שלום למאזינים.
אנחנו בשבת זו נקרא בפרשה על פרשת נזיר.
ישנם אנשים שנודרים בנזירות על דברים מסוימים, לא לשתות יין ולא לאכול בשר, אנחנו כרגע לא מדברים על שאר דברים אלא על היין.
בגמרא במסכת נזיר משמע, ששתיית יין בליל שבת והבדלה – אדם שנודר או נשבע שלא ישתה יין בהבדלה או בקידוש. אז לא חלה השבועה מכיון שמושבע ועומד מהר סיני, אבל הרבה חולקים.
בשביל מה אנחנו מזכירים את זה עכשו? ישנם אנשים שלא שותים יין, וגם מיץ ענבים לא שותים, הם מקדשים – או טועמים טיפה ומשאירים את הכוס, וכן עושים בקידוש והבדלה, או שהם מקדשים ונותנים לאחרים לשתות.
בשולחן ערוך בסימן רע"ב הביא הרמ"א את הסברא הזאת שאם אדם נדר שלא לשתות יין או שמזיק לו היין, שיקדש ויתן לאחרים לשתות. ועל זה חולק ה"מגן אברהם" ואומר ה"מגן אברהם" מה פתאום שאדם יברך "בורא פרי הגפן" והוא לא טועם ולא שותה מהיין, אם הוא מברך "בורא פרי הגפן" והוא טועם מהיין ואחר שותה מהיין של הקידוש מלא לוגמיו הנה מה טוב ויצא ידי חובה, אבל לברך "בורא פרי הגפן" ולא יטעם ויתן לאחר?! היכן מצינו דבר כזה.
אז ה"מגן אברהם" מקשה את הקושיה הזאת. המשנה ברורה והכף החיים מסבירים שכאן מדובר שהשניים השומעים לא יודעים "בורא פרי הגפן". ועל כן במצב כזה אדם יכול לברך להם "בורא פרי הגפן" ולהוציאם ידי חובה.
אבל למעשה, אדם שלא טועם מהיין שיעור, אז יכולים אחרים בני הבית לשתות שיעור. אם אין בני הבית שותים שיעור ואין מי ששותה שיעור יין, אז אפשר לחלק את זה בין כל המסובים בדיעבד.
אבל אדם שנודר, נדר שלא לשתות יין או שבכלל יין מזיק לו, הוא יכול לשמוע קידוש מאחרים, זה לא בעיה, אחר יקדש והוא יצא ידי חובה.
או למשל ישנם אנשים שפוסקים כמו דעת הרמב"ם שיין מבושל לא טוב, יין עם דבש לא טוב, יין עם סוכר לא טוב, ולא יוצא בזה ידי חובה, ומחמירים רק לקחת יין לא מבושל, יין אמיתי בלי שום תערובת, בלי סוכר ובלי שום דבר. אז האנשים האלה – אם יזדמנו למקום מסוים שאין שם יין, מה שהם דואגים לא לשתות כמו דעת הרמב"ם, אלא יש יין רגיל עם סוכר או מבושל, אז להם הרי לא יוצאים ידי חובה בקידוש על יין כזה, אז אין הכי נמי הם יכולים לומר למישהו אחר לקדש, ואחר יקדש והם יצאו בזה ידי חובה למרות שהם לא טועמים מהיין יוצאים ידי חובת קידוש במה שאחר מקדש למרות שהיין הזה לדידהו לא נקרא יין.
מעיקר הדין:
בליל שבת הדין שונה מאשר ביום שבת. אדם שאין לו יין, אין לו יין פירושו שאין בעיר יין, היום ברוך ה' בארץ ישראל אין מצב כזה. יש יין ויש מיץ ענבים, אבל לו יצוייר שאדם בליל שבת נקלע למקום שאין לו יין, יקדש על הלחם, על הפת. לא יקדש על בירה או על קולה. כלומר, נוטל ידיים, ואחרי שנוטל ידיים בא ומברך "המוציא לחם מן הארץ" ומברך "מקדש השבת".
ביום בבוקר, אם אדם אין לו יין, אז הוא יכול לקדש על בירה או על שכר או על קולה, ועדיף מאשר לקדש על פת כי לא ניכר, וכמו דעת הרא"ש.
הרב "מגן אברהם" הביא, ישנם אנשים שמקדשים בבוקר על יין שרף, כלומר על עראק או על ויסקי או על קוניאק, ואומר אני לא מבין הרי הם לא שותים שיעור, הם לא יכולים לשתות שיעור, אז איך הם מקדשים עליו? ואם ישתו מעט מעט לאט לאט עד שיגמרו את השיעור זה יקח להם הרבה זמן, אז לכן הוא לא ממליץ להם לקדש על עראק.
אבל הרבה אנשים נוהגים שבבוקר מקדשים על יין שרף, אבל הם חייבים לשתות שיעור, כי אנחנו לא פוסקים כמו דעת הרב טורי זהב שמספיק כל שהוא, אלא צריך ממש שיעור.
ועל כן בבוקר אם אין לו יין או שיין מזיקו – אז ישמע קידוש מאחרים, ואם אין לו אחרים בביתו, אז יקדש על חמר מדינה, דהיינו היום חמר מדינה זה נקרא או בירה שחורה או לבנה או קולה זה נקרא היום חמר מדינה.
וכל זה נעשה שירגיש שעשה שינוי בדבר הזה.
ואדם צריך להזהר כמו שאדם חייב בקידוש בליל שבת ואסור לו לאכול אלא במקום סעודה, כלומר דהיינו לקדש ולאכול שיעור כזית, לדעת הגאון מוילנא לקדש ולאכול שיעור כזית של לחם ולא של מזונות, אבל נוהגים כדעת שאר פוסקים שאם אדם מקדש ואוכל מזונות זה נקרא "במקום סעודה" או אם מקדש ושותה רביעית של יין אז זה נקרא גם כן "במקום סעודה".
אבל יש מי שאומר שצריך לשתות שתי רביעיות – רביעית בשביל קידוש ורביעית בשביל "במקום סעודה", ונפקא מינה שאם אדם שומע קידוש מאחרים, אז זה שמקדש מוציא אותו ידי חובה בקידוש, והשומע די לו אם ישתה רביעית יין בלבד ובזה יצא ידי חובת קידוש במקום סעודה.
בכל אופן, הזכרנו את הגמרא במסכת נזיר שיש מי שאומר שקידוש על היין זה נקרא מצוה, ונכון שמדין תורה הקידוש הוא רק בדברים וקידוש על היין מדרבנן, אבל כל כך חז"ל החמירו בדבר הזה ועל כן צריך להתאמץ ולשתות יין בקידוש, ואם לא יכול לשתות יין אז יקדש על היין ויטעם מהיין ויתן לאחר לשתות שיעור של מלא לוגמיו לפחות, ובזה יש הבדל בין קידוש להבדלה. בקידוש אם שותה מלא לוגמיו – יוצא ידי חובה, ובהבדלה מדין הבדלה אם שתה מלא לוגמיו יצא ידי חובה אבל מדין ברכה אחרונה הוא נכנס לבעיה. בקידוש אין ברכה אחרונה על היין כי ברכת המזון פוטר את זה. אבל בהבדלה – יש ברכה אחרונה על היין, אם לא ישתה שיעור רביעית אז הוא לא יכול לברך ברכה אחרונה. אם שותה מלא לוגמיו שזה רוב רביעית אז יוצא ידי חובת הבדלה אבל ברכה אחרונה נכנס למחלוקת אם יברך או לא יברך ולפי ההלכה לא יברך, ועל כן הטוב ביותר הוא שאם לא יכול לשתות יין להבדלה יתן לאחר ויבדיל על היין, יטעם, יתן לאחר שישתה שיעור רביעית. ואם לא יכול לשתות יין, אז יעשה על מיץ ענבים או על חמר מדינה אחר ולא יטעם טיפה וישאיר.
דעת הרמב"ם חוץ מאשר אדם מקדש על היין צריך לטעום יין באמצע הסעודה. יין – משמח לבב אנוש.
יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישמח לבבנו ושבת שלום.
אנחנו בזמן האחרון נמצאים במצב קשה, אז קודם כל צריכים לדעת "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", לא צריכים להתייאש, הקדוש ברוך הוא יעזור, הוא יסייע לנו, שה' ידביר שונאינו תחתינו.
אבל אנחנו צריכים לעשות גם כן פעולה מלמטה – אתערותא דלתתא. אנחנו רואים מצב כזה קשה, אז אנשים צריכים לחשוב ולעשות את החשבון נפש, אולי להגביר אהבת ישראל, להגביר אהבה ואחוה שלום ורעות, לעזור אחד לשני – בין אדם לחברו.
בין אדם למקום – רצוי מאוד כשיש מצב כזה, בכל יום אחרי התפילה או לפני התפילה, לפני מנחה או אחרי מנחה, לקרוא כמה פרקי תהלים בציבור, או אדם באופן פרטי בביתו יקרא כמה פרקי תהלים, רצוי שבישיבות גם כן יקבעו או בתחילת או בסוף הלימוד כמה פרקי תהלים, וכן באולפנות לבנות או בבתי הספר יתחיל את הלימוד בפרק תהלים או לסיים אותו בפרק תהלים, והקריאת התהלים זה חשוב מאוד מפני שהתהלים נקראים "זמירות" כלומר מזמר עריצים. וגם מצוה גדולה בימים האלה להרבות בצדקה, להרבות בחסד, והקדוש ברוך הוא יראה את עניינו ויגאלנו גאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב.
