הרב אמר שההיתר – היתר. אבל מי שהוא בעל נפש – נזהר מכל דבר שיש בו אפילו נדנוד של חילול שבת. כך הרב היה נזהר מכל נדנוד של איסור. אפילו קל שבקלים.

פעם נשאלה הרבנית צביה אליהו שתחיה: מה הייתה תגובתו של בעלך הרב זצ"ל לאחר שהיה פועל מופתים או אחרי שהיה רואה את תגובת הסובבים לאותו מופת?

הלך האב והביא את בנו אל הרב. הסתכל הרב על הילד, נגע במקום הנפוח ואמר לו: אין לך כלום. אין לך שום דבר. לא צריך ניתוח. לך הביתה… חזרו האב ובנו לביתם, ובאמת לאחר יומיים הנפיחות עברה ולא נותר ממנה כלום. הכול עבר בלי שום ניתוח.

ביקש ממני אחד המתפללים לעלות לתורה. אמרתי לו שהיום זו ה"עלייה" של כבוד הרב. הוא הלך מייד לכבוד הרב וביקש ממנו שיוותר לו כדי שהוא יעלה. כמובן שכבוד הרב ויתר לו והוא עלה…

בשקט היה הרב אומר לנו שזוהי "נדבת שבת". איך אתה יכול לתת צדקה בשבת? הרי אין לך אפשרות לתת כסף לעני. הכבוד שאנחנו נותנים להם – זוהי נדבת השבת שלכם…

עם אחת היה מתפלל אחד שישבו על מקומו והוא כעס מאוד. ממש היפך ההנהגה של הרב. הסתכלתי על הרב, והוא לא נע ולא זע. אי-אפשר להבין את העוצמה של הענווה שלו. עוצמה של שתיקה.

ואיך החלטת? ביקש הרב לדעת. השבתי לרב מה שהשבתי והוא אמר: "החלטת נכון, הייתה לך כבר התשובה ובאמת לא היית חייבת לדבר אתי. לעתים הזמן נותן לאדם את המחשבות הנכונות, בסבלנות, וזאת תהיה הברכה אלייך, שתמיד תהיה לך סבלנות לשאול את עצמך ולשמוע את תשובתך"!

עברו כמה ימים, הטלפון מצלצל בביתנו, ומעבר לקו: "מדבר מרדכי אליהו". מובן מאליו שלא העליתי על דעתי שמדובר בכבוד הרב. מאחר שציפיתי לשמוע מה בפיו של הדובר, הבין הרב שאינני קולטת שהוא זה המדבר אלי, ושוב אמר: "מרדכי אליהו מדבר". המתנתי שוב לבאות, ואז ציין רבנו: "הרב מנחם בורשטיין נמצא לידי". רק אז הבנתי שהרב אליהו הוא הדובר אלי ושאלתי אם אני מדברת עם כבוד הרב בכבודו ובעצמו…

שיהודי בא לבקש ברכה בעבור חבירו.. בהמשך מבקש אותו יהודי מהרב שלא יכעס על כך שחברו לא עשה מה שהרב אמר… השיב לו הרב: "מעולם לא כעסתי ולא הקפדתי. עדיין לא למדתי לכעוס".

מצוות הסנדקאות היא מצווה עצומה אבל מידות ודרך ארץ וחשיבה על הזולת גבוהה לאין שיעור….

לא ידעתי איך להראות את פניי מרוב בושה. מצד אחד, לא רצינו לבייש את החתן שלנו ולא את ראש הישיבה שלו. אבל שהרב אליהו לא יערוך את החופה של הבת? הרי זה כל כך רצוי ומתבקש. ואיך אומר את זה לרב?

פעם אחת הזדעזעתי כששמעתי את הרב אומר: אתה חושב שכל הכבוד הזה הוא בגללי? לא ולא. זה בגלל התורה שאני אומר להם. תראה איזה כבוד יש לתורה!

והנה מגיעים שני אנשים שעזרו לו לדחוף את המכונית, אחד מבוגר ואחד צעיר. כשיצא להודות להם על העזרה, ראה שבעצם מי שעזר לו לדחוף את רכבו היו הרב אליהו זצ"ל והעוזר שלו.

אבל הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן להוציא מפיו פסק הלכה שיוצא מתוך הנחה שהמשיח לא יבוא עד תשעה באב, והוא יהיה יום אבל. מי אמר לך שתשעה באב לא יהיה יום של שמחה? שאני אפסוק פסק הלכה שיוצא מתוך הנחה שגם השנה יהיה תשעה באב? לא מוכן!

בתשעה באב, לפני תחילת אמירת הקינות, היה הרב זצ"ל נוהג להסתכל לעבר חלונות בית-הכנסת לראות האם יש שינוי כלשהו בחוץ, אולי בא משיח. כשהיה רואה שהוא לא בא היה אומר לנו מתוך אנחה כבדה: אני רואה שהמשיח מתעכב, אז נתחיל…

בשלב כלשהו התקשרו אנשיו של בנימין נתניהו אל סבא הרב, והוא אמר להם: "לערב ילין בכי, ולבוקר רינה". הייתי בטוח כי אם סבא אומר כך – כך יהיה. חזרתי לביתי בצפת רגוע ושליו…

הסדר בהנחת התפילין של הרב היה מעניין…ביום שאחר כך הייתה ישועה גדולה – היה הרב מניח שני זוגות תפילין, רש"י ורבנו תם. ביום שאחר כך היה בו פיגוע או אסון – היה הרב מניח זוג אחד של תפילין, של ראש בלבד.

הרב היה באמצע סעודת פורים. הוא הסתכל עלי והראה לי בידו את המטבח, מקום בו אוכל ליטול ידיים. זה היה פלא, כי לא אמרתי לו מאומה, והוא לא אמר לאף אחד חוץ ממני ליטול ידיים…

באותו יום, קודם הפיגוע, ביקש הרב אליהו זצ"ל להתפלל בכותל המערבי לביטול איזו גזירה שאף אחד לא ידע מה היא, ורק אחר כך התבררה כפיגוע שבו נהרגו שמונת תלמידי הישיבה. על כן רבים היו בכותל באותה תפילה, וכך גם אנחנו…הרב יצא באותו יום מהכותל בפנים חתומות, שלא כדרכו.

הרבנית שמעה ונדהמה: "איך אפשר לחלק לכל עשרות האנשים שיש כאן מאותו בקבוקון קטן?", אך הרב הרגיע אותה ואמר לה שיחלק להם עם כפית. זה עדיין לא יספיק, חשבה הרבנית, אבל לא אמרה דבר…

עוזריו של הבבא סאלי לא הבינו מה בדעתו של רבם לעשות, אך משהביאו כוסות כמצוותו, עמדו נדהמים וראו כיצד יושב רבם ומוזג כוס אחר כוס בערק, עד שמילא את כוסותיהם של כל באי הכינוס. לפחות מאה משתתפים היו שם, וכולם זכו לשתות מן הבקבוק ה"ריק"…

אותה שבת קרעו את הרקיע תפילותיהם של כלל ישראל מכל הזרמים ומכל העדות, כשכולם זועקים "א-ל נא רפא נא לה", "אַל נא יהי עולם בלי ירח". את התוצאות ראינו מייד בצאת השבת.

פעם אחת הגיע הקבלן לרב, ותוך שהוא חוכך את ידיו זו בזו, סיפר לו על עסקת נדל"ן שטומנת בחובה הון עתק. הרב פתח את התהלים וענה לו: "לא לקחת. לא טוב". "מה?" התקשה הקבלן לקבל עליו את הדין, בכל זאת הייתה זו אחת העסקאות היותר מבטיחות שעמדו לו מימיו. "אבל.." הוא ניסה להקשות. אך הרב בשלו. ..

לרב זצ"ל הייתה חשובה מאוד מצוות יישוב הארץ. כשהיו פונים אל הרב לגבי קניית מגרש לבנות עליו בית, היה הרב אומר: "זו מצוות יישוב ארץ ישראל – על כן יש לקנות את הכי גדול"…

הרב הראה לנו כי גם כאשר יש פסיקה חד-משמעית, צריך להיות קשוב למי שבא לבקש את הפסיקה, לאפשר שילוב של גמישות בפסיקה. הרב תמיד ידע למצוא את הדרך השלישית. את הטור החמישי ב"שולחן ערוך", מבלי לסטות בכהוא-זה מהארבעה המקוריים!

כשסבא שמע את המילה "מצווה", הוא לא היה יכול לעמוד בפניה והסכים לערוך את החופה. וכך היה מספר מו"ר הרב מרדכי אליהו: כל הדרך אל החופה הוא היה הולך כפוף, בעצבות ואנינות. וכשנכנס למקום החופה, הוא היה שמח ומאיר פנים. כל מי שהיה רואה אותו – היה שמח.

ראיתי שהברכה של הרב אליהו מתחילה לעבוד במהירות. הגענו ללשכה, ומייד ראש העיר קיבל את פנינו. לאחר שהתיישבנו הוא פנה אלי ואמר: "מר אלבז, אני מתפלא עליך. למה אתה לא חולם גדול? למה אתה חולם קטן? תחלום גדול!"

התחלתי לראות את ברכת הרב פועלת. לאחר כמה זמן הם אמרו לי: אנחנו מניחים תפילין בכל יום. כך לאט לאט החלו שני התלמידים הללו לקיים מצוות ולשמוע שיעורי תורה. גם היום הם הולכים יחד, האחד חזן מבוקש עטור זקן, והשני תמיד מלווה אותו בקולו הנאה…

פעם הרב ביקש ממני לשיר את השיר "ידידי השכחת" כמו שהסבא שלי היה שר. היה שם פייטן ששמע אותי וצירף לשיר פתיחה ממנגינה ערבית. הרב מאוד לא אהב את זה, ואמר לי בלחש: "ולא קרב זה אל זה". למה הפייטנים לוקחים מנגינות של ערבים? שהם יחברו מנגינות. שיחברו שירה חדשה, שירה משלנו!

אם מתחילים במלחמה – לא ננצח! חכה ותראה שעם הזמן הם כולם יבואו ויתחברו לעם ישראל… ומי הסית את הקייסים האתיופים לא לקבל את עמדת מרן לגבי יהודתם של יהודי אתיופיה

איך יגאל ידין לא התעורר להניח תפילין כשהוא רואה כי לוחמי בר-כוכבא התמידו במצווה הזאת בתנאים כל כך קשים? האם קשר הדורות לא עורר אותו לראות שאנחנו היום ממשיכים את דרכם בתפילין ובמקוואות ובירושת הארץ? הרב אמר לנו שיגאל ידין הסתכל על התפילין כמו פרופסור, וזה לא כמו שאנחנו מסתכלים עליהן…

הבבא סאלי היה בדורנו, ודבר זה יכול לחייב כל אחד, ויבואו אליו בתביעה: מדוע לא היית כמו הבבא סאלי? ואם לא בדרגה שלו אז לפחות חמישים אחוז או עשרים אחוז כמוהו.

שוב הבנתי עד כמה הרב זהיר בענייני מאכלים, אבל גם לא פחות בעניינים של כבוד הבריות…

בדיעבד התברר לי שכבוד הרב לא אוכל טונה בכלל, רק סרדינים שרואים את הקשקשים שלהם ואין שום חשש שמא התערב כריש במקום טונה בתוך הקופסא, בלי שום אפשרות לזהות את הטעות..

אמר הבבא סאלי לרב: אם אתה לא אוכל, לפחות תשתה! ומזג לרב כוס ערק. הרב, שלא היה רגיל לשתות משקאות חריפים כלל, בירך ושתה והיה חריף לו מאוד. רצה להפיג את החריפות, הגישו לפניו פלפלין, בירך וטעם והייתה חריפותן קשה מהערק!

הבחורה הורידה במקום את הסוודר הזה, ומייד אחר כך היא התחילה להתאזן. יצאה מכל הבלבולים שהיו לה, ותוך פחות משנה מצאה את החתן שלה והתחתנה אתו. הם זכו להקים בית לתפארת!

מייד פנתה הרבנית לבדוק מה רע יש במפה, והנה גילתה שחלק מעיטורי המפה הם צלבים…

הרב, שכנראה זיהה את המצוקה שלנו, קיבל אותנו במאור פנים מיוחד. הוא בירך את שלושתנו ודיבר על החשיבות של שלושה מלווים לחתן!

הכבוד הזה שהרב נתן להחלטות שלי כראש ישיבה מעולם לא עזב אותי. למרות שהוא רב כל כך גדול, אחראי על כל כך הרבה אנשים ורבנים וישיבות, ואני רק על ישיבה אחת – הוא כיבד תמיד את החלטתי. ואת זה לעולם אי-אפשר לשכוח!

ואז הרב אמר בהתרגשות תוך כדי סערות רגשות :"את הישיבה מנהלים ראש הישיבה והר"מים, ולא מקובלים מבחוץ. תעשו מה שנראה לכם שהוא טובת הישיבה!"

טוב שהתקשרת. מתחילת הערב גם אני וגם הרבנית אומרים תהילים בשביל אשתך שתלד בשלום. אם לא היית מתקשר – היינו אומרים תהלים עד הבוקר. טוב שהתקשרת!

בראשית נישואינו ביקשתי מבעלי שכאשר יעשה קניות לשבת, יקנה מהמכולת גם עיתונים, ממגוון עיתוני החול ה"מפארים" את הדוכן. בעלי הסביר לי שלא נעים לו, עם הכיפה והזקן, לקנות עיתוני חול העוסקים בהבלי העולם הזה. אני מצדי הסברתי שאין לי זמן לצאת, ואם הוא ממילא יוצא, תמיד הוא יכול להסביר שהעיתונים הם עבורי…

בהגיעי לאולם באיחור כל כך גדול מצאתי אנשים קצרי רוח. חלקם הסתכלו עלי במבט מאשים, מבט ששואל: איך העזת לאחר כל כך הרבה? וחלקם אף שאלו אותי אם אני יודע שהרב אליהו ממתין לי כבר שעה וחצי…

אם הרב יכול לצחוק ולנשום בעוצמה כזאת שקרעה את המסכה מעל פניו, נראה כי התפילות כבר עשו את שלהן והרב אינו נצרך עוד לטיפולינו…

פעם הרב אמר לחזן להגיד את הפסוק: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה", מייד אחרי שהחזן אמר – נגלתה הלבנה, וראינו את השמים ואת הירח והכוכבים. כל כך התרגלנו לזה, שלא חשבתי שזה מעשה מיוחד!

הרב פנה לחתן בר המצווה ושאל: מדוע הכיפה שלך לא עומדת ישר? מייד הרים החתן את יד ימינו לסדר את הכיפה ואמר: הכיפה בסדר!

כל המוזמנים כבר הגיעו, וביניהם אנשים חשובים. אם יבטלו את הברית יהיה מזה חילול השם גדול. האם יעשה ברית בשבת? על הפיתרון ההלכתי המבריק והמכבד

תמיד ידענו – שאם הרב אומר לא לדאוג, אני לא דואג… מרן הרב קיים את הבטחתו – הרב תקע בשופר בעבור אמי ורק לאחר מכן, מלא שמחה, עזב והלך.

הרב לא היה שולח מישהו שיקטוף בעבורו את האתרוגים שמצאו חן בעיניו, אלא היה הולך ומתכופף בעצמו על-מנת לקוטפם.לאחר הקטיף היינו מביאים את האתרוגים שקטפנו, והרב היה מנחה: "אתרוג זה לפלוני, אתרוג זה לאלמוני".

באותו שבוע הרב הגיע לנחם, וזו הייתה שעת השיא של כל ה"שבעה". לא היה מי שניחם אותנו ונתן לנו הרגשה טובה כמו הרב והרבנית תליט"א תבדל"א!