תקציר
• הקב"ה רצה ללמד את פרעה הרשע במכת צפרדע שאף על פי שהוא לא עשה בפועל את השיעבוד אלא נתן הוראות לעבדיו- בכל זאת הצפרדעים התחילו להיכנס קודם באשם הגדול- פרעה, ורק אחר כך הם נכנסו לתוך העם. פרעה אמנם ניסה במכה זו לגרום לקלונו של משה רבינו- אך בסופו של דבר העניין היה לרעתו.
• אם רוצה להשתמש בכלים שהיו ברשותו של גוי או שגוי ייצר אותם – צריך להטביל אותם כיוון שהטבילה מעבירה אותם מידי חולין לידי קדושה. דין זה הוא חמור יותר מכלי טמא או כלי שבלע איסור ולכן צריך לו טבילה.
• ישנה מחלוקת האם טבילת כלים היא מדאורייתא או מדברנן והנפקא מינה היא במקרה שלקח כלים במשכון שהם עכשיו ברשותו- שאם הדין הוא מדרבנן אז הולכים לקולא ולא יצטרך להטבילם.
• אם היה לאדם כלי שהתקלקל והוא נתן לגוי לתקנו – ישנה מחלוקת האם חייב עכשיו להטבילו כיוון שהגוי הוא זה שכביכול "ייצר" את הכלי או שכיוון שזה היה תמיד ברשותו של ישראל – לא יצטרך טבילה. למעשה כותב הבן איש חי שיטביל א הכלי אך לא יברך על טבילה זו.
שיעור מלא
הלכות טבילת כלים
ויבלע מטה אהרן
בפרשה אנו קוראים על שליחויותיו של משה רבנו ע"ה מאת הקב"ה, ללכת אל פרעה ולבקש ממנו בשמו לשלח את ישראל. והתורה מתארת את הליכותיו החוזרות ונשנות של משה, עד שאומר לו פרעה "לא תוסיף ראות פני". בתחילה אומר הקב"ה למרע"ה: "כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת" וכו' אמור אל אהרון שיקח את מטהו וישליכו לפני פרעה ויהי לתנין. וכשבאו לפני פרעה והשליכו את המטה, באו חרטומי מצרים בלהטיהם ועשו כן. וכן במכת דם עשו החרטומים, ופרעה אמר: תבן אתם מכניסין לעפריים? עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים עיין רש"י ז', כ"ב.
והביאור, שפרעה הביא את הילדים הקטנים שלמדו את הכישופים אצל החרטומים ועשו כדבר הזה, ואח"כ קרא לגדולים, ועשו אלו תנינים קטנים, ואלו תנינים גדולים. וכשהפכו מטותם לתנינים "ויבלע מטה אהרן את מטותם" אחרי שנהפך למטה בלעם. וביאר חכם מנשה שלו ע"ה בשמו של הבא"ח: שהיו מטותם של החרטומים עם ראשי זהב וכסף כדרך השייחים הערביים, וככל שגדלה דרגתו כך עושרו של מטהו גדל, אם במרגלית וכו'. וכשבלע מטה אהרן את מטותם, אמרו לו להחזיר את המטה שלהם, שיפלטנו בחזרה. אמר להם אהרן: שהמטה שלו בלע את מטותם בהיותו עץ, ועץ לא פולט ונעלמו מטותם בקרבו, ואם אתם חושבים עצמכם לחרטומים, נא בבקשה מכם אתם תוציאו ממטה משה ואהרן מה שבלע, ועכ"ז "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם" ז', י"ג.
ותעל הצפרדע
במכה השניה שולח הקב"ה את הצפרדעים בכל מצרים, אומר פרעה למשה: מדוע שאני אסבול מהצפרדעים הרי אני לא עשיתי מאומה, ורק העם הוא שעשה כדרך שביאר הרמב"ן על הפסוק 'הבה נתחכמה. אומר לו מרע"ה: שופטים שהם בשר ודם יכולים לטעות ולפטור אותך או להאשים אותך על לא עוול בכפך, אבל צפרדעים אלו הם השופטים שנשלחו על ידי הקב"ה, ועליהם אין עוררין. ועל כן אם הם באו אליך סימן שגם ידך במעל, ואם יבואו עליך בתחילה, סימן שאתה האשם הראשון.
ועל זה אמר לו בתחילה "ובך ובעמך", הצפרדעים התחילו לבא באשם הגדול ואח"כ הלכו לאשם הפחות יותר – לעם, ואם אתה אשם הרי שבך יתחילו ראשונה, ואכן "ובך ובעמך", "ובאו בביתך", ואח"כ "בבית עבדך" ז', כ"ח – כ"ט. וכדברי רש"י שם "הוא התחיל בעצה תחילה וכו' וממנו התחילה הפורענות".
במכת צפרדעים פרעה אומר למשה ואהרן: אני כבר מאמין בה' "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני", ואח"כ 'מעמי', "ואשלחה את העם". ומשה שואל את פרעה מתי אתה רוצה שיצאו? ופרעה במקום שיאמר לו מיד, ואכן כך היתה התוצאה. חשש פרעה שיהא בזה קידוש השם גדול "וחשב פרעה כי מערכת כוכבי השמים הביאה הצפרדעים על מצרים, ומשה היה יודע זה. וחשב פרעה כי עתה הגיע עת סור הצפרדעים, על כל ניסהו האריך ואמר למחר", ע"כ דברי האב"ע ח', ו'.
למרות שמכת צפרדע היתה מכה קשה שנכנסו הצפרדעים בתוך מיעיהם ומקרקרים להם בתוכם ממש עיין רש"י ז', כ"ט, עכ"ז היה פרעה מוכן לסבול רק שיוכיח שמשה עושה זאת לא בשליחות ה' עיין אוה"ח הקדוש שם. ומשה אומר לו" "התפאר עלי" תבקש מתי אתה רוצה שיצאו הצפרדעים, אני אבקש כדי שתדע שאני שליח מה', וה' ישמע את תפילתי. וכשפרעה ביקש 'למחר' אמר לו משה: "כדברך למען תדע כי אין כה' אלוקינו" ח', ו'.
וע"כ אע"פ שהקב"ה לא אמר למשה לעשות הסכם כזה עם פרעה "ויעש כדבר משה" כדי לחזק את דברי משה כלפי פרעה וכלפי מצרים עיין אוה"ח שם, הן בעניין אופן הסרת הצפרדעים, והן בעיתוי שקבע פרעה.
במכת ברד כבר עומד פרעה ואומר: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", וראה מרע"ה שעשה תשובה והאמין לו. פרעה רואה את הרווחה הוא מכביד את ליבו, וכשרואה מרע"ה כן, אינו מאמין לו יותר. ואינו רוצה ללכת שוב את פרעה. אומר לו הקב"ה ללכת ישנם כי עוד ג' מכות – "בא" אל פרעה.
במכת ברד שמטרתה היתה מכה להוכיח לפרעה ולמצרים ולבני ישראל כי ה' הוא שליט בעולמו לעשות כרצונו, ואש ומים ביחד. והיו פלאי פלאות במכה זו. ופרעה "חוזר בתשובה", ועבדי פרעה אומרים לו "הטרם תדע כי אבדה מצרים" י', ט'.
ופרעה לפני מכת ארבה היה מוכן לשלוח רק את הגברים, משה אינו מסכים. ואז באה מכת הארבה ופרעה מבין את מצבו ומצב העם שהוא קשה מאד ועומד ומתחנן לפני משה ואהרן ואומר "חטאתי לה' אלוקיכם ולכם", "שא נא חטאתי אך הפעם", זו הפעם האחרונה, אני מבטיח ומקיים.
במכת חושך הוא – פרעה – מוכן לשלוח גם את הילדים רק הרכוש של העם ישאר, "צאנכם" ישאר במצרים. רואה משה רבנו כך ואומר לו: עד עתה הלכתי איתך באמונה, עתה אתה מתעתע בנו, פעם כן, ופעם לא, משא ומתן אני אנהל איתך "גם אתה תתן בידנו זבחים", את הע"ז שלך "הצאן" תן לנו להקריב, ולא – אנחנו נשאיר, ובלשונינו היום היה אומר: תחזיר את השטחים שקבלת.
כלה גרש יגרש
חז"ל מסבירים מדוע הוצרכו לגרש אותם ולא הוציאום בנעימות. לפי שאז היו שוכחים את רעתם, והקב"ה רצה שלא ישכחו כל מה שעשו עמהם, לכן דוקא ע"י גירוש ובריחה יזכרו את מעמד הפרידה לדיראון עולם.
יוסף הצדיק כשהיה במצרים כלכל את אחיו בשפע גדול והיה מזמינם לארמון המלוכה להתארח לעיתים קרובות, ומכיון שלא נאה לבא בלבוש פשוט אל בית המלך, הלבישם יוסף בבגדי זהב ויהלומים, והיה לכל בית יעקב תכשיטים יקרים ובגדי יקר.
וכשפרעה שכח את יוסף וביקש להעבידם, לקח מהם את כל הבגדים בטענה שאין לעבוד בכאלה בגדים, ונתן להם במקום זאת סרבלים ובגדי עבודה, והלך וחילק את כל הבגדים היקרים בכל מצרים. והיתה כל אשה במצרים מתפארת ואומרת 'זה מבגדי אשר', 'זה מבגדי נפתלי' וכדו'.
ובאותו ציווי של משה עמדו ולקחו את כל מה שהיה שייך להם בחזרה, עכ"פ כלים של עכו"ם לא לקחו.
טבילת כלים
מקור הדין
הגמרא בעבודה זרה ע"ו ע"ב מספרת, על מר יהודה ובאטי בר טובי שנשלחו להתארח בארמונו של שבור מלכא הקיסר שלהם. והיה דרך הפרסיים לאכסן אותם בביתם והיו משגרים להם נשים, לילה לפני הפגישה עם שבור מלכא, מר יהודה לא קיבל שהיה פרוש, באטי בר טובי קיבל רש"י.
בבוקר כשעמדו לפני שבור מלכא לקח אתרוג וחתכו בסכין שלו, פרס ממנו ואכל, ואח"כ פרס עוד פרוסה, הביא לבאטי ואכל. לפני שחתך חתיכה מן האתרוג לתת למר יהודה, נעץ את הסכין בקרקע עשר פעמים, ואז חתך והגיש לו.
נפגע באטי ואמר: וכי אני לא יהודי שאתה חתכת לי מן האתרוג בסכין שלך ללא נעיצה?
אמר לו שבור מלכא: אני יודע על מר יהודה שהוא פרוש, אבל עליך איני יודע. יש מי שאומר שענה לו שבור מלכא: זכור מה היו מעשיך לילה קודם שאינך פרוש, אבל מעשיו של מר יהודה הוכח לי שהוא פרוש, ונזהרתי בו כדי לכבדו בדרכו.
בזמנם היו המלכים והשרים כשמזמינים יהודים, לומדים את ההלכות מה מותר ליהודי לאכול ומה אסור.
והיום לצערנו, העולם הפוך, שחשובי העם היהודי הולכים להתארח אצל גויים ואוכלים ממאכליהם ללא שום בדיקה מוקדמת. והם לא יודעים כמה הגויים מכבדים יהודי ששומר מצוות, וכמה הם מזלזלים במי שמזלזל בדתו. ובפגישות עם הגויים כשהם אוכלים טרף, הם נהיים מטומטמים ככתוב: "ונטמתם בם", ואמרו חז"ל יומא ל"ט ע"א "אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם" כי העבירה מטמטמת לבו של אדם, ובלשון רש"י שם "אוטמת וסותמת מכל חכמה".
טבילת כלים – במקוה טהרה
הגמרא כותבת שטבילת כלים צריכה להיות במקוה של ארבעים סאה.
וזאת עלינו לדעת, שמקוה של גברים אינה מועילה לטבילת כלים, אלא אם התברר שיש לה השקה וזריעה להעלות מטומאה לטהרה.
ולכן הרוצה להטביל כלים, ישלח להטבילם במקוה של נשים או שיטביל במקוה המיוחד לטבילת כלים.
כלי מדין צריכים גם הגעלה או ליבון וגם טבילה במקוה של מ' סאה.
וממשיכה הגמרא ואומרת: "תני בר קפרא וכו'" מהפסוק 'במי נידה' לומדים שצריך מקוה נידה וטהרתו בו, אבל לא צריך הערב שמש ויכול להטביל מתי שירצה.
כלי מדין חמור מכלי טמא
שואל התוספות שם ד"ה מים: הרי קי"ל שלמחטים וצינוריות מספיק רביעית מים, והרי הם כלים, וא"כ מדוע הגמרא לומדת שצריך מ' סאה? ובאמת בטבילת אדם צריך מ' סאה דוקא, ובחסר אפילו קורטוב לא עלתה טבילתו.
ומתרצים התוספות: ש"טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי מ' סאה". ועל אף שלהעלות כלי מטומאה די ברביעית מים, אבל בלקיחת כלי מגוי צריך טבילה מ' סאה ממש. ועיין ברדב"ז על הרמב"ם הלכות מ"א פרק י"ז הלכה ג', כיצד הוא מסביר את התוס' ולא לאפוקי מעיין.
מוכר כליו לגוי לפני הפסח
הבא"ח מביא את הירושלמי המובא בב"י: שאם כל הדין של טבילת כלי מדין, הוא בגלל שגוי עשאו, א"כ בימינו שהגוי כלל לא נגע בכלי אלא זה נעשה ע"י מכונה – הכלי לא יצטרך טבילה.
וכן אם מכר כלי לגוי ועדיין לא נתן לו עד שהתחרט וחזר לרשותו והיה בביתו – לא יצטרך טבילה.
והרי ההלכה שצריך טבילה עיין שו"ע סי' ק"כ סעי' י"א, אלא הטעם הוא שהכלי עולה מטומאת קנין גוי לקנין קדושת עם ישראל.
וכמו כן, המוכר חמצו בערב פסח לגוי, ויש המתעצלים ברחיצת הכלים שו"ע או"ח סי' תנ"א סעי' א' "משפשפן היטב", ונמצא לעיתים שדבוק עליהם עוד חמץ. כלים אלו צריכים טבילה מאחר ונמכרו לגוי, וע"כ יצטרכו לנקותם היטב כדי שלא תהיה חציצה.
ושמא תאמר, שמכר את החמץ ולא את הכלי שבתוכו נמצא החמץ, הרי במוכר חמץ בעין ומכניסו לתוך סיר ומוכר, צריך בכליו של קונה. ומה שהבא"ח מזכיר דין זה ולא מצריך טבילה, אין זה ראיה שהרי סלי נצרים ושקי עצים לא צריכים טבילה, ובזה היו משתמשים אז עיין בא"ח פרשת צו אות ט'.
ולכן צ"ל שהחמץ שנמצא בתוך כלי, הכלי הוא בהשאלה או בהשכרה, אבל מכיון שבמוכר חמצו לא עושה כן, לכן יזהר להניחו בתוך שקיות ניילון, וסגי בהכי.
כלי סעודה צריכים טבילה
"אמר רב נחמן אמר רבא בר אבוה: אפילו כלים חדשים במשמעו מתקיף לה רב ששת: אי הכי אפילו זוזא דסרבלא נמי? אמר ליה: כלי סעודה אמורין בפרשה". פירוש: אם היה להם מספריים של גזיזת בגדי צמר או, מספריים של תפירה, האם צריך להטבילם משום כך? לכך אמר לו דוקא כלי סעודה, שאם זה מזלג, כף או כפית, נחשב לכלי אכילה כמו כלי מדין עיין רש"י שם ד"ה כלי סעודה.
אגב, כיום יש שקיות חלב שכשרוצים להשתמש בהם גוזרים בקצה במספרים, ובשבת מותר ואין כאן עשיית כלי. אבל צריך לדעת, אם המספרים חשובים לאדם וביום חול אין הוא משתמש בהם לדבר אחר, אלא רק לצורך תפירה או שימוש אחר האסור בשבת, א"כ המספרים מוקצים משום "מוקצה מחמת חיסרון כיס" סי' ש"ח סעי א'. אבל אם אין הוא מקפיד ולפעמים גוזר בהם נייר או את שקית חלב מותר בשבת לטלטל את המספרים.
הגמרא שם ממשיכה ואומרת: אם אדם לקח כלי חדש מגוי בהשאלה או כלי שידוע לו שהגוי השתמש בו רק לשתיה קרה – אין צורך להגעילו כי זה לא קנין.
כלי שקבלו כמשכון מגוי
ובענין זה אומרת הגמרא: "איבעיא להו משכנתא מאי"? ישראל שהלווה כסף לגוי, ונתן לו הגוי משכון, ולקחו ישראל להשתמש בו, מה דין המשכון?
"אמר מר בר רב אשי: אבא משכן ליה כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה" – גוי נתן כוס של כסף בתורת משכון לאבא, ולקח את הכוס הטבילו והגעילו והשתמש בו לקידוש. ולכאורה זה שייך לגוי ואיננו חייב להטבילו. "ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא" – או שסבר שמשכון דינו כמכירה, שמכר לו אותו ואינו נקרא בהשאלה ולכן צריך להטבילו. "אי משום דחזי לעכו"ם דדעתיה לשקועיה" – או משום שראה את העכו"ם שהוא רמאי ולא יחזיר את כסף ההלוואה והתכוון שישאר ביד היהודי, וע"כ הטביל את המשכון בכדי להשתמש בו.
כותב הרמב"ם הלכות מ"א פי"ז ה"ו: "לא חייבו בטבילה אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן העכו"ם. אבל השואל מן העכו"ם או שמשכן העכו"ם אצלו כלי מתכות מדיח או מרתיח או מלבן ואינו צריך להטביל".
אמרים התוספות: וכיון שלא איפשיטא בעיין, ואנו מסופקים בדבר הזה, אם יש לו כלי כזה מטביל אותו.
כותב השו"ע: אם יש לאדם משכון מגוי אם יודע שמתכוון הגוי לשקעו בידו מטביל את הכלי ואח"כ משתמש בו, אחרת יטביל בלי ברכה עי"ש סעי' ט'
טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן
בתורה נאמר "וטהר", האם התורה חייבה אותנו להטביל כלים או שחכמים מצאו סמך לדבר בפסוק והם שחייב אותנו?
נ"מ, לעניין משכון, אם חכמים חייבו אותנו – ספק דרבנן לקולא וע"כ הרמב"ם מיקל. ואם החיוב הוא מדאורייתא – בספק צריך להטביל.
נ"מ נוספת, אם טבילת כלים מדאורייתא יוצא שטבילת כלים ע"י ילד קטן מתחת לגיל בר מצוה – לא מועילה. ואם היא מדרבנן אז מועיל.
ישנם אנשים יראי ה' שאומרים "לשם יחוד" קודם טבילת כלים, בספק כזה מה יאמרו 'לקיים מ"ע דאורייתא', או 'דרבנן'?
כתוב בכס"מ: ממה שהרמב"ם פסק שאם זה משכון לא צריך לטבול משמע שסובר שטבילת כלים מדרבנן, מכיון שהוא כתב הלכות מאכלות אסורות סי' י"ז הלכה ה': "טבילה זו שמטבילים כלי סעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ולשתיה, אינן לעניין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים. ורמז לה וכל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש דהיינו רמז ולא מדאורייתא, ומפי שמועה למדו וכו'. וכיון שכתוב 'וטהר' אמרו חכמים הוסיף לו טהרה". מפשט לשונו משמע שטבילת כלים מדרבנן. והר"ן הוכיח כן לדעת הרמב"ם, ממה שפסק לעניין משכנתא להקל. והוסיף הכס"מ שם, והביא את תשובת הרשב"א שכתב בלשון הזה: "מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כולם מודים בו, ומדברי הרמב"ם יראה שהוא סבור שהיא מדאורייתא. ופשטא דשמעתא בשלהי ע"ז הכי משמע טפי". והוסיף הכס"מ להסביר דברי הרשב"א: "ונראה שטעמו מפני שנראה שכתב רבינו ומפי השמועה למדו וכ"כ הלחם משנה שם ותשובת הרשב"א היא בח"ג סי' רנ"ה, וע"ז כותב הפרי תואר שם ס"ק ד' שיש טעות סופר בתשובת הרשב"א וצ"ל במקום 'דאורייתא' – 'דרבנן'. כי רוב הפוסקים כך סוברים בדעת הרמב"ם.
ולמעשה, הגמרא ורוב הפוסקים סוברים שטבילת כלים מהתורה עיין באורך פר"ח שם ס"ק ו' ובשד"ח כללים מערכת ט' בכלל ב' ובד"ת ס"ק כ"א.
והבא"ח פרשת מטות ש"ש אות ב' כתב: "ויש אומרים דגם טבילת כלי מתכות טבילתן מדרבנן לא רק כלי זכוכית, וקרא אסמכתא בעלמא, וסברא ראשונה עיקר דסבירא ליה כלי מתכות מדאורייתא ועיין פר"ח ופר"ת וערך השולחן ושאר האחרונים". ועין שו"ת רדב"ז ח"א סי' ל"ד שגם הוא סובר בדעת הרמב"ם שזה מדרבנן.
הרשב"א בספרו 'תורת הבית' בית ד' שער ד' כותב: "ולענין פסק הלכה הרמב"ם ז"ל כתב דאינו צריך טבילה על משכון של גוי ותמיהה לי דהא משמע דטבילה זו מדאורייתא היא דמכלי מידין גמרינן לה, ואפילו לכלים, וא"כ הו"ל ספק מדאורייתא ולחומרא, ומיהו הוא ז"ל הרמב"ם בטבילת כלים מדברי סופרים היא וקראי אסמכתא בעלמא הן. והראב"ד ז"ל כתב דמשכנתא צריך טבילה. ונ"ל שהוא עיקר", עכ"ל הרשב"א.
הרי שהוא סובר שטבילת כלים מהתורה, ובדעת הרמב"ם הבין שהוא סובר שהיא מדרבנן.
והוסיף שם הרשב"א בתה"ב וכותב על קושיית התוס': מדוע צריך מקוה של מ' סאה והרי במסכת פסחים י"ז למדנו שמספיק רביעית, אלא שחכמים בטלו את טבילת רביעית. ותירץ משם הרמב"ן כמו שכתבו התוס' "דאפשר לומר דטבילה זו גזירת הכתוב היא להצריכה ארבעים סאה כנידה".
ותירוץ שני כתב: שכאן איירי לאחר שבטלו חז"ל את הרביעית לטבילת כלים.
יש מי שאומר שחלה טעות בדפוסים בח"ג צ"ל כתוב 'הרמב"ן' ולא 'הרמב"ם' או כפי שאומר 'הפרי תואר' שאולי יש שם טעות סופר.
כלי שנמסר לגוי לתקנו
התוס שם בד"ה אי משום כתבו: והנותן כלי לאומן עכו"ם לתקן ואפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי, אין צריך טבילה כיון דאין שמו עליו דלא הוי כמעשה שהיה שהיו הכלים של מדין".
ולמעשה, הרמב"ם פוסק בהלכות שכירות פ"י הלכה ד': שאדם הנותן עצים לאומן לעשות מהם למשל תיבה, ונשברה התיבה ע"י אומן אחר שעשאה, משלם לבעל העצים מחיר של תיבה" שאין האומן קונה בשבח הכלי" ועיין הגהות מיימוניות הלכות מאכלות אסורות הנ"ל סעי' ז', ועיין להרדב"ז שם שכתב לחלק בסוג התיקון שמתקן הגוי – הלכה ו'.
ולמעשה, בשו"ע שם סעי' י' כתוב: "ישראל שנתן כסף לאומן עכו"ם לעשות לו ממנו כלי – אין צריך טבילה. הגה"ה: ויש חולקים ויש לטובלו בלא ברכה".
אומר הבא"ח שם אות י"ז: וכן אנו פוסקים לטובלו בלא ברכה. ובמקום אחר כותב הבא"ח אות ט"ו: "אם נפחת שולי הכלי ועשה הגוי שוליים מטס חדש צריך עתה להטבילו בברכה".
ישנו הבדל, אם נותן טס כסף לגוי שיעשה ממנו כלי בזה ישנה מחלוקת אם קונה או לא קונה. וע"כ מטביל בלא ברכה. אבל אם לקח ישראל כלי שחלקו נשבר באופן שא"א להשתמש בו ומסר אותו לאומן גוי שיתקנו, והגוי לוקח חומרים משלו לתיקון הכלי צריך טבילה עם ברכה.
אופן טבילת כלים
כתוב בשו"ע: "צריך שיהיה הכלי רפוי בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה".
וממשיך השו"ע וכותב: "ואם יש לחלח ידו במים תחילה אין לחוש" – כלומר, אם אדם שם את ידיו במקוה, ידיו כעת רטובות, ולוקח את הכלי שרוצה להטביל בידיו ומטבילו, המים של המקוה נוגעים במים שבידיו ונמצא שבמקום הזה נכנס מים.
כותב הבא"ח: אעפ"כ יהדק חלש שם אות ט'.
הש"ך חולק ואומר: אם תופס כלי אפילו רפוי אין זה טבילה ועיין ש"ך שם ובה"ט ס"ק ג'. שהרי הרמב"ם כותב: אדם שקשה לו לטבול במקוה וחברו עוזר לו או אשה שקשה לה וחברתה עוזרת לה ומחזיקה בה – לא מועילה הטבילה. אפילו שזה רפוי גזרה אטו לא רפוי. א"כ איך כתוב בשו"ע שמותר לטבול כלי שמחזיק בו רפוי? ונשאר בצ"ע.
ולמעשה, הפ"ת שם ס"ק ה' רוצה לומר שבטבילת כלים הקילו וקשה מהלכות נידה לקמן.
צלחות. הלוקח צלחות להטבילם לא יקחם אחת על השניה אלא אחת אחת.
כוסות. בכוס לא יטבילו דרך פיו מכיון שהאויר שבכוס דוחף את המים והם אינם נכנסים, אלא יטהו על צידו ויטבילו.
הפוחד שהכוסות שלוקח להטביל ישברו וכדו' מה יעשה?
ימלא את הכוס במי ברז וישים ידיו בתוך המקוה ויטביל את הכוס, ומי המקוה יעלו על המים שבכוס ועלתה טבילתו.
כלי עם חלודה – צריך להוריד קודם את החלודה ורק אח"כ להטבילו.
מדבקה שעל הכלי. פתק של בית החרושת או המחיר שמודבק על הכלי – אם לא אכפת לאדם שיהיה על הכלי, אם הטבילו כך מועיל. אבל אם מקפיד על כך – לא עלתה הטבילה עד שיוריד את המדבקה.
קיצור הלכות טבילה לכלים שונים
כלים חד פעמיים – אפי' הם מזכוכית או ממתכת אינם צריכים טבילה, אפילו אם אחר השימוש בהם החליט להשתמש בהם באופן קבע.
משפך – העשוי ממתכת ע"י גוי צריך טבילה שו"ע שם סעי' ז' ובא"ח אות י'.
ברז – ממתכת צריך טבילה שם ושם.
סכין של פירוק בשר עוף – צריך טבילה בלי ברכה.
סכין לפרוס לחם או לאוכל – טבילה עם ברכה שו"ע סעי' ה', ובא"ח י'.
מכונת טחינה לבשר – טבילה בלי ברכה יש אומרים שצריך לפרק ולטבול ויש אומרים שטובל אותה כמות שהיא, ויש טובלים פעמיים.
תרמוס – טבילה עם ברכה יש טובלים פעמיים כנ"ל.
מכונת טחינת פלפל – טבילה עם ברכה בא"ח י"ב.
מכונת טחינת קפה – טבילה בלי ברכה שם.
קומקום חשמלי, טוסטר – הטוב שילך אצל חשמלאי אומן שיפרק לו אותו, ויחזור וירכיב, ואז אין צורך בטבילה.
מיקסר – סכין העשוי ממתכת וכן כלי קיבול העשוי מזכוכית צריך טבילה עם ברכה, וכן חלק מתכת של המיקסר, מערבל וכדו'.
מגשים לשימוש קבע של תנור – עם ברכה.
מגשים להגשת אוכל – בלי ברכה.
פומפי'ה מורג חרוץ – טבילה עם ברכה.
כלי גדול – או שאין אפשרות לטובלו מכל סיבה שהיא או שנזכר בשבת, יקנה לגוי במתנה ע"מ שיהא רשות ליהודי לשאול ממנו, ומותר להשתמש בו.
טבילה במקוה
בהלכות נידה ס' קצ"ח סעי' כ"ח כתוב: "לא תאחז בה חבירתה בידיה בשעת טבילה אלא א"כ רפתה ידה" – משמע מכאן שאם רפתה ידה מותר והרי נידה דאורייתא? וכיצד מותר, ולמה לא נגזור רפוי אטו לא רפוי כמו שכותב הש"ך? ועיין לב"ח שמחמיר בזה ועיין טהרת ישראל ס"ק צ"ט.
ואח"כ כתוב בשו"ע שם: "ואם הדיחה ידיה במים בתחילה ותופסת בידי האשה מותר".
מקוה חם. כתוב בשו"ע סי' ר"א סעי' ע"ה: "יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה של מים חמין לתוך המקוה לחממו וכן למלאות מקוה מים חמים או לחברו לנהר בשפורפרת הנוד".
אומר ה'רב פעלים' בתשובה ח"ד סי' ט"ו וכן אומר ב'ארץ החיים' שם שמרן הב"י חזר בו בסוף חייו שראה שנשים בצפת כהולכות לטבול במקוה קר.
מתי מברכת. כתוב בשו"ע יו"ד ס' ר': שאשה תברך ואח"כ תטבול, ואם נזכרה אחרי שנכנסה למים עוכרת את המים ברגליה ותברך.
הגה"ה: ויש אומרים שלא תברך עד לאחר טבילה.
אומר הרב 'שיורי ברכה': נהגו לטבול פעמיים, ולכן תברך בין טבילה אחת לשניה.
אומר הרב 'חקרי לב' ח"ב ס' ל"א: ועוד, אע"פ שאמרו שאסור לברך בבית המרחץ מכיון שהמקוה היום עמוק למטה מעשרה טפחים הוא כרשות אחרת, ועוד מטעם הנ"ל.
ע"כ, צריכים להשאר במנהג הקודם שאשה טובלת פעם אחת בלי ברכה, תברך, ותטבול פעם שניה.
והטעם לזה כי כתוב בשו"ע סי' קצ"ח סעי' ל"ה אופן הטבילה, "כדרך שהיא עורכת", "כדרך שהיא מניקה", "כדרך שהיא אורגת", "כדרך שהיא בעת הילוכה".
מי היא זו שיודעת כיצד לטבול ואם שחתה ביותר או אם זקפה, יש מי שאומר שלא עלתה הטבילה. וע"כ, בעת שהיא טובלת פעם ראשונה אין היא מתכוונת לשם טבילה אלא רק לשם שגופה יהא מלוחלח במי המקוה, ואח"כ מברכת ושוב טובלת. ועתה אפי' אם תטבול לא כמו שכתוב בשו"ע סי' ל"ה הנ"ל הרי המים שנתלחלחה בהם בטבילה הראשונה מתחברים עם מי הטבילה בפעם השניה ויצא יד"ח טבילה כדין.
ונתתי אותה לכם מורשה
כשהקב"ה אומר למרע"ה לך אל פרעה ותגיד לו שלח את עמי, ומשה רבנו רואה את פרעה שעושה חוכמות, אומר לו הקב"ה: אל תירא "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", והבאתי אתכם אל הארץ הזאת אשר נשאתי את ידי ואתן אותה לכם מורשה אני ה'.
אומר רש"י: נשאתי את ידי – הרימותי לישבע בכסאי. הקב"ה נשבע לתת את הארץ לנו ולא למישהו אחר.
אומר בעל הטורים: בשני מקומות כתוב מורשה, "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", "ונתתי אותה לכם מורשה", כשיש תורה ציוה לנו משה אז יש גם מורשה של אר"י. ויה"ר שיראו עינינו וישמח לבנו בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
