"הבטלה והשעמום מסוכנים הם", היה מעורר את הילדים ומזמין אותם במאור פנים להיכנס לבית הכנסת, שם היה אומר להם דברי תורה וסיפורי צדיקים, מלמדם הלכות ומוסר. לא היה ארגון או עמותה שעמדו מאחורי הפעילות הזו, והיתה זו יוזמה אישית של הרב. הוא היה מתאמץ לחסוך ולגייס כמה פרוטות, בהן היה רוכש ממתקים ופרסים כדי לרתק את הילדים שימשיכו לבוא.

בתקופה מאוחרת – אך עוד בטרם הגיע הרב לגיל עשרים – ארגן דודו, ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל, שילכו בחורים מופלגים בתורה ויראת שמים להרביץ תורה ולהפיצה בישראל. וכך אמר ראש הישיבה לתלמידים: "הגם שאתם יכולים לחשוב שיש בזה ביטול תורה, אבל אין זו האמת. הלא אנו מזרע אברהם אבינו עליו השלום וזו היתה דרכו, לפתוח את ביתו לעוברים ושבים וללמדם שיש בורא ומנהיג לעולם". ועוד אמר להם: "כשם שאדם חייב במעשר כספים, כן הוא חייב להפריש מעשר מזמנו כדי ללמד תורה לאחרים".

כאשר חרבה ישיבת 'פורת יוסף' וגלו היהודים מן העיר העתיקה, היה הרב רגיל לשבת בשעות הלילה בבית הכנסת 'אהל רחל' שבשכונת 'בית ישראל'. גם בשבתות היה הרב רגיל להתפלל וללמוד ב'אהל רחל', ושם הבחין כי הילדים והנערים משוטטים חסרי מעש בצהרי יום שבת קודש. המראה הציק לו וטרד את מנוחתו, ובתוך תקופה קצרה ארגן 'חברת תהלים' לכל ילדי השכונה. היו הילדים מגיעים להגיד פרקי תהלים בנעימה ולקבל מיני טעימה ומתיקה, ואגב כך היו שומעים דברי תורה ומעשיות צדיקים.

משגדלו קשיי הפרנסה והיה הרב צריך לחסוך מעט מעות לצרכי חתונה ופרנסה, בחר הרב לעסוק במלאכת שמים זו ולחנך ילדי ישראל ובלבד שלא יצטרך להקדיש את כל היום למלאכה. נודע הדבר כי מוכן הרב להיות מלמד לתינוקות של בית רבן, ומנהל תלמוד תורה 'מגן דוד' – רבי אהרן הררי-רפול זצ"ל – הזדרז להציע לרב לשמש כמלמד בתלמוד תורה במשך שעתיים ביום. כמה שנים עסק הרב במשרה זו, ודמותו נותרה חקוקה בזכרון תלמידיו מן הימים ההם.

דבר מעניין מספרים על הרב, שבשעת ההפסקה הוא לא היה עוזב את הכתה ותמיד נשאר בין כתליה. באותה שעה, היה הרב נותר במקומו, נכון ופתוח לשיחה עם תלמידיו. ואם לא ניגשו לשוחח עמו, היה מוציא מכיסו ספר משניות והוגה בו בינו לבינו עד שתגיע שעת השיעור הבא.

בזמן שהיה תלמיד בכתתו של הרב ופעם התנהג במשהו שלא כשורה והגיעה לו נזיפה חמורה. קרא לו הרב, נזף בו ואף הרים עליו יד קלה, ספק סטר ספק ליטף, ובידו השניה הושיט לו סוכריה והאיר פניו באומרו: "קח ותברך".

הוסיף ואמר אותו תלמיד ברבות השנים: "לא מעט נזיפות ומכות קיבלתי בחיי. אך לא היתה נזיפה שהשפיעה עלי כמו אותה נזיפה מפי הרב, שידע לעטוף את תוכחת המוסר באהבה רבה וכך הצליח לגעת במקום הכי עמוק ופנימי בלבי".

פעם נערך חידון פומבי באחד מבתי הספר שהיו תחת נשיאותו והדרכתו של הרב, והוא התבקש להופיע כאורח כבוד. הצוות שהכין את השאלות, בנה אותן משלושה חלקים כל אחת, והוקצו שש נקודות לתלמיד שיידע לענות על שאלה במלואה. והנה השיב אחד הנשאלים על שני חלקים ואילו על החלק השלישי לא ידע להשיב. סבר הבוחן להעניק לתלמיד ארבע נקודות בלבד, אך הרב הקדימו וקרא: "שש נקודות". וכשנשא אליו הבוחן עיניים תמהות, הוסיף הרב בבדיחותא: "רובו ככולו". זו היתה דרכו הנפלאה של הרב, לראות את העיקר ולהקדימו לטפל – כי מה הן נקודות בחידון פומבי, לעומת חיזוק נפשו של תלמיד.

אחד מבאי ביתו של הרב, סיפר, כי כמה פעמים הגיע הרב לבחון את הילדים בתלמוד תורה בו הוא למד. וכבר אז הבחין, כמה נדיר הדבר שילד לא יידע להשיב על שאלה שהרב שואל. אם קרה שילד היה מגמגם ומתבלבל, היה הרב מעודדו ומדרבנו ומוסיף רמזים ופתיחה, כדי לסייע לו לצאת בכבוד. וכשהיה הנער יוצא בשלום, היה הרב מחמיא לו ומשבח את תשובתו הנבונה.

ועוד הנהגה בלטה אצל הרב, שכאשר היה תלמיד שבכל זאת לא ידע להשיב על שאלה שנשאל, לא היה הרב מעביר את השאלה לתלמיד הבא, וכמובן שנמנע מלשאול: "האם יש מישהו היודע לענות". כאשר פנה לשאול את הילד הבא, היה פותח בשאלה חדשה שלא נשאלה קודם לכן. היתה זו רגישותו הנפלאה של הרב, שלא לבייש את הילד שלא ידע להשיב. בדרך הזו, ניתן היה להציג ולהגיד, שהיתה זו שאלה קשה במיוחד שאף אחד לא היה מסוגל להשיב עליה כהלכה.

פעם נערך מבחן בתלמוד תורה על שמונה דפי גמרא, והנער לא הצליח לענות על השאלה אשר נשאל. הוא היה כל כך נרגש ונבוך, ופשוט לא הצליח לפצות את פיו. ראה הרב את מצוקתו ואמר: "כנראה יש לי טעות והשאלה ששאלתיך אינה מהדפים שעליהם נערכת הבחינה. הבה ואשאלך שאלה אחרת מן הדפים הנכונים". אז הציג הרב שאלה קלה בהרבה, ערך אותה בשפה קלה ונעימה והדגים אותה במשל ממחיש, ומתוך כל האמצעים הללו נאחז הילד בטחון עצמי והשיב נכונה. לאחר מכן, כאשר פתח הילד את הגמרא ובדק בתוכה, גילה כמובן שהשאלה הראשונה אף היא היתה מן החומר הנלמד.

לימים, כאשר חבש הנער את ספסלי בית המדרש 'דרכי הוראה לרבנים' והיה תלמידו של הרב, נזכר לא אחת באותו מעמד בו הרב מציג עצמו כמי ש'טעה' ולא זכר מה כתוב בדפי הגמרא שעליהם נערכה הבחינה. והרי כל רז לא אניס ליה והש"ס כולו היה ערוך על לשונו מילה במילה.