אך הגדול שבמכאוביו הוא על שאינו יכול ללכת לבית המדרש וללמוד עם חכמי הישיבה. ולמרות הכל, התחזק והתגבר כארי ובשארית כוחותיו היה עוסק בתורה ושונה גרסתו על פה.
נכנסו החכמים לבקרו, מיד היה פותח פיו בחכמה וחידושים נובעים ממנו כמעיין המתגבר. קביעות בלימוד היתה לו להגאון רבי אברהם הררי-רפול זצוק"ל, שהיה מגיע מדי יום ביומו ולומד עם רבי סלימאן במשך כמה שעות. משראו כמה מטיבים עמו השיעורים שהוא מוסר במיטת חוליו, סידרו התלמידים, שבכל יום ויום יבואו חלקם אל דירתו וישמעו מפיו דברי תורה.
באחד הימים נכנס לבקרו הגאון רבי צדוק ג'יבלי זצ"ל. היה זה לאחר שבמשך תקופה ארוכה נעדר רבי צדוק מארץ ישראל, ובשובו מצאו לרבי סלימאן שהוא שרוי במצב קשה. החלו עיניו זולגות דמעות ולא הצליח לעצור עצמו מלפרוץ בבכי, ויקרא ויאמר: "אוי לי שראיתי את מורי ורבי ועטרת ראשי שהוא נתון בצער שכזה". השיבו רבי סלימאן בלחישה: "הלא כמה וכמה שנים בילדותי שלא למדתי תורה. שנים אלו הלכו לריק והתבזבזו. יבואו יסורים אלו ויזככו את גופי על הפסד אותן שנים". כל כך הצטער על אבדן שנות ילדותו —
ביום ראשון של ראש השנה תש"א, כאשר היו המקובלים מתעמקים ומתעסקים בכוונת התקיעות וסדר התפילות, הרגיש השמש שישב לצד מיטתו של רבי סלימאן, ששפתותיו של הצדיק דובבות והוא מתאמץ בכוונה. כשנשמע קול התקיעות מבית הכנסת של המכוונים, רמז רבי סלימאן לנוכחים במחיצתו שיהיו בשקט ויניחוהו להתרכז בכוונות. אף למחרת, יום שני של ראש השנה, בהגיע עת התקיעות, ראו שהוא מקשיב ומאזין לקול השופר ובעת ההפסקות היו שפתותיו ממלמלות ודמותו אומרת ריכוז וכוונה. לאחר תפילת מוסף, נכנסו חבריו ותלמידיו לברכו, ובהם גם הגאון רבי אברהם הררי-רפול זצוק"ל, שהגיע לתקוע לו במיוחד (כאשר עשה גם ביום הראשון), אך רבי סלימאן רמז שאין לו צורך עוד בתקיעות. מיד הפכו פניו להבה, האדימו וכמו אש יקדה בעיניו. החלו החכמים להגיד 'שיר השירים' בנעימה ובכוונה, ותוך כדי אמירתם היה רבי סלימאן מסדר עצמו על המיטה, מיישר רגליו ומציב ידיו זו על גב זו, ואז רמז שיקבלו עול מלכות שמים וקראו עמו 'שמע ישראל' ובקדושה וטהרה יצאה נשמתו.
בתוך זמן קצר יצא קול ההברה בירושלים והכל נחרדו לשמועה הרעה, כי נאסף הצדיק ונלקח לגנזי מרומים. בו ביום, הובילוהו לקבורה, במרומי הר הזיתים, שם נכרה קברו בסמיכות ממש לציון קדשו של המקובל האלוקי רבי שלום שרעבי (הרש"ש) זי"ע
