• גם לפי הקבלה וגם לפי הפשט יש משהו מיוחד ביום הושענא רבה, עד כדי כך שכתוב ברמ"א שלא יעשו מלאכה עד שיגמרו להתפלל תפילת שחרית, ולא יחזיקו כסף עד אחרי תפילת שחרית. ואומר מרן בעל הבן איש חי, כן, כסף בשביל מסחר אל תחזיק, אבל כסף לצדקה תחזיק, כי לתת כסף לצדקה זה צריכים לתת ובעיקר לאלה שרגילים לתת ב"ויברך" שלא יבטלו את המנהג הזה.
כתוב בבן איש חי: "מרבים בתפילות ובתחנונים בהושענא רבה". בשולחן ערוך כתוב, מכיון שבחג נדונים על המים והמים זה חיות לעולם. אבל הרב כותב: "שהוא סיום נ"א יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם תשובה, ותתקבל תשובתם והם שלושים יום של חודש אלול מיום ראשון של חודש אלול ועשרים ואחד יום של חודש תשרי. רמז לדבר: 'אין נא אלא לשון בקשה'. לכן נתנו חמישים ואחד יום לצורך בקשות ותחנונים. ויום זה הוא סיום נ"א, ולכן נקרא הושע נ"א רבה. כלומר הושע את עם ישראל ביום נ"א שהוא רבה שהכל הולך אחר החיתום".
• בתורה לא כתוב בצורה מפורשת שצריכים לקחת ערבה ולשים על גבי המזבח מסביב. זה הלכה למשה מסיני. ועל כן, מה שכתוב בתורה בפירוש 'ולקחתם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' במקדש – שבעת ימים על הלולב, זה תיקן רבן יוחנן בן זכאי שבכל יום ויום ניקח את הלולב, אבל מכיון שערבה לא כתוב בצורה מפורשת רק שזה הלכה למשה מסיני, ועל כן לא תיקן. מה תקנו? ביום האחרון, ותכף נראה מה זה ומדוע תקנו רק ביום האחרון. והרמב"ם אומר: "בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאים מרביות של ערבה וזוקפים אותם על צדי המזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח והיו תוקעים… חל להיות בשבת בתוך החג אין זוקפים הערבה אלא אם כן חל שביעי להיות בשבת וזוקפים אותה בשבת כדי לפרסם שהיא מצוה… כיצד היו עושים? היו מביאים אותם בערב שבת למקדש ומניחים אותם בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו ולמחר זוקפים אותם על גבי המזבח, ובאים העם ולוקחים ממנה ונוטלים אותה כדרך שעושים בכל יום". אחרי שזקפו את הערבות האלה בצדי המזבח, העם בא ולוקח "שיירי אדמו"ר" של המזבח, לוקחים מהערבה ולוקחים את זה ללולב שלהם.
• בשבת ויום טוב ובשמחת תורה מותר לרקוד – ומותר למחות כף, כל השנה אתם אוסרים עלינו ופה אתם מקילים עלינו. אומר למה? אין לחשוש בזמן הזה שנפקחו עיניהם של בני אדם, לא אתי – לזלזולי והבינו את הדבר הזה."מה שמרבים בשמחה לכבוד התורה הוא מצוה גדולה. וכל דבר יכוון – האדם לשם שמים, ולהזהר בתוך השמחה של תורה שחוק וקלות ראש. ואיתא במדרש: 'ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', מה הוא "בכל עוז"? בכל כחו. מה הוא מכרכר? שהיה מכה יד על יד ואומר "קירירם קירירם". ופרש באור שבעת הימים שהיה שם יד שמאל למטה ויד ימין למעלה ומכה מימין על השמאל להכות על השמאל שיתבטלו הגבורות של השמאל, וכשמכים – מכה חמש פעמים חמש כפול חמש'כה תברכו'", עכ"ל. אדם מקבל את – הברכה והשאר זה בשביל השמאל. "ומכאן סמך למנהג שמכים ואומרים קירירם ביום שמחת תורה.
