ברכות התורה מדאורייתא או מדרבנן

תקציר
• בחודש סיון לא אומרים תחנון מראש חודש עד י"ב בחודש, מכיוון שאת הקורבנות של חג השבועות היו יכולים להשלים עד יום זה. מכאן שגם מעלתם של הימים שלאחר חג השבועות גדולה ואדם צריך גם בהם להתחזק בלימוד התורה.

• בחג השבועות אנחנו עסוקים בלימוד התורה אך צריך לדעת שגם מעלתם של ברכות התורה גדולה וצריך לדקדק בהם הרבה ולא לזלזל בהם. כשהארץ חרבה לא ידעו המלאכים מה לענות אך הקב"ה ענה שהסיבה היא על זה שלא ברכו ברכות התורה בכוונה.

• התורה ניתנה לעם ישראל ככלי חמדה שבו משתעשע הקב"ה כל יום. עם ישראל ידע שזהו כלי חמדתו ולכן מיד כשקיבלו את התורה אמרו "נעשה ונשמע".

• אדם צריך לכוון כשמזכיר שם ומלכות בליבו את הכוונות המופיעות בשולחן ערוך. וכיוון שאנחנו לא מכוונים כל פעם טוב שלפחות פעם ביום יכוון. כיוון שיש מי שאומר שברכות התורה הן דאורייתא טוב שיכוון בברכה הזו שהיא הברכה הראשונה ביום שמברך.

• התורה היא תורת חיים והיא מחיה את הנשמה הטבועה באדם. ראוי לאדם להעריך את התורה ולתעמק בה כדי שנשמתו תקבל את מה ששייך לה. ועל ידי שאדם הוגה בתורה הוא מקדש את עצמו ומעלה את עצמו בקדושה.

שיעור מלא

מדרגת מתן תורה עד י"ב בסיון

בערב שבת קדש שעבר הוא יום חג מתן תורה קבלנו מחדש את התורה הקדושה, ואנו עדיין עומדים במדרגה גבוהה וחשובה עד ליום י"ב בסיון, וסימנך שהרי לא אומרים וידוי ותחנון בימים אלו לפי שהם 'המשך' מתן תורה.

השו"ע כותב (או"ח קל"ז ס"ז), וז"ל: "ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חודש ניסן ולא בט' באב ולא בין יום כיפור לסוכות". והוסיף הרמ"א: "ולא מתחלת ר"ח סיון עד אחר שבועות". ומסבירים המפרשים, 'עד אחר שבועות' – עד יום י"ג בסיון. וב'שערי תשובה' מובא שנחלקו האחרונים האם כולל יום י"ג או לא, וז"ל (שם סקי"ט): "שבועות – עבה"ט ובשיורי כנה"ג כתב שיש נוהגין עד יום י"ג ולא י"ג בכלל, ויש שאין נופלין גם בי"ג משום ספיקא דיומא ודעביד כמר" וכו'. ועיין במג"א שכותב טעם למנהג זה, וז"ל (שם סקי"ח):"אחר שבועות – ויש מקומות נוהגין שלא ליפול שבעה ימים אחר שבועות מפני שהקרבנות היה להם תשלומים כל ז'". ואילו המש"ב כתב (שם סקל"ו): "עד אחר שבועות – ויש מקומות נוהגין שלא ליפול כל הששה ימים שאחר שבועות מפני שהקרבנות של חג השבועות היה להם תשלומין כל ז'". וכן נוהגין בכל הקהילות שלא נופלין על פניהם עד י"ב בסיון, וביום י"ג נופלים על פניהם, ובחו"ל נוהגים שלא לומר גם ביום י"ג סיון, ועיין כה"ח (שם ס"ק ק"ז),  ומנהגי ירושלים עד י"ב סיון ועד בכלל.

ברכת התורה צריכה זהירות מרובה

בשו"ע כתוב (או"ח סי' מ"ז סעי' א'): "ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד". ויש להבין מה המיוחד בברכה זו שמרן כתב עליה שצריכה זהירות מרובה, מה שלא כתב כן  על שאר ברכות השחר. וכתוב:  גם הנשים חייבות בברכות השחר וברכות התורה (שם סעי' י"ד).

שלא ברכו בתורה תחילה

הגמרא אומרת (נדרים פ"א ע"א): "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם וכו' (וביאר הר"ן: "לצאת מבניהם ת"ח – שעל הרוב אינם בני תורה", ועל כך מביאה הגמרא כמה תירוצים). ועוד כותבת הגמרא: "רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', מאי ניהו לא שמעו בקולי ולא הלכו בה. אמר רב יהודה אמר רב שלא מברכין בתורה תחילה".

מכאן אנו רואים עד כמה חשובה ברכת התורה, ומה יכול לגרום הזלזול בה ח"ו.

אהבת תורה אמיתית נמצאת במעמקי הלב

הר"ן כתב על כן פירוש נפלא, וז"ל: "שאין מברכין בתורה תחילה – תחלת עסקם בכל יום דהיינו לעסוק בדברי תורה, והערב נא ואשר בחר. דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו – מדכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי, מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל (הכוונה לר' יונה החסיד) דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא, משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקים בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקין בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה כלומר בכוונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם", עכ"ל הר"ן.

ראה עד כמה הדברים נוראים, שאין לשום אדם ואפילו לא לנביאים את הידיעה ואת הראיה במעמקי ליבו של האדם. והקב"ה שהוא רואה ליבות, ובוחן כליות, בא ואמר בפירוש שלמרות שהוגים בתורה וגם עוסקים בה כל היום, אין התורה חשובה בעיניהם כל כך, והבחנה דקה זו רק הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול לומר. ומשום כך בניהם לא יצאו ת"ח לפי שהם ירגישו באביהם שהתורה אצלו מזולזלת בפנימיותו ובמעמקי לבו, ולו במעט, ועל כן הם עלולים לבא לידי זלזול ולא יצאו ת"ח משום כך. ודבר זה מביא חלילה לחורבן ואבדן הארץ, מה שלא מצאנו דוגמתו בשום ברכה מברכות הנהנין והמצוות.

וכל אדם צריך להתאמץ ולאהוב את התורה בכל כוחו ומאודו כדי שיראה נחת מבניו ויצאו תלמידי חכמים ואוהבי תורה, ועל זה אומרת הגמרא (שבת כ"ג ע"ב): "מאן דרחים רבנן הווין ליה בני רבנן", וכ"ש מאן דרחים אורייתא.

אפילו מלאכי השרת לא ידעו לענות

הטור העתיק את דברי הגמרא הללו, וז"ל (או"ח סי' מ"ז): "ברכת התורה מאד צריך ליזהר בה כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים, מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים, רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחלה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', מאי ניהו לא שמעו בקולי ולא הלכו בה. אמר רב יהודה אמר רב שלא מברכין בתורה תחילה".

וכל כך נורא הדבר, שהטור מוסיף שאפילו מלאכי השרת לא ידעו לפרש על מה אבדה הארץ (בגירסא של הבבלי לא מוזכר כן).

דיני וסדר ברכת התורה

הטור כותב: "וצריך לברך למקרא למדרש ולמשנה ולתלמוד. וזה נוסחה בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה, ונוסח אשכנזים לעסוק בדברי תורה, הערב נא ה' א-לוקינו על דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה בא"י המלמד תורה לעמו ישראל, ויש חותמין בא"י נותן התורה. ואין  לחתום בא"י למדני חוקיך, שאינה לשון ברכה והודאה לשעבר אלא ל' בקשה, ודוד דרך בקשה אמרו, ה' שאתה ברוך למדני. וי"ל והערב נא בוי"ו כי ברכה אחת היא עם לעסוק בדברי תורה שאילו היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך ולכן אין לענות אמן אחר לעסוק בדברי תורה. ועוד יש ברכה אחרת על התורה בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה", וכן נפסק בשו"ע (שם סעי' ה' וסעי' ו' והחונים עליו).

התורה נתנה לישראל ככלי חמדה

ומוסיף הטור וכותב, וז"ל: "ויכון בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו את תורתו הקדושה שהיא בית חיינו כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום".

ויש לפרש בדברי הטור מהו שהתורה "כלי חמדתו" של הקב"ה. יש בעולם שני סוגי חמדות, יש חמדה כגון יהלום יקר ערך ביותר ויפה שאין כדוגמתו, ודרך  העולם, למרות יופיו הנדיר וצורתו המושלמת, להטמינו בכספת בתוך כספת עם מנעולים וקודים מיוחדים לשומרו מכל משמר, וכלי חמדה זה אין משתעשעים אין בו כלל אלא שמור הוא. וישנם כלי חמדה שהם כלי תשמישו של אדם כגון כלי סעודה העשויים גם לנוי והם יפים ויקרים ביותר, אבל אותם לא מטמינים בכספת ושומרים עליהם, אלא הם מוצגים לראווה בארון ומשתמשים בהם. ויש עליהם שמחה מיוחדת, לא רק בלב ובידיעה בעלמא אלא בצורה מוחשית באשר משתמשים בהם תדיר.

כך התורה הקדושה היא כלי חמדתו של הקב"ה שמשתעשע בה בכל יום, ובאותה מתכונת מסרה לעם ישראל. ומזה נוכל  לראות  עד כמה הקב"ה אוהב את עם ישראל, שכן את אותו כלי יקר שאין כמותו, ואף לא במעט מדוגמתו בכל העולמות, עליונים ותחתונים, והמלאכים אומרים חמדה גנוזה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם ואתה מבקש ליתנה לבני אדם ? מה אנוש כי תזכרנו וכו' תנה הודך על השמים. ולא גנזו הקב"ה ככלי חמדה אלא נתנו לעם ישראל, שגם הם ישמחו ויהנו ממנו, ויתקדשו ויטהרו בו, ויוכלו להגיע למעלות שאפילו מלאכי השרת לא יכולים לעמוד שם. שכן למלאכים התורה היא חמדה בלבד, אבל לא כלי חמדה. שהרי הם אמרו 'חמדה גנוזה תתקע"ד דורות' וכו' ולא אמרו 'כלי חמדה', כי כלפיהם שאינם משתמשים בתורה היא חמדה גנוזה בלבד.

ועל כן, יש לשים לב ולכוון בכל יום כשמברכים ברכות התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו א תורתו".

ולא לחינם כתב כה"ח ע"ה: שיברך את ברכות התורה  בחשק נמרץ ובשמחה רבה וישים אל לבו שהוא מברך את הקב"ה אשר מסר לנו את התורה שהיא חיינו ואורך ימינו בעולם הזה ובעולם הבא (שם ס"ק א').

שבחם של עם ישראל "עמא פזיזיא"

חז"ל אומרים שהקב"ה סבב אצל כל האומות ושאל אותם אם הם רוצים את התורה, וכל אומה שאלה מה כתוב בתורה, והראה ה' לכל אומה שכתוב בתורה את המידה שעליהם להתגבר בה, ולא רצו בטענה שזה כל חייהם ומהותם. לעשו אמר שכתוב "לא תרצח", אמר עשיו והרי אני כל כולי "על חרבך תחיה". לישמעאל אמר "לא תגנב", ענה ישמעאל הרי אינני יכול לחיות בלי שקרים וזיופים וגניבות (היום רואים שכל הבטחותיהם כעורבא פרח ואין בהם ממש), הלך למואב ואמר להם כתוב "לא תנאף", ולא יכלו לחשוב על זה. וכשבא לעם ישראל אמר להם ראו שכבר סבבתי אצל כל אומות העולם, ולא רצו את התורה בגלל דבר אחד שכתוב בה שלא יכולים לעמוד בו, אתם מה תאמרו, ענו בני ישראל 'נעשה ונשמע'. ואומר רש"י: אמרו זאת כבנים שאוהבים את אביהם ורוצים לקיים את התורה, ועל כן צריכים לדעת מה לעשות, אבל אין זה תנאי ברצון שלהם לרצות לקבל את התורה.

והגמרא מביאה עד כמה גדלה מעלתם של ישראל מעל המלאכים באומרם 'נעשה ונשמע' והוגדרו כגיבורי כח עושי דברו (שם פ"ח). ופירש"י: "מוכנים לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולים לקבלו עליהם אם לאו".

וז"ל הגמרא (שבת פ"ח ע"א וכעין זה גם בכתובות קי"ב ע"א): "ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבעיין אצבעתיה דמא, אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימתו. ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו קבליתו, ואי לא לא קבליתו. אמר ליה, אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תמת ישרים תנחם, הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם". הנה כי כן ה'בזיון' שחושבים אומות העולם עלינו אינו אלא משום שהם נכשלו בו ולא זכו למה שאנו זכינו, ואדרבה הוא מעלתנו ומדרגתנו ושבחנו שאנו עומדים מעל כל אומה ולשון.

'ישראל נקראו 'בני' על שם העתיד

חז"ל אומרים (שבת פ"ט ע"ב) כשגברו הטענות והקטרוגים על עם ישראל על אשר הם חוטאים, בא הקב"ה לאבותינו הקדושים, וכשבא ליצחק אבינו ואומר לו בניך חטאו, אמר לו יצחק אבינו רבש"ע "בני ולא בניך, בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם 'בני בכורי', עכשיו בני ולא בניך, ועוד, כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם שבעים שנה וכו'. ולכאורה קשה וכי אין תשובה אחרת ולימוד זכות על עם ישראל שיזכו בדין ושירדו הטענות מהם? אלא שיצחק השתמש בטענה שהיא כ'נשק' עצום נגד כל המקטרגים, הקב"ה קרא לעם ישראל 'בני בכרי ישראל' רק משום שעתידים לומר 'נעשה ונשמע'. וזו השמחה העצומה שצריכה להיות לנו על אשר נתן לנו הקב"ה את התורה הקדושה, כלי חמדתו.

והוקשה לרש"י (בד"ה 'קראת להם בני בכורי ישראל') בני בכורי נאמר בפרשת שמות, ונעשה ונשמע בפרשת יתרו ומשפטים. וע"כ הסביר, וז"ל : "שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים".

ברכות התורה דאורייתא או דרבנן

יש מחלוקת בראשונים האם ברכת התורה דאורייתא או דרבנן, ובעל 'שאגת אריה' הרחיב בענין. והנ"מ היא, במסופק אם בירך  או לא בירך ברכות התורה: שאם נאמר שהיא דאורייתא –  ספיקא לחומרא ויחזור ויברך ואם היא דרבנן – ספיקא דרבנן לקולא (עיין כה"ח שם ס"ק ב', ומש"ב ס"ק א' משם שאגת אריה סי' כ"ד, וסמכו על הפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו. והחולקים סוברים שזה רק אסמכתא בעלמא) . דעת הרמב"ם: אין שום ברכה שחיובה מדאורייתא מלבד ברכת המזון, וז"ל (הלכות ברכות פ"א ה"א-ג): "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו. וכו' וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה. וחזר שוב (בהלכה ג'), וז"ל: "נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים, ברכות הנייה, וברכות מצות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".

לכוין את פירוש המלים לפחות פעם אחת ביום

יש לדעת שמלבד הכוונות שצריכים לכוון בברכות התורה, יש גם לכוון בפירוש המלים. כמו שכותב מרן בשו"ע, וז"ל:(סי' ה' ס"א):  "יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ו-ה"א שהיה והוה ויהיה, ובהזכירו א-לקים, יכוין  שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כלם".

ושמא יאמר, אם אני אכוון כמו שכתוב בשו"ע על כל ברכה וברכה, יקח זמן רב, ועל כן יש לכוון לפחות פעם אחת ביום בברכת על נטילת ידיים וכדומה, ויאמר שכל הברכות שיברך במשך היום כפי שכיון בבוקר. וכמו שאומרים בראש השנה לפני תקיעות השופר 'על דעת האר"י ועל דעת רשב"י' ועוד. ויתבונן במה שאומר "אשר קדשנו במצוותיו וציונו" – שהקב"ה קידש אותנו בקדושה מיוחדת וציוה אותנו לעשות את כל מצוותיו, וכי זה רצוננו ומאוויינו לעשות את רצונו. וראה למקובלים שמשקיעים בכוונות ארוכות ונוראות ותפלתם מתמשכת שעה ארוכה מתוך שקט מוחלט, ותפלתם מתוך אימה ויראה, ואין אנו רגילים בכל זה, ולפחות צריכים להשתדל לעשות את מה שכתוב בשו"ע לברך מילה במילה, ולהבין דברי הרמב"ם שבזה אנו "זוכרים את הבורא תמיד וליראה ממנו".

הנעור בלילה

כתוב בשו"ע (שם סעי' יו"ד): ברכת התורה מברכים פעם אחת ביום ומספיק לכל היום, ואם היה ניעור כל הלילה יברך ברכות השחר קודם חצות.

יש שנהגו, שאם נשאר ער כל הלילה, שומע ברכות התורה מחברו שישן והתחייב בה, והוא עונה אחריו אמן, וצריך לומר את הפסוקים שלאחר ברכת התורה. ואם אינו מוצא אדם שיוציאנו ידי חובה, יכוון בברכת "אהבת עולם" כמו שכתוב בשו"ע (עיין במש"ב שם ס"ק כ"ח). אולם בכה"ח (ס"ק כ"ו כ"ז) כתב: שנהגו לברך אחרי עמוד השחר ברכת התורה (ונוטלים ידיים בלי ברכת על נט"י).

פתח לבנו בתורתך

היה אומר חכם מנשה שלו ע"ה בשם הבא"ח זיע"א וכעין מה שאומר המגיד מדובנא, משל לאדם שביקש הלואה מחברו לקניית דירה, אומר לו חברו תבא עוד שעתיים ואתן לך את הכסף. והנה מגיעה השעה שקבעו להפגש והלה לא מגיע, בתחילה החבר מניח את הכסף במגירה ולא בהישג יד כפי שעשה בתחילה, וכשרואה בסוף היום שהוא עדיין לא בא, הוא חוזר לבנק להפקיד את הכסף בחזרה. והנה למחרת הוא פוגש את אותו אדם והוא עדיין בצערו על כי אין לו את הכסף לדירה, ואומר לו חברו מדוע לא באת אתמול והלוא הכנתי לך את הכסף, ועונה לו שהיה מאוד עסוק. וקבעו להפגש שוב פעם בשעה מסויימת,  ושוב לא הגיע. והיה אם שוב יפגשהו ביום השלישי, כבר לא יאמין לו ולא ילך כלל למשוך את הכסף שביקש מהבנק. והנמשל, אנו אומרים בכל בוקר "פתח לבנו בתורתך", עומדים המלאכים הממונים על התורה בשמים ומכינים לאדם מלא חפניים תורה, אך הלה מתעכב. והם מחכים לו למחרת, ושוב הוא מתפלל ומבקש "פתח לבנו בתורתך" אלא שגם למחרת אינו עושה דבר, וביום השלישי כבר לא מאמינים לו יותר ושוב לא מכינים לו את התורה שהוא מבקש. כמה צריכים להזהר שלא להיות "טפשים" בעיני המלאכים. וכשאומרים "ויחד לבבנו" צריכים לומר שלא יראים ולא מפחדים משום אדם בעולם אלא ממנו יתברך בלבד. הרי אדם מה יכול לעשות, הלוא הקב"ה יכול להפר עצתו מעכשו לעכשו.

תורה בכל יומו של האדם

הישן שינת קבע ביום, ונרדם שעה שעתיים, מחמת שכל הלילה לא ישן (כגון ביום שבועות), כתוב בשו"ע: "שנת קבע על מטתו הוי הפסק ויש אומרים דלא הוי הפסק, וכן נהגו" (סעי' י"א). ועיין שם למש"ב (ס"ק כ"ה) להחמיר, ועיין לכה"ח (שם ס"ק כ"ה) לברך בהרהור, וכן דעת הבא"ח (פרשת וישב אות י"ב).

בברכות הנהנין יש דיני הפסק, שאם בירך 'שהכל' על כוס מים, ויצא ממקומו החוצה וחזר, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך אם רוצה לשתות עוד. בברכת התורה אין הדין כן, ואם בירך בבוקר על לימוד תורה ,גם אם הולך לעסקיו, ולכאורה יש בזה היסח הדעת, אין בזה הפסק. יש לדעת שכל היום כולו יכול להיות המשך של לימוד התורה, הן בעבודתו, והן באכילתו, ואפילו בהליכתו לנוחיות, אמנם שם אינו יכול לחשוב בתורה אבל את הנהגת בית הכסא הוא צריך לדעת וזה נקרא לשמור תורה (למשל בקינוח עושה חשבון אם מותר ביד ימין, ובאיזו אצבע שתהיה האצבע שלא כורך עליה רצועות התפילין ועוד), ואף עצם המחשבה של האדם שאומר לעצמו שאסור לו לחשוב בדברי תורה בנוחיות זה נקרא שומר תורה (ועיין למש"ב שם ס"ק כ"ב, כ"ד, וכה"ח שם).

מלך כסיל וזקן

שלמה המלך במשלי מתאר את היצר הרע "כמלך זקן וכסיל". חכם אחד היה מקשה על כך, בשלמא שייך לומר שהיצר הרע זקן שהרי הוא קיים כבר מבריאת העולם, אבל כיצד ניתן לומר עליו שהוא טיפש והלוא הוא מתוחכם ביותר וכיצד קורין אותו כסיל. פעם הוא הבין זאת בהכנסו לבית הכסא ובלא משים חשב בדברי תורה, ומייד ויצא החוצה, שהה כדי הילוך ד' אמות כדי לזכור הלאה את ההלכה, ונכנס שוב,  ושוב התחיל להתפלפל עם עצמו בדברי תורה בנוגע להנהגת בית הכסא, ויצא משם וחגורתו פתוחה וצעק 'כסיל כסיל אבוהו דכסיל!! ואמר שמאז הבין מדוע נקרא היצה"ר כסיל, כי אם הוא נכנס גם לבית הכסא אז הוא כסיל, ויש לומר לו ששם אין מקומו כלל, ויעזוב אותו לנפשו לפחות שם שא"א להרהר בד"ת, ואם אעפ"כ בא לו יצר הרע שם "יזכור לו יום המיתה".

"כי הם חיינו ואורך ימינו"

כל היום אדם קשור לתורה, בדיבורו, בהילוכו, כשאוכל, כששותה, ואפי' בעבודתו במסחר וכדו' מקיים מצוות, "לא תונו איש את עמיתו", "מאזני צדק אבני צדק", לא תגנוב ולא תגזול, ועוד, וע"כ אין הפסק (עיין לשו"ע שם).

כשעולה אדם לתורה הוא מברך בתחילה ובסוף, ואילו בסוף היום אנו לא מברכים ברכה על התורה, אלא רק בבוקר, וזאת מכיון שגם במעשים הגשמיים האדם מקיים מצוות. ואפי' השינה של האדם היא מצוה, שהרי גם בה ישנם הלכות רבות. "כי הם חיינו ואורך ימינו" – עשרים וארבע שעות האדם במחשבה של תורה, וע"כ אין על זה ברכה אחרונה.

זהירות מגזל,  ואפי' פחות משוה פרוטה

כיום, שישנם כפות מאזניים חשמליות, יש למוכרים להזהר להניח את המשקל על משטח ישר ולא באלכסון, בכדי שלא יהיה ח"ו גזל, אפילו של גרם אחד. ואם במשך היום גזל פרוטה מכל קונה, אינו יכול לומר אני אתן לצדקה מה שגזלתי, אלא עליו להחזיר לכל אחד ואחד, והיכן ימצא את הקונים ?

ואמנם בהלכה כתוב שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל, אך נמצא שעובר על איסור גזל ולא יכול לקיים מצוות השבת הגזל.

ישנם אנשים שעולים לאוטובוס ביחד עם בנם או בתם, והנהג שואל בן כמה הילד ? והנוסע עונה שהילד קטן, ובזה הוא מרוויח את תשלום הנסיעה. אך עליו לדעת שזה גזל גמור. וגם אם למחרת יקנה כרטיס נסיעה נוסף או שינקב ניקוב נוסף בכרטיסיה – אינו מועיל,  מכיון שחברת "אגד" הינה קואופרטיב, ויוצא שגנב  מכל אחד ואחד פחות משוה פרוטה, ויוצא שאינו מחזיר כלום ממה שגזל.

השומר שבת כהלכתו מתכפרים עוונותיו

יש עבירות שתשובה אינה מועילה להם עד יוה"כ או עד יסורין או עד ח"ו מיתה (עיין יומא פ"ו ורמב"ם פ"א מהלכות תשובה הלכה ד'). אבל כתוב: שכל השומר שבת כהלכתו מתכפרין לו עוונותיו. ולכן יש הנוהגים בע"ש להרהר בתשובה, ויש שצמים.

ויש שפירשו הטעם, מכיון שאומרים בערב שבת "ויכולו" ובזה מעידים על מעשה בראשית, על כן צריך להיות טהור מכל חטא. ולכן נהגו בע"ש להחמיר כמה חומרות.

ויש מי שאומר: עצם הענין שאדם טורח ומזיע לכבוד שבת, אפי' שמעשיו כדור אנוש, נמחלים לו כל עוונותיו (עיין לב"י ריש הלכות שבת).

הנשמה כמשכון

הרב אומר: אדם שקם מוקדם ואינו יכול להמשיך לישון, מיד יאמר "מודה אני לפניך", וניתן לומר זאת גם ללא שנטל ידיו.

אדם שחייב לחברו סכום כסף, ואמר לו חברו תן לי משכון על החוב. וכשהגיע זמן הפירעון מבקש הלווה את משכונו בחזרה. אומר לו המלווה: אתה חייב לי כסף אחר וגם על זה אני אקח את המשכון.

אומר ה"פתחי תשובה" (חו"מ סי' ד' ס"ק ב' משם קצות החושן מדברי זוה"ק): אסור לעשות כן.

ואומר הזהר הקדוש: הטעם הוא, מכיון שכאשר אדם ישן בלילה, נשמתו עולה לשמים ומעידה על מעשיו שעשה ביום, ואם עשה עבירות במשך היום, אומר הקב"ה: אני אקח את הנשמה שהיא כמשכון ולא אחזירנה, ואעפ"כ את המשכון (הנשמה) מחזירים.

שינתם של דוד המלך ויעקב אבינו

כתוב על דוד המלך ע"ה, שהיה ישן 'שיתין נשמי' (שישים נשימות) ולא היה ישן ממש, ובחצות לילה היה קם ומודה לקב"ה, "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך".

וכתוב על יעקב אבינו "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". אומר הזהר הקדוש: ומה עשה יעקב אבינו ?  נטל את ידיו והתחיל ללמוד תורה.

מזוזה מביאה לידי יראת שמים

הרמב"ם כותב (בפ"ה מהלכות מזוזה הלכה ד'): "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".

ובפ"ו הלכה י"ג כתב: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם  המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

אין הדברים הללו סותרים, אלא האדם חייב לקיים מצוות מזוזה כחוק אולם עליו לזכור בצאתו ובואו וישמור את עצמו ואין עושה כמנהג הטפשים לקמיע.

מה יקר ממרגלית יקרה ?

מסופר על הקיסר, ששמע על רבי יהודה הנשיא שבאר"י שחכם גדול הוא ועשיר מאד, ורצה לשלוח לו מתנה יקרה, ונתן לו מרגלית שלא נמצא כמוה ליופי. שלח לו רבנו הקדוש מזוזה כשרה בנרתיק נאה. התרעם המלך מאד על המתנה, ושלח לרבנו: מה זאת עשית, אני שלחתי לך דבר שאין שווה לו בעולם, ואתה שולח לי דבר שאפשר לקנותו במטבע אחד. ענה לו רבי תשובה:  אתה שלחת לי דבר שעלי לשומרו, שלא יאבד, שלא יגנב, אבל אני שלחתי לך מזוזה שקובעים בפתח הבית והיא תשמור עליך (ירושלמי פאה פ"א).

נתינת מזוזה לגוי

בזמן מלחמת העולם השניה היה סוחר גדול שהיה קונה מזוזות ושולחם לצבא הבריטי הגויים, והיו תולים את המזוזות שישמרו עליהם, והיו שלא מצא חן בעיניהם. ענה לו אותו סוחר: הנה כתוב ששלח רבנו לקיסר מזוזה שהיא תשמור עליו, משמע שגם על הגויים היא שומרת, וזאת בתנאי שיאמינו בהקב"ה, ובמה שכתוב במזוזה.

לימוד תורה לגוי

ישנה מחלוקת, אם מותר ללמד גוי תורה, לפי ההלכה: אסור. וכיום שישנם עולים חדשים ומתוכם הרבה גויים שבניהם לומדים בבתי ספר דתיים, אזי המחנך אינו מלמד את הילד הזה, אלא מלמד את הכיתה בכללותה. ואם אח"כ מתברר שאמו של אחד הילדים אינה יהודיה, ידאג שיתגיירו כדין וכדת, ואם רואה שהוא עובד ע"ז או מביא דעות זרות יכול לשולחו להוריו שלא יקלקל אחרים (עיין ב"ק דף ל"ח ע"א ותוס' שם).

"הנותן לשכוי בינה"

בברכת השחר אומרים: "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". הפשט הוא, הנותן ללב בינה. פירוש נוסף, התרנגול נקרא שכוי  שהוא מבדיל בין יום ובין לילה.

התורה נקראת אור וכן יום, ומי שאינו לומד תורה נקרא לילה, ואם אדם מבדיל בין יום שלמד תורה, ליום שלא למד בו תורה אז יש לו שכל, אבל אם זה היינו הך אצלו, אזי אפילו התרנגול חכם ממנו שהוא מבדיל בין יום ללילה.

המסופק אם אמר ברכת התורה

המסופק אם בירך ברכת התורה או לא, דבר זה תלוי במחלוקת האם ברכת התורה דאורייתא או דרבנן. ועל כן, אין חייב לחזור – אלא יהרהר את הברכה בלבו או שיכוון בברכת "אהבת עולם"  שהיא כמו ברכת התורה.

נטילת ידיים קודם לימוד תורה

כתוב ברמ"א: "ולכתחילה יטול ידיו קודם שיברך ללמוד. ואם לא היה לו מים, יכול ללמוד ולברך בלא נטילה כמו שאר ברכות שמברך קודם נטילה".

דהיינו, אם קם באמצע הלילה ורוצה ללמוד עליו ליטול ידיו. אבל אם אין לו מים – ישפשף את ידיו במגבת ג' פעמים וילמד. וכל זה באדם חולה שאינו יכול לקום ממיטתו, אבל אדם בריא יקום ויטול ידיו.

מהדין, אדם שקם בבוקר  ואין לו כח לקום ממיטתו, מותר לו להרהר בדברי תורה, אבל לקחת ספר – אסור, והטוב ביותר שיטול ידיו בתחילה קודם לימודו.

הזמנת מונית במוצ"ש

המזמין מונית במוצאי שבת (כמובן מחברה של שומרי שבת) והנהג אינו שומר תורה ומצוות, כשעולה למונית יאמר בלשונו: "ב"ה שהקב"ה נתן לנו את השבת ומבדיל בין קודש לחול" ויכוון להוציא את הנהג ידי חובת הבדלה, אחרת יתכן והנהג לא עשה הבדלה, ואסור לאדם שהבדיל לומר לאדם שלא הבדיל שיעשה לו מלאכה.

דברים שבכתב א"א לאומרם בע"פ

כתוב: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרים בעל פה, ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם".

בזמן האחרון, ישנם ערוצים שבהם רבנים באולפן עונים על שאלות הלכתיות למאזינים, ופוסקים דינים והלכות, ולעיתים טועים בדבר הלכה. ועל כן, הטוב ביותר שיאמרו את ההלכה  מתוך השו"ע ויזכירו את הסימן והסעיף. ואין לסמוך על סתם הלכה ששומעים ברדיו אא"כ יודעים מי הרב הפוסק.

"אז ירננו עצי היער"

כשיבוא המשיח כתוב "אז ירננו עצי היער". נשאלת השאלה לשם מה? יש מי שמפרש: כיום ישנם תנורים שמסיקים אותם בעצים, ויש כמה ספרים של דברים בטלים, וכאשר יבוא המשיח העצים ישמחו מכיון שלא יקחו אותם להסקה, אלא יקחו את כל הספרים הבטלים שנכתבו וישרפו אותם.

פירוק גביעים של לבן בשבת

כתוב  ברמב"ם (פ"ד מהלכות יו"ט הלכה ח'): "שני כלים שהן מחוברים בתחילת עשייתן כגון שתי נדות או שני כוסות, אין פוחתין אותן לשניים מפני שהוא מתקן כלי".

ועל כן, מערב שבת אדם צריך לפרק את הגביעים של הלבן. ואם לא פירק מע"ש, לא יפרקם בשבת.

הלכות דרך ארץ

בגמרא מסופר על שני חכמים שישבו לאכול והגישו להם צלחת אורז ללא כפיות. חכם אחד לקח חתיכת עץ ואכל, וחברו נטל בידו ואכל. אומרת הגמרא: אמר לו הראשון לשני: אתה אוכל בחתיכת עץ ומאכילני את הרוק שלך, אמר לו חברו: אתה מאכיל אותי בצואה שתחת ציפורניך.

דבר זה נזכר בגמרא כדי ללמדנו דרך ארץ, ובפרט שיש אנשים שהם מפונקים (איסטניסט).

הנ"מ, אדם שמגיש אוכל בצלחת מרכזית עליו לשים כף גדולה בצלחת זו, בכדי שאם ישנו אדם איסטניסט שיוכל לאכול, אם זה בבני הבית לית לן בה אבל באורחים יש להזהר בזה.

וכן רב שעורך חופה וקידושין ושותה מהיין, עליו לנגב את הכוס היכן ששתה, ואח"כ יתן לחתן.

מסופר על בעל המש"ב שראה יהודי בבית כנסת בערב שבת ואותו יהודי סיפר לו עד כמה היה רעב במשך כל היום. הזמינו בעל המש"ב לביתו, קידש על היין ומיד ביקש להגיש את הדגים, ולאמ"כ אמר "שלום עליכם", אמר האורח אכן מנהג טוב הוא. יום אחר התארח אותו אדם אצל רב גדול אחר וכשנכנסו לבית החל הרב אומר "שלום עליכם". אמר לו האורח: אני ראיתי אצל רב פלוני שאחרי הדג אומר שלום עליכם.  לאמ"כ הלך אותו רב  ושאל את בעל המש"ב לפשר הענין. ענה לו:  אותו פלוני היה רעב ואמרתי, המלאכים יכולים להמתין, אולם הוא רעב לא ימתין.

אמירת "מה טובו אוהליך" קודם ברכת התורה

כתוב כשנכנס אדם לבית הכנסת אומר "מה טובו אוהליך יעקב". האם ניתן לומר פסוק זה קודם שבירך ברכת התורה ?

י"א: אסור עד שיברך.

וי"א: שזה כברכה בפני עצמה ולא פסוק אלא תחינה.

אומר הרב: אעפ"כ יברך קודם ברכת התורה (עיין שו"ע סי' מ"ו סעי' ט').

אמירת שלום לחברו קודם שהתפלל

כתוב: אסור לאדם להקדים שלום לחברו אחרי עמוד השחר, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", כלומר במה חשבתו לזה שהקדמת כבודו לכבוד הקב"ה (ברכות דף י"ד).

ואם פגשו בדרך מותר לומר לו שלום, אך נכון לשנות בלשונו. כגון: אם רגיל לומר "שלום" יאמר "בוקר טוב", ואם רגיל לומר "בוקר טוב" יאמר "צפרא טבא" (שו"ע סי' פט סעי' ב').

אבל אם פגשו עם הארץ, יאמר לו שלום.

נתינת צדקה לעני

כתוב: "כל הפושט יד נותנים לו". ואם רואה עני המלובש בבגדים יפים ומשובחים שמבקש צדקה, כתוב בגמרא: "כפלינהו ושדרינהו" – תן לו יותר.

הגמרא מספרת על מר עוקבא ששלח את בתו לתת צדקה לעני מסויים. הלכה בתו ושמעה מבעד לדלת את אשתו של העני שואלת אותו: באיזה כוס אתה רוצה לשתות של כסף או של זהב ? חזרה הבת  לאביה ואמרה לו: כך וכך שמעתי.

אמר לה מר עוקבא: תתני להם יותר וזאת מכיון שהם  רגילים בדברים חשובים (עיין כתובות דף ס"ז ע"ב).

כלומר, אין להסתכל על עני הפושט ידו לצדקה, אם הוא לבוש בצורה מכובדת או לא, וזה אינו המדד לנתינת הצדקה.

כיום ישנם הרבה אנשים לא מהוגנים, ואם אדם אינו נותן צדקה לא מענישים אותו, ואעפ"כ לא יעלים עיניו ויתן מה שיתן.

"כה תברכו"

בברכת כהנים כתוב: "כה תברכו את בני ישראל".

מסופר על הרש"ש הקדוש כשברח מתימן הגיע לבגדד, ולא הכירוהו, ונכנס ללמוד בישיבה ושמע שלומדים פרשת בלק. והיה יושב בצד נאנח ואומר בערבית "הדא אל כה חרק קלבי" – כה זה שורף את הלב, ולא הבינו מה הוא אומר כי לא ידעו מי הוא.

ידוע שישנה שאלה, כשיבוא המשיח מה נברך "שהחיינו" או "הטוב והמיטיב".

ענה חכם אחד,  כשיבוא המשיח יבואו עמו האבות, משה ואהרון, והן כבר יפסקו מה לברך.

יהי רצון שנזכה לראות פני משיח צדקנו, ובנין בית מקדשנו ותפארתנו, כהנים בעבודתם, ולויים בדוכנם, וישראל במעמדם, השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.