מבית דרכי הוראה לרבנים

נגן וידאו

דיני סחיטה וכיבוס בשבת

מדוע כעס בלק מאוד על בלעם רק בפעם השלישית שניסה לקלל •איסור מלאכות השבת: מלאכת דש - סוחט - ספוג בשבת – מלבן • ניגוב ידיים במים • שריית בגד במים • טיפול בפצע בגוף בשבת

אורך הוידאו:

1:09:15

מספר:

101

נמסר בחודש

תמוז

תשנ"ט

בפרשת:

בלק

בנושא:

תקציר

• כשבלעם מברך את ישראל בפעם השלישית בלק כועס עליו. מדוע לא כעס עליו כבר בפעם השניה? אלא כיוון שכנראה בלק הבין בפעם הזו את משמעות הברכה של בלעם לישראל הוא כעס יותר ולא יכול היה להחזיק את עצמו.

• בשבת ישנה מלאכה שאסור והיא דש, התולה שלה היא סחיטה. הדוגמא הכי פשוטה לסוחט היא סחיטת ספוג שכל לחיצה עליו מוציאה את המים הבלועים בו. אמנם בעבר היו ספוגים עם ידית שאז הייתה בהם פחות בעיה אך הספוגים שבימינו כל נגיעה בהם מוציאה מהם מים וצריך להיזהר בזה בשבת.

• ישנו איסור נוסף שיכול להיגרם על ידי הסחיטה והוא איסור של מלבן- כשאדם סוחט בד וכדו' ממים הספוגים בו והוא מתנקה על ידי כך. ובמיוחד צריך להיזהר כשמנגב את ידיו במפית וכדו' שאינו מכבס אותם.

• האיסור של מלבן הוא אפילו אם רק שורה את הבגד בתוך המים כיוון ששרייתו במים היא כיבוסו ולכן צריך לשים לב בשבת לא להכניס בגד למים.

שיעור מלא

הלכות סחיטה בשבת

כבוד מעלת הרבנים היקרים, הרבנים החשובים, כל אחד לפי כבודו ומעלתו, כבוד הגבאים, כבוד הקהל הקדוש, כבוד הצופים, כבוד המאזינים.

בשבת נקרא בפרשת בלק.

בפעם השלישית שבלעם נאלץ אחרי שהכריח אותו הקדוש ברוך הוא לומר את מה שה' רוצה, אומר לו בלק לבלעם, לפני שמדבר אתו, כתוב: 'ויספוק את כפיו', אחר כך כתוב: 'ויאמר בלק אל בלעם, "לקוב אויביי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים", ואז אמר לו תלך ותברח מכאן. עונה לו בלעם, הלא אמרתי לך שאני לא יכול "לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי, את אשר דיבר ה' אותו אדבר". כל זה ברור.

השאלה שנשאלת היא: איך התאפק בלק עד שלש פעמים, והרי בפעם השניה כבר היה מן הראוי "לזרוק" אותו!! מה הוא מחכה עד הפעם השלישית?! אמנם נכון הוא שבתלתא הוי חזקה, אבל כתוב שבדבר רע בתרתי הוי חזקה! וכיון שכן, לשם מה הוא המתין כל כך הרבה זמן? זה דבר אחד.

דבר שני:

הרי אמר לו בלעם לבלק: מה שה' יאמר לי אני אעשה, אז מה אתה רוצה ממני?? ואמנם נכון הוא שכך אמר לו בלעם, אבל לשרים של בלק – בפעם השניה – לא אמר שום דבר! בפעם הראשונה הוא קם ואמר שה' לא נותן לי ללכת אתכם ואתם לא ראויים שאני אלך אתכם, ובפעם השניה כשה' אמר לו קום לך אתם, מבאר שם ה"אור החיים" הקדוש שהקדוש ברוך הוא הכריח אותו ללכת ואמר לו: תלך! אז הוא היה צריך לקום בבוקר ולומר להם שהקדוש ברוך הוא הרשה לו ללכת אתם! אבל מה כתוב כאן? שהוא אמר לו: "קום לך אתם ואת אשר אדבר אליך אותו תעשה, ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב", ולא מוזכר שדיבר אתם מאומה, לא אמר להם אני בא בציווי הקדוש ברוך הוא ואני לא יכול לשנות שום דבר! וזה היה נראה להם כאילו מלבו עשה את זה.

אבל יש אומרים פירוש אחר. אומר הרב חיד"א עליו השלום, שכתוב בגמרא שפעם רבי שמעון בן יוחאי אמר לו לרבי אלעזר בנו: תלך ותקבל ברכה מרבנים חשובים. הלך אליהם. אמר, תברכו אותי! אמרו לו: יהי רצון שתזרע ולא תקצור, ושולחנך יהיה מבולבל, וככה אמרו לו דברים שעל פניהם היו נראים לא טובים. והוא, מסכן, בכה הרבה וכך הלך לאביו רבי שמעון בר יוחאי. אמר לו: אבא! אתה שלחת אותי לרבנים שיברכו אותי, אבל הם קיללו אותי! אמר לו: מה אמרו לך? אמר לו, למשל, ייחרב ביתך ותזרע ולא תקצור ושולחנך יהיה מבולבל, איזה ברכות אלה?! אמר לו: לא! אלה ברכות אלה! אמרו לך ש"ביתך" יהי החרוב, והכוונה לקבר שלך שיהיה חרוב, הרי לך ברכה. ומה שאמרו לך ששולחנך יהיה "מבולבל" זה מחמת שיהיו לך הרבה ילדים ויהיה לך "בלגן" על השולחן. וכל זה ברכות. כששמע כך רבי אלעזר, שמח שמחה גדולה. אומר על זה הרב בעל הבן איש חי, אז למה באמת הרבנים ככה עשו וציערו את רבי אלעזר באומרם לשון שיכולה להתפרש כדבר שהוא איננו טוב? שיברכו אותו בפירוש! שיגידו לו שיהיו לך הרבה בנים ואריכות ימים וגמרנו! ועל זה אומר שבאותה שעה היתה שעת דין על רבי אלעזר, ואם יברכו אותו – עלולים לבוא ולקטרג עליו, לכן עשו לו "קללות" והמלאכים – בשומעם כך – הסכימו ואמרו "כן! כן! בסדר! בסדר! שכך יהיה! אתם רואים? אפילו הרבנים אומרים! סימן שזה באמת מגיע לו!", אז הוא בכה והבכי שלו עשה פעולה בשמים, והוא בא אצל רבי שמעון והוא פירש לו פירוש אחר! הלך לטובה ולברכה! על משקל זה גם אומר לו בלק, אני חשבתי שכשאתה מברך את הברכות, זה כמו אותם רבנים ש"קיללו" והפירוש של דבריהם זה ברכה, אבל פה אתה מברך והפירוש של זה הוא קללה! לכן אמרתי מה אכפת לי שאתה "מקלל" פעם ופעמיים ושלוש! אבל כשאמרת בסוף הדברים: "מברכיך – ברוך ואורריך – ארור", אם כן מתברר שכל מה שאמרת היה בצורה ברורה ולא בדרך "קללה", לכן "ברח לך אל מקומך".

פירוש נוסף, זה לא "פוליטיקה"!

כשבא בפעם השלישי כתוב: 'וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם…' אלא 'וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח ה", ואז התחיל לספר על עצמו שבחים: 'נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין…' וכו', 'מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל' – אומרים חז"ל, הוא רצה לקלל ולומר שלא יהיו "אוהלים" ולא יהיו "משכנות", שלא יהיו ישיבות ולא יהיו בתי כנסיות, לכן אמר: 'מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל', זו הסיבה שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לומר את הדבר הזה.

אמר לו בלק לבלעם, כל הברכות שברכת אותם – ברכת אותם! אבל לברך ברכה כזאת שיהיו להם בתי מדרשות ובתי כנסיות וישיבות – זה אני לא יכול! זה כבר לא בא בחשבון! על הכל אני מוכן לוותר לך, אבל על הברכה הזאת – זה אני כבר לא מוכן לוותר! אמר לו, אבל מה אתה רוצה ממני? מה שה' אומר לי אני אומר! אמר לו בלק – לא! אתה לא שמת את הדברים האלה, הרי אתה הלכת לבדך והדברים האלה היו מדעתך ומרצונך, על כן קום ברח לך אל מקומך!

דבר נוסף. כתוב בזהר הקדוש, ש"תלמיד חכם" הוא בבחינת "שבת"! על כן אם יהיו הרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות – יהיו הרבה שבתות! וכתוב שאם ישמרו ישראל שתי שבתות – מייד נגאלים! לכן לא היה כל כך ניחא לו בדבר הזה.

בשיעור של שבוע שעבר היו מספר שאלות, או שאנחנו לא הסברנו את עצמנו בצורה ברורה, או שאנחנו היינו צריכים להוסיף את הדברים בכדי שהדברים יהיו ברורים.

השאלות שיש לברר אותם, דיברנו בשבוע שעבר על פתיחת קופסת שימורים קטנה וגדולה, וחילקנו בה חילוקים כולם, ואמרו שכיום ישנם קופסאות שימורים שלא פותחים אותם במפתח רגיל אלא במשיכה "קונים אותם במשיכה", מושכים את הלשונית ו"זוכים" בתכולת הקופסה.

קופסאות כאלה שיש עליהם את ה"פטנט" הזה, בודאי שזה בסדר, למה? שהרי הם כבר "סדוקים" וכבר מסומנים בסימן מיוחד לפתיחת הקופסה. אלא מה? שטוענים שברגע שמושכים את זה יוצא פתח יפה! זה לא יוצר "פתח יפה" כי לפעמים נפצעת היד ולפעמים זה לא נפתח חלק ולא יקבל את זה.

אבל הבעיה היא על פתיחת פחיות שתיה. אחרי שפותח ושותה אותם באותו חור ובאותו המקום שאתה עשית אותו. זאת אומרת שאתה עושה עכשו פתח, ואתה רוצה שהפתח הזה לא יכאב לך על הלשון ולא תיסרט לך היד, ואתה רוצה שיהיה לך פתח יפה, אז זה באמת בעיה.

ולכן כשפותחים את הפחיות הקטנות האלה, יש לשפוך מייד את התכולה שלהן לתוך כוס, ואז אני לא צריך את הפתח הזה, שיהיה מקולקל או קרוע או שבור מה אכפת לי אני! והראיה שאני מעביר את זה מייד לכוס, ואז אני משתמש בכוס כשתיה, והפתח הזה שעשיתי אותו זהו פתח רק למשקה הזה ולא להשתמש בו כפתח.

לכן בשני האופנים האלה הדברים האלה הם מותרים, וההבדל הוא שבשאר קופסאות לא צריך את התכולה שלהם להריק, ואילו בפחיות של שתציה צריכים להוריק כדי שלא ייראה שהוא מעוניין בפתח חדש ויפה וחשוב.

המשנה אומרת במסכת שבת (קמ"ג), כתוב: "ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה – מקנחים בו, ואם לאו – אין מקנחים בו". אנו לא יודעים מה זה ספוג האמיתי, היום הספוג כולו סינטטי, עשוי מנפט, אבל פעם היה להם ספוג אחר, היו לוקחים כעין קלח של תירס ארוך, מייבשים אותו וממנו היו עושים ספוג להתרחץ. אבל בזמנם היה בים יוצא מין בד כזה ומין אבן כזאת שהיתה ספוגית שהיתה סופגת מים וזה היה נקא "ספוג של הים".

ואנו מדגישים זאת, כי יש מי שאומר שיש הבדל בין ספוג של אז לספוג של היום, שבספוג של היום זה לא גידולי קרקע, אבל בספוג של היום היו מגידולי ים וגידולי עצים וקרקע, אבל למעשה אין נפקא מינה להלכה.

אבל כאן כתוב במשנה ככה: "ספוג" – אם אין לך בו בית אחיזה, אם אין לך בו ידית, אסור לך לקנח בו. אבל אם יש לך בו ידית – אתה יכול לקנח. אומר רש"י: "מותר לקנח בו את הטבלה, אבל אם אין בו ידית אין מקנחים בו כשאוחזו נסחט בין אצבעותיו". כשתופס את הספוג, והוא נספג ונסחט ויוצא ממנו מים, לכן אסור.

ויש לשאול: מה ההבדל אם יש לו מקל מחובר בו לבית יד או שלא מחובר בו בית יד? הרי גם אם מחובר בו מקל וידית, כשאני לוחץ ומנקה את המים – אני מוציא ממנו מים, ומה ההבדל אם זה יוצא מהלחיצה של האצבעות או שזה במקל, הרי זה "כח" וזה אותו דבר. את הקושיה הזאת מיד נראה שהראב"ד מקשה אותה. אבל לכאורה צריכים להבין את זה. אז לכאורה צריכים לבאר על פי דברי רש"י, שכאן באצבעות שלך אתה מוציא את המים, ואילו כשיש לו בית אחיזה אתה עושה כעין "גרמא" לא ע"י האצבעות אלא ע"י הבית יד.

והרמב"ם כותב בהל' שבת פרק כ"ב: "ואין מקנחין בו בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה שלא יסחוט". זאת אומרת שלדעת הרמב"ם יוצא, שאם לוקח את הספוג עם בית יד, אז הוא לא סוחט! כך יצא ממה שהוא אומר: "שלא יסחוט". כך אומר הרמב"ם. ואומר על זה הראב"ד: "כך פירשו הצרפתים", כלומר שרש"י כך אומר, והוא מכונה "צרפתים". וממשיך הראב"ד: "אבל קשה לי, בית יש לו או שאין לו בית אחיזה – מאי נפקא מינה, הרי אי אפשר לקינוח בלא סחיטה?!", כלומר אם אתה מקנח, אתה מוכרח לסחוט, ומה משנה אם יש לו בית יד או שאין לו בית יד? זו קושיית הראב"ד ולכן לראב"ד יש פירוש אחר, שאם יש לו בית יד זה נעשה כמו "מצקת" שאתה לוקח מפה מים ומעביר לשמה מים, אתה לא סוחט אלא ממלא ומעביר את זה על ידי אותו הסוג מבלי שום לחיצה על הספוג עצמו ומבלי שום סחיטה. ואילו בספוג – אתה סוחט בידיים ממש. אז זה ההבדל בביאור ההבדל בין אם יש לו בית אחיזה להיכא שאין לו בית אחיזה בין הרמב"ם לבין הראב"ד.

אבל בפירוש המשניות לרמב"ם מפרש כך: "ספוג, ידוע והוא כמין צמר ונעשה לחוף הים ושואף המים ומסתפגין בו, ובית אחיזה של הספוג הנזכר שיש לו בית אחיזה, אוחזים אותו – אינו מתעצר ואינו נסחט". אתה לוקח במקל הזה וזה לא נסחט. "ואפילו לרבי שמעון שאוסר להסתפג בו כשאין לו בית אחיזה לפי שהוא מתעצר מליסחט בהכרח", כלומר שאם זה בלי ידית הוא נסחט, אבל עם ידית הוא לא נסחט, והוא אומר: "אף על פי שאמר רבי שמעון שבשאינו מתכוון אין איסור, כי רבי שמעון אינו אומר "דבר שאינו מתכוון – מותר" אלא כשהתפעלות המלאכה אפשר שיהיה או שלא יהיה, כאומרם גורר אדם מיטה כסה ספסל ושולחן ובלבד שלא יתכוון כי אי אפשר שגוררו ולא יעשה חריץ", כלומר מה שאומר רבי שמעון זה דבר כשעושה סוג של פעולה שאפשר שלא תהיה אותה הפעולה, כלומר שאפשר שתחפור או שלא תחפור, אבל בדבר שהוא בודאי ייסחט, זה פסיק רישיה ממש ולא ימות, וזה אסור אפילו לרבי שמעון.

זאת אומרת, לכאורה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא מחלוקת במציאות, לדעת הראב"ד המציאות היא שיוצא, ואי אפשר לקנח בזה מבלי שיוצא המים, ולדעת הרמב"ם – אפשר שלא ייסחט.

והנה הגמרא אומרת: "אם יש לו בית אחיזה מקנחים בו ואם לאו אין מקנחין בו" וזה כמו רבי יהודה שאמר דבר שאין מתכוון אסור, "אלא אפילו רבי שמעון מודה כיון דאביי ורבא דאמרי תרווייהו ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות". כלומר, הגמרא אומרת שב"פסיק רישיה" היינו שאי אפשר לקנח מבלי שיצא ממנו מים. וזה הקושיה של הראב"ד. אז לכאורה חולקים במציאות! והיום בדורנו – אין לנו נפקא מינה אם תקח עם ידית או מבלי מקל (ידית), כי תמיד לוקח ספוג עם מקל ותנסה למשוך את המים, וכי לא ייסחט?! הרי בודאי יספוג וייסחט! ומוכרחים אנו לומר שבדורו של הרמב"ם היה ספוג מיוחד שלא מצוי בימינו, הוי אומר, שבזמננו אין נפקא מינה בהלכה הזאת כיון שבשולחן ערוך מוזכרת הלכה זאת שבספוג שיש לו בית יד זה לא סוחט, ומוכרחים לומר שגם בזמנו של השולחן ערוך התכוונו על הספוג של אותה התקופה, שאותו הזכיר גם הרמב"ם בהלכותיו.

הגמרא אומרת, שאם אדם לוקח צנצנת מלאה מים (מלאה מים או יש גם אפשרות מלאה יין ועוד מעט נראה את ההבדל בין הדברים), ושם בד עליה שלא יבואו זבובים, על זה אומרת הגמרא שאסור, משום שהבד עלול לנגוע במים ויבוא לידי סחיטה. אבל אם הדבר הזה היה מיועד לכך, כלומר שהכיסוי מיועד לבקבוק זה, לא אכפת לנו שיספוג מים משום שזה מיועד כך.

ומקשה המגן אברהם, והרי בשולחן ערוך (סימן ש"כ סעיף י"ז וסעיף י"ט) כתוב: "אסור לפרוס סודר על פי חבית, אבל בגד העשוי לפרוס – מותר, שאינו חושש עליו לסוחטו", כלומר שאם הבגד הוא קבוע עליו – אין דבר, וזה כמו שפעם היו שמים על פיות של הברזים בד בכדי לסנן את המים, והרי חיישינן שמא יסחט? על זה אומר השו"ע שלא חיישינן כי זה מיועד לכך ולא יבוא לידי סחיטה. לפ"ז שואל המגן אברהם: "וצריך עיון, כיון שספוג העשוי לכך…" הרי הספוג גם עשוי לספוג, ולמה אתה אומר שבדבר שעשוי לשם קליטת המשקים לא חוששים לסחיטה, ואילו בספוג אתה אוסר, ונשאר המגן אברהם מסתפק בדבר.

אולם לפי ההסבר שלנו, בכיסוי שאני שם אותו פעם אחת, לא אכפת לי ולא מעניין אותי שיהיה רטוב, אבל בספוג – אני רוצה שיספוג את המים, וכשאני לוחץ, בפעולה זו אני עושה פעולה של סחיטה. יוצא שבאופן זה אני עושה עוד פעולה של סחיטה, ולא רק מניח אותו על המים בלבד, אלא אני מושך בו ומשתמש בו, ואם אני מושך ומשתמש בו – אני גורם לסחיטה, ולכן בספוג, אף על פי שמיועד לספיגה – אסור להשתמש בו בשבת.

היום יש חומרי ספיגה שונים. יש סופג העשוי מגומי ומפלסטיק שסופג מים, ויש ספוג שרוחצים בו כלים הנקרא "ספוג רשת"-כעין רשת, ויש מין ספוג אחר שסופג, והוא עשוי לשם כך שכששוטפים את הכלים הוא סופג את הסבון ואת המים וכך לוחצים עליו ויוצאים ממנו מים עם סבון לפעולת השטיפה של הכלים, וזה בודאי נאסר בשבת.

יש מי שאומר, שאותו ספוג העשוי כמו רשת – מותר להשתמש בו בשבת, ואין בכך כלום. הבן איש חי (פרשת פקודי אות ח') כותב דין שנפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך, שיש הבדל בין בגד לבין שער. "השער – אין בסחיטתו איסור מן התורה, מפני שהשער קשה ואינו בולע המים שבתוכו, אך סחיטת השער אסור מדברי סופרים". בד שואב מים, ואם אתה סוחט אותו אתה מוציא את המים מתוך הבד; אבל שיער אינו שואב מים, הוא קשה, אלא שבין שערה לשערה נתפס קצת מים, ועל כן אם אשה הולכת למקוה או שאדם יש לו שערות גדולות בראשו, או שיש לו זקן והולך למקוה בשבת – אמנם נכון שאסור לו לסחוט את הזקן שלו ואת השערות, אבל הוא יכול לשים מגבת מתחת לסנטרו ולנגב את השערות שלו או אש התנגב את שערות ראשה על ידי שהיא מניחה את המגבת בלבד, מפני שאין בשער דין סחיטה מדאורייתא אלא יש רק מדרבנן, כיון שזה קשה.

אותו הדבר בספוג העשוי מרשת, הרי בין חוט לחוט יש שמה מים, ובאמת לא נספג אבל יש עליו מים, והראיה לכך שאם תיקח את הספוג הזה שהוא רשת ותוציא אותו ותסחט, תראה שיוצאים לך קצת מים! זאת אומרת' האיסור הוא מדרבנן  כמו שיער שהאיסור מדרבנן.

בבית יוסף מביא שני כללים: שיש שני סוגי סחיטות, יש סחיטה שסוחטים בד, הרמב"ם אומר שבד וסוחט אותו – זה פעולה של "כביסה", פעולה של "מלבן" ואסור לסחוט, כמו כביסה וכמו "מלבן". ויש עוד סחיטה שאסורה מדין "דש". ואומר רבנו תם, ומביאו הבית יוסף, מה ההבדל בין סחיטה שאסורה מדין "מלבן" לבין סחיטה שאסורה מדין "דש", כשלוקח כביסה ומלבן אותה וסוחט את הבגד, אתה לא צריך את המים של הכביסה, ולכן זה דין אחר.

ונפקא מינה שאם לוקח מים מלוכלכים או שמן או יין כמו של היום עם הרבה סוכר, בכדי לרחוץ את המטפחת, וכי זה יעזור לך משהו, אדרבה, זה רק ילכלך יותר את הבגד! ואם האיסור מדין "דש" פירושו שרוצה לשתות את המים שבו, כי זו מטרת הפעולה של דש כמו בלימון שרוצה את המיץ של הלימון על ידי הסחיטה שלו, וכן בתפוחי זהב (תפו"זים), ולכן הסוחט נקרא דש. אבל במטפחת או כלי מסויים שכסוחט אתה לא "מלבן" אותו אלא אדרבה אתה מלכלך אותו, ומכל מקום רוצה בשעת הסחיטה שיצא ממנו היין – הרי זה אסור מדין "דש", אבל אם סוחט ואין לך שום רצון ביין שיוצא ולא אכפת לך, אין בפעולה זו לא "מלבן" ולא "דש".

ואומר הטורי זהב, שכשמדברים בהלכה על "יין" הכוונה ליין לבן, כמו שכתוב 'כיבס ביין לבושו', הכוונה הוא ביין לבן שאז היתה רגילות לכבס גם ביין.

דבר נוסף:

אומר הר"י (שלא כרבנו תם), באמת יש שני סוגים של סחיטה, אחד מדין "מלבן" ואחד מדין "דש" אבל על כל פנים שניהם אסורים ואין להלכה ולמעשה שום נפקא מינה, כי כשאתה סוחט כדי להציל את היין או את המים שבו אין בזה שום נפקא מינה למעשה ולכן הוא חולק על דברי רבנו תם בעניין זה.

והנה, השולחן ערוך אומר – וזה כלל שצריך לזכור תמיד, שיש דין "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", זאת אומרת לדוגמא, הלוקח דג או בהמה וחותך את הראש, וכי לא תמות?! בודאי תמות! אם כן מה יועיל שיאמר שהוא איננו מתכוון שתמות הבהמה על ידי שהוא תולש לה את הראש?! והרי חותך לה את הראש ובוודאי תמות!! אבל אם חותך את הראש ולא רוצה שתמות או שתחיה, מה אכפת לי – האם יש בזה איסור?! זו בעצם ההגדרה של "פסיק רישיה דלא ניחא ליה".

והנה בסימן ש"כ סעיף י"ח הביא השולחן ערוך דעה שאומרת שב"פסיק רישיה דלא ניחא ליה" מותר, והביא דעה נוספת שאומרת שפסיק רישיה אפילו אם לא ניחא ליה – אסור! ולפי הבנת כל המפרשים בדעת הבית יוסף, פסיק רישיה דלא ניחא ליה – אסור! ולא רק בפסיק רישיה במלאכה דאורייתא אסור אפילו אם לא ניחא ליה, אלא אומר המשנה ברורה והביאור הלכה גם בפסיק רישיה במלאכות דרבנן אסור אפילו אם לא ניחא ליה. כלומר אין היתר לומר שהוא יחתוך את הראש של הדג או של הבהמה ויצווח שלא אכפת לו כלל אם היא תחיה או תמות, וכן אם יקח ספוג וינקה בו את השולחן, אין לו שום היתר ולא יועיל שיאמר שאין הוא מעוניין בכל המים שיוצאים, ושהוא לא מעוניין "לספוג" את הספוג, וכל רצונו הוא רק לנקות, כי אמנם הוא מתכוון רק לנקות, אבל הרי התוצאה בפועל של הניקוי היא שעל ידי הלחץ יוצאים המים אתה סוחט אותם!

פעם, כשרצו לנקות את השולחן, לקחו מגבונים קטנים כמו של המכונית שיש לה מגבי גומי לנקות בהם את השמשה בגשם, הגומי אטום לגמרי ולא סופג לא כמו סוגי גומי היום שהם אווריריים וסופגים בלחיצה עליהם, אלא גומי שהוא אטום לגמרי, ובאופן זה לא אכפת לנו אם מנקה בו אפילו אם הוא לוחץ עליו, כיון שסוג כזה של גומי לא בולע כלל מים ולא סוחט בלחיצה עליו.

אבל אם משתמש בגומי שאינו אטום והוא "ספוגי" מעט, ברגע שמשתמש בו להעביר את המים מעל השולחן או מעל השיש ולוחץ עליו – גורם לסחיטת המשקים שבו. ויש הבדל גדול בין מגבון כזה לבין מגבון כזה.

הכלל הוא: לדעת השולחן ערוך כל פעולה שעושה ושיודע שהפעולה הזאת תיעשה, למרות שלא מתכוון ולא אכפת לך מהתוצאה שלו, זה לא מעניין אותנו, כי אם התוצאה תהיה בודאי כך – זה אסור, בין אם המלאכה שנעשית היא מדאורייתא או מדרבנן. וזה כלל לכל הדברים כולם. ואין שום הבדל אם אני לא מתכוון או כן מתכוון, כי אתה בעצמך יודע שאי אפשר לנקות בלי לסחוט.

זאת אומרת אם יש לו שולחן מצופה בפורמייקה ורוצה לאכול עליו, והרי בשבת צריך להניח על השולחן מפה, וכיום יש מפות שולחן חד-פעמיות וזה מונע לבוא לידי איסורים שונים כגון סחיטת המפה וכדומה, אבל לפעמים אין מפה חד-פעמית בבית ואין לו מפה למחר, והוא רוצה שהשולחן יהיה נקי, אז לוקחים ספוג ומנקים בו את המפה אחרי ששופכים עליה מעט מים, הנה יש מי שאומר שאם שופך טיפת מים אין בזה איסור כי ממילא לא יבוא לידי סחיטתה, אבל האמת אינה כן, שהרי עצם הדבר שמספיקה לך "טיפת מים" כדי לנקות את כל השולחן מוכיח שלאותה טיפת מים יש חשיבות ותועלת!

אדם שנוטל את ידיו ורוצה לנגב במגבת, כתוב בשולחן ערוך, שטוב לפני שינגב שיעשה כמו המקובלים, ישפשף את ידיו חזק בכדי שירדו כמה שיותר ולא ישארו מים על ידיו ואחר כך ינגבם במגבת. ומיהו יש מי שאומר שהמדובר הוא דוקא במגבת של הדור הקודם שהמגבת היתה "דקה מן הדקה" כמו גופיה, שאי אפשר להשתמש בה אלא פעם אחת "פעם אחת ולא ישנה לו", ואחרי שימוש של פעם אחת כבר נעשה רטוב מאוד ואי אפשר עוד להשתמש בה! אז מה עושים? שמושכים את זה ומגלגלים, והרי בסופו של דבר יבוא לך עודה הפעם רטיבות ולא הרווחת שום דבר! לכן בזה אסור. אבל במגבות שלנו שהן עבות, אתה יכול לנגב בהן ללא שום חשש, למה? משום שממילא לא יבוא על הדעת שמא יבוא לסחוט בכח את המגבת מהמים שבה.

אומר הרב כף החיים שגם במגבת שלנו, אל תנגב בצד אחד כל הזמן, אלא תנגב קצת בפינה אחת של המגבת ואחר כך תנגב בפינה השניה של המגבת בכדי שלא יהיה הרבה מים באותו מקום. אבל מכל מקום הרי גם אשתו ובניו משתמשים באותה מגבת, וכי יביאו לכל אחד מגבת מיוחדת לכבוד שבת קודש?! הרי הנוהג הוא בכל בית בישראל שכל אחד מבני הבית מנגב באותה מגבת אחת גדולה. אלא, אנו אומרים שכיון ששפשף ידיו חזק אין הרבה מים והחשש שמא יסחוט פוחת והדבר הרבה יותר קל.

באים החכמים האחרונים שלנו ואומרים שכוס ששתית ממנו תה או מים או שלקחת כוס מהמטבח והסתפקת אם הוא נקי או לא נקי ואתה עדין ורוצה לשטוף אותו לפני שתמלא בו תה, ואתה שוטף אותה במים, ואחר כך אתה רוצה לערות עליו מים חמים מהמיחם כדי להכין בו תה – בשבת אסור! משום שהרי יש בתוך הכוס טיפות מים ורטיבות מחמת השטיפה ואתה שופך על זה מים חמים, נמצאת מבשל את המים שבתוך הכוס על ידי העירוי של המים החמים על המים שבתוך הכוס. אלא מה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים שתקח את הכוס הזה ותנער אותה וזה הכל…

[אחד מהקהל מביא לרב זצוק"ל "מתקן של ידית מפלסטיק אליה מחובר ספוג] אתם רוצים לדעת הלכה למעשה, אז הנה יש לנו כאן ספוג מחובר לידית מעץ… אבל קודם נסיים את העניין שבו אנחנו עסוקים.

…אז יש מי שאומר – וככה אנחנו פוסקים – שעליך לנער את הכוס היטב שלא יהיו בה מים ואז תשפוך עליה מים חמים. ויש מי שאומר – לא! כי אולי יישארו קצת מים ואתה רוצה שיהיה חם ולא יהיה קר, עליך לקחת מגבת ולנקות היטב עד שיתנגב לגמרי מכל לחלוחית מים.

בשולחן ערוך כתוב שלא מנגבים כוס עם מגבת, משום שבצלחת או שאר דברים אפשר לנגב מלמעלה, אבל בכוס כשאתה מכניס בה את המגבת ומשפשף ומסובב את המגבת לתוכה – אתה סוחט את המגבת!

ובעניין הספוג עם הידית, טוב שהביאו לנו את זה:

  • יש סוג של ספוג שהוא עשו מרשת (הרב זצוק"ל מציג את הרשת בפני הקהל בבית הכנסת), ודינה כדין שיער, שאם אדם מרטיב את זה במים, אם הוא סוחט את זה לא עובר על איסור דאורייתא ולא יסקלו אותו, אבל עובר בזה על איסור דרבנן כמו דין שיער.
  • יש ספוג שהוא עשוי מספוג רגיל ועטוף בכעין רשת, הוא בודאי סופג מים לגמרי, ואם מטבילים אותו במים – כשמוציאים אותו מהמים לא רואים שום דבר אבל כשסוחטים אותו רואים בעליל שיוצאים ממנו מים, וזה בודאי אסור מדין סחיטה.
  • יש ספוג שצורתו עגולה, והוא עשוי בעטיפתו החיצונית כעין רשת, אבל בחלק הפנימי שלו יש ספוג גמור, "אין תוכו כברו" נקרא, ואסור באיסור גמור להשתמש בזה בשבת [מדין סוחט מדאורייתא].
  • ויש ספוג שהוא מחובר לידית (פלסטיק), וזהו שכתוב עליו בשולחן ערוך שספוג עם ידית מותר. הנה ספוג עם ידית. והרמב"ם כותב עליו גם כן שספוג עם ידית מותר. אלא שיש להבהיר, כי מה שהרמב"ם כותב הוא בעניין ספוג שאינו נספג ואינו נסחט, אם כן אם "זה" [הספוג על הידית] יחלוק על הרמב"ם – זה לא שוה כלום, וכי אפשר לחלוק על הרמב"ם?! הרי הרמב"ם כותב שלא ייסחט, אבל בידית הזאת אם תלחץ עליה ותסחט אותה זה יוציא ממנו מים, אם כן פשיטא שלא על זה דיבר הרמב"ם, ומה שהראב"ד אומר שאי אפשר לקינוח שלא ייסחט מעט, זה לא מדובר בזה אלא שזה לא נסחט הרבה אלא קצת. ועוד, שבידית של הספוג הזה מכניסים לתוכו סבון, ודרך הסבון שעובר מ"כאן" ונכנס פנימה, אז בזה אין בעיה של סחיטה, וזה כמו שפופרת של שיניים שהוא "סוחט" את השפופרת ויוצא ממנה משחה – זה בודאי לא נקרא סחיטה כי הוא "כנוס בתוכו", וסחיטה זה דוקא כשהוא "בלוע" בתוכו וזה אינו בלוע בתוכו אלא "כנוס" בתוכו, וגם בידית זו זה אינו בלוע אלא כנוס, ובלחיצה קלה יוצא מעט סבון ועושה את כל הפעולה שלו, אבל הבעיה שיש בידית זו היא שעל הספוג עצמו מתערבבים מים עם הסבון ונסחטים ממנו ממש, וזה בודאי בלוע בתוכו, ולכן איסורו הוא איסור גמור.[מדאורייתא].
  • מה שכן מותר – אמרנו שיש דבר כזה שיש לו אוטם, כלומר שהוא מושך את המים אבל הוא אינו בולע כלל מים, והוא אטום לגמרי (עשוי מגומי), בזה אפשר להשתמש בשבת ואין בו כל חשש.

יש אנשים שביום חול אם ישאיר אדם את הצלחת שלו מלוכלכת אחרי האוכל שהוא אכל בה – לא תאמר לו אשתו מאומה ולא אכפת לה. אבל בשבת, הרי אי אפשר להשאיר ערמות של צלחות מלוכלכות ומוכרחים לשטוף אותן לכבוד שבת קודש, ואמנם נכון הוא שכתוב בהלכה שמותר לרחוץ כלים מלוכלכים בשבת, ובהלכה מובא שלא רק אחרי סעודת הלילה מותר לשטוף כלים מלוכלכים אלא אפילו אחרי סעודת הבוקר מותר לרחוץ כלים מלוכלכים, אלא שאחרי סעודה שלישית אסור לשטוף את הכלים המלוכלכים חוץ מכוסות שמותר לרחוץ. ותאמר האשה, הרי איך רוחצים כלים? על ידי אחד מסוגי הספוגים השונים (שחלקם הוצגו לפני הציבור במהלך השיעור) כשהם מרוחים בסבון נוזלי וכדומה, והרי אי אפשר אחרת – וכי שוטפים את הכלים בידיים?! וכי בידיים שליח ה"עדינות" אגע בחומרי ניקוי?! איך אפשר לעשות דבר כזה?!

מה שיש לעשות כיום: יש בימינו "מברשת", אבל לא שערות אלא מברשת שעשויה מניילון, והשערות שלה עשויות כמו ניילון, ואם אותה מברשת מחוברת לידית (כמו זאת שבפנינו) – אז נוכל לסמוך על דעת הרמב"ם שזה לא נסחט, וכמו כן אפשר לסמוך על דעת הראב"ד שבאופן זה זה לא נסחט וזה לא שואב מים – כמו שיער, ומה עוד שבין שערה לשערה באותה מברשת ישנו מרחק וזה לא כמו שערות צפופות כמו בשיער הראש או הזקן, וגם לא כמו בספוגים שונים שהצפיפות בהם גבוהה, לכן באופן זה שהזכרנו אפשר להקל ולשטוף צלחות באמה (סבון נוזלי), באופן שישפוך את האמה בצלחת ויטביל במברשת הזאת המחוברת לידית הארוכה, ובאופן זה מותר להשתמש.

מותר לשטוף כלים בידיים ממש ואין בזה שום בעיה, כי היד לא סופגת, כי ביד זה שום דבר. ואם האשה היא "עדינה" – תוכל ללבוש כפפות גומי, ולא יאמר אדם שזה גורם להוצאות מרובות, כי בענייני ההלכה תמיד ליצר הרע הרבה דרכים "לקמצן" בדברים האלה.

במוצאי שבת הראו לי מפיות נייר ששואבות מים, ושאלתי את ה"מוציא והמביא", שהמפות האלה שואבים מים, האם קורה שאחרי שנשארו עליה מים לוקחים אותם לכיור, סוחטים אותם ומשתמשים בו אחר כך שוב פעם? ואמרו לי שלא, אלא אחרי שהשתמשו בו פעם אחת כבר זורקים את זה, אלא שה"מביא" אמר שהוא עוד יבדוק אם יש רגילות כזאת אצל אנשים להשתמש בהם שימוש חוזר. ובאותו היום עצמו הביא לי מישהו אחר נייר ספוגי יותר עבה מזה ממש, ובזה יותר מצוי שמשתמשים בו שימוש חוזר כמה פעמים. אם כן על הנייר הדק אין אני מדבר, שכן דינו כמו ה"ספוג" "הזה" [על שולחנו של הרב זצוק"ל היה מונח שאין בו איסור סחיטה בשבת], ולכן על זה או על מפיות נייר או מפיות שולחן, לא ככה ולא ככה, כי בנייר אין מי שילך לכיור, יסחט ויתלה אותו על חבלי הכביסה ליבוש, ולכן מותר בניירות האלה.

וכן מה שכתוב בשולחן ערוך וזה לשונו: "הרוחץ ידיו – טוב לנגב ידיו בכח זו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחם במפה. הגה – ויש שכתבו שאין לחוש לזה, כי זה דרך לכלוך מה שהוא משתמש במגבת ואין בזה את היסוד של מלבן בשבת.

גם במגבת אין שום היתר להרטיב אותה כשזה מתלכלך, כגון שיש לו בבית מגבת והם התלכלכו בבוץ או במשהו אחר, וכתוב בשולחן ערוך, שמי שנתלכלכה ידו בטיט – מקנחה בזנב הסוס או בזנב הפרה. ואין הכוונה כאן לפרה או סוס חיים.

כמו כן מפה קשה שעשוי לאחוז בה קוצים, וכמו שהיו משתמשים בזמנם כשהיו תולשים סברס על ידי מפה כדי שלא ייתפסו הקוצים בידיו, וכך היו מורידים את הסברס, וכי לאותו אדם היה אכפת לו אם המגבת מלוכלכת או לא מלוכלכת, זה לא מעניין אותו! "אבל לא במפה שמקנחים בה ידיים שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבוא לכבס המפה". אם המפה מלוכלכת בטיט או בלכלוך אחר, ואתה בא ומנגב את ידיך במגבת, אז המגבת הזאת תהיה מלוכלכת ואולי תכבס את זה בשבת, ותכף נראה באיזה צורה הוא עלול "לכבס" את המגבת הזאת בשבת, ולכן אסור לך להשתמש בה, לכן קודם כל עליו לרחוץ את ידיו במקום אחר.

אבל כיום יש "מגבוני נייר", ואדם לוקח אחד או שניים ומניח את ידיו עליהם ונעשה רטוב ונקרע, ולפעמים אתה צריך לקחת שניים או שלושה – הכל תלוי בכמות המים שיש לו על היד, גם בזה טוב לשפשף את ידיו גם בחול. ואם עושה כן בביתו זה לא מעניין אותי, שיקח ארבעה ניירות ולא אכפת לי, כי זה "על חשבונך". אבל בבית הכנסת, אם אתה רוחץ את ידיך והידיים שלך מלאות מים ואתה לוקח נייר אחד ולא מספיק לך, ואז אתה לוקח עוד אחד ועדיין לא מספיק לך, ולפעמים שלוש או ארבעה ניירות… מה אתה גוזל את בית הכנסת? אמנם נכון הוא שהגבאים שלנו אשריהם ישראל – מוכנים לוותר לך, אבל מה אתה לוקח?! תשפשף את ידיך! וגם ביום חול אני מדבר! אבל מהדין, מכיון שאין כאן דין קריעה כי אתה לא רוצה לקרוע ואתה לא רוצה לנגב, ואחר כך זורקים את זה בפח האשפה, וההוכחה לכך היא שבכל מקום שיש מגבונים ויש למטה פח אשפה, לכן מותר לנגב ידיים בניירות האלה, ובלבד שלא יהיו סוג ניירות טובים שאפשר להשתמש בהם שימוש חוזר אלא שזה סוג של נייר שהרגילות היא להשתמש בו שימוש אחד בלבד ותו לא, ואז מותר.

סיכומו של דבר:

כל דבר שנסחט על ידי ששואב לתוכו מים ונסחט, אינו יכול לנקות בו את השולחן.

כל דבר שאינו נסחט והוא אטום לגמרי – יכול לנקות בו את השולחן או את הכיור.

בניירות חד-פעמיים שבדרך כלל משתמשים בו בשימוש חד-פעמי, למרות שנספג בו מים, כיון שאתה לא רגיל להשתמש בזה, אין כאן לא "דש" ולא "מלבן" – מותרים בשבת.

דין אחר שגם שייך לדבר הזה".

שלח במייל
שלח בוואטסאפ
שתף בפייסבוק
הדפס

אולי יעניין אותך גם:

תוכנית רדיו – שאלות ותשובות – ערב שבת פרשת אמור

מעלת רשב"י והאם יש עניין לשבות שבת במירון לפני ל"ג בעומר? – הדרכה בעניין הדלקת המדורות בל"ג בעומר שחל במוצ"ש – האם מותר לתלות שלט במקום ציבורי שהחפצים בו הפקרלאחר שלושים יום? – האם מותר לצפות בסרטים הנקראים "חינוכיים"?

ענינים שונים בהלכות חנוכה

הדלקת נרות חנוכה – מוסיף והולך • התמעטות הטומאה רק על ידי הוספת האור • סדר הקריאה בתורה בימי חנוכה • הזכרת על הניסים ויעלה ויבוא • טילטול הנרות לאחר שכבתה החנוכיה

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה