החכם היה עמקן גדול ומפעם לפעם היה נכנס להיכל הישיבה ומתווכח עם הבחורים בסברות עדינות. רוב הבחורים שהתקשו לעמוד על חילוקי הסברה של רבי אברהם ענתבי, היו היו מבקשים להשתמט ממנו. דווקא הרב, שבעצמו היה עמקן ובעל סברה, היה מוצא עמו שפה משותפת ולא פעם נראו שני החכמים, הישיש והצעיר, משוחחים יחדיו בלימוד.
באחד הימים נכנס רבי אברהם וביקש מכמה בחורים שיבארו לו את דברי התוספות. כל אחד ניסה כוחו, אך הוא דחה את כולם וסתר את דבריהם. גם הרב היה בין הניגשים אליו, והוא היה היחיד שהודה לרבי אברהם על קושייתו ואמר שחזקה היא, ואף ביקש לשמוע אם חידש רבי אברהם דרך בהבנת דברי התוספות. לפתע, אירע דבר חמור. אחד הבחורים איבד את סבלנותו ואמר בחוסר דרך ארץ: "כבודו אינו מבין בתוספות ומה אפשר לעשות לו".
תדהמה נפלה בהיכל הישיבה. הבחורים לא האמינו שמישהו מסוגל לדבר כך לחכם מופלג בחכמה ובשנים. כמו הדף של פצצה התפזר בחלל ההיכל, ומרוב תדהמה כנראה שהבחורים לא קמו ומחו על כבודו של אותו חכם. ורבי אברהם, נדהם ומבוהל מחוצפתו של אותו בחור, פנה מיד לחדרו של ראש הישיבה להתלונן כי התלמידים נהגו בו חוסר כבוד.
יצא רבי עזרא עטייה מחדרו ופנה להיכל הישיבה, כדי להוכיח את התלמידים שלא נזהרו בכבודו של חכם. אלא שבתוך כך הזדרזו הבחורים ונמלטו, כשהם רועדים מפני המוסר שראש הישיבה בוודאי יוכיח אותם. היחיד שנותר לשבת על מקומו היה הרב, ששקוע היה בלימודו ולא הבחין בכל המתרחש, לא בחוצפה החמורה שנאמרה ולא בבריחתם של התלמידים ששמעו כי ראש הישיבה עומד להיכנס להוכיחם.
נכנס רבי עזרא עטייה להיכל הישיבה וראה שרק הרב יושב שם, וחשדו התעורר: שמא נכשל וחידד לשונו כנגד אותו חכם. החל להוכיחו בדברי מוסר על גודל כבוד הבריות, ואם בכל אדם אמרו קל וחומר בתלמיד חכם מובהק. בכל אותה עת, ניצב הרב לפני רבו, בכניעה ובשפל ראש, בלא אומר ובלא דברים, עד שסיים ראש הישיבה ושב לחדרו.
רק לאחר זמן מה נודע לרבי עזרא, מפי רבי אברהם ענתבי בעצמו, כי הרב כלל לא היה מעורב בכל אותה תקרית. קרא ראש הישיבה לרב ואמר לו בתרעומת: "למה לא הגדת לי שלא היה לך כל קשר לאותו מאורע?". השיב לו הרב בצניעות: "לקבל מוסר זה תמיד טוב", והוסיף עוד ואמר: "מיד כשהחל ראש הישיבה להוכיחני, זכרתי מאמר חז"ל "מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו, שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו", ואם כן אזכה שראש הישיבה יהיה צריך לברכני". התרגש מאד רבי עזרא ובירכו לרב בחמימות והורה גם לרבי אברהם ענתבי שיאציל לו ברכתו.
