בכל יום ויום שהיה הרב יושב בלשכה, היה הפרוזדור מלא ברבני ערים וישובים, דיינים ועסקני הלכה, וכולם מצאו את מקומם במחיצתו. באו לשאול בהלכה, להתייעץ בהנהגת הקהילה, לפרוק מועקות שעל הלב ולקבל כוחות. זו היתה אחת ההוראות הראשונות שנתן הרב לאנשי לשכתו: "כל רב עיר בישראל שיבקש להיפגש עמי, הכניסוהו מיד ושלא ימתין כלל בתור".
נתבונן בקשיים המצטברים ונערמים בדרכו של רב צעיר, שהתגייס למען עם ישראל וניאות לשמש ברבנות של ישוב מרוחק. אמנם יש לו תואר 'רב', אבל זה אומר רק שיש לו המון עבודה ואחריות גדולה מאד. הוא מנסה להשפיע על התושבים ולחזק את חיי הדת בישוב, אבל לא כולם מסכימים אתו ולפעמים הוא מוצא עצמו במאבק מול אנשים וקבוצות חזקים ממנו. כל הרבנים הצעירים הללו – מי יאזין להם, במחיצתו של מי יחושו ששערי לבו פתוחים בפניהם, מי יעוץ עצה או אפילו יעודד אותם להתאפק ולא להשיב לאלו שפגעו בהם: את התפקיד הזה חידש הרב, ואת עצמו הקדיש למשימה זו.
על אלה יש להוסיף את נסיעותיו של הרב בכל רחבי הארץ, להרביץ תורה ולהגיד הלכה, לחזק ולהרים את ראשם של אנשי תורה בארץ ישראל. מזכירי הרב ואנשי לשכתו, מדפדפים ביומנים מן השנים ההן ולא מוצאים ערב פנוי, בו הרב לא יצא למסע דרשות ושיעורים. אחרי ימים עמוסים וגדושים – אם בדיוני בית הדין הגדול אחת לשבוע, או בעשרות-עשרות נושאים מורכבים שהרב היה מעורב בהם עד לפרטים הכי קטנים – הרב לא היה פורש למנוחה. הוא ידע, כי בשובו בשעת ליל מאוחרת לביתו, ימתינו אנשים עם שאלות בהלכה או בקשות לברכה. הוא זכר, שמחר עם שחר, לאחר תפילת ותיקין, יהא עליו לקבל קהל. ועל כולנה: הרי הוא השתוקק כל כך ללימוד התורה, אהב אותה והתמיד בה בכל רגע פנוי. אך כל השיקולים הללו לא מנעו ממנו לצאת כמעט בכל ערב, לחזק את העם בשדות, למסור שיעורים בישיבות ולהגיד דרשות באזכרות, להשתתף בשמחות ולנחם אבלים. ובכל מקום שהגיע, האיר וחימם, טיהר וזיכך.
מסתבר, כי לא לחינם דחקו בו גדולי וצדיקי הדור, שיסכים לקבל על עצמו את הנהגת העם וישמש כ'מרא דארעא דישראל'
