אבל משהתקרב ונכנס לבית המדרש וזכה לטעום ממתיקות התורה, דבק בה בכל לבו והיה מוכן עליה למסור את נפשו.
אביו, מר יוסף אליהו, היה מעשירי העיר בגדאד ונכבדיה, ובתי המסחר שלו היו פרוסים לא רק ברחבי עיראק, אלא גם במדינות הודו ולונדון היו סניפים שבבעלותו. בן יחיד היה סלימאן להוריו ואת לב כולם שבה בחכמתו ותבונתו הפקחית. מביכורי שנותיו בצבצה הפקחות מכל אמריו. הבנתו החדה ותפיסתו המהירה וירידתו לפרטי פרטים בכל דבר, הדהימו את לב הוריו ומוריו, ומאז ילדותו הועידוהו לגדולה ובטוחים היו שהוא יפאר וירומם את עסקי המשפחה המסועפים. הוא למד בבתי הספר היוקרתיים שבבגדאד, ובשעות הפנאי הקצו לו מורה פרטי שיוסיף חכמה על חכמתו וישנה עמו פרקי מדעים. בבגרותו, שלחו מוריו מכתבי המלצה לאוניברסיטת 'אוקספורד' החשובה והנודעת בלונדון, ולמראה תעודותיו וגליונות ציוניו התקבל מיד.

את השנה שנותרה עד למועד נסיעתו ללונדון, ייחד הבחור סלימאן ללימודים פרטיים והיה יושב שעות בספריות והוגה בכתבי מדע. עד לאותו יום, בו חלף מעבר לכתלי בית המדרש 'בית זילכה' וקול תורה עלה באזניו. ויאמר סלימאן ללבו: "אסורה ואראה, אטה אוזן ואפקח עין, כי מימי לא הזדמנתי להיכלם של חכמי העדה" —

המחזה שנגלה לעיניו, נשגב מידיעותיו. מימיו לא עלה בדעתו, שכך נראה בית המדרש ואלו הקולות העולים מלימוד החכמים. שוטטו עיניו ונתקלו בארון ספרים הניצב לרוחבו וגובהו של הקיר הגדול, והוא מלא וגדוש בספרים חדשים וישנים. עד לאותו יום ידע, כי חמשה חומשי תורה יש ועליהם נוספו עשרים וארבעה כתבי הקודש. הוא ניגש אל אחד החכמים ושאל בלחישה: "הספרים הללו, מה הם ולמי נועדו?". הביט בו החכם והשיב מיד: "למי?! לך ולפקחותך". מששמע כי כל אותם ספרים הם ספרי תורתנו הקדושה, כי ארוכה מארץ מדתה ורחבה היא מני ים, נפעם וניגש אל הארון. בחר לו ספר בין הספרים והתיישב להגות בו. מה שלא הבין בעצמו, שאל ונענה מפי החכמים. ידיעתו המושלמת בלשון הקודש ובארמית, הקלו עליו את ההבנה הראשונה, והוא לא היה בוש לשאול ולהחכים.

במשך שעות, ישב הבחור סלימאן אליהו בין כתלי 'מדרש בית זילכה', מבלי לחוש שהזמן חולף והיום כלה. לראשונה בחייו, התפלל מנחה וערבית במחיצתם הקרובה של חכמי בבל, ולבו הלך שבי אחר דבקותם ונועם שיחם לפני קונם. משנסתיימה התפילה, שב והוסיף להגות בספרי הקודש, שעד לפני שעות אחדות לא ידע כי קיימים הם. לא רעב ללחם ולא צמא למים, אך כמה והשתוקק לחכמת התורה. כה הוסיף לשבת, עד שהגיע שמש בית המדרש וביקש שילך, כי צריכים לנעול את שערי ההיכל.

עוד באותו יום, כשהיה פוסע והולך מבית המדרש לבית מגוריו, היה סלימאן מהרהר בדבר: "הרי כל ימי אני משתוקק אל החכמה ולא אל המסחר, והנה מצאתי את שאיוותה נפשי כל הימים, חכמה אינסופית, אוצרות בלתי מוגבלים של ידע ותבונה, מרחבים ומעמקים שאינם נודעים. למה אלך לרעות בשדות זרים, מדוע אפנה ואסע לארץ רחוקה?… פה אשב כי אויתיה, בהיכלה של תורה, בין החכמים שאינם פוסקים מלהחכים, במחיצת ההוגים בספרי תורת א-ל".

אך כאשר סיפר להוריו את חוויותיו מאותו יום, נבהלו והבינו שהוא מתכוון לשנות את התוכניות מן הקצה אל הקצה. דודו, שהיה אדם תקיף ונחוש, פנה ואמר לו: "אם חפץ אתה לנצל את הזמן עד לנסיעתך ללונדון, לא נמנע ממך ואתה יכול לעשות כרצונך. אבל אם חשקה נפשך להיות 'חכם', לכך לא נסכים. יש לנו תוכניות גדולות עבורך ואתה לא תהרוס אותן".

השפיל סלימאן מבטו ולא השיב דבר. "תגידו מה שאתם רוצים", הרהר לעצמו, "אני את בית המדרש לא אעזוב" —

בימים הבאים, המשיך הנער להגיע אל הישיבה והוא אף הוסיף תעניות על לימודיו, והיה מתענה ומסתגף במשך כל היום. את המזון שהביא מן הבית, היה מוסר לידי תלמיד אחר, והוא אומר: "עד שיכנסו מאכלות ומשקאות בתוך מעי, יכנסו במקומם דברי תורה".

בהתמדה עצומה שקד ולמד מסכת אחר מסכת, עד שרכש בקיאות ועמקות בש"ס, ורק לאחר מכן החל לעסוק בקבלה, חכמי בגדאד היו המומים ולא כלאו השתוממותם: מעודם לא נתקלו באדם שיספיק ללמוד כל כך הרבה בפרק זמן שאינו ארוך.

סיפר הרב, כי באחד מימי חול המועד סוכות נכנס לסוכתו של הדיין הגאון רבי סלימאן חוגי עבודי זצוק"ל, ופגש שם את הגאון רבי אליהו כנוש זצ"ל, שכבר היה זקן מופלג. ראה רבי אליהו כנוש שחכם סלימאן חוגי עבודי מקבל את פני הרב הצעיר בחיבה גלויה וקם קמעא לכבודו, והזעיף פניו: "וואלד?! (= ילד) מדוע הנך קם בפניו?". השיב לו רבי סלימאן חוגי עבודי: "זהו בנו של חכם סלימאן אליהו המנוח". מששמע רבי אליהו כנוש את דבריו, פקד על הרב: "צא החוצה מיד". יצא הרב בלי להבין מדוע הורה החכם הישיש שיצא, אך מיד נשמעה הקריאה: "היכנס נא בחזרה". ובהיכנסו, נעמד רבי אליהו כנוש על רגליו מלוא קומתו ויקרא לקראתו: "וכי יודע אתה מי היה חכם סלימאן אליהו?!" —

וכך סיפר: אביך, חכם סלימאן אליהו, היה ממשפחה אמידה ופשוטה ואביו לא היה למדן. הוא עצמו, למרות שניסו בני משפחתו להכניסו לעסקיהם חובקי העולם, נמשך אחר צוף האמת והגה בתורת הקבלה לבדו. כשסיים ללמוד את הספר הקדוש 'עץ חיים' והתכונן לערוך סיום, ביקש ממני שאביא לסעודה את מרן ה'בן איש חי' זכותו תגן עלינו. הוא ידע שאני קרוב אצל ה'בן איש חי', ולכן הבטיח לי מטבע של מג'ידי תמורת השתדלותי. הלכתי ל'בן איש חי' ואמרתי לו: "בחור זה שאביו אינו למדן והוא שוקד על תורת הקבלה, צריכים לכבדו ולכן אבקש שיואיל החכם להגיע לחמש דקות". הסכים ה'בן איש חי' והופיע בסעודה. בכניסתו, שמע שהחכם הצעיר עומד ודורש בספר 'עץ חיים', מקשה במקום אחד ומיישב ממקום אחר, ובדיוק היתה זו קושיה שידעתי שה'בן איש חי' מתקשה בה. נשאר ה'בן איש חי' בסעודה עד שכילה חכם סלימאן אליהו מדברותיו ולאחר מכן הפטיר: "נשמה כזו, מזה זמן רב לא ירדה לעולם". בשנים הבאות, באזכרה שהיה ה'בן איש חי' עורך לאביו (הגאון רבי אליהו חיים זצוק"ל), היה קורא לחכם סלימאן אליהו ומבקש שידרוש בקבלה.

מני אז, נוסד קשר אמיץ בין העילוי הצעיר ממשפחת העשירים לבין הגאון הגדול והנודע בקדושתו, מרן ה'בן איש חי'.מסופר, כי  פעם נגזרה גזירה ומחלה קשה פקדה את העיר בגדאד ורבים מתו באותה מגפה. קבעו החכמים יום תפילה, ואספו את כל יושבי הארץ אל בית ה' לזעוק ולעורר רחמי שמים. בהגיע השעה היעודה, התרוקן 'מדרש בית זילכה' וכל החכמים והלומדים נהרו אל בית הכנסת הגדול, שם התקיימו הסליחות, אולם רבי סלימאן אליהו הוסיף לשבת במקומו ולהגות בעיונו. ניגשו אליו ותבעו ממנו שיצטרף ולא יפרוש מן הרבים, אך הוא השתמט מהם והמשיך בלימודו. משבאו וסיפרו את הדברים ל'בן איש חי', גער באותם חכמים ואמר: "ביחודים שרבי סלימאן מייחד בלימודו ובתיקונים שהוא מתקן, הוא מרחיק את הגזרה יותר מכל הסליחות שהקהל אומרים. איננו רשאים להפסיקו מלימודו, אלא אנחנו נעסוק בתפילות והוא בלימודיו הקדושים וביחד תעלה שוועתנו ותתבטל הגזרה".

אמנם ידעו כי הולך הוא לבית המדרש ושוקד שם על תלמודו, אך לא נודעו כמה גדל בחכמת התורה והתרחק לגמרי מכל החכמות האחרות. מבלי לשאול אותו כלל, הכינו את כל הדרוש לו, רכשו כרטיס מסע והכינו לו בית מגורים בלונדון, ולמנהלי העסקים שלהם שם הודיעו על בואו והדריכו אותם לעזור לו בכל שיצטרך.

כמה גדולות היו פליאתם ותדהמתם, אכזבתם ומצוקתם, כאבם ותסכולם, כאשר שמעו את החלטתו באופן הברור ביותר: "אחת היא מילתי, לא אשנה בה תג, לא אחסיר ממנה קוצו של יו"ד ולא אסור הימנה כמלוא נימה. בתורה אני חפץ, אותה תורה קדושה שלא למדתם אותי בשנות ילדותי ונערותי. כל עוד ולא השלמתי את לימודי בתורה הקדושה, אינני מוכן למוש מאהלה" —

היו מפצירים ומאיימים, משתמשים במלים רכות ומחליפים לשפה קשה. אך אוזניו היו אטומות ולבו מסרב לקבל. הם לא העלו על דל מחשבתם כמה עלה והתעלה, איזה מעמד כבש בין חכמי התורה, ועד כמה הוא קרוב אצל מרן ה'בן איש חי'.

מעת לעת היה רבי סלימאן רוכש ספרי קודש, אך היה חושש להכניסם לבית מגוריו, כי חשש מהקפדת הוריו ובני משפחתו. בעיקר חשש מדודו התקיף, שהיה שותפו הקרוב של אביו בהנהגת העסקים. כדי להסוות את מעשיו, היה רבי סלימאן עובר בשוק ורוכש כמה אבטיחים גדולים ועסיסיים, אורזם בשק גדול ושוכר את אחד הסבלים שיובילם אל הבית. כשהיה מגיע הביתה, אם היו שואלים אותו מה הביא בשק, היה פותח את השק ומוציא אבטיח נחמד למראה ואומר: "ראו כמה נאים האבטיחים שמצאתי בשוק" ומורה לסבל להכניס את השק אל מחסן הירקות. שם היה מוציא את הספרים הקדושים, מחבקם בחיבה ומנשקם בגיל, מתנצל בלחישה על שנתנם בין פירות העונה וממהר להטמינם בחדרו.

תקופה נוספת נמשכו הדברים, אך ככל שחלפו הימים הגיע סופו של הסוד הגדול. נודע לבני משפחתו, כי מכנים אותו כבר 'חכם סלימאן' וכי שמו נישא בהערצה. סיפרו להם כי הוא מרביץ תורה ומחדש חידושים נפלאים, וכי כל החכמים עוסקים בחידושי התורה שלו במשך ימים רבים. נכנעו ההורים וגם יתר בני המשפחה הפסיקו לשכנעו, אך הדוד התקיף לא ויתר. לכולם אמר: "המתינו וראו, כי לא יוכל סלימאן לנצח את העקשנות שלי".

באחד מימי החגים, כשהסבה כל המשפחה המורחבת סביב שולחן אחד, ניצל הדוד את ההזדמנות החגיגית והחל לגעור בפומבי ברבי סלימאן. בתחילה שתק רבי סלימאן ולא אמר דבר, אך לפתע לא עצר ברוחו והוא אמר לדוד משפט חריף. התלקחה חמתו של הדוד והוא קם ממקומו להכותו, אלא שמשמים הענישוהו במקום. ידו פגעה בדוד המים הרותחים שעמד על השולחן, המיחם התהפך והמים נשפכו על הדוד. הויכוח הסתיים, אך הדוד לא נרגע. הוא החליט להיכנס לחדר המגורים של רבי סלימאן ולקחת לו את כל ספרי הקודש שאסף במשך הזמן. ראה רבי סלימאן את מעשיו של הדוד, והוא נטש את בית המשפחה. עוד באותו יום, שכר לו חדר קטן סמוך לישיבה והקדיש עצמו לתורה.

למחרת היום, כשהשכים וקם לעסקיו, גילה הדוד לחרדתו כי פרח שחין אבעבועות בידיו. הרופא שהוזעק כדי לבדוק את הפצעים, נבהל ואמר: "מימי לא ראיתי פצעים שכאלו. אינני יודע אם יש להם תרופה". רופא מומחה נוסף, הביע אף הוא את דעתו ואבחנתו שאין לפצעים הללו תרופה. חלפו ימים אחדים והפצעים והחבורות רק הלכו והחמירו. אזי התרכך לבו של הדוד וצער הציפו. הוא הבין, שבן אחיו התעלה והיה לאיש קדוש ובוודאי שתורתו חשובה במרום, והוא נענש על כך שניסה להפריע ולהציק לו. מאחר ולא ידע היכן הוא מתגורר, הגיע הדוד להיכל 'מדרש בית זילכה', שם נפל לפניו בקול יללה והתחנן שיסלח לו.

כאשר נודע לחכמים כמה גדול הוא הצער שעובר על רבי סלימאן, ניגשו וסיפרו את כל הדברים למרן ה'בן איש חי',והוא יעץ לרבי סלימאן שיעזוב את בגדאד ויקבע מקומו בארץ ישראל. היות והיה קשה להגיע לארץ ישראל ומאחר וכבר היתה בידו תעודת מסע ללונדון, קם ונסע לאנגליה, משם המשיך לארץ ישראל.

בעירום ובחוסר כל הגיע רבי סלימאן אליהו לארץ ישראל ומיד עלה לירושלים עיר הקודש, שם מקום מגוריהם של כמה מחכמי בבל שקדמו ועלו לארץ האבות. באותם ימים, הגדול שבחכמי הקבלה בעיר הקודש היה הגה"ק רבי חיים שאול דוויק הכהן זי"ע, ורבי סלימאן הפך להיות תלמידו הקרוב והנאמן. לפני פטירתו של רבי חיים שאול דוויק, נכנס אצלו הגאון רבי עזרא עטייה זצוק"ל (לימים, ראש ישיבת 'פורת יוסף') ושאלו: "אם יתעוררו לי ספקות בקבלה, את מי אוכל לשאול?". "אפשר לשאול כל אחד מהחכמים" – אמר המקובל הישיש – "אבל אם רצונך בתשובה אמיתית ומבוססת, אין מוסמך מרבי סלימאן אליהו". וקודם פטירתו, כשסבבו התלמידים את מיטתו ומעיניהם נשקפה חרדה מפני העתיד, פסק רבי חיים שאול ואמר: "שלמה בני ימלוך אחרי"

אך הגדול שבמכאוביו הוא על שאינו יכול ללכת לבית המדרש וללמוד עם חכמי הישיבה. ולמרות הכל, התחזק והתגבר כארי ובשארית כוחותיו היה עוסק בתורה ושונה גרסתו על פה.

נכנסו החכמים לבקרו, מיד היה פותח פיו בחכמה וחידושים נובעים ממנו כמעיין המתגבר. קביעות בלימוד היתה לו להגאון רבי אברהם הררי-רפול זצוק"ל, שהיה מגיע מדי יום ביומו ולומד עם רבי סלימאן במשך כמה שעות. משראו כמה מטיבים עמו השיעורים שהוא מוסר במיטת חוליו, סידרו התלמידים, שבכל יום ויום יבואו חלקם אל דירתו וישמעו מפיו דברי תורה.

באחד הימים נכנס לבקרו הגאון רבי צדוק ג'יבלי זצ"ל. היה זה לאחר שבמשך תקופה ארוכה נעדר רבי צדוק מארץ ישראל, ובשובו מצאו לרבי סלימאן שהוא שרוי במצב קשה. החלו עיניו זולגות דמעות ולא הצליח לעצור עצמו מלפרוץ בבכי, ויקרא ויאמר: "אוי לי שראיתי את מורי ורבי ועטרת ראשי שהוא נתון בצער שכזה". השיבו רבי סלימאן בלחישה: "הלא כמה וכמה שנים בילדותי שלא למדתי תורה. שנים אלו הלכו לריק והתבזבזו. יבואו יסורים אלו ויזככו את גופי על הפסד אותן שנים". כל כך הצטער על אבדן שנות ילדותו —

ביום ראשון של ראש השנה תש"א, כאשר היו המקובלים מתעמקים ומתעסקים בכוונת התקיעות וסדר התפילות, הרגיש השמש שישב לצד מיטתו של רבי סלימאן, ששפתותיו של הצדיק דובבות והוא מתאמץ בכוונה. כשנשמע קול התקיעות מבית הכנסת של המכוונים, רמז רבי סלימאן לנוכחים במחיצתו שיהיו בשקט ויניחוהו להתרכז בכוונות. אף למחרת, יום שני של ראש השנה, בהגיע עת התקיעות, ראו שהוא מקשיב ומאזין לקול השופר ובעת ההפסקות היו שפתותיו ממלמלות ודמותו אומרת ריכוז וכוונה. לאחר תפילת מוסף, נכנסו חבריו ותלמידיו לברכו, ובהם גם הגאון רבי אברהם הררי-רפול זצוק"ל, שהגיע לתקוע לו במיוחד (כאשר עשה גם ביום הראשון), אך רבי סלימאן רמז שאין לו צורך עוד בתקיעות. מיד הפכו פניו להבה, האדימו וכמו אש יקדה בעיניו. החלו החכמים להגיד 'שיר השירים' בנעימה ובכוונה, ותוך כדי אמירתם היה רבי סלימאן מסדר עצמו על המיטה, מיישר רגליו ומציב ידיו זו על גב זו, ואז רמז שיקבלו עול מלכות שמים וקראו עמו 'שמע ישראל' ובקדושה וטהרה יצאה נשמתו.

בתוך זמן קצר יצא קול ההברה בירושלים והכל נחרדו לשמועה הרעה, כי נאסף הצדיק ונלקח לגנזי מרומים. בו ביום, הובילוהו לקבורה, במרומי הר הזיתים, שם נכרה קברו בסמיכות ממש לציון קדשו של המקובל האלוקי רבי שלום שרעבי (הרש"ש) זי"ע

בתו של הצדיק רבי שאול צדקה זצ"ל. אחיה של הרבנית מזל, נודע לימים כראש ישיבת 'פורת יוסף', הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל, שנפשו היתה קשורה בנפש בן אחותו, הרב, ואין חקר לעומק הקשר ששרר ביניהם.

אמה של הרבנית מזל, הצדקנית מרת שמחה ע"ה, היתה בת אחותו של מרן ה'בן איש חי' זי"ע והיא גם זכתה לגדול בביתו ולראות את הליכותיו בקודש. ידועה היתה הרבנית שמחה בירושלים בחכמתה ובצדקותה, באוצר ידיעותיה בתורה, שהיתה גורסת מדי יום ביומו 'חק לישראל' ו'זהר הקדוש' ואומרת בכל יום תהלים ומעמדות ושונה משנתה בספר 'בן איש חי', עד שאמרו עליה שהיא יודעת אותו בעל פה. רבים-רבים שהתדפקו על דלתות ביתה של הרבנית שמחה וביקשו לברר ממנהגי דודה ה'בן איש חי', שבביתו גדלה ואחר דרכיו עקבה.

היתה הרבנית שמחה מקפידה להתפלל שלוש פעמים ביום בציבור, אבל היתה נאלצת להתמודד עם בעיה: היות והתפללה לאט ובניחותא, לא הצליחה להספיק את התפילה עם הציבור. לכן, קבעה מקום להתפלל בבית הכנסת שהיו בו שני מניינים בזה אחר זה, כדי שתוכל להתפלל בשניהם ולענות אמן וקדושה עם הציבור.

במשפחה מסופר, שכאשר היתה הרבנית שמחה ילדה קטנה בעיר בגדאד, לפעמים היה הגה"ק רבי עבדאללה סומך זי"ע חולף על פתח ביתה של המשפחה והיה עוצר את חמורו ויורד לפוש בחצרה. באותה עת, היו קופצות שתי הילדות, שמחה ומסעודה (בצרי), ונחפזות למלא כד מים ולהגישו לצדיק. ובחכמה היו עושות, שהיו ממלאות כד גדול, כדי שתוכלנה לשתות לאחר מכן 'שיריים' משתייתו של אותו צדיק וקדוש.

כאשר עלו ארצה והתגוררו בירושלים עיר הקודש, המצב הכלכלי היה קשה ובקושי הצליחו להתפרנס בצמצום. באחד הימים, נכנס יהודי אל ביתה של הרבנית שמחה והניח על שולחנה מטבע זהב, אותו היה חייב לה משכבר הימים. בוודאי תבקשו לדעת, מה עושים עם מטבע זהב בזמנים של מצוקה. ובכן, כך נהגה הרבנית שמחה: נטלה בימינה את בנה הילד – הוא הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל – ובשמאלה אחזה את המטבע, נכנסה לבית המדרש וביקשה מאחד החכמים שילמד את הילד את כ"ד פרקי המשניות של מסכת שבת, ובתמורה העניקה לו את המטבע. אם הגיע לידה מטבע זהב, היא תשלם בו משכורת של תלמיד חכם שילמד את בנה הילד פרקי משניות —

היה הרב מספר, כי החמין שהיה מבשלת הסבתא, הרבנית שמחה, היה כל כך מיוחד שלא הצליחה אף אשה לעשות חמין מעולה דוגמתו. היו בניה ובנותיה מגיעים לביתה ונוטלים מהחמין שלה לבתיהם, יען לא הצליחו להשיג את איכותו. בתמימות היתה מסבירה ומספרת: "כשאני שופתת את סיר החמין על הכירה, אני שופכת תפילה לפני בורא עולם שיצליח התבשיל לכבוד שבת קודש ושבעלי, חכם שאול, יקיים בו מצות עונג שבת". זכתה שנתקבלה תפילתה והתבשיל היה מצליח באופן מיוחד בזכות 'תבלין התפילה'.

ועוד סיפר הרב, כי הבחין פעם בביתה של הרבנית שמחה שיש לה משקל, ובימים ההם לא בכל בית החזיקו משקל והסבתא לא היתה בעלת אמצעים שתוכל לרכוש לעצמה דברים שאין היא זקוקה להם. כששאל אותה, לשם מה היא זקוקה למשקל, השיבה הרבנית שמחה: "לפעמים אינני מסוגלת לאכול הרבה וסעודתי קצובה למנות קטנות. כדי לדעת אם אכלתי כזית או כביצה והתחייבתי בברכה אחרונה, רכשתי את המשקל".

ובאותו סגנון ודרך שנהגה בהם הרבנית שמחה, כן מידת צדקותה וחסידותה של בתה הרבנית מזל, שזכתה להקים ביתה עם רבי סלימאן. בלב שלם הלכה אחריו, למרות שידעה כי בחר בחיי עוני ומחסור. מעולם לא הציעה, שיפנו למשפחתו העשירה בבגדאד ויבקשו עזרה ותמיכה. הבינה והסכימה, כי הניתוק הוא מוחלט וללא פשרות. כי כדי לקדש חיי תורה, חייבים להיות מוכנים להקריב