כאשר היתה מתעוררת שאלה הלכתית בישיבה, היו הבחורים מבקשים לדעת מה הכריע חכם מרדכי בנידון. אמנם הכתובת הרשמית בישיבה לענייני הלכה היה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל – שהיה מבוגר מן הרב בחמש שנים – אבל היו הבחורים נוהגים לשאול גם את הרב. מפעם לפעם היתה מחלוקת הלכתית ביניהם, אך זו כמובן לא הפריעה כלל לנועם קרבתם זה לזה. בן דודו של הרב, הגאון רבי דוד צדקה שליט"א, הרב הראשי לפרדס חנה, מספר: במשך הזמן החלו לכתוב ולהדפיס בחוברות את פסקי ההלכות, וכמובן היו מציינים את כל הדברים בהם נחלקו חכם בן ציון וחכם מרדכי.

כבר אז, היו משבחים מאד את הדרך בה הרב היה משיב ומורה הלכות. הגאון רבי יוסף עדס זצוק"ל, מראשי הישיבה, היה נהנה לראות איך הרב מאזין לשאלות הלכתיות ומשיב במהירות ובחדות. "הוא יודע לקרוא את המחשבות של בן שיחו", היה אומר רבי יוסף עדס, אך האמת שהרב היה מיוחד ביכולת ההקשבה שלו ולכן היה קולט את הספקות והקשיים שמציקים לשואל.

היו אלו אנשים עשירים גדולים, ראשי קהילת הבבלית בארצות הברית ובלונדון. הראשון היה הגאון רבי סולימאן דוד ששון זצ"ל מלונדון, והשני הנגיד רבי יצחק שלום זצ"ל מארצות הברית (שאביו, רבי יוסף אברהם שלום זצ"ל, הקים את ישיבת 'פורת יוסף'). שניהם הגיעו במיוחד כדי לבחור תלמיד חכם בעל שיעור קומה שיכהן כרב קהילותיהם.

כשנכנס הרב אל החדר, קם ראש הישיבה ואמר לשני האורחים: "זהו חכם מרדכי אליהו, שהוא אחד התלמידים המובחרים ביותר בישיבתנו". פנה רבי יצחק שלום אל הרב ושאל: "האם נכון מה שאומר ראש הישיבה?". הרב לא התבלבל ולא נבוך, אלא השיב לו מיד בחריפות: "וכי איך אפשר לשאול שאלה כזו?! הרי ראש הישיבה אומר כך ואילו אתה שואל אותי, התלמיד, האם זה נכון"…

תוך כדי שהיה ראש הישיבה מתאר את שבחיו המופלגים של הרב, שהוא בקי בהלכות ויש לו חכמת הנהגה מיוחדת, נאנח רבי יצחק שלום ואמר: "הייתי רוצה לבחון אותך אבל אינני יודע ללמוד". נענה הרב ואמר בפשטות: "יכול כבודו לבחון אותי בסידור התפילה". דפדף העשיר בסידור ושאל: "כתוב כאן 'וידבר ה' אל משה לאמור', מדוע מתחיל הכתוב בלשון דיבור ומסיים באמירה?". השיב הרב על אתר: "ההבדל בין דיבור לאמירה, שהדיבור קשה והאמירה רכה. אפילו כשדיבר הקדוש ברוך הוא קשות אל משה רבנו עליו השלום, כוונתו היתה, שלבני ישראל ימסור באמירה רכה". ועל יסוד הדברים הללו, הרחיב הרב והסביר כמה פסוקים שמופיעים בהם לשונות של אמירה ודיבור, והיו דבריו באגדה מושכים את לבבות השומעים הנכבדים ומציתים בהם אור.

ככל שנמשכה השיחה והתארכה, הרב עדיין לא ידע שהם מבקשים להכירו כדי למנות אותו כרב באחת הקהילות שלהם בחוץ לארץ. אך ברגע שקלט שזו מטרת הפגישה, סירב ואמר: "אני זקוק לעוד חמש שנים, בהן אעבור על שני התלמודים ועל ארבעת הטורים עם 'שולחן ערוך'. בחמש השנים הללו, אבקש שתשלמו לי כגובה המשכורת שאני מקבל בתלמוד תורה על שעתיים הוראה ביום, ולאחר מכן אשקול להגיע אליכם". החלו מפצירים בו ומבטיחים לו משכורת כפולה ומכופלת, ובלבד שיבוא כעת, כי זקוקות היו הקהילות למורה דרך. אך הרב עמד איתן בדעתו ואמר: "אינני זז ממקום תורה".  כיון שראה רבי עזרא עטייה כמה גדול רצונו להמשיך לשקוד על תלמודו, אמר להם שיניחו לו וימצאו מישהו אחר זולתו.

היה בפסיקתו תבלין רוחני, של סייעתא דשמיא גדולה בכל תשובה שהשיב.

פעם עסקו כמה אברכים בלימודי הוראה והחליטו 'לבחון' את הרבנים. הם 'תפרו תיק' שלא היה ולא נברא, הוסיפו לתרכובת כמה פרטים שסיבכו את הסוגיה ההלכתית, ושלחו את אחד מהם שישאל את גדולי הרבנים. כשהגיע האברך אל הרב והציג את השאלה, הגיב הרב מיד ושאל: "זו שאלה שאירעה במציאות, או בעיה המוצגת באופן תיאורטי?".

נדהם אותו אדם ושאל: "מדוע הרב שואל?".

"מפני שאין לי סייעתא דשמיא להחליט בנידון"… – השיב לו הרב לאלתר.

לדוגמא: פעם הסביר הרב באחד השיעורים, שכאשר הוא ניגש לפתוח את הדלת כשהוא לא לבוש בחליפה ומגבעת, הרי שבכך הוא מגדיר את התייחסותו ל'לבוש מכובד'. אם אדם מברך ברכת המזון ללא מלבוש עליון ומגבעת, הרי שעליו להקפיד ולהוכיח שבאותה צורה ממש הוא מקבל פניהם של אנשים.

ולא זו בלבד, אלא שכאשר היו אמורים להגיע אל הרב אנשים חשובים מאד, ואפילו ראשי ממשלה ושרים נכבדים, לא היה לובש לכבודם את הגלימה והיה מקפיד לקבלם כשהוא לבוש בחולצה או בסוודר. פעם הציע אחד מבני הבית, שהרב ילבש את הגלימה לפני כניסת ראש הממשלה לביתו, כדי שהתמונות תהיינה מכובדות יותר, אבל הרב דחה את הצעתו ואמר: "אם אכבד כך את ראש הממשלה ואלבש את הגלימה במיוחד לכבודו, אזי אצטרך ללבוש את הגלימה בכל פעם לפני ברכת המזון".

פעם השתתף הרב בסעודה של עשירים ונכבדים בארצות הברית, והבחין שמגישים את האוכל בכלים חד פעמיים יפים. מיד נתן דעתו ואמר בלבו: משמע שגם כלים אלו נחשבים דרך כבוד, ואם כי אפשר לקדש ולברך ברכת המזון על כוס שכזה.

לא פעם, אם היה מישהו פולט מילה והיו אזניו של הרב קולטות את דבריו, מיד היה הרב מציף אותו בשאלות הלכתיות רבות הקשורות לכך. למשל, אם מישהו סיפר על מכשיר חשמלי חדש, מיד היה הרב מתעניין איך ניתן לטובלו, או אם יש אפשרות להכשירו מבשר לחלב ושאלות נוספות. אפילו חגורה חדשה שמישהו הראה לרב, זכתה מיד לבדיקה הלכתית: מה דינה לענין סגירה ופתיחה בשבת, ומה יהא דינה של מטפחת שיקשרו לחגורה כדי להאריכה, או איך מוודאים את כשרות החגורה לענין שעטנז וכן על זו הדרך. או אם מישהו אמר שהוא נוסע לשבת לבית מלון, מיד החל הרב לשאול אודות מעליות שבת, מצלמות אבטחה, גלאי נפח, כרטיסים אלקטרוניים בדלתות, רישום שבת לתוספת מנות, אמירה לעכו"ם ועוד. וכל זאת כדי לחדד ולהדגיש, שאין די בהתייחסות לכשרותו של בית המלון, אלא יש לתת את הדעת לכל ההיבטים ההלכתיים.

אצל הרב ראו ממש בחוש ובאופן קבוע, שההלכות הן "הליכות עולם" ואין דבר בחייו שאינו מושפע מדברי התורה הקדושה, כי הם חיינו ואורך ימינו ממש.

ראה הרב אדם בעל חזות דתית, זקן ופאות וכובע, היושב לאכול עם ילדיו הקטנים בלי נטילת ידיים. חשש הרב שילדיו שלו ילמדו ממנו ופנה אליו ואמר: "יסלח לי כבודו, אך מה עם נטילת ידיים? הנה ילדי רואים שאתה אוכל בלי נטילת ידיים והם עלולים לחשוב שאני סתם מחמיר עליהם". השיב האיש בתמימות: "והלא כאן הוא שפת הים". גער בו הרב: "וכי שפת הים מקום פטור הוא?! וכי לא למדת ש'מלוא כל הארץ כבודו'?! וכי מקום יש בו יהודי פטור ממצוות שבתורה?!".

קיבל האיש תוכחתו והורה לאחד מילדיו שיביא לו מים מהים. אלא שהרב לא הניח לו, שכן מי הים אינם ראויים לשתיית כלב ואי אפשר ליטול בהם ידיים. במצב שכזה, הדריך אותו הרב, אפשר לטבול ידיו בים ויועיל לו מדין טבילה. קם האיש ממקומו וכמעט טבל ידיו לצורך אכילה, אבל הרב עצר אותו ואמר: "צריכים לדון במחלוקת שיש, אם מברכים 'על נטילת ידיים' או 'על טבילת ידיים'.

"האם יש כל כך הרבה הלכות בחוף הים?!"… שאל האיש בתדהמה, כי מימיו לא הרגיל עצמו לעסוק בהלכה.

כשהיה הרב מספר סיפור זה, היה מוסיף ואומר: "דעו וזכרו, כי ברכה זו התברכו בני ישראל 'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה', שלא ישכחו את הקדוש ברוך הוא בהיותם בשדה ויהיה לבם מכוון לעשות רצונו כאילו הם נמצאים בעיר"

זו מדרגה גבוהה, אבל לשם צריכים לשאוף. לא מספיק לדעת הלכות שבת, אלא צריכים שבכל פסיעה שפוסעים ובכל מעשה שעושים, באופן אוטומטי המחשבות תנדודנה אל ההלכה, לבדוק מה ואיך מותר לעשות. תמיד היה מדריך את תלמידיו במלים: "אדם צריך להרגיל עצמו לשאול תמיד, מה ה' מבקש ממני ומה אני צריך לעשות ברגע זה לפי רצון הקדוש ברוך הוא".

לא פעם היה הרב אומר לרבנים צעירים שלמדו אצלו, שיחפשו דרך להמחיש הלכה זו או אחרת. פעם הורה לאחד התלמידים לזחול מתחת לשולחן ולבדוק את חוזק החיבור של אותו חלק הנועד להארכת השולחן, אם הוא תקוע בחוזק או משוחרר קמעא, כי יש לכך משמעות הלכתית לענין ההיתר או האיסור להאריך ולקצר השולחן בשבת קודש.

כך נהג גם הרב בעצמו, כפי שמעיד עוזרו רבי אסף אהרוני: פעם הביאו שולחן סלון חדש לביתו של הרב, וכמובן שכולם בני הבית בחנו את השולחן והחמיאו על גדלו ויופיו. כשנכנס הרב הביתה וראה את השולחן החדש, מיד ניגש לבדוק את החורים שמכניסים לתוכם את ההרחבה של השולחן, איך נכנסת ההרחבה לתוך החורים, בקלות או בדוחק. משנתעורר החשש שהיא לא נכנסת בקלות, נטל הרב מברג והרחיב את החורים כדי שלא יהיה חשש של תוקע בשבת.

מרן הרב נסע לרוסיה כדי להשתתף בכנס חשוב, כשנכנס הרב לאולם בו התקיים האירוע לאחר שכל המשתתפים תפסו את מקומותיהם והתיישבו. היו שם הרבה רבנים וכולם המתינו לכניסתו של הרב.

בכניסתו, הביאו לרב כסא גדול ומרופד, אך הוא נותר לעמוד ולא ישב. הוא נזכר, שלפני שנים רבות הוא למד באחד מספרי השאלות ותשובות, כי הרבנים ברוסיה היו נזהרים שלא לנסוע עם עגלונים גויים, מפני שהיו רגילים ברוסיה לעשות כרים וכסתות משעטנז. וגם כשהיו נוסעים ברכבת, לא היו יושבים במחלקה הראשונה, שם היו כסאות מרופדים, אלא במחלקה השלישית והצפופה, שהיו הכסאות מעץ וללא ריפוד. לפיכך, חשש לשבת על כסא מרופד שמייצרים אותו ברוסיה.

ראה האיש האחראי על כללי הטקס שהרב ממאן לשבת, והוא סבר לתומו שהרב חושש שהכסא אינו מספיק חזק. ניגש הפקיד הרוסי לשכנעו ואמר: "אל ידאג כבוד הרב, שכן הכסאות שלנו ידועים באיכותם ובחוסנם. אנחנו מחזקים את הקצוות של הריפודים בפשתן עם צמר, וזה מעניק יציבות לכסא כולו". כאשר שמע הרב מפי המתורגמן את שאמר האחראי, הורה לכל הרבנים שיקומו מכסאותיהם והמתינו עד שהכניסו כסאות ללא ריפוד עבור כולם.

למשל, בהלכות ארבעת המינים, היה הרב מגדולי המומחים בדורו. במשך עשרות שנים – גם כאשר היה הרב הראשי לישראל – היה ביתו הומה אדם בימים הסמוכים לסוכות, והיו בבאים מכל החוגים והמעמדות. באו רבנים ושלוחיהם, שביקשו את הכרעתו של הרב בטרם יקדשו את הלולב והאתרוג שעליהם יברכו. באו מגדלים ומשווקים, שביקשו הדרכה או ברכה לזן מסוים, בידיעה כי אין כמו הרב שישמח לסייע להם להתפרנס אם רק יכיר בכשרות המהודרת של תוצרתם. ובעיקר באו, מי שתמיד באו, אנשים מן השורה, תושבי השכונה ובחורי ישיבת 'מרכז הרב' הסמוכה, ורבים-רבים שהגיעו מירושלים וסביבותיה ואף ממרחקים. לפעמים, היו אנשים נכנסים עם ארגז מלא באתרוגים, בשליחות של קהילה שלמה, והרב היה יושב בסבלנות וממיין בזריזות את דרגות הכשרות וההידור.

כאשר היו מגיעים סוחרי ארבעת המינים ומציגים את סחורתם החצר ישיבת 'מרכז הרב' – מקום לימודיו, שהיה סמוך לבית הרב – היה רבי אליעזר מסתובב בין הדוכנים ומשתדל לייעץ לבחורים ולאברכים שהתקשו בבחירת המינים.

באחד הימים שב אחד הבחורים מבית הרב, בידו היה אתרוג שנראה היה כמהודר ונאה, אך הרב פסל את האתרוג ואמר שניכר שהפיטם חסר (כלומר, שהיה לו פיטם והוא נפל עם חתיכה קטנה מן הפרי). התפלא רבי אליעזר, כי למראה עיניו היה נדמה שזן האתרוגים הזה הוא כזה שהפיטם נופל מאליו ובמקרה כזה אין בכך פסול הלכתי. לתומו חשב, כי הבחור לא הבין את דברי הרב, או שמא הביט הרב באתרוג ברפרוף ולא הבחין במה שעיניו רואות.

למחרת, כשראה חבר הנוטל ארגז עם אתרוגים לבדיקה אצל הרב, ביקש ממנו שישאל גם על אתרוג זה. כמובן שלא סיפר לו כי האתרוג כבר היה אתמול לנגד עיני הרב, וקיוה שהפעם תתקבל תשובה אחרת. כמה גדלה מבוכתו, כשחזר אותו בחור וסיפר שהרב הקפיד קמעא ואמר לבנו שעמד לימינו: "האתרוג הזה כבר היה כאן אתמול ופסלתי אותו. אולי צריכים לפסול אותו, כי מישהו עוד יבוא להתירו"

בסבלנות רבה עד שהיו אנשים יוצאים ממנו ולבם מלא רגש קדוש לקראת נטילת ארבעת המינים. ועוד מציין רבי איתן אייזמן, כי בהלכות אתרוגים ראו שהרב אינו מקל סתם. "אם אפשר להחמיר, מדוע שנקל" – היה הרב אומר ברגש. לפעמים הגישו לו אתרוג לבדיקה, והיה אפשר להקל ולהתיר אם יש נקודות קטנות שלא רואים אותן במרחק מה מן העין. אבל הרב היה מסיר את משקפיו ומחדד את ראייתו, ואם היה רואה את הנקודה – היה פוסל. "וכי אין להשיג אתרוג אחר?", היה מנמק ושולח את השואל לתור אחר אתרוג מהודר יותר. "אם הלה מחפש אתרוג 'מהודר' ואינו מסתפק באתרוג 'כשר' בלבד, מדוע להקל ולהגדיר אתרוג זה בתור 'מהודר'? רק כדי שלא יצטרך לחפש אתרוג אחר?!"… – נימק הרב.

בן דודו של הרב, הגאון רבי יעקב שכנזי שליט"א, מו"ץ העדה החרדית בירושלים, הגיע באחת השנים לבית הרב בשעה שבדק אתרוגים. לימים סיפר, כי הקשיב וציין לעצמו את התשובות שהשיב הרב. לאחד אמר: "זה כמעט מהודר", לשני "זה קרוב למהודר", לאחר "זה קצת מהודר" וכן על זו הדרך. התפלא רבי יעקב ושאל את הרב: "איזו מין הגדרה זו, שאתרוג הוא חצי מהודר או קרוב למהודר, בעוד אנו יודעים שאתרוג יכול להיות 'מהודר' או 'כשר' או שהוא 'פסול'?".

השיב לו הרב, שהוא לא רוצה לאכזב את האנשים שטרחו ובחרו אתרוג והגיעו עד אליו, והוא מחפש להשתמש במילה טובה על האתרוג. אם הוא מזהה אדם שמסתפק באתרוג כשר ולא ילך שוב לחפש אתרוג מהודר, טרח בכל זאת לתת לו תחושה טובה. אדם כזה, כאשר ישוב לביתו ויספר שהרב אמר שהאתרוג שלו 'קרוב למהודר', יחוש התרוממות וגם יתייחס לאתרוג בחרדת קודש. לפיכך, גם במקרים שהאתרוג לא היה מהודר, נטע באנשים את התחושה שמה שבידיהם הוא קרוב להיות כזה.

רב אחר שהיה יושב עם הרב בבדיקת ארבעת המינים, הבחין בדבר אחר: הרב לא היה מוציא מפיו את המילה 'פסול'. חשב אותו רב, שהדבר נובע מחיבת המצוות של הרב, שהוא כל כך אוהב את המצוות עד שהוא לא מסוגל להוציא את המילה 'פסול' מפיו על אתרוג. במחשבה שניה תהה אותו רב: הרי אתרוג פסול אינו אתרוג ואין בו קדושה של מצוה.

לבסוף שאל את הרב וקיבל תשובה מדהימה: "יש אתרוגים שאינם כשרים לברכה ביום הראשון, אך ניתן לצאת בהם בשאר הימים, שחיוב נטילת ארבעת המינים אינו מדאורייתא אלא רק מדרבנן. איך אפשר להגיד על אתרוג כזה שהוא 'פסול'?! ועוד סיבה: יש פוסקים המכשירים את האתרוגים הללו, וגם אם אין אנו פוסקים כמותם, לא אנו שנגיד על אתרוג כזה שהוא 'פסול'. הרי יכול אדם ליטול את האתרוג ולברך עליו ובשמים יצטרכו להחליט אם קיים את המצוה או לא. אם הרב אומר על אתרוג שהוא פסול, בשמים לא יוכלו להגיד שאותו אדם זכה במצוה. הלא 'רצה הקדוש ברוך לזכות את ישראל', ואף אנו רוצים שכל יהודי יזכה במצוות" .

סיפר הרב, כי פעם הגיע תייר מחוץ לארץ בעשרת ימי תשובה ובהיותו בירושלים עיר הקודש רכש אתרוג בדמים מרובים.  כמה תלמידי חכמים בדקו את האתרוג והיללוהו, ולמרות זאת המליץ לו מישהו שיגש לרבי יעקב מוצפי ויבקש את חוות דעתו. נכנס האיש אל רבי יעקב, בתוך האנשים הרבים שהיו מביאים לו לבדוק את לולביהם ואתרוגיהם, והושיט אף הוא האתרוג היקר. למראית עין היה האתרוג כליל היופי וההדר, אך רבי יעקב העיף בו מבט אחד וקרא בפסקנות: "זהו אתרוג מורכב ואין מה לעיין בו". ('אתרוג מורכב' הוא פרי שצמח באילן שבנוסף לשתיל האתרוג הרכיבו בו מין נוסף, לימון או תפוז. הסיבה שהיו מרכיבים באילנות האתרוג מין נוסף, היות ועץ האתרוג הוא עץ מאד עדין ונוטה להתייבש ולהינזק אם לא שומרים עליו בצורה מאד קפדנית).

נבהל התייר ורץ מיד אל המוכר, כשהוא מוחה נמרצות ובקול רם: "למה רימיתני?… מכרת לי אתרוג מורכב ודרשת ממני שאשלם בעדו מחיר מפולפל?!"…

הזעיק המוכר את הרבנים שהכשירו את האתרוג, והם אישרו ואמרו שאין להם ספק שהאתרוג מהודר ביותר. אך התייר לא נרגע ואמר: "אם רבי יעקב מוצפי אומר שזה אתרוג מורכב, אינני יכול לקבל דבריכם".

והם, שלא שמעו את שמו של רבי יעקב מוצפי ולא ידעו כמה מובהק הוא בהוראה, נקבצו יחדיו ועלו לבית הכנסת 'שמש צדקה' – שם היה יושב רבי יעקב – והתכוננו לגעור בו. אך דרכו רגליהם על מפתן בית הכנסת וראו את דמותו כמלאך ה' צבא-ות, נרתעו אחור ודיברו עמו בהכנעה גדולה. שמע רבי יעקב מוצפי את דבריהם ואמר: "אני לא יכול לבדוק ולהכשיר אתרוג מורכב. אם רוצים אתם רב שיבדוק את האתרוג, לכו לחכם מרדכי אליהו ובקשו ממנו שיבדוק".

סיפר הרב, כי באו אליו המוכר והקונה ביחד עם כמה מן הרבנים, ולא סיפרו לו שרבי יעקב מוצפי שלחום אליו, אלא הגישו לו את האתרוג וביקשו לשמוע את דעתו עליו. נטל הרב את האתרוג ופתח ואמר: "להגיד אם האתרוג מורכב או לא, אינני יודע ובנידון זה כדאי שתשאלו לדעתו של רבי יעקב מוצפי. כל שיכול אני להגיד הוא מה שרואות עיני, ולפי דעתי האתרוג…"

כמעט שלא הוציא הרב מפיו את המילה 'מהודר', ואל החדר נכנס אחד החכמים, מאנשי אמונו הקרובים של רבי יעקב מוצפי, ולחש על אזנו של הרב דבר סתר לאמור: "אם יבואו אליך, היזהר מחילול השם".

הבין הרב כי דברים בגו והחל להתעמק בבדיקת האתרוג ומצא בו נקב חסר ליד הפיטם. והעיד הרב ואמר, שכבר בדק באותו מקום מתחילה ולא ראה בו שום נקב, אך בו ברגע נראה במקום נקב של ממש.

ההלם היה מוחלט, כרעם ביום בהיר. כל הנוכחים נסערו והחלו מתדיינים כיצד נוצר הנקב ואם היה בשעה שכל הרבנים בדקו את האתרוג. אך ספק לא נותר וקביעה היתה נחרצת: האתרוג פסול.

כיון שראה הרב כמה נסערים האנשים ואיזו התקהלות יש סביב לאתרוג אחד, הטה אוזן לשיחתם והם סיפרו לו את קורותיהם בביתו של רבי יעקב מוצפי. נענה הרב ואמר למוכר: "דע, כי מאד יתכן שהנקב לא היה כלל בעת הבדיקה הראשונה והאתרוג היה נאה ומהודר. אך כיון שיצא מפיו של חכם רבי יעקב שהוא אינו כשר, התקיים באתרוג זה 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים'".

לאחר שהלכו, יצא הרב מביתו והלך אל רבי יעקב מוצפי כדי לספר לו איך נגמרו הדברים. שמע רבי יעקב ואמר: "חששתי מחילול ה', שרב אחד אוסר ומשנהו מתיר, וביקשתי מרבונו של עולם שלא יצא חילול ה' ממה ששלחתי אותם אליך" .