הנכד רבי אלעד אליהו שליט"א, שמע מפי מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל כיצד רכש את ידיעותיו ב'ארבעה טורים', כאשר היה עדיין בחור שבקושי מלאו לו עשרים שנים. (הערה: הספר קרוי 'ארבעה טורים' – עם שם שהוא מחולק לארבעה חלקים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר, חושן משפט – אבל רגילים לכנותו 'טור'. הפירוש החשוב ביותר על ה'טור' הוא 'בית יוסף', למרן רבי יוסף קארו זי"ע, שבשלב מאוחר יותר חיבר את ה'שולחן ערוך' והוא מורה דרכנו עד ביאת משיח צדקנו).
באותן שנים, לא היו ספרי הטור נפוצים ומחירם היה יקר, הרבה מעבר למושגים וליכולת של בחור אביון כמותו. אבל הוא כל כך השתוקק וחשק להגות בטור, וחיפש כל דרך אפשרית להשיג את הספרים וללמוד בהם. בישיבות ובבתי המדרש לא היו סטים שלמים של 'ארבעה טורים', ולפעמים כשהיה מגיע לבית המדרש ומחפש כרך פלוני, היה מגלה שחכם אחר הקדימו והוא עוסק בו. "כך לא רוכשים ידיעות בטור", אמר הרב לעצמו והחליט לשכור את הספרים. כן, אם אין בידו כסף לרכוש את הספרים, אולי הוא יכול לשכור אותם. הוא נכנס לחנות ספרים ופנה אל המוכר ואמר: "אמנם אין לי כסף לרכוש לעצמי את ספרי הטור, אבל אוכל לתת לך גרוש אחד בכל שבוע ואתה תשכיר לי בתמורה כרך אחר". הסכים המוכר והרב לקח את הכרך הראשון. 'גרוש לשבוע' היה סכום משמעותי, והרב התאמץ מאד שהמבצע לא יארך מדאי הרבה זמן. לכן היה מתמיד ושוקד מאד על הספר השכור ובתוך שבועיים היה מסיים כל כרך.
לתמיהת הנכד, כיצד מסוגל אדם ללמוד כרך שלם של הטור בתוך שבועיים (ומדובר במהדורות ישנות, שהטור כולו נחלק לשמונה כרכים בלבד!), הסביר הרב: "ישבתי מהבוקר עד הלילה ולמדתי רק טור עם 'בית יוסף'". ועדיין התפלא הנכד, הרי גם הזמן שבין הבוקר והלילה קצוב הוא וכיצד אפשר לעכל היקף שכזה בתוך שבועיים. אך הרב המשיך והסביר: "כמובן שלא היה זה לי הלימוד הראשון של הנושאים, אלא הייתי מצוי כבר בגמרות ובראשונים ואפילו ב'שולחן ערוך' הספקתי ללמוד. התמקדתי אפוא רק בתוספות ובחידושים שיש בטור וב'בית יוסף' על כל מה שכבר ידעתי".
תריסר שבועות חלפו, במהלכם הספיק הרב לעבור על רוב הטור. ואז, כאשר הגיע הרב לחנות להחליף כרך, סח לפי תומו ואמר למוכר: "אין לך מושג כמה חשוב הוא הלימוד הזה, עד כדי כך שאם רק היה מחיר הספרים בר השגה, מתאמץ הייתי כדי לרכוש לעצמי את כל הכרכים. אך מה אעשה והמדפיסים קובעים מחיר גבוה שאין הדעת סובלתו".
המוכר לא השיב.
הרב לא ידע, כי בחנות ניצב באותה שעה המדפיס של ה'ארבעה טורים', והוא המשיך ואמר למוכר:
"המחיר שקובעים המדפיסים של הטור, כה גבוה הוא, עד שרבנו יעקב בעל הטורים בעצמו לא היה יכול לרכוש את ספרו"…
התפלא המוכר ואמר: "לאט לך, מי אתה שתגיד על אחד מן הראשונים אם היה לו כסף לקנות את הספרים שלו? וכי הכרת אותו?!" —
אך הרב פתח את אחד הכרכים, בתחילת הלכות שבת, והראה לו כתוב במפורש (בתחילת סימן רמב): "וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני אדוני אבי ז"ל (הרא"ש) – כמוני היום, שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל 'עשה שבתך חול' אם לאו, ולא השיבני דבר ברור".
התפעל המוכר מבקיאותו של הרב וקרא בקול: "אתה באמת צודק". ואז ניגש אליהם המדפיס, שהיה נוכח בדיוק במקום, והתערב בשיחה ואמר לרב: "מדוע שלא נרוויח היטב?! הרי אנשים רבים רוכשים את הספרים רק כדי לקשט את ארון הספרים ואם אדם מוכן לשלם הון בעד תמונה אומנותית, מדוע שלא ישלם בעד קישוט תורני לארון הספרים שלו"…
לשמע חילופי הדברים, פנה המוכר אל המדפיס וסיפר לו דברים כהווייתם, כי הסכם מיוחד נרקם בינו ובין הבחור מרדכי, שהוא מטובי הצורבים וממופלגי העילויים, שהוא הוגה בספרים בהתמדה עצומה, אך בקושי ידו משגת לשלם תשלום סמלי בעד שכירות. התפעל המדפיס והתעניין כמה שילם כבר הרב, ומששמע שעד כה שילם תריסר גרוש בעד ששה כרכים, אמר: "לצורבא דרבנן שכזה אני מוכן לתת את הספרים במחיר עלות ההדפסה, שלושים ושתיים גרוש בלבד. תשלם עוד עשרים גרוש וקח עתה את הספרים והם בחזקתך וברשותך לעד ולעולמי עולמים". לבקשת הרב, הסכים המדפיס שימשיך לשלם בתשלומים שבועיים של גרוש לשבוע, ובאותו מעמד קנה הרב את הספרים.
מעתה מובן, מדוע היו הספרים הללו אהובים על הרב במיוחד, שתמיד ביקש שיהיו לנגד עיניו ולא העבירם מחדרו עד סוף ימיו
