מעשה ביהודי יקר שזכה להיות שדכן לבתו של אחד מגדולי הרבנים והציע לו בחור מופלג כחתן. כאשר התארסו החתן והכלה, רצו המחותנים לשלם לו דמי שדכנות, כמקובל. אבל האיש אמר, שהוא מוותר על הכסף ובמקומו הוא מבקש שיכבדוהו בברכה אחת מן השבע ברכות תחת החופה. התכונן האיש אל היום המיועד והיה נרגש ביותר לקראת המעמד הגדול. אך בשעת מעשה, כמה גדולה היתה אכזבתו, שבאו רבנים חשובים והם התכבדו בברכות ואילו אותו זנחו.
ברוב כעסו ומרירותו, הגיש האיש תביעה לבית הדין האזורי, וטען שהמחותנים חייבים לפצותו בסכום גבוה. ישבו הדיינים ושמעו את שני הצדדים, בדקו ומצאו שלא היה שום הסכם, לא בכתב ולא בעל פה, ולפיכך לא מצאו דרך לחייב את המחותנים לפצותו. גם בית הדין הגדול שהתבקש לדון בערעור שהגיש האיש, פטרוהו בלא כלום.
ברוב שברונו, הכריז האיש על שביתת מחאה מול בית הדין הגדול. הוא הציב דוכן גדול ברחבת הכותל המערבי, שכן בית הדין פעל במקום סמוך, ופיזר שלטי מחאה על אזלת ידם של הדיינים. הרב התאמץ מאד להרגיעו ולפייסו, אך ללא הועיל. הרב ביקש מידידו הגאון רבי מאיר יהודה גץ זצ"ל, רב הכותל, שינסה לדבר על לבו של האיש, וגם הוא לא הצליח. אפילו אנשי המשטרה שביקשו לפנות את המחאה הבוטה מפתח בית הדין, נדחו ולא התקבלו כל דבריהם על לבו.
יום אחד ניגש הרב אל הדוכן, הושיט לאיש פתק בכתב ידו ואמר לו: "קרא מה שכתוב כאן". בפתק, כתב הרב: "היות ויהודי זה קיים מצוה גדולה, שכרו גדול מן השמים ויתנו לו חלק בגן עדן העליון", וחתם את שמו. ואף על פי כן היהודי לא הסכים להתרצות והמשיך בשביתתו.
למחרת, ניגש אל האיש יהודי שהיה אוסף כספי צדקה בכותל, הושיט לו קופסא מלאה בכסף ואמר לו: "קח את כל הכסף ותן לי את פיסת הנייר שהרב אליהו כתב לך". התפלא האיש ושאל: "ומה תעשה בפתקא זו?", והלה השיב בפשטות: "וכי דבר קל הוא בעיניך, להיפטר מן העולם עם פתק שכזה, בו כותב דיין וצדיק כמו הרב אליהו שיש לי חלק בגן עדן העליון?!… כשאבוא לשמים לאחר פטירתי, בוודאי ירצו להכניסני לגיהינום, אך אני אטען ואגיד: 'קודם תנו לי את חלקי בגן עדן העליון, כפי שכתב הרב אליהו, ולאחר מכן תדונו אותי על כל השאר'. וכשאהיה שם, בוודאי לא יוציאוני".
שמע האיש ופירק בו ביום את מחאתו, ובשמחה ובטוב לבב הלך לביתו, סמוך ובטוח כי אכן לא יקופח בשמים שכרו הגדול על הקמת בית נאמן בישראל.
