גם כדי להשכין שלום בין איש לרעהו, או כדי להניח דעתו של מר נפש שנפגע מזולתו, היה מוכן הרב להקריב את כולו ומאודו. מדהימה ומרגשת היא העובדה הבאה, אותה סיפר הרב בעצמו:
במה היה החתן עסוק ביום חתונתו? גאון מופלג ואיש הלכה שכמותו, בוודאי הרהר בדברי תורה והלכה הנוגעים לחופה ולקידושין. או שכבן ביתם של גדולי המקובלים התאמץ להעמיק בכוונות ובסודות הקבלה הקשורים למעמד נשגב זה.
עמדנו שנינו נבוכים. לתשובה הזאת לא ציפינו. שאלנו אותו מה עושים במקרה כזה, וסוף-סוף סבא חייך ואמר: רגע, אני רוצה לבדוק משהו. לאחר כמה רגעים אמר לנו סבא: בדקתי את השמות של אברהם ושרה, ומצאתי שלפי הספר והחשבונות האלה, גם ביניהם אין התאמה.
אבל הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן להוציא מפיו פסק הלכה שיוצא מתוך הנחה שהמשיח לא יבוא עד תשעה באב, והוא יהיה יום אבל. מי אמר לך שתשעה באב לא יהיה יום של שמחה? שאני אפסוק פסק הלכה שיוצא מתוך הנחה שגם השנה יהיה תשעה באב? לא מוכן!
לא ידעתי איך להראות את פניי מרוב בושה. מצד אחד, לא רצינו לבייש את החתן שלנו ולא את ראש הישיבה שלו. אבל שהרב אליהו לא יערוך את החופה של הבת? הרי זה כל כך רצוי ומתבקש. ואיך אומר את זה לרב?
כשסבא שמע את המילה "מצווה", הוא לא היה יכול לעמוד בפניה והסכים לערוך את החופה. וכך היה מספר מו"ר הרב מרדכי אליהו: כל הדרך אל החופה הוא היה הולך כפוף, בעצבות ואנינות. וכשנכנס למקום החופה, הוא היה שמח ומאיר פנים. כל מי שהיה רואה אותו – היה שמח.
