל תהי אזהרתי קלה בעיניך, שיהיה ביאור ברייתא זאת שגורה. נתון בקרבך וכתוב על לבבך, כי במידות השנויים בברייתא זו תלויים רוב הלכות תורה שבעל פה, על כן פרשת ברייתא זו כנפיה למעלה, כי בה מכוונים המקובלים לי"ג מידות העליונות, ולי"ג מכילן דרחמי, ולנרד וכרכום וכו' עם כל ראשי בשמים".

 

  • למנות באצבעותיו – טוב למנות באצבעותיו י"ג מדות הנזכרות בברייתא דרבי ישמעאל[81].

 

  • "וכן שני כתובים" – יאמר "וכַן שני כתובים" – "וכַן" בפתח מלשון כַּן – בסיס, כמו[82]: "אותי השיב על כני", וכן פה הכוונה: "ישוב שני כתובים, ויש לזה עוד טעמים עפ"י הסוד[83].

 

  • "יהודה בן תימא" – אחר אמירת הברייתא של רבי ישמעאל, אומרים משנת[84]: "יהודה בן תימא" וכו'[85].

 

  • אעפ"י שאמר אדם את נוסח ה"יהי רצון וכו' שיבנה בית המקדש" וכו' לפני פרשת התמיד ולאחריה, יחזור לאומרה לאחר הברייתא של רבי ישמעאל כיון שיש בזה טעם לפי הסוד[86].

 

  • קדיש בסיום הקורבנות – לאחר אמירת הקורבנות, יאמרו קדיש "על ישראל"[87] (ועיין לקמן פרק??? בדינים אלו).

 

  • כשלא היה מניין – אם לא היה מניין לאמירת קדיש "על ישראל", ולפני שהגיעו ל"ברוך שאמר" נשלם המניין – יאמרו משנת[88]: "רבי חנניא בן עקשיא" וכו' ויאמרו קדיש "על ישראל". אמנם אם נשלם המניין לאחר שאמרו "ברוך שאמר" לא יגידו קדיש "על ישראל"[89].

 

זמירות לפני "ברוך שאמר"

 

  • סמיכת "הודו" לקורבנות – טוב לסמוך מזמור "הודו" לקרבנות, כיון שהיו אומרים אותו בשעת הקרבת קרבן התמיד בבית המקדש בבוקר ובבין הערביים, וצריך לסמוך גם את מזמור "הודו" לזמירות, ולכן מי שמוכרח להפסיק בין קרבנות לזמירות, יאמר אחרי הקרבנות מ"הודו" עד "ה' מלך", וכשרוצה להמשיך יתחיל מ"הודו" וימשיך בזמירות[90].

 

  • הקדמת הודו או ברוך שאמר – מנהג בני אשכנז הוא לומר "הודו" לאחר "ברוך שאמר", ומנהג הספרדים לאומרו לפניו, ולשניהם יש טעם עפ"י הסוד. ומנהג האר"י היה כמנהג הספרדים וכן נוהגים חלק מקהילות האשכנזים[91].

 

  • כפילת פסוק "הודו" – לא יכפול פסוק: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" שבסוף מזמור "הודו", כי בפסוקי "הודו" יש כוונות עפ"י הסוד במספר הפסוקים והמילים. אמנם אם חוזר וקורא מפני שלא כיון בו – אין לחוש[92].

 

  • דקדוק באמירה – במזמור "הודו" צריך להפסיק בין תיבת "כי" לבין תיבות "כּל אלהי העמים אלילים", ולכן האות כף של "כּל" דגושה. וכן יפסיק בין תיבת "אלילים" לבין תיבות "וה' שמים עשה" (שלא ישמע ח"ו כ"אלילים וה'")[93].

 

  • "א-ל נקמות" – כשאומר "א -ל נקמות ה'" יכוון לבקש מהקב"ה שינקום את דמם של עשרה הרוגי מלכות. ועוד יש במזמור זה טעמים עפ"י הסוד[94].

 

  • "ארוממך ה'" – כשאומר מזמור: "ארוממך ה' כי דליתני"[95] לא יתחיל בפסוק: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" אלא מ"ארוממך ה'" וכו'. וכן יש לנהוג גם בחנוכה (ועיין לקמן פרק??? סעי' ??? – שאומרים אותו בשלמותו לאחר "שיר של יום")[96].

 

"ה' מלך" וכו'

 

  • "ה' הוא האלוקים" – בעשרת ימי תשובה (ובהושענא רבא) מוסיפים קודם פסוק "ה' מלך" וכו', ואת הפסוק[97] "ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים" ב' פעמים, וגם אותם יאמר בעמידה[98].

 

  • מעלת "ה' מלך" – מעלת פסוק "ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' ימלוך לעולם ועד" נוראה ונשגבה, וצריך לאומרו פעמיים. ויאמר אותו בעמידה יחד עם הפסוקים שאחריו "והיה ה' למלך" וכו'[99].

 

  • דילוגים – נוהגים לדלג שלושה דילוגים כשאומר: " ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' ימלוך לעולם ועד", כמו בקדושה – ומנהג ישראל תורה הוא[100].

 

  • סדר האמירה – נוהגים שפסוקים אלו אומרם החזן – והציבור עונים אחריו[101].

 

  • פירושו – סדר הפסוק הוא: הווה, עבר, עתיד. "ה' מֶלֶךְ" – בהווה, "ה' מָלָךְ" – בעבר. "ה' ימלוך לעולם ועד" – בעתיד. הטעם לסדר זה הוא, כי כך הוא תהליך הכרתנו את הקב"ה – מלכינו: תחילה לפי מעשיו יום יום בהווה, אח"כ עפ"י נפלאותיו בעבר, ומתוך זה מגיעים להכרה ואמונה שגם בעתיד "ה' ימלוך לעולם ועד"[102].

 

  • ישנם המסבירים את הפסוק בדרך אחרת: "ה' מֶלֶךְ" – הוא שם תואר, מָלָךְ הוא הווה בפועל, ו"ימלוך" הוא רמז לעתיד. ועניין זה נרמז בסליחות: "ועד לא עשה ארץ וחוצות" – "ה' מֶלֶךְ", "ובהכינו יצורים עלי ארצות" – "ה' מָלָךְ", "ועת יקבץ נפוצים מארבע תפוצות" – "ה' ימלוך לעולם ועד"[103].

 

  • יציאה באמירתו – כשהציבור אומרים פסוק "ה' מלך" וכו' – לא ייצא מבית הכנסת, כיון שנראה כפורק עול מלכות שמים מעליו ח"ו[104].

 

  • כשמתפלל יחיד בביה"כ – אם כשמתפלל ביחיד נמצא בק"ש וברכותיה או בקרבנות – צריך לעמוד עם הציבור כשאומרים פסוק "ה' מלך" וכו', אך אינו חייב לענות עימהם אפילו אם נמצא במקום שמותר לו להפסיק ולענות כגון בזמירות וכדו'. אך אם הוא עוסק בתורה או שותק, נכון שיעמוד ויענה עימהם[105].

 

  • אמירתו בסליחות – בפסוקי "ה' מלך וכו'" שאומרים בסליחות – צריך לעמוד, וגם השומע צריך לעמוד אפילו אם אינו אומר סליחות עם הציבור[106].

 

  • אמירתו ב"יהי כבוד" – בפסוק "ה' מלך" וכו' שאומרים בתוך "יהי כבוד" – אין צריך לעמוד, וגם השומע אין צריך לעמוד[107].

 

  • אמירתו בשמחת תורה – בפסוקי "ה' מלך" וכו' שבהקפות שמחת תורה, אם הוא זקן או חולה – אין צריך לעמוד, ואין צריך להפסיק מלמודו או משאר הדברים כדי לענות עם הציבור, כיון שאומרים פסוק זה כמנהג בלבד. אמנם אם יש שם אדם שמחזיק ספר תורה בידו – חייב לעמוד אלא אם הוא זקן או חולה וכדו'[108].

 

  • אמירתו ע"י גדול – יש מקומות שנוהגים שבתפילת שחרית בשבת ויו"ט עומדים ילדים ליד התיבה ואומרים את הזמירות (מ"הודו" ועד סוף "אז ישיר") בקול רם. אך את פסוקי "ה' מלך" וכו' יאמר החזן או גדול אחר[109].

 

"למנצח בנגינות"

 

  • בצורת המנורה – טוב לומר את מזמור[110] "למנצח בנגינות" כשהוא מצויר לפניו בצורת המנורה כיון שבציור המנורה נרמזו שמות קדושים, ואם אין ציור כזה מונח לפניו – יכול לציירו במחשבה[111].

 

  • כשאומר מזמור "למנצח בנגינות" וכו' בצורת המנורה – יזקוף את הציור או את הסידור כדי שתהיה המנורה זקופה לפניו כדמיון המנורה שהייתה עומדת בבית המקדש[112].

 

מזמורים שמוסיפים בשבת ויו"ט

 

  • "השמים מספרים" – בשבת ויו"ט נוהגים לומר מזמור "השמים מספרים"[113] וכו', והמקובלים והמדקדקים נוהגים לומר מזמור זה גם בחול המועד, ומנהגנו לומר בחוה"מ רק מזמור "למנצח בנגינות"[114].

 

  • כתבו המקובלים שבאמירת מזמור "השמים מספרים" יש סגולה נפלאה להכניע אויביו העליונים והתחתונים[115].

 

  • מזמורים שמוסיפים בשבת – אותם המזמורים שמוסיפים בשבת – מעלתם חשובה מאוד, ויש בהם סודות גדולים כיון שהם מדברים מעניין מעשה בראשית שנגמר ביום השבת, ובעניין מתן תורה שהיה ביום השבת, ועוד עניינים הקשורים ליום השבת[116].

 

תוכנם של המזמורים הוא כדלהלן:

  • "השמים מספרים"[117] – הלל על הבריאה, ושיבחה של התורה.
  • "רננו צדיקים"[118] – השגחת ה' בבריאה כולה. ויש בו כ"ב פסוקים המרמזים  על התורה שניתנה בכ"ב אותיות.
  • "לדוד בשנותו"[119]  – מזמור זה נאמר על הצלתו של דוד מידי אכיש מלך גת, ואותו מעשה היה בשבת. ובנוסף שינה אז דוד את דרכו והתנהג כמשוגע, וגם אדם בשבת משנה את מלבושו. גם במזמור זה יש כ"ב פסוקים כנ"ל.
  • "תפילה למשה"[120] – נצחיות הבורא יתברך עוד קודם מעשה בראשית. אפסות האדם, וערכה של התשובה.
  • "ויהי נועם"[121], ו"יושב בסתר"[122] – שיר נגד המזיקים השולטים בלילי שבת. ובגמרא[123] נקרא "שיר של פגעים", או "נגעים".
  • "מזמור שירו לה'"[124]  -רומז על הגאולה העתידה, ליום שכולו שבת.
  • ארבע שיר המעלות[125] – מוסיפים על פי הסוד.
  • "הללויה הללו את ה'"[126] -רומז על מתן תורה ועל מעשה בראשית.
  • "הודו"[127] – נקרא הלל הגדול כיון שיש בו כ"ו פסוקים כנגד שם הויה, וכנגד כ"ו דורות מבריאת העולם עד מתן תורה. וגם מדובר בו על כך שהקב"ה זן את העולם בחסדו.

 

  • זהירות באמירה – יש להיזהר במיוחד באמירת המזמורים: "רננו צדיקים" ו"לדוד בשנותו" כיון שמעלתם נשגבה, ואם יחסר תיבה אחת יאבד טובה רבה[128].

 

  • "ויהי נועם" – בפסוק "ויהי נועם" ישנם הרבה כוונות עמוקות ונשגבות, אך צריך לכוון לפחות שתי כוונות, והם: א. אעפ"י שאין אנו יודעים לכוון בסוד המצוות והתפילות, אנחנו מתפללים שהקב"ה ישלים את כוונותינו ויעלה עלינו כאילו כיוונו בכל הכוונות הראויות לכוון, וע"י זה מעשינו למטה בקיום המצוות ובעקימת השפתיים בתפילה, יהיו יכולים לפעול את פעולתם בעולמות העליונים. ב. אם חטאנו וגרמנו לסלק את אור הקדושה שנמשכה עלינו ע"י מעשינו הטובים, הקב"ה יתקן אותנו ברחמיו ויחזור להמשיך עלינו אור הקדושה. יש הנוהגים לומר פסוק זה פעמיים כדי לכוון בשתי הכוונות הנ"ל[129].

 

  • הוספת מזמור ביו"ט – נהגו בכל קהילות ישראל להוסיף ביו"ט מזמור של אותו יו"ט לפני מזמור "שירו לה'", וכן נוהגים בעיה"ק ירושלים תובב"א אעפ"י שהחסידים בבית א -ל לא נהגו לאומרו[130].

 

"ברוך שאמר"

 

  • אחיזת הציציות – לפני שאומר "ברוך שאמר" יעמוד ויאחז את שתי הציציות שלפניו ביד ימינו עד גמר הברכה, ובסיומה ינשקם ויניחם מידו[131].

 

  • מעלתו – ב"ברוך שאמר" יש סודות עליונים, וטוב לאומרו בניגון ובנעימה, כי הוא נאה ונחמד[132].

 

  • פ"ז תיבות – בנוסח "ברוך שאמר" יש פ"ז תיבות עפ"י הסוד, ולא ישנה מנוסח זה שתיקנוהו אנשי כנסת הגדולה עפ"י פתק שנפל מהשמים[133].

 

  • בנוסח "ברוך שאמר" יזהר לומר: "על הבְּרִיות"  – ה"בית" בניקוד שווא, וה"ריש" בניקוד חיריק, וכן יאמר: "בפה עמו" ולא "בפי עמו", וכן: "בתִּשבחות", ה"תו" בחיריק ולא בשורוק[134].

 

  • אם הציבור אומרים נוסח אחר של "ברוך שאמר", יאמר הוא נוסח של פ"ז תיבות בין בחול ובין בשבת ויו"ט[135].

 

  • עניית אמן – אין אדם עונה אמן אחרי ברכותיו, ולכן אפילו אם סיים "ברוך שאמר" יחד עם החזן לא יענה אמן אחר החזן כיון שנראה כעונה אמן אחר ברכותיו, לכן טוב שיזדרז לומר "מזמור לתודה" וכשיגמור החזן "ברוך שאמר" – יענה אמן. ואם סיים קודם שסיים החזן ולא התחיל לומר "מזמור לתודה" – יענה אמן, כיון שהאיסור של אי עניית אמן חמור מאוד[136].

 

  • נשים – מנהגנו שגם הנשים מברכות בשם ומלכות את ברכות התפילה, לכן יברכו את ברכת "ברוך שאמר" וברכת "ישתבח" בשם ומלכות[137].

 

פסוקי דזימרה

 

  • אמירתם בנחת – יזהר לומר את פסוקי דזמרה בנחת ולא במרוצה כדי שלא יבלע מילים כיון שבכל אות ואות מהם יש סודות גדולים ונוראים[138].

 

  • "מזמור לתודה" – לאחר "ברוך שאמר" ישב ויאמר "מזמור לתודה"[139] בניגון ובשמחה[140].

 

  • ישיבה בו – אעפ"י שיש מי שכתב שיאמר "מזמור לתודה" מעומד – צריך להקפיד לאומרו בישיבה[141].

 

  • אמירתו בזמנים מיוחדים – אומרים "מזמור לתודה" גם בערב פסח, בערב כיפור, בחול המועד פסח וחול המועד סוכות, אעפ"י שאין מקריבים בהם קרבן תודה, וזאת כיון שמזמור זה לא נתקן כנגד קרבן תודה[142].

 

  • "יהי כבוד" – פסוק "ה' מלך" שבתוך "יהי כבוד" אין צריך לאומרו מעומד, ואין צריך לכופלו[143].

 

  • סמיכת "יהי כבוד" ל"אשרי" – יזהר לסמוך את סוף ח"י פסוקי "יהי כבוד" ל"אשרי", ואחריהם יאמר "תהלה לדוד"[144]. ואם רואה שהציבור מגיע לקדושה וכד' – ימתין בשתיקה לפני סיום "יהי כבוד" כדי שיוכל לענות עימהם. ואם לא המתין – יפסיק לענות דבר שבקדושה אפילו בין "אשרי" ל"תהילה לדוד", או בין "יהי כבוד" ל"אשרי", ואח"כ יחזור על ג' הפסוקים האחרונים של "יהי כבוד", ועדיף שיחזור לתחילת המזמור[145].

 

  • "פותח את ידיך – במזמור "אשרי יושבי ביתך" כשאומר פסוק "פותח את ידיך" יכוון לפי פשוטו, שהקב"ה משגיח, זן ומפרנס לכל. ואם לא כיוון – לא יצא ידי חובה, וחייב לחזור ולאומרו שנית[146]. וכשחוזר לאומרו ימתין כשיעור זמן שהיה יכול לקרוא פסוק זה פעמיים, או שיתחיל מפסוק "סומך ה'" וכו', כדי שלא יראה כמודה לשתי רשויות. ואם נזכר לפני "ישתבח" – יאמר במקום שנזכר, ואם לא נזכר עד אחרי "ישתבח" – יאמר אחרי סיום העמידה. ולכתחילה אם כבר גמר את המזמור, עדיף שיאמר את כל המזמור מתחילתו, ובשעת הדחק יתחיל רק מ"סומך ה'" עד "פותח את ידיך", ואת המזמור כולו יאמר אחרי התפילה[147].

 

  • פריסת הידיים – בפסוק "פותח את ידיך" יש נוהגים לפרוש את כפיהם כמראים שרוצים לקבל שפע מהשמים, ויזהרו שלא להגביה את ידיהם כיון שאסור לאדם להגביה ידיו אלא רק בנטילת ידיים ובנשיאת כפיים[148].

 

  • הלל שבפסוקי דזמרה – אמרו חז"ל[149]: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", ולכן יזהר לומר בכוונה ובמתינות את הפרקים[150]: "הללו את ה' מן השמים", "הללו א -ל בקדשו" שעליהם נאמר דבר זה[151].

 

  • "כל הנשמה" – במזמור[152] "הללויה הללו א -ל בקדשו" יכפול פסוק "כל הנשמה תהלל י -ה" כדי להדגיש שכאן הוא סוף פסוקי דזמרה, וסוף ספר תהילים. ויש עוד טעמים לכך עפ"י הסוד[153].

 

"ויברך דוד"

 

  • עמידה בו – באמירת "ויברך דוד" יעמוד עד שיגיע למילים: "אשר בחרת באברם"[154].

 

  • לא ישתחווה – כשמגיע לתיבות: "מודים אנחנו לך" וכן ל"וכל קומה לפניך תשתחווה" לא ישתחווה[155].

 

  • נתינת צדקה באמירתו – כשאומר תיבות: "ואתה מושל בכל" יתן ג' מטבעות לצדקה, ויעשה זאת בב' פעמים דהיינו: בתחילה ייתן שתי מטבעות ואח"כ את המטבע השלישית, ויש בזה טעם עפ"י הסוד. ואם אין עני לפניו יכול להפריש את המטבעות לצדקה כסדר הנ"ל, וייתן אותם לכיס מיוחד לצדקה, וכשיראה עני – יתנם לו[156].

 

  • יש נוהגים להוסיף ולתת שלוש פרוטות גם כשמגיעים לתיבות: "כי כל בשמים ובארץ", והנוהגים כן – תבוא עליהם ברכה[157].

 

  • סדר נתינת הצדקה – הצדקה המעולה היא שייתן את המטבעות ביד ימינו לידי הגבאי שימסרנו לעני. ואם בא עני לביתו – ייתן לאחד מבני ביתו שייתן לעני. וכשנותן הצדקה – יעמוד. ובדברים אלו יש רמזים גדולים עפ"י הסוד[158].

 

  • במשך היום אם נותן צדקה לעני, ישתדל לתת באופן זה: יכוון במצוות הצדקה שיהיה בה יחוד שם הוי"ה ברוך הוא כך – הפרוטה שבידו כנגד אות "יוד", כף ידו עם חמש אצבעותיו כנגד אות "הא", זרועו כנגד אות "ואו" וכף היד ואצבעות הגבאי או העני כנגד אות "הא" אחרונה שבשם – והרי נשלם שם הוי"ה ברוך הוא (ולכן יזהר ויזדרז להושיט ידו לעני קודם שהעני יפשוט את ידו), ועניין זה נרמז בפסוק[159]: "ויקחו לי תרומה", ופרש שם רש"י[160]: "לי – לשמי", דהיינו לשם הוי"ה ב"ה, וכן נרמז בפסוק[161]: "כפה פרסה לעני וידיה שילחה לאביון"[162].

 

  • נתינה בשבת ויו"ט – בשבת ויו"ט יכול לקיים מצות צדקה ע"י שייקח מערב שבת שתי מטבעות ויעטוף אותם בנייר ויסמנם, וייקח עוד מטבע אחת ויעטפה בנייר אחר ויסמנה, ויניח שתי ניירות אלו בביתו רחוקים זה מזה, וכשאומר בשבת או ביו"ט מזמור "ויברך דוד" ומגיע לתיבות: "ואתה מושל בכל", יכוון במחשבתו במילת "בכל" לתת צדקה – קודם את שתי המטבעות שהכין, ואח"כ את המטבע האחת, ולמחר (לאחר השבת והיו"ט) יתנם לצדקה. ולא יכוון את הכוונות הנוספות עפ"י הסוד בשבת[163].

 

שירת הים

 

  • אמירתה בשמחה ובדיקדוק – שירת הים יאמרה בנעימה, בשמחה ובדקדוק התיבות והטעמים כאילו הוא עומד בתוך הים בשעת הנס, ויש בזה סגולה לכפרת עוונותיו[164], ובזוהר הפליג מאוד במעלת השירה[165].

 

  • בשירת הים כשאומר:

 

  • "מי כמוך"[166] הראשון ה"כף" רפויה וב"מי כּמוך" השני ה"כף" דגושה.
  • וכן "ידמו כּאבן" הכף דגושה.
  • יפסיק בין תיבת "במים"[167] לתיבת "אדירים" כדי שישמע שמילת "אדירים" חוזרת על המצרים.
  • כשיאמר "עם זו גּאלת"[168] ידגיש את ה -ג, וכן ב"גאה גּאה"[169] ידגיש את ה -ג השנייה.
  • את פסוק "ה' ימלוך לעולם ועד"[170] יאמר פעמיים מקרא ופעם תרגום[171].

 

  • אמירתה בתשעה באב – מנהג הספרדים הוא שגם ביום תשעה באב אומרים שירת הים כסידרה[172].

 

ברכת "ישתבח"

 

  • מעלת "ישתבח" – ברכת "ישתבח" היא שבח עצום ונורא, ויש אומרים שתיקנה אברהם אבינו. בברכה זו ישנם י"ג שבחים שהם "שיר ושבחה" וכו' כנגד י"ג מידות שמעלתן גדולה מאוד, ולכן לא יאמר את כולם בנשימה אחת, אלא בנעימה כמסדר שיבחו של מלך[173].

 

  • מניית השבחים – טוב למנות באצבעותיו את הי"ג שבחים שב"ישתבח"[174].

 

  • אמירתה בעמידה – אין הציבור צריך לעמוד באמירת "ישתבח", אמנם השליח ציבור יעמוד[175].

 

  • הפסקה בי"ג שבחים – ישתדל שלא להפסיק בי"ג השבחים שב"ישתבח". ואם הפסיק לקדיש, קדושה וכדו' – יחזור מ"כי לך נאה" וכו' כדי שיאמר את כל הי"ג שבחים בלי הפסק[176].

 

  • נוסח החתימה – נוסח הסיום הוא: "מלך א -ל חַי העולמים, אמן" – "חַי" בפתח תחת ה -"חית"[177].

 

  • עניית אמן בסיומה – אעפ"י שאין עונים "אמן" אחר ברכות עצמו, בסיום ברכת "ישתבח" יענה "אמן"[178].

 

  • אמירתה אחרי פסוקי דזמרה – אין אדם רשאי לברך ברכת "ישתבח" אלא אם אמר "ברוך שאמר" וקצת פסוקי דזמרה, אך אם לא אמרם – יתחיל מברכת "יוצר אור" ולא ישלים את "ברוך שאמר" ו"ישתבח" לאחר התפילה[179].

 

  • בשבת – אם בשבת נתאחר לבוא לבית הכנסת ומתחיל להתפלל מ"נשמת כל חי" – אעפ"כ לא יאמר את ברכת "ישתבח"[180].

 

  • כששכח לומר "נשמת" – אם שכח לומר "נשמת" וברך כבר ברכת "ישתבח" אחר שירת הים כמעשהו בחול – אם עוד לא התחיל ברכת "יוצר" יאמר "נשמת" וכו' בלי ברכת "ישתבח". אמנם אם כבר התחיל באמירת "יוצר" וכו' לא יאמרה אלא יהרהר את המילים: "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוקינו" ויכוון לקבל תוספת נפש, ולאחר התפילה יאמר את כל "נשמת" וכו' אך בלי ברכת "ישתבח"[181].

 

  • "שיר המעלות ממעמקים" – בעשרת ימי תשובה לאחר אמירת "ישתבח" מוסיפים את המזמור[182] "שיר המעלות ממעמקים" וכו' כיון שמוזכר בו עניין מחילת עוונות. ויש שנוהגים לפתוח את ההיכל בעת אמירתו אך אין מנהגנו כך[183].

 

הפסקה ב"קרבנות" ובזמירות

 

  • הפסקה עד "ברוך שאמר" – כשאומר "קורבנות" עד "ברוך שאמר" רשאי להפסיק ולענות קדיש או קדושה, אמן דברכות וכל דבר שבקדושה. ואף על פי כן אינו חייב להפסיק ולומר עם הציבור פסוק "ה' מלך" וכו', אלא יעמוד וימשיך בתפילתו[184].

 

  • הפסקה ב"ברוך שאמר" – ברכת "ברוך שאמר" מתחלקת לד' חלקים: החלק הראשון מתחיל בשבחים לבורא עולם. החלק השני מתחיל בברכה, דהיינו: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם". החלק השלישי הוא המשך הברכה מ"הא-ל אב הרחמן" וכו' עד "עדי עד שמו הגדול". והחלק הרביעי הוא הברכה בסיום: "ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות". בחלק הראשון יכול לענות על כל דבר שבקדושה. בחלק השני אסור לענות על שום דבר אפילו שבקדושה כי הוא מתחיל בברכה ועליו לסיים את פתיחת הברכה עם הברכה העיקרית, ולכן כל עוד לא הזכיר תיבות: "הא -ל אב הרחמן" דינו כדין ברכה קצרה ואינו עונה שם כלום. בחלק השלישי עונה כדין בין הפרקים של ק"ש (כדלקמן). בחלק הרביעי אינו עונה כלום עד שיסיים את הברכה כדין ברכה קצרה[185].

 

  • התחיל "ברוך שאמר" ולא הגיע ל"ברוך אתה ה'" הראשון, יכול להפסיק לכל דבר שבקדושה כדלעיל, אך כשחוזר אח"כ להתפלל יתחיל מתחילת "ברוך שאמר" כדי שיהיו פ"ז תיבות בלי הפסק ביניהם[186].

 

  • התחיל בשבת ויו"ט "ברוך שאמר" לפני מזמורי שבת, ולא הגיע ל"ברוך אתה ה'" הראשון, יכול להפסיק ולהתחיל מזמורי שבת וכשיגיע ל"ברוך שאמר" יאמר אותו מתחילתו[187].

 

  • התחיל בברכה של "ברוך שאמר", דהיינו שאמר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הא -ל אב הרחמן" וכו' ושמע קדיש, קדושה, "ברכו" או "מודים דרבנן" – יענה בדרך הזו:

 

  • בקדיש יענה רק על חמשת האמנים הראשונים, וכשעונה "אמן יהא שמיה רבא מברך" וכו' יאמר עד המילים "דאמירן בעלמא" כי אמירת כ"ח תיבות אלה חשובה מאוד ומעלתן גדולה.
  • בקדושה יענה רק את שני הפסוקים הראשונים, דהיינו: "קדוש קדוש קדוש" וכו' ו"ברוך כבוד ה'" וכו', ואילו את הפסוק השלישי "ימלוך ה' לעולם" וכו' – יהרהר בליבו.
  • ב"מודים דרבנן" יענה רק שלוש תיבות: "מודים אנחנו לך".
  • ב"ברכו" יענה: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
  • אם שמע שאר אמנים של קדיש או אמנים של ברכות, לא יענה בפיו אלא יהרהר בליבו.
  • וכן יהרהר בעניית "ברוך הוא וברוך שמו"[188].

 

  • הפסקה מ"ברוך שאמר" עד העמידה – אסור להפסיק בדיבור מתחילת "ברוך שאמר" עד סוף העמידה, ואפילו בדיבור של מצווה[189].

 

  • ענייה בפסוקי דזמרה – אם נמצא בתוך פסוקי דזמרה, דהיינו מ"ברוך שאמר" עד "ישתבח", יכול לענות לחמישה אמנים הראשונים של קדיש, לקדושה, "מודים", "ברכו" ולאמנים של ברכות, אבל על שאר אמנים שבקדיש ועל "ברוך הוא וברוך שמו" לא יענה אלא רק יהרהר[190].

 

  • עניית אמנים – אין חילוק לגבי עניית אמן בין ברכות לברכות ואפילו הם אמנים של ברכת "הא-ל הקדוש" ו"שומע תפילה" (אמנם מנהג האשכנזים לענות אמנים אלו)[191].

 

  • טעה ודיבר – טעה ודיבר באמצע פסוקי דזמרה – אינו צריך לחזור ולומר את ברכת "ברוך שאמר" פעם נוספת[192].

 

  • רמיזה – יזהר שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא ירמוז באצבעותיו כשאומר פסוקי דזמרה, ואפילו בין מזמור למזמור, אך לצורך מצווה – מותר[193].

 

  • קימה – אם עובר לפניו זקן או תלמיד חכם בשעה שאומר פסוקי דזמרה – צריך לקום מפניהם ולא הוי הפסק[194].

 

  • קדיש – אם לא היה מניין כשסיימו "קרבנות" ונמצאים לפני "הודו" ולא אמרו קדיש – יש אומרים שיכולים לחזור ולאומרו בתוך פסוקי דזמרה, ויש אומרים שאם לא היה מניין הרי הציבור לא התחייב בקדיש ואין לאמרו בתוך פסוקי דזמרה, וכן נוהגים.

 

  • אם קודם התפילה קראו תהלים או למדו ולא היה להם עשרה כדי לומר קדיש בסיום הלימוד, ונוספו אנשים בתוך פסוקי דזמרה והשלימו למניין – לא יאמרו את הקדיש בתוך הזמירות[195].

 

  • רעמים וברקים – אם שומע רעמים או רואה ברקים בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח" – יש מחלוקת אם יכול לברך, ומנהגינו לא לברך[196].

 

  • "שמע ישראל" – אם היה באמצע פסוקי דזמרה ושמע את הציבור אומרים פסוק "שמע ישראל" וכו' – לא יענה עימהם, אלא יניח ידו על עיניו כאילו קורא ק"ש ויגביה קולו בתיבות שעומד בהם, שיהיה נראה כאילו קורא איתם ק"ש[197].

 

  • חשש שיעבור זמן ק"ש – אם נמצא בפסוקי דזמרה וחושש שיעבור זמן ק"ש קודם שיגיע לקריאתה בסדר התפילה – יכול להפסיק בין הפרקים לאומרה[198].

 

  • כהן בק"ש – אם כהן נמצא בפסוקי דזמרה וקראו לו לעלות לשאת את כפיו – יכול לעלות ולברך[199].

 

  • לכתחילה לא יקראו לכהן לעלות לתורה אם הוא נמצא בפסוקי דזמרה, אך אם קראו לכהן או לישראל בשמו לעלות לספר תורה והוא באמצע פסוקי דזמרה – יעלה ויברך ברכות התורה לפניה ואחריה, ויקרא עם החזן בלחש. אך לא יאמר לחזן שיעשה לו "השכבה" או "מי שברך" וכד'. ואם אין שם מי שיודע לקרוא – יכול לקרוא להם[200].

 

  • נצרך לנקביו – במקרה שנצרך לנקביו כשנמצא בפסוקי דזמרה – ייטול את ידיו אך לא יברך "אשר יצר", אלא ימתין עד אחרי ברכת "ישתבח" ואז יברך[201].

 

  • טלית ותפילין – אדם שהתחיל בתפילה ולא היו לו טלית ותפילין, והזדמנו לו תוך כדי תפילה: אם נזדמנו לו קודם "ברוך שאמר" – יניחם שם ויברך עליהם, אך אם נזדמנו לו בין "ברוך שאמר" לברכת "יוצר" – ימתין עד שיגמור ברכת "ישתבח" ואז יתעטף בטלית ויניח תפילין ויברך עליהם[202].

 

  • קדיש ע"י יתום – במקום שנוהגים שיתום אומר קדיש שאחרי "ישתבח" ולפני "ברכו" – אם היתום נמצא בתוך פסוקי דזמרה והציבור הגיעו ל"קדיש" שלפני "ברכו", יכול לומר קדיש זה כיון שהקדיש הוא לצורך הציבור ולכבוד אביו, וישתדל לאומרו בין מזמור למזמור, אבל אם עדיין לא התחיל היתום פסוקי דזמרה – לא יאמר קדיש, אלא יאמר אותו החזן או אחד מהציבור[203].

 

  • קדיש וקדושה ב"ישתבח" – אדם שנמצא באמצע ברכת "ישתבח" והגיעו הציבור לקדיש, קדושה וכדו' – דינו כמו "ברוך שאמר" דלעיל, דהיינו: מ"ישתבח" עד "ומעולם ועד עולם אתה א -ל" – יכול להפסיק כדין זמירות, לאחר שאמר "ברוך אתה ה'" – לא יענה כלום, ולאחר שהתחיל "מלך גדול ומהולל בתשבחות" וכו' – יכול לענות כדין בין הפרקים[204].

 


 

[1] שמואל א' ב', א'-י'.

[2] עי' סידור קול אליהו עמ' פ'.

[3] בית מנוחה עמ' קי"ג.

[4] בא"ח פרשת מקץ סעי' י"ב, ועי' שם בהקדמה לפרשת בהר.

[5] עי' בא"ח פרשת בראשית סעי' א'.

[6] בא"ח פרשת ויגש סעי' ו'. כה"ח סי' קמ"ב ס"ק ד', ועי' שער הכוונות ע"ב ע"א. אמת ליעקב ק"י ע"א אות נ"ו.

[7] בא"ח פרשת מקץ סעי' ה'. כה"ח סי' כ"ה ס"ק כ"ג, ועי' סידור "קול אליהו" דף פ"א.

[8] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ב'.

[9] צפורן שמיר ב', י"ב.

[10] ויקרא ג', ח'.

[11] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ב'.

[12] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ג'.

[13] מיכה ז', י"ח-כ'.

[14] שמות ל"ד, ו'-ז'.

[15] בא"ח פרשת מקץ סעי' ח'. עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ג'.

[16] עי' בראשית ל"ה, י"ח ובמפרשים שם שמשמע ש"אנו" זהו לשון "אנינות".

[17] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ג' עפ"י שער הכוונות. כה"ח סי' מ"ח ס"ק א'.

[18] בא"ח פרשת מקץ סעי' ז', ועי' אהלי יעקב עמ' 142.

[19] אחרונים.

[20] בא"ח פרשת מקץ סעי' ז'. כה"ח סי' מ"ו ס"ק ס'.

[21] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ח'. בא"ח פרשת וירא סעי' י"א.

[22] אחרונים. כה"ח סי' מ"ו ס"ק ס"ב. משנ"ב שם ס"ק ל"ג. ביאור הלכה שם ד"ה "ויוצא בזה".

[23] שו"ע סי' מ"ט סעי' א'. ועי' כה"ח שם ס"ק א'-ט'.

[24] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ה'.

[25] שם.

[26] במדבר כ"ח, א'-ח'.

[27] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ו'. טור סי' מ"ז.

[28] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ו'. כה"ח סי' מ"ח ס"ק ב'. משנ"ב שם ס"ק א'.

[29] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ז'.

[30] בא"ח פרשת מקץ סעי' ח'. כה"ח סי' מ"ח ס"ק ד'.

[31] בא"ח פרשת מקץ סעי' ח'.

[32] שו"ע סי' מ"ז סעי' י"ג.

[33] זוה"ק ויקהל דף רי"ח ע"ב.

[34] כריתות ו' ע"ב.

[35] שמות ל', ל"ד.

[36] בא"ח פרשת מקץ סעי' ח', ועי' כה"ח סי' מ"ח ס"ק ד'.

[37] בא"ח פרשת מקץ סעי' ט'. כה"ח סי' מ"ח ס"ק א' ד"ה "אתה" בסופו.

[38] בא"ח פרשת מקץ סעי' ט'. עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ח'. כה"ח סי' מ"ח ס"ק א' ד"ה "אתה" בסופו.

[39] אהלי יעקב דף ע"ד.

[40] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' י"א בשם האר"י ז"ל.

[41] זבחים פרק ה'.

[42] ספרא ויקרא י"ג מידות פ"א.

[43] עי' שלמי ציבור דף ק"נ עפ"י הלבוש.

[44] כה"ח סי' נ' ס"ק ב'.

[45] כריתות ו' ע"א.

[46] זבחים פרק ה'.

[47] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט'.

[48] במדבר י"ב, י"ד.

[49] זבחים ס"ט ע"ב.

[50] במדבר י"ט, ט"ו.

[51] דברים י"ד, א'.

[52] ויקרא כ"א, ה'.

[53] קידושין ל"ו ע"א.

[54] שמות י"ב, ט"ז.

[55] רש"י שמות י"ב, ט"ז ד"ה "הוא לבדו".

[56] ויקרא כ"ח, כ'.

[57] ויקרא כ"ב, כ"ב.

[58] עי' אבודרהם בפירושו על ברייתא זו.

[59] ויקרא א', ב'.

[60] דברים כ"ב, ג'.

[61] שמות כ"ב, ח'.

[62] במדבר ג', מ'.

[63] ויקרא כ', ב'.

[64] דברים י"ט, ה'.

[65] ויקרא כ"ד, כ"א.

[66] שמות כ"א, ב'.

[67] שמות כ"א, ז'.

[68] דברים ט"ו, י"ב.

[69] שמות כ"א, י"א.

[70] ויקרא כ"ב, י"א.

[71] ויקרא כ"ב, י"ב.

[72] ויקרא כ"ב, י"ג.

[73] שמות כ', י"ג.

[74] שם.

[75] ויקרא י"ד, ל"ז.

[76] ויקרא י"ד, מ"ה.

[77] בראשית א', א'.

[78] בראשית ב', ד'.

[79] ישעיה מ"ח, י"ג.

[80] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט'.

[81] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט'. בא"ח פרשת מקץ סעי' י'.

[82] בראשית מ"א, י"ג.

[83] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט', י'. בא"ח פרשת מקץ סעי' י'.

[84] אבות פרק ה' משנה כ'.

[85] כה"ח סי' נ' ס"ק ג'.

[86] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' י"ב.

[87] כה"ח סי' נ' ס"ק ו'. פרי עץ חיים שער עולם העשיה פ"ב.

[88] מכות פרק ג' משנה ט"ז.

[89] כה"ח סי' נ' ס"ק ו' וסי' נ"ה ס"ק ה'.

[90] בא"ח פרשת מקץ סעי' י"א. כה"ח סי' נ' ס"ק ז'.

[91] בא"ח פרשת מקץ סעי' י"א. עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט"ז.

[92] בא"ח פרשת מקץ סעי' י"א. עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' י"ג.

[93] שו"ע סי' נ"א סעי' ו'. כה"ח שם ס"ק ל'. אהלי יעקב ר"ה עמ' ע"ז.

[94] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' י"ד. כה"ח סי' נ' ס"ק ז'.

[95] תהלים ל'.

[96] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט"ו. כה"ח סי' נ' ס"ק ז'. חקרי לב סי' ל"ב.

[97] מלכים א' י"ח, ל"ט.

[98] כה"ח סי' תקפ"ב ס"ק י"ג.

[99] בא"ח פרשת ויגש סעי' א'. עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' א'. כה"ח סי' נ' ס"ק ח'.

[100] עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' א'.

[101] שם.

[102] עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ב'.

[103] עפ"י אהלי יעקב ר"ה עמ' ט"ו.

[104] עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ב'.

[105] בא"ח פרשת ויגש סעי' א'. כה"ח סי' נ' ס"ק ח'.

[106] בית יוסף סי' נ'. כה"ח שם ס"ק ח'. בא"ח פרשת ויגש סעי' ב'.

[107] בא"ח פרשת ויגש סעי' א'.

[108] בא"ח פרשת ויגש סעי' ב'. כה"ח סי' נ' ס"ק ח'.

[109] בא"ח פרשת ויגש סעי' ג'.

[110] תהלים ס"ז.

[111] בא"ח פרשת ויגש סעי' ד'. כה"ח סי' נ' ס"ק י'. ציפורן שמיר סי' ב' אות י"ח.

[112] עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ג'.

[113] תהלים י"ט.

[114] בא"ח פרשת ויגש סעי' ד'. כה"ח סי' נ' ס"ק י"א.

[115] עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ג'.

[116] זוה"ק תרומה קל"ז ע"א, ויקהל קל"ו ע"ב. לבוש סי' רפ"א. אבודרהם. בא"ח פרשת ויגש סעי' ה'. עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ג', ד'. אהלי יעקב עמ' ע"ח. כה"ח סי' נ' ס"ק ז'.

[117] תהלים י"ט.

[118] תהלים ל"ג.

[119] תהלים ל"ד.

[120] תהלים צ'.

[121] תהלים צ', ט"ז.

[122] תהלים צ"א.

[123] שבועות ט"ו ע"ב.

[124] תהלים צ"ח.

[125] תהלים קכ"א-קכ"ד.

[126] תהלים קל"ה.

[127] תהלים קל"ו.

[128] בא"ח פרשת ויגש סעי' ה'.

 [129] בא"ח פרשת ויגש סעי' ו'. שו"ת תורה לשמה סי' תט"ז.

[130] בא"ח פרשת ויגש סעי' ו'. כה"ח סי' נ"א ס"ק נ' וסי' תפ"ח ס"ק ג'.

[131] בא"ח פרשת ויגש סעי' ז' .עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ה'. כה"ח סי' מ"ח ס"ק א' וסי' נ"א ס"ק א', ב'.

[132] כה"ח סי' נ"א ס"ק א'.

[133] בא"ח פרשת ויגש סעי' ז'. כה"ח סי' נ"א ס"ק א'.

[134] בא"ח פרשת ויגש סעי' ז'. עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ז'. כה"ח סי' נ"א ס"ק א'.

[135] ציפורן שמיר סי' ב' סעי' י"ט. מחזיק ברכה סי' נ"א. כה"ח סי' נ"א ס"ק ב', ועי' בית עובד עמ' ס"ו.

[136] שו"ע סי' נ"א סעי' ב'. כה"ח שם ס"ק ג', ד'.

[137] עי' כה"ח סי' ע' ס"ק א'. ודעת מרן הרב זצ"ל היא שנשים מתפללות את נוסח התפילה ללא שינוי (פרט לברכת "שעשני כרצונו").

[138] שו"ע סי' נ"א סעי' ח'. כה"ח שם ס"ק מ"ו. משנ"ב שם ס"ק כ'.

[139] תהלים ק'.

[140] שו"ע סי' נ"א סעי' ט'. עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ו'.

[141] עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ו'. כה"ח סי' נ"א ס"ק מ"ח.

[142] עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ו'. כה"ח סי' נ"א ס"ק כ"א. מנהגי בית א -ל סעי' ב'. שו"ת תורה לשמה סי' ת"כ.

[143] בא"ח פרשת ויגש סעי' א'. כה"ח סי' נ' ס"ק ח'.

[144] תהלים קמ"ה.

[145] בא"ח פרשת ויגש סעי' י"א. עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ח' באורך. כה"ח סי' נ"א ס"ק י"ג.

[146] שו"ע סי' נ"א סעי' ז'. בא"ח פרשת ויגש סעי' י"ב.

[147] בא"ח פרשת ויגש סעי' י"ב. עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' ח'. כה"ח סי' נ"א ס"ק ל"א. משנ"ב שם ס"ק ט"ז.

[148] בא"ח פרשת ויגש סעי' י"ב. שו"ת תורה לשמה סי' ל"א.

[149] שבת קי"ח ע"ב.

[150] תהלים קמ"ח, קמ"ט.

[151] בא"ח פרשת ויגש סעי' י"ב, ועי' רש"י שבת קי"ח ע"ב ד"ה "פסוקי דזמרה".

[152] תהלים קמ"ט.

[153] שו"ע סי' נ"א סעי' ז'. עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' י"א.

[154] שו"ע סי' נ"א סעי' ז'. כה"ח שם ס"ק מ"ג.

[155] שו"ע סי' נ"א סעי' ז'.

[156] בא"ח פרשת ויגש סעי' י"ג. עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' י"ב עפ"י האר"י ז"ל. כה"ח סי' נ"א ס"ק מ"ד.

[157] בא"ח פרשת ויגש סעי' י"ג.

[158] שם.

[159] שמות כ"ה, ב'.

[160] רש"י ד"ה "ויקחו לי תרומה".

[161] משלי ל"א, כ'.

[162] בא"ח פרשת ויגש סעי' י"ג.

[163] עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' י"ב.

[164] בא"ח פרשת ויגש סעי' י"ד. ציפורן שמיר סי' ב' אות כ"ד. כה"ח סי' נ"א ס"ק מ"א. ומרן הרב זצ"ל היה רגיל לומר שטוב שאדם יעבור על פירוש רש"י לשירת הים כדי שיבין את משמעות התיבות בשעת האמירה.

[165] זוהר בשלח דף נ"ד ע"ב. כה"ח סי' נ"א ס"ק מ'.

[166] שמות ט"ו, י"א.

[167] שמות ט"ו, י'.

[168] שמות ט"ו, י"ג.

[169] שמות ט"ו, א'.

[170] שמות ט"ו, י"ח. מנחת שי שם.

[171] בא"ח פרשת ויגש סעי' י"ד. כה"ח סי' נ"א ס"ק ל"ח, ל"ט.

[172] כה"ח סי' נ"א ס"ק נ"ד.

[173] בא"ח פרשת ויגש סעי' ט"ו. כה"ח סי' נ"ג ס"ק ב'.

[174] בא"ח פרשת ויגש סעי' ט"ו.

[175] כה"ח סי' נ"א ס"ק מ"ב.

[176] בא"ח פרשת ויגש סעי' ט"ו. כה"ח סי' נ"ג ס"ק ב'.

[177] כה"ח סי' נ"ג ס"ק ג' וסי' נ"ד ס"ק ו'.

[178] שו"ע סי' נ"א סעי' ג'. כה"ח שם ס"ק ו'. שו"ע סי' רט"ו סעי' א'. תיקון תפילה.

[179] שו"ע סי' נ"ג סעי' ב'. כה"ח שם ס"ק ד'. משנ"ב שם ס"ק ג'.

[180] כה"ח סי' נ"ג ס"ק ד'. משנ"ב שם ס"ק ד'.

[181] עי' בזה בסידור קול אליהו עמ' ת"ק.

[182] תהלים ק"ל.

[183] כה"ח סי' נ"ד ס"ק ח'. משנ"ב שם ס"ק ד'.

[184] עוד יוסף חי פרשת ויגש סעי' א'.

[185] בא"ח פרשת ויגש סעי' ט'. כה"ח סי' נ"א ס"ק י"א.

[186] שם.

[187] שם.

[188] בא"ח פרשת ויגש סעי' ט'. כה"ח סי' נ"א ס"ק י"א, ועי' שו"ת רב פעלים ח"ד סי' ד'.

[189] שו"ע סי' נ"א סעי' ד'.

[190] בא"ח פרשת ויגש סעי' י'. כה"ח סי' נ"א ס"ק י"א, כ"א, כ"ב.

[191] בית יוסף סי' ס"ו. שו"ע שם סעי' ג'. כה"ח שם ס"ק כ"ג.

[192] כה"ח סי' נ"א ס"ק ז'.

[193] כה"ח סי' נ"א ס"ק י"ז.

[194] בא"ח ש"ש פרשת כי תצא סעי' ט"ו.

[195] שו"ת רב פעלים ח"ב סי' י"ד. כה"ח סי' נ"ג ס"ק י"ג.

[196] מג"א סי' ס"ו ס"ק ה'. כה"ח שם ס"ק ט"ז וסי' נ"א ס"ק כ"ג.

[197] שו"ע סי' ס"ו סעי' ב'. כה"ח שם ס"ק ו', ז'. משנ"ב שם ס"ק י'. כה"ח סי' נ"א ס"ק כ"ד.

[198] משנ"ב סי' נ"א ס"ק י'.

[199] כה"ח סי' נ"א ס"ק כ"ה.

[200] שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ט"ז. כה"ח סי' נ"א ס"ק כ"ו, כ"ז.

[201] כה"ח סי' נ"ג ס"ק ז' וסי' נ"א ס"ק כ"ח. ועי' משנ"ב סי' נ"א ס"ק ח'. ביאור הלכה שם ד"ה "צריך".

[202] שו"ע סי' נ"ג סעי' ג'. כה"ח שם ס"ק ז'. עי' פאר הדור סי' קמ"ז.

[203] שו"ת רב פעלים ח"ב סי' י"ד. בא"ח פרשת ויגש סעי' ט"ז.

[204] בא"ח פרשת ויגש סעי' ט"ו.

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה