בתו של הצדיק רבי שאול צדקה זצ"ל. אחיה של הרבנית מזל, נודע לימים כראש ישיבת 'פורת יוסף', הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל, שנפשו היתה קשורה בנפש בן אחותו, הרב, ואין חקר לעומק הקשר ששרר ביניהם.
אמה של הרבנית מזל, הצדקנית מרת שמחה ע"ה, היתה בת אחותו של מרן ה'בן איש חי' זי"ע והיא גם זכתה לגדול בביתו ולראות את הליכותיו בקודש. ידועה היתה הרבנית שמחה בירושלים בחכמתה ובצדקותה, באוצר ידיעותיה בתורה, שהיתה גורסת מדי יום ביומו 'חק לישראל' ו'זהר הקדוש' ואומרת בכל יום תהלים ומעמדות ושונה משנתה בספר 'בן איש חי', עד שאמרו עליה שהיא יודעת אותו בעל פה. רבים-רבים שהתדפקו על דלתות ביתה של הרבנית שמחה וביקשו לברר ממנהגי דודה ה'בן איש חי', שבביתו גדלה ואחר דרכיו עקבה.
היתה הרבנית שמחה מקפידה להתפלל שלוש פעמים ביום בציבור, אבל היתה נאלצת להתמודד עם בעיה: היות והתפללה לאט ובניחותא, לא הצליחה להספיק את התפילה עם הציבור. לכן, קבעה מקום להתפלל בבית הכנסת שהיו בו שני מניינים בזה אחר זה, כדי שתוכל להתפלל בשניהם ולענות אמן וקדושה עם הציבור.
במשפחה מסופר, שכאשר היתה הרבנית שמחה ילדה קטנה בעיר בגדאד, לפעמים היה הגה"ק רבי עבדאללה סומך זי"ע חולף על פתח ביתה של המשפחה והיה עוצר את חמורו ויורד לפוש בחצרה. באותה עת, היו קופצות שתי הילדות, שמחה ומסעודה (בצרי), ונחפזות למלא כד מים ולהגישו לצדיק. ובחכמה היו עושות, שהיו ממלאות כד גדול, כדי שתוכלנה לשתות לאחר מכן 'שיריים' משתייתו של אותו צדיק וקדוש.
כאשר עלו ארצה והתגוררו בירושלים עיר הקודש, המצב הכלכלי היה קשה ובקושי הצליחו להתפרנס בצמצום. באחד הימים, נכנס יהודי אל ביתה של הרבנית שמחה והניח על שולחנה מטבע זהב, אותו היה חייב לה משכבר הימים. בוודאי תבקשו לדעת, מה עושים עם מטבע זהב בזמנים של מצוקה. ובכן, כך נהגה הרבנית שמחה: נטלה בימינה את בנה הילד – הוא הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל – ובשמאלה אחזה את המטבע, נכנסה לבית המדרש וביקשה מאחד החכמים שילמד את הילד את כ"ד פרקי המשניות של מסכת שבת, ובתמורה העניקה לו את המטבע. אם הגיע לידה מטבע זהב, היא תשלם בו משכורת של תלמיד חכם שילמד את בנה הילד פרקי משניות —
היה הרב מספר, כי החמין שהיה מבשלת הסבתא, הרבנית שמחה, היה כל כך מיוחד שלא הצליחה אף אשה לעשות חמין מעולה דוגמתו. היו בניה ובנותיה מגיעים לביתה ונוטלים מהחמין שלה לבתיהם, יען לא הצליחו להשיג את איכותו. בתמימות היתה מסבירה ומספרת: "כשאני שופתת את סיר החמין על הכירה, אני שופכת תפילה לפני בורא עולם שיצליח התבשיל לכבוד שבת קודש ושבעלי, חכם שאול, יקיים בו מצות עונג שבת". זכתה שנתקבלה תפילתה והתבשיל היה מצליח באופן מיוחד בזכות 'תבלין התפילה'.
ועוד סיפר הרב, כי הבחין פעם בביתה של הרבנית שמחה שיש לה משקל, ובימים ההם לא בכל בית החזיקו משקל והסבתא לא היתה בעלת אמצעים שתוכל לרכוש לעצמה דברים שאין היא זקוקה להם. כששאל אותה, לשם מה היא זקוקה למשקל, השיבה הרבנית שמחה: "לפעמים אינני מסוגלת לאכול הרבה וסעודתי קצובה למנות קטנות. כדי לדעת אם אכלתי כזית או כביצה והתחייבתי בברכה אחרונה, רכשתי את המשקל".
ובאותו סגנון ודרך שנהגה בהם הרבנית שמחה, כן מידת צדקותה וחסידותה של בתה הרבנית מזל, שזכתה להקים ביתה עם רבי סלימאן. בלב שלם הלכה אחריו, למרות שידעה כי בחר בחיי עוני ומחסור. מעולם לא הציעה, שיפנו למשפחתו העשירה בבגדאד ויבקשו עזרה ותמיכה. הבינה והסכימה, כי הניתוק הוא מוחלט וללא פשרות. כי כדי לקדש חיי תורה, חייבים להיות מוכנים להקריב
