שני הסבים של הרבנית, רבי שמואל עזראן ורבי יוסף שלוש, היו אבות בתי הדין הספרדים בירושלים ונחשבו מנהיגי עדת המערבים בארץ ישראל.

כמה שנים לפני החתונה, הרגיש הרב שהוא מסוגל להוסיף על הלימודים בישיבת 'פורת יוסף' והוא הצטרף לתלמידים הלומדים אצל הגאון רבי יצחק נסים זצוק"ל, שלימים היה הראשון לציון והרב הראשי לישראל. באותן שנים, רבי יצחק נסים לא נשא בתפקיד רשמי, ותחת כנפיו חסו עילויים מופלגים שהוא ראה שצפוי להם עתיד גדול בהנהגה. במעון אריות שכזה, התבלט הרב בתור 'הארי שבחבורה', ולמרות גילו הצעיר עלה ונתעלה במעלות רמות. עוד קודם החתונה, הדריך אותו רבי יצחק נסים שיעמיד עצמו למבחני הרבנות הראשית לישראל, והרב קיבל סמיכה לרבנות לאחר שעמד בכל הבחינות והוכיח כי יודע הוא לפסוק ולהורות.

לאחר החתונה, היה עיקר עול הפרנסה מוטל על הרבנית תליט"א, והיא מצדה מסרה נפשה ואמרה לרב, כי מוכנה היא לחיות בדלות ולהסתפק במועט ובלבד שהוא יוסיף ויהגה בתורה בקדושה ובטהרה. כדי לסייע בפרנסת הבית, קיבל הרב על עצמו לשמש כמחנך בתלמוד תורה לשעתיים ביום ובמשך כמה שנים עסק בחינוך. ביתר שעות היום, שקד הרב על תלמודו והשתלם במקצועות הדיינות, לקראת עמידתו במבחני הרבנות הראשית והכתרתו כדיין בישראל.

צעיר הדיינים בישראל היה הרב, וכאשר התקבלו תוצאות הבחינות אמר לו רבי יצחק נסים: "אין לי ברירה אלא להוריד לך את הציון, כדי שלא יקנאו בך הנבחנים האחרים שהיו מבוגרים בהרבה".

למעלה מארבעים שנה שימש הרב בדיינות: בתחילה, בין השנים תש"כ-תשכ"ה, היה חבר בית הדין הרבני בבאר שבע. לאחר מכן, נקרא לשמש בבית הדין הרבני בירושלים. ובשנת תשכ"ז, כשהיה כבן שלושים ושמונה בלבד, התעלה למושב בית הדין הגדול, הממונה על כל בתי הדין ומשמש גם כבית הדין לערעורים. לימים, כשהוכתר כראשון לציון וכרב הראשי לישראל, היה הרב נשיא בית הדין הגדול. גם לאחר שפרש הרב מהרבנות הראשית, המשיך לשבת כמה שנים כחבר בבית הדין הגדול.

לאחר שעלה הרב לשבת במושב בית הדין הגדול אשר בירושלים, נשמעה תהילתו מפי כל הדיינים בארץ ישראל, שכן לא נמצא חכם כמותו ביניהם והיה המופלג שבדיינים. הוא בלט בחדות ובבהירות הפסק שלו, ודיינים רבים היו מבקשים שיצטרף וידון עמם במקרים מורכבים וסבוכים שנידונו בבית דינם. למרות היותו צעיר לימים ודיינים רבים היו מבוגרים וותיקים ממנו, נישאה תהילתו בפי כל והוכרה מעלתו שהוא מהיושבים ראשונה.

במקביל לעבודתו כדיין בבית הדין, במשך עשרות שנים עסק הרב בהוראה ובהדרכת רבנים. הוא נודע בגאונותו ובבקיאותו, בחכמתו ובעמקנותו. פסיקותיו והוראותיו היו נר לרגליהם של אלפים, ובעיקר היה הרב כתובת לרבנים, ועל כתפיו הרחבות היו משעינים את השאלות המורכבות והקשות. גישה זו למד הרב ממורו ורבו, רבי יצחק נסים זצוק"ל, שגם הוא ברוב השנים לא נשא בכל תפקיד רשמי, אך היה אחד מראשי הרבנים בארץ ישראל, עד שהוכתר ל'ראשון לציון'. וכמותו הרב, שמשמים הועידו לו את כס ההנהגה של הרבנות הראשית לארץ ישראל.

אותה תקופה מכונה 'תקופת הצנע', ובאותן שנים הממשלה קבעה מה וכמה יאכלו האזרחים. חוץ מלחם ומים שניתן היה לקנות ללא הגבלה, ניתן לכל משפחה פנקס עם תלושי מזון, באמצעותם יכלו לרכוש לפי מה שקצבה הממשלה לכל נפש.

כמובן שחתונה באותם ימים היתה רחוקה מפאר והדר, במקום פשוט וללא תפריט עשיר ומגוון. אך חתונה ב'ירושלים של מעלה', זו שהרב ומשפחתו חיו בה, זו שמשפחות עזראן ושלוש נמנו על חשוביה, מעמד קדוש ונשגב היתה, וכל אלו שהשתתפו בה לא שכחוה לשנים רבות.

הזמנות לא רבות נשלחו – כאשר סיפר הרב, שהכין חמישים הזמנות בלבד – אך מי אלו שנקבצו ובאו לשמחת נישואיו של העילוי המובחר: גאונים וצדיקים, חסידים ופרושים, למדנים ומקובלים, מרביצי תורה ומנהיגי עדות, מורי הוראה ויושבי על מדין.

ברחוב קינג ג'ורג' שכן אולם אירועים צנוע, ובעל המקום הסכים להעניק את השימוש במקום תמורת מחיר מוזל במיוחד. אמו של הרב, הרבנית מזל, התאמצה וחסכה פרוטה לפרוטה כדי שתוכל לשלם לחייט שיתפור לו חליפה חדשה לחתונה. אחיו הגדול, רבי נעים שליט"א, רכש עבורו מגבעת יפה. בכך הסתכמו מלבושי הכבוד שבהם צעד החתן אל חופתו.

קודם החתונה עמלו אמו של הרב ואחותו וטרחו לאפות עוגות ועוגיות, וחוץ ממיני מזונות השיג האח רבי שמעון פיצוחים, גרעינים ובוטנים. משקאות הכינו בו ביום – כדי לימונדה, שהוכנו במקום וצוננו בבלוקים של קרח, וכמה עשרות בקבוקי בירה – והשמחה היתה גדולה.

האורחים שהגיעו לחתונת הרב, היו רבים ממה שחשבו שיבואו, וכנראה שהרבה חכמים ובני ישיבה הכירו את הרב וביקשו להשתתף בשמחתו. כשראתה שהאורחים רבים, הצטערה אחות החתן שלא הכינו מספיק כיבוד. אבל האמא הצדקנית אמרה לה: "בתי, זכרי היטב, כי בחתונה אסור לכעוס". במקום להילחץ, היו האם והבת ניצבות ומשקיפות על מספרם הרב של הרבנים. הן לא ידעו ולא שיערו בדעתן כמה קרוב הוא אצל כל אותם חכמים, והיו נרגשות לראות כמה כולם שמחים בשמחתו.

גם הכלה שידעה כי חתנה הוא מהמובחרים שבבחורים, לא שיערה בדעתה כמה קרוב הוא אצל כל גדולי ירושלים, ושמחה הציפה את לבה כשראתה את הנוכחים בחופתם. היו שם הראשון לציון הגאון רבי יצחק נסים זצוק"ל, ולצדו הגאון רבי פנחס אפשטיין זצוק"ל, ראב"ד העדה החרדית, הצדיק רבי אריה לוין זצוק"ל וכן כל ראשי ישיבת 'פורת יוסף', וחכמים רבים נוספים, חלקם נסתרים, שלא הצליחו לכסות את הדרת פניהם ואת עיניהם המפיקות זיו של קדושה וטוהר.

מספר אחד מידידיו הקרובים של הרב, הגאון רבי אליהו לוי שליט"א (ראש בית המדרש לרבנים ודיינים 'יד הרב נסים'), הזוכר היטב את חתונת הרב, כאשר הוליכוהו לחופה והוא הצעיר עמד מרחוק. בסביבת החופה עמדו עשרות-עשרות רבנים חשובים מאד, והוא צעיר לימים היה וחש אי נעימות להימצא במקום גדולים. והנה נשמעת הקריאה: "אליהו, בוא רגע". והנער אליהו לוי, נרגש ונפעם מפנייתו האישית של החתן אליו, פילס דרכו במעגל המכובדים, וכולם עוקבים אחריו כשהם בטוחים שדבר חשוב יש לו לחתן להגיד לו באותו רגע. אך לא. בסך הכל רצה הרב להנעים לו, שיחוש רצוי ואהוד וידע שהבחין בו והוא מעריך את בואו. הוא דיבר עמו דקה בדברים בלתי חשובים בעליל, אך בעיני הרב הם זכו לחשיבות גדולה. וכי אין זה דבר חשוב לעשות נעים לבחור צעיר ונבוך שאינו מוצא את מקומו בחתונת ידידו העילוי?!…

"ובכך עדיין לא הגענו אל הפסגה", מוסיף ומתאר הגאון רבי מרדכי נגארי שליט"א הרב הראשי למעלה אדומים, "שכן הסיפור הבא מדהים הרבה יותר":

ביום חופתו, הלך הרב להתפלל על קברו של דוד המלך עליו השלום בהר ציון, לשאת תפילה ביומו הגדול ולבקש שימלא ה' משאלות לבו לטובה. בחזרתו, כשהלך לטפס את העלייה הקשה המובילה אל תחנת הרכבת הישנה, ראה הרב סבל זקן הדוחף עגלת משא ומתקשה מאד בעלייה. מבלי שנתבקש, ניגש הרב לעזור לו כשהוא שמח לקיים ביומו הגדול מצות "עזוב תעזוב עמו". בלילה, היה הסבל בין הקרואים לחתונה וכמה גדולה היתה תדהמתו, כאשר ראה שאותו בחור שנחלץ לעזרתו והתאמץ בשבילו הרבה, הוא לא אחר מאשר החתן בכבודו ובעצמו.

על יסודות אלו – של תורה מתוך הדחק, דבקות בקדוש ברוך הוא בכל מחיר ואהבת כל יהודי והתמסרות אליו – הושתת ביתו של הרב. הוא הבית שהיה לימים תל תלפיות לרבבות-רבבות, שידעו כי ממנו תצא תורה וברכה ודבר ה' .

הרבנית קיבלה עבודה בבנק והמשכורת שלה הספיקה בקושי לשכירות של דירת חדר. כמה גדול היה המחסור ועד כמה היו צריכים לצמצם בהוצאות, נלמד מדברי בני המשפחה, שאפילו לשבת קודש לא היו יכולים לקנות יותר מעוף קטן אחד. באחת הפעמים שהלך הרב לקנות עוף באיטליז, שאל אותו המוכר: "כמה נפשות אתם בבית?". השיב לו הרב, שיש לו שני ילדים. התפלא המוכר ואמר: "וכי עוף קטן בשבוע מספיק למשפחה כזו?!". התמהמה הרב ולא ידע מה לענות, והמוכר הבין שהארנק ריק ואין ידו של החכם משגת כדי קניית עוף נוסף. על אתר, ארז המוכר עוף נוסף, הושיטו ואמר: "קח את שני העופות וזה מה שתקבל בכל שבוע, ואינך צריך לשלם בינתיים. בהזדמנות, כשיהיה לך כסף, תשלם לי".

במשך תקופה ארוכה נמשך אותו הסדר, עד שהרב התמנה לדיין בבית הדין הרבני בבאר שבע והחל לקבל משכורת מסודרת. בחודש הראשון, ערך הרב חשבון מתוך רישומיו והתקבל סכום גדול, אותו ניכה הרב ממשכורתו והביא מיד למוכר. ניסה המוכר להשתמט, וטען כי גמר בדעתו לתת את העופות במתנה גמורה ובלב שלם. אך הרב מיאן ואמר: "שונא מתנות יחיה", והתעקש לשלם בעד העופות, תוך שהוא מבטיח למוכר שהוא אינו מפסיד את מצות החסד והתמיכה בבן תורה.

התנא רבי עקיבא ורחל אשתו, שבימי עניותם הבטיח לה רבי עקיבא שירכוש לה תכשיט ששמו 'ירושלים של זהב' ולימים התעלו לעושר גדול וקיים הבטחתו. והיה ממחיש לה הרב, כי מצינו שאשתו של רבן גמליאל, נשיא ישראל, ביקשה ממנו שיעניק לה תכשיט שכזה והוא השיב לה, שתכשיט זה מיועד רק לאשתו של רבי עקיבא. וכל זאת, מפני שמסרה את נפשה על לימוד התורה של בעלה, כאשר ידוע שאמר רבי עקיבא על אשתו הצדקנית רחל: "שלי ושלכם משלה הוא". אנו מדברים במורם ורבם של התנאים הקדושים, בהם רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר עילאי, רבי נחמיה ורבי יוסי, זכותם תגן עלינו – אך את הזכות הגדולה הוא תלה במסירות הנפש של אשתו.

לימים, כשנתעלה הרב והיה למנהיג העם והתעטר בנזר הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הלך מיד לאחר בחירתו לשאת תפילה בכותל המערבי ולאחר מכן שב לביתו. מאות אנשים ליווהו בשירה ובריקודים, וחלקם אפילו לא הכירוהו ובוודאי שלא ידעו מי היא הרבנית. כאשר התקרבה הפמליה אל הבית, יצאה הרבנית לקראתם וביקשה לברך את הרב בברכת 'מזל טוב'. אנשים שלא הכירוה ולא חשבו שזו היא הרבנית בכבודה ובעצמה, העירו לה ואמרו: "גברת, כעת אין זה הזמן שנשים תיגשנה אל הרב". אבל הרב שהבחין ברבנית היוצאת מן הבית, עצר את הרוקדים ואמר: "רבותי, כמו שהיה אצל רבי עקיבא, שהחכמים לא הניחו לאשתו שתתקרב אליו בבואו הביתה, ממש כך מתרחש לנגד עינינו. וכמו רבי עקיבא בשעתו, אף אני מכריז ואומר: 'שלי ושלכם שלה הוא'".

והיה הרב רגיל להזכיר לרבנית את הימים הראשונים, בהם סיפר לה על הבטחת רבי עקיבא לרחל אשתו והיה אומר: "גם לך מגיע תכשיט זה ששמו 'ירושלים של זהב', שכן ללא המסירות שלך לא הייתי מגיע לכל אותן מדרגות שזכיתי להן בימי חיי"…