דברי מרן הרב:
קבלת תנחומין
כבוד מעלת בנן של קדושים אראלים ותרשישים, הרב הגדול מעוז ומגדול מעלת ראש הישיבה הרב הגאון רבי יעקב שפירא, שהקב"ה יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, וימשיך הלאה להגדיל תורה ולהאדירה. כבוד רבה הראשי של תל אביב יפו הרב ישראל מאיר לאו. כבוד הרב ראש ישיבה לצעירים, רבנים, דיינים כל אחד ואחד לפי כבודו ומעלתו.
חז"ל אומרים במסכת אבות דרבי נתן (נו"א פרק יד) :
שכשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר, ישב לפניו ואמר לו לרבן יוחנן בן זכאי: אדם הראשון מת לו בן – קיבל תנחומים, גם אתה רבן יוחנן בן זכאי קבל תנחומים. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא די לצער שלי, אתה עוד מזכיר לי את הצער של אדם הראשון? נכנס רבי יהושע, מתלמידיו, וכנראה שלא שמע מה שאמר רבי אליעזר, אמר לו: איוב, היה לו בנים ובנות ומתו וקיבל תנחומים, אמר: 'ה' נתן וה' לקח '. שוב ענה לו רבן יוחנן בן זכאי: די לי בצער שלי מה אתה עוד מזכיר לי את הצער של איוב? נכנס רבי יוסי ואמר לו: לאהרון הכהן היו שני בנים גדולים, צדיקים וחסידים וקיבל תנחומים, שנאמר: 'וידום אהרון '. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי שוב: לא די לי בצערי עוד אתה מזכיר לי צערו של אהרון הכהן? נכנס תלמיד אחר, רבי שמעון, אמר לו: דוד המלך קיבל תנחומים, לא רק זה אלא גם ניחם את בת שבע. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי שוב: לא די לי בצערי, שאתה מזכיר את צערו של דוד המלך? נכנס רבי אלעזר בן עזריה (הגאון מוילנא גורס: נכנס רבי אלעזר בן ערך) ראה אותם. אמר להם: אמשול לך משל למה הדבר דומה: מלך, הפקיד פיקדון יקר כגון טבעת זהב או מרגלית בידי אדם מסוים. אותו אדם שמר על הפיקדון אך ציפה רגע רגע שיבוא המלך וייקח את הפיקדון. והנה בא המלך ולקח את הפיקדון, אך ראה שהיהודי ניקה את הפיקדון, שפשף אותו והבריק אותו והחזיר לו. אמר לו לרבן יוחנן בן זכאי: היה לך בן, קרא, שנה תורה נביאים וכתובים, משנה, הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא – יש לך לקבל תנחומים כיוון שהחזרת את הפיקדון נקי ומצוחצח. אמר לו: אלעזר בני, ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים!
צריך להבין: מה היה הדגש המיוחד של רבי אלעזר בן עזריה עד שאמר לו: "ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים"? אלא אדם שלוקח פיקדון ומחזיר אותו בשלמותו זה ודאי חשוב מאוד. אך אדם שלוקח פיקדון, ומטפל בו ומצחצח אותו, ומבריק אותו, מנקה אותו ומשגיח עליו, זה מעלה חשובה יותר. כך הבן, שלמד תורה, וכל שכן בן שנהרג בעת שיושב ולומד תורה, כל שכן בן שיושב ונהרג במקום של תורה, כמה צריכים ההורים להתנחם.
וכל זה כלפי ההורים, אבל כלפי הרוצחים המדינה צריכה לעשות דבר מסוים. על כל יהודי שנהרג המדינה צריכה להקים עוד ישוב, עוד ישיבה, עוד התנחלות על שמו, והמדינה צריכה להקים ישיבות ולשלם להם תקציב. חשוב שהתלמידים ילמדו בישיבות האלה. זה לגבי הבני אדם, אבל: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע".
הגמרא אומרת במסכת ראש השנה (כג ע"א): "אמר רבי יוחנן: אוי להם לעכו"ם, שאין להם תקנה, שנאמר: 'תחת הנחושת אביא זהב'" – לא שהקב"ה יביא זהב, אלא אם הגויים לקחו נחושת מעם ישראל – הם יביאו זהב, "תחת הברזל" – אכריח אותם להביא אבנים יקרות, "תחת האבנים" – יביאו דברים אחרים, נחושת.
כלומר אני אחייב אותם להביא, כסף וזהב, נחושת וברזל אבל הגמרא ממשיכה ואומרת: תחת רבי עקיבא וחבריו מה הם מביאים? מה יכולים הגויים להביא? עוד אלף גויים שימותו? זה לא תמורה! נגד בן ישיבה אחד זה לא תמורה! נגד אדם, בן תורה שיושב ולומד תורה מה יכולים הגויים לשלם?! ועל זה אומר: "וניקיתי דמם לא ניקיתי". אומר רש"י: אם אני אבוא לנקות, מהם, מהגויים – זה רק על דברים שלקחו בגשמיות אבל על הרוחניות שלקחו, אחד כמו רבי עקיבא, אני לא אנקה ולא אשתוק להם…
"וניקיתי דמם לא ניקיתי וה' שוכן בציון" (יואל ד, כא). אומר הקב"ה: אני אשרה את שכינתי בתוך עם ישראל, ויראו כל אומות העולם את עם ישראל שזלזלו בו. יש לדעת כי שכינה שרויה על כל אחד ואחד שהוא בן תורה ובן ישיבה. וידע כל אחד ואחד שמי שיושב ולומד בישיבה, עליו העולם עומד, ועל לימוד תורה של בני הישיבות כל העולם עומד, כל עם ישראל עומד על התורה. כל מדינת ישראל עומדת על התורה. שידעו המנהיגים איך להעריך את בני התורה. "וניקתי דמם לא ניקתי". "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע".
