קטגוריה: תורה

אל חדרו של מרן הרב היו מגיעים דיינים מכל רחבי הארץ עם תיקים סבוכים ומורכבים,

בגודל שקדנותו, היה הרב יושב לילות שלמים בהיכל הישיבה, גורס משנתו בעמקות ובחריפות, כשהוא גומא דפים וסוגיות, משננם ומאחסנם בזכרונו הבהיר. אך במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, שהיה מתאמץ להסתיר את היקף הישגיו.

משראה הרב את המוט הגבוה הוא אמר: "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ – נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם". הזדעזעתי. הרב אליהו היה נזהר מאוד בלשונו, והפסוק הזה מדבר על המגיפה שהייתה בימי דוד המלך. תחילתו של אותו פסוק מספרת שדָוִד המלך נושא אֶת עֵינָיו ורואה אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, ובעקבותיו דוד והזקנים נופלים ומכסים את עיניהם בשקים!

הרב שמע על הבעיה ואמר לי מייד את דעתו, שאסור להפריע לאנשי חברת החשמל לתקן. והוא גם כתב לי כך. בסוף מכתבו הוא ציין שאחרי התיקון, האוכל יהיה מותר לחולים בלבד. אבל הרב היה גם עניו גדול וגם מעשי מאוד.

רב ניגש מייד לצד המעשי של הערכה ואמר לו מה צריך לשפר בה. הוא שיפר, וכך יצאה הערכה אחר כך לשוק. מי שהכיר את הרב ידע כי המעשיות שלו בהלכה הייתה חשובה עד מאוד...

ואז אמר הרב לרופא: "חטאתי, עוויתי ופשעתי שלמדתי תורה ולא הלכתי לרופא מוקדם יותר".

פעם אחת בא אהרון אבוחצירא, כאשר היה שר בממשלה, ורעיון היה בידו להעלות את קברו של האביר יעקב אבוחצירא זצ"ל ממצרים לארץ ישראל, ובא לבבא סאלי זצ"ל לשואלו על רעיונו - מה ענה לו הבבא סאלי זיע"א?

הפעם ניגש עוזרו של הרב אל הרב ואמר בשקט: "כבוד הרב, כבר היינו בדרך לברית". "ומה עם לב אלמנה?" – רמז לו הרב. לקיים מה שנאמר: "ולב אלמנה ארנין!".

יהודי קשיש וירא שמיים גדול מתרעם על האנשים ששוכחים להזכיר בראש חודש "יעלה ויבוא" תמיהתו גדולה שבעתיים על כך שאותם יהודים גם אינם מרגישים הארה של ראש חודש... את התשובה לכך קיבל מהרב עוד באותו יום

באחד משיעורי הרב פונה אליו אחד המשתתפים: כבוד הרב אומר דברים שאין בהם טעם, כי מה לפירורים של חמץ ולספרים? אין אלו אלא דברי חסידות בעלמא ותו לא, וכי מי אוכל פירור שנמצא בספר?!