מבית דרכי הוראה לרבנים

נגן וידאו

ברכות ההודאה על ניסים ונפלאות

מעלת יתרו על שאר הגויים מאומות העולם • חובת ההודאה על נס של יחיד ושל רבים • ברכת ההודאה במקום שהתרחש הנס • תפילות שבאות לאחר שלושים יום • ברכה על בית צדיקים • ברכה על חורבן ערי ישראל

אורך הוידאו:

1:19:01

מספר:

187

נמסר בחודש

שבט

תשס"א

בפרשת:

יתרו

בנושא:

תקציר

  • השמועה ששמע יתרו ובא לעם ישראל הייתה קריעת ים סוף, ואף על פי שכל הגויים שמעו על קריעת ים סוף- יתרו למד ממנה לעצמו ובא להידבק בעם ישראל. יתרו ברך את הקב"ה עם הנס וממנו למדנו על חובת ההודאה.
  • ההודאה שצריך אדם להודות להקב"ה היא אפילו אם נעשה לרבים- כל אחד ואחד צריך להודות. וההודאה צריכה להיות גם לאחר הנס וגם במקום שבו היה הנס כשעובר בו פעם בחודש. וטוב שאדם יקבל על עצמו משהו בתוספת קדושה לאחר שנעשה לו נס.
  • ישנם תפילות שבאות לאדם פעם בשלושים יום כגון יעלה ויבוא- וצריך להתפלל מתוך סידור גם כדי שיזכור את נוסח הברכה וגם שלא ישכח לאומרה.
  • כשאדם רואה בית של צדיקים צריך לברך את הקב"ה, ולכן כשאדם עובר ליד בתי ישראל ביישובם הוא צריך לברך ולהודות להקב"ה עליהם. דין נוסף הוא שאם עובר ורואה בתי ישראל בחורבנם צריך לברך דיין האמת.

שיעור מלא

ברכות הודאה על ניסים

על הפסוק וישמע יתרו מסביר רש"י "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". יש שואלים הרי כל העולם שמע על כך? שכשנבקעו המים בים סוף – נבקעו כל מימות שבעולם. "שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת: אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען". גם במלחמת עמלק נעמדה השמש למשה כמו שהיה אחר כך גם ליהושע וכל העולם ראה?

אלא שיתרו לא רק ראה אלא גם עשה מעשה. מכאן וממקומות אחרים למדו חז"ל שחייבים לצעוק כשיש צרה ולהודות כשיש שמחה, לראות מה שקורא ולעשות מעשה. ועיין לקמן. "וישמע יתרו" שמע והבין "ובא" להתגייר. אחרים שמעו ופחדו בלי שום תוצאה חיובית.

 

מתי פוליטיקה זה גם נס?

בשולחן ערוך אורח חיים סימן ריח סעיף ט "יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם; אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה – לא אינו חייב לברך. ויש חולק. וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות". ומקשה האבודרהם. איך מברכים על נס חג הפורים בא"ה אמ"ה שעשה נסים לאבותינו וכו' הרי זה היה מנהג העולם? כך דרכה של פוליטיקה שאשת המלך מסובבת את דעתו. ותירץ שהעובדה שאחשורוש כתב ההפך ממה שכתב בתחילה היה נגד החוק במלכותו וזה נס כי אמר: "כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב". ועוד שנהרגו קרוב לשמונים אלף עמלקים וזה מאורע מיוחד ואינו סדר טבעו של עולם. ואפשר להוסיף שנתן רשות ליהודים ונתקיים ונהפוך הוא גם זה לא טבעי.

 

מיתרו למדנו חובת ההודאה

המשנה, במסכת ברכות דף נד. אומרת שיש חיוב הודאה ומביאה מספר דוגמאות "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: "ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו". ועל זה מוסיפה הברייתא בגמרא עוד: "תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה – על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום" \עיין רמב"ם פ"י הלכה ט' מהלכות ברכות ושו"ע סי' רי"ח סע' א'.ושואלת הגמרא מנין שחייבים לברך על נס? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה. אשר הציל את העם מתחת יד מצרים: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם". מצרים – אומה קשה. פרעה – מלך קשה. וכל מה שתכננו – נהפך עליהם. ממה שאמר יתרו "ברוך ה'" למדו חז"ל שצריך להודות לה'.

 

יתרו מפרסם שם ה' בעולם

יש שואלים מהרש"א בן יהודיע וכו' הרי אין בברכתו של יתרו "שם ומלכות". שהרי יתרו לא אמר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהציל אתכם מיד מצרים?" ויש לנו כלל בהלכה כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה \ברכות מ"ה ותרצו כעין מה שנאמר בתפילה. שאנו לא אומרים בתפילת שמונה עשרה בברכת אבות "שם ומלכות" – "אלוקינו מלך העולם" כיון שכשאנו אומרים "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" הרי זה כמו שאמרנו "מלך העולם". \תוס בדף מ' כיון שהם פרסמו את שמו של ה' בעולם. כך גם כאן מעשהו של יתרו גרם לפרסם שם ה' בעולם. ואינו צריך "שם ומלכות". ועוד תירצו שאין לומדים מיתרו את כל ההלכות אלא רק שצריך לברך ולהודות ואחר כך חכמינו תיקנו לנו "מטבע של ברכות". ועוד, מאחר ואמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים זה נקרא שם ומלכות. וכמו שתירץ הרא"ש על קושית התוס'.

על זה אומר החיד"א משם התוי"ט שענין זה של הודאה כתוב בתהילים ב"אשרי" \תהלים פרק קמה "תהלה לדוד. ארוממך אלוהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד: בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד: גדול ה' ומהלל מאד ולגדלתו אין חקר: דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו:" שבפסוק הראשון מהלל דוד את ה' ואם תשאל איפה "שם ומלכות"? יאמר לך "גדול ה' ומהולל מאוד" וכשמפורסם שמו בעולם "ולגדלתו אין חקר" הרי זו מלכות \ועיין בפני דוד על פרשת לך לך.

 

חיוב הודאה לכל יחיד ויחיד

מביאה הגמרא בהמשך שם שיש חיוב על כל יחיד להודות לה' על ניסים שנעשו לו ולאביו או סבו מלבד ההודאה שצריך להודות על ניסים שנעשו לכלל ישראל. ומביאה הגמרא דוגמאות: "ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא, נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה; אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם – בריך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"! ומר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא, אתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואישתי. ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא, איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה; כי מטא לערבות, בריך: ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל, כי מטא לרסתקא דמחוזא, בריך: ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות!". \מעשה באחד שהלך בדרך ונצל משיניו של אריה טורף. ולימדו רבא לומר כל פעם שיעבור באותו מקום: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה" ועוד מספרת הגמרא על מר בנו של רבינא שהיה במקום ששמו "ערבות" ונברא לו מעין מים להרוות צמאונו. ופעם אחרת היה במקום ששמו רסתקא וניצל מגמל זועם שרדף אחריו על ידי שנתחבא בבית שנפל הגדר בדיוק בשעה שהגמל רדף, ונכנס לבית וניצל. והיה מברך בערבות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס בערבות ובגמל" וכשהיה מגיע לרסתקא היה מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס בגמל ובערבות".

 

נוסח ההודאה

שואל הבא"ח \בבן יהוידע שם למה הוא אמר "בערבות ובגמל" ולא בבית שנהרס ששם היה הנס. ותירץ כי הרס הבית הוא צער לבעל הבית ועוד שזה לבדו לא היה מצילו שהיה הגמל יכול להכנס אחריו לבית ההרוס. וכיון שלא נכנס – הזכיר גמל. למדנו מכך שיכול להזכיר את מקום הנס כפי שרוצה ואם נעשה לו נס בגילה יכול לומר "רחוב האנפה" או "גילה" או "בית ג'אלה" וכד'.

 

מי שירו על רכבו וניצל

ולכן מי שנעשה לו נס ויודע היכן המקום צריך לברך בשם ומלכות. כגון שירו על רכבו ופגע קליע ברכב וניצל. יאמר כשמגיע לאותו מקום "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". ואם נעשה לו נס בכמה מקומות כגון בכביש המנהרות ובחברון. כשיהיה באותו מקום בחברון יאמר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה ובכביש המנהרות". וכשעובר בכביש המנהרות יאמר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה ובחברון" ויברך ברכה זו עד סוף ימיו. וגם בנו ונכדו יברכו ברכה זו. "וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין "שעשה נס לאבי במקום הזה". \שולחן ערוך רי"ח, ד.

הודאה במקום הנס

הזכרנו מקודם שיתרו היה הראשון שברך את ה' על הנס. יש שואלים הרי צריך לברך רק כשנמצא במקום הנס הזה או במקום נס אחר \כמו שיבואר לקמן. ויתרו כשברך לא היה במקום הנס הזה ולא במקום נס אחר. ותירצו א שמשה העלה את יתרו להר בזמן שהיה אפשר והראה לו את מקום הנס. ב עצם היציאה שישראל במדבר ויצאו ממצרים היא נס. ויתרו ראה את מקום ישראל ביציאתם ועליה ברך יתרו, וכשמברכים על נס אחד מזכירים גם את כל שאר הניסים \עיין במפרשי עין יעקב שם.

ומתרץ המהרש"א שם "בלכתם במדבר בכלל נס הצלתם ממצרים הוא וראה שם עמהם נסי המן והבאר וענני הכבוד". ועיין שם בבן יהוידע עוד תירוצים \ועיין לכה"ח שם ס"ק ד' ומש"ב שם ס"ק ז' וב"ה ד"ה כגון משם הכפתור ופרח פ"ז.

ולכן מה שראינו מקודם שצריך לברך במקום שבו עברו ישראל את הירדן. או כשרואים את האבן שרצה עוג לזרוק על ישראל זה לא למעשה כיון שאנחנו היום לא יודעים איפה זה. ובגמרא ובשולחן ערוך \סימן ריח א: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, כגון: מעברות הים, ומעברות הירדן, ומעברות נחלי ארנון, ואבני אלגביש של בית חורון, ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל, ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק, וחומת יריחו, מברך: "שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראייה הרי הם כשאר ברכות, וכולם בהזכרת שם ומלכות". אומרים המהרש"א כאן והבא"ח שכיום שלא יודעים היכן הם לא יברך בשם ומלכות. שאם יברכו על "בערך" – כל פעם שעוברים ליד ירושלים יברכו שכמה וכמה ניסים נעשו לישראל בירושלים. שבשעה כשבא סנחריב בסביבות ירושלים עם מאה שמונים אלף ראשי גיסות – בא מלאך גבריאל והרגם בלילה אחד. וכיום לא מברכים סביבות ירושלים כל יום מפני שצריך המקום המדויק ממש. כמו כן לא כל פעם שעוברים ליד ים סוף נברך על קריעת הים ולא מברכים כי לא יודעים את המקום המדויק.

מה יעשה מי שלא יודע המקום המדויק

בענין "מעבר הירדן" שמזכירה המשנה. יש אומרים שעברו ליד "גשר אדם" אבל לא יברך בשם ומלכות אפילו אם הוא חושב שיודע בערך באיזה מקום מדובר כי יש אומרים שזה במקומות אחרים. שואל הרב "כפתור ופרח" וכי מפני שאנו לא יודעים המקום המדויק, לא נודה לה'? ומציע עצה שראוי לקיים אותה לפחות פעם אחת בחיים וכדאי הרבה יותר: יש לי עצה שכשמגיע אדם ליד הירדן יאמר: "אברך אהלל אשבח ואודה שמך בעד עמך. בקעת להם ים סוף. וגבול ארצך בירדן להם בקעת. ולאליהו חציתו. וגם בו חלף אלישע. חשוף זרוע קדשך. קדש לעמך ישראל עם עליון. הטיבה ברצונך את ציון". ומי שלא זוכר את הנוסח הזה דוקא יאמר הודאה בלשון אחרת. העיקר שכשעובר שם או במקומות אחרים שנעשו ניסים לישראל בזמנם או בזמננו – יזכיר את הנס ויבקש על ימינו ואפילו בלי שם ומלכות.

מה קורה למי שלא אומר תודה?

וצריך להקפיד מאוד בענין זה שהרי הגמרא במסכת סנהדרין \צד. אומרת: "לםרבה המשרה" – "דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח \מ – פתוח, וזה סתום \ם – סתום ? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. וכו'" ולבסוף לא נעשה משיח כידוע. ובהמשך: "תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה שנאמר "מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו'". כיוצא בדבר אתה אומר \שמות י"ח "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם". תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו "ברוך" עד שבא יתרו ואמר: "ברוך ה'"."

ומקשה הבן איש חי וכי משה ושישים ריבא לא אמרו שירה? והרי אמרו את שירת הים קודם שאמר יתרו "ברוך"? ותירץ שברכה מעלתה הרבה יותר גדולה עד לעולמות עליונים מאוד וזה גילה לנו יתרו. ויש אחרים שענו ואמרו שהחידוש אצל יתרו שהוא אומר שירה על נס שנעשה לאחרים.

ברכה רק אחת לשלושים יום

התוספות בפרק הרואה \ברכות נד. ד"ה הרואה כותבים "ונראה לרבינו דדוקא לרואה משלושים יום לשלשים יום דומיא דרואה ים הגדול לפרקים דאמר בירושלמי דפרקים היינו שלשים יום". לא כל יום יברך רק פעם בשלושים יום כמו שהגמרא אמרה \ברכות נט: על דברי רבי יהודה: "רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול אומר: ברוך שעשה את הים הגדול, בזמן שרואהו לפרקים". שואלת הגמרא: 'לפרקים' עד כמה? אמר רמי בר אבא אמר רב יצחק: עד שלשים יום". \ויש שואלים למה הביא התוס' ראיתו מירושלמי כשאפשר להביא מגמרא בבלי לידו ועיין לקמן.

הסדר תפילה כל שלושים יום – איך מחשבים אותם?

כתוב בגמרא בסוף ראש השנה \לד: שחייב להסדיר תפילתו. דהיינו לעבור על התפילה ולהכין אותה לפני שמתפלל. ולא בכל תפילה חייב להסדיר תפילתו אלא רק בתפילות שבאות 'לפרקים'. והסביר הרמב"ם שכוונת הגמרא היא לראש חודש וחגים \הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יט: "תפלות הפרקים. כגון: תפלת מוסף ראש חדש ותפלת מועדות צריך להסדיר תפלתו ואחר כך עומד ומתפלל כדי שלא יכשל בה". \גם "יעלה ויבוא" – גר"א.

הטור מסביר את הרמב"ם ש'פרקים' זה שלושים יום. אבל הטור \סימן ק בשם אביו הרא"ש חולק ואמר. כיון שמר"ח לר"ח אין שלושים יום – לא חייב להסדיר יעלה ויבוא. וכתב הב"י על דברי הטור: "וכמה הוא של פרקים? משלשים יום ולהלן. ומשמע לרבינו \הטור דהיינו שיעברו שלשים יום שלמים שלא התפלל אותה תפילה. ולפי זה בר"ח אין צריך להסדיר שהרי לא תמצא שיעברו שלשים יום שלא יתפלל תפילת ראש חודש… ומכל מקום מה שכתב רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם אינו מוכרח דהא איכא לפרושי דמשלשים יום ואילך היינו כשחוזר להתפלל ביום תשלום שלשים שהתפלל אותה תפילה צריך להסדיר וזהו מראש חודש לראש חודש וכדברי הרמב"ם ז"ל". דהיינו לדברי הב"י אפשר לישב את הרא"ש והרמב"ם, שלדבריו ההפרש בין ר"ח למשנהו נקרא שלושים יום. ואע"פ שאין בניהם ממש שלושים יום שהרי ראש חודש הוא ביום העשרים ותשע או השלושים. ואין בניהם שלושים יום – זה נקרא "שלושים יום". יוצא לנו מכאן מחלוקת איך לחשב שלושים יום אלו.

אפשר שאין כאן מחלוקת כי אפשר להסביר כוונת הרמב"ם לר"ח חשון שלפניו אין מוסף ר"ח שלושים יום ממש שהרי בר"ח תשרי אין מוסף ר"ח אלא של ראש השנה. משמע מדבריהם ששלושים יום אלו שלמים הם.

\אע"פ שאין זה נושא השיעור כדאי להעיר שראינו פה שחייב אדם להסדיר תפילת ראש חודש לפני שמתפלל, ומה שלא ראינו כולם נוהגים כך קצת קשה. ובשולחן ערוך \ק "תפלות של מועדות ושל ר"ח – צריך להסדיר תפלתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו". ואפשר להקל לנוהגים כרמ"א רק אם יתפללו מתוך סידור שכתב שם "וי"א דוקא כשמתפללים על פה, אבל כשמתפללין מתוך הסידור – מותר, דהא רואה מה שמתפלל וכן נוהגין" ואע"פ שמביא הרמ"א דברים אלו בשם הב"י שהביאם בשם הר"ר מנוח. שם בב"י חלק על רבי מנוח וכתב: 'ונראה דאפילו כשכתובה לפניו צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות'. וכל שכן ב"ברכת לבנה" שלפעמים מתאחרת יותר משלושים יום ובפרט שגם הרב מנוח השאיר את הדבר בספק.

שכח יעלה ויבוא

מרן בעל השו"ע בב"י כתב כי מי שמסופק אם אמר יעלה ויבוא – חוזר. אך ברמ"א \תכב סעיף א בהלכות ראש חודש כתב: "ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו – אין צריך לחזור". והקשה המג"א הרי בספק אם אמר או לא – חייב לחזור? ותירץ הט"ז דבריו שכיון שאין ביניהם שלושים יום ממש, אם הוא בספק – לא יחזור. וכתב המשנה ברורה \שם ס"ק י "טעמו דכיון שאין עוברין שלשים יום שאין מזכירין בו 'יעלה ויבוא' אין זה חזקה שלמה לומר שבודאי לא הזכיר. ומכל מקום להלכה לא נקטינן כן, דרוב האחרונים וכמעט כולם חולקין על זה וסוברין דאפילו בספק צריך לחזור ולהתפלל, דמסתמא התפלל כמו שרגיל בכל יום בלא יעלה ויבוא. מיהו כבר כתבנו לעיל \בסימן קי"ד במ"ב סקל"ח בשם האחרונים דאם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא – אין צריך לחזור. אך כל זה אם הספק נפל לו לאחר זמן, אבל אם נתעורר לו הספק מיד אחר התפלה – יש לו לחזור"

ואע"פ שהמשנה ברורה ו"רוב האחרונים וכמעט כולם" דחו דברי הרמ"א. וכן כתב החיד"א ב"ברכי יוסף" ב"שיורי ברכה" שאם יש לו ספק אם אמר יעלה ויבוא או לאו – יתפלל שנית ולאפוקי הט"ז שאם חשב להזכיר אינו חוזר וכתב השכה"ג ויעשה תנאי אם שכחתי – הרי התפללתי שנית. ואם אמרתי יעלה ויבוא – תהא תפילתי נדבה. וכן הוא בבא"ח \ויקרא שנה שניה הלכה י"ט. ולהמנע מספק יעשה אדם לעצמו סימנים לא לשכוח גם בגלל עצם הענין וגם כדי לא להכנס למחלוקות וספקות \ועיין מג"א שם ס"ק ד' וכה"ח שם ס"ק י"ח והגאון ס"ק ד'. פעם אחת האר"י ז"ל לא אמר יעלה ויבוא בתפילת ערבית והראו לו בשמים ואמרו לו כמה וכמה עולמות ניזוקו משכחה זו, ומאז הוא נזהר בכך מאוד \עיין כה"ח שם ס"ק י"ט.

איך לחשב שלושים יום לברכות

לגבי פדיון הבן שצריך שלושים יום מלאים תמיד הפדיון יהיה יומים אחרי יום הלידה ארבעה שבועות אחר כך. אם נולד ביום ראשון לפני השקיעה יהיה הפדיון ביום שלישי אחרי ארבעה שבועות. וכו'.

חישוב שלושים יום לגבי ברכות הודאה

לכאורה מחלוקת זו תלויה במחלוקת הקודמת לגבי יעלה ויבוא בין הרמב"ם לבין הרא"ש. אך למעשה אע"פ שהמשנה ברורה פוסק לגבי יעלה ויבוא כמו הרמב"ם והשו"ע כאן הוא כותב על פי המג"א ואחרים \סימן ריח ס"ק יא שחישוב שלושים יום הוא "חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה" דהיינו אם ברך ביום ראשון בשבוע יכול לברך אם יעבור באותו מקום רק ביום רביעי ארבעה שבועות אחר כך. שיהיו שלושים יום שלמים בניהם.

וצריך לומר שלגבי ברכות אנו מחמירים ואנו מברכים אחרי שלושים מלאים בלי יום הראיה והברכה. וכך כותב הגאון שלהסדיר תפילה אפילו בפחות משלושים יום אבל לברכה שלושים וארבע ימים.

לפי המג"א צריך לומר לגבי "יעלה ויבוא" אע"פ שגם שם זה ספק ברכות ושם המרחק הוא רק עשרים ותשע יום. אעפ"כ אנו פוסקים שבספק צריך לחזור. כיון שהרגילות היא מעל למחשבה. וכיון שהרגילות להתפלל בלי "יעלה ויבוא" לכן אם מסופק צריך לחזור. וכאמור לענין הלכה אנו פוסקים בר"ח אם מסופק יחזור ויעשה תנאי אם חייב לחזור זו תפילת חובה ואם לא חייב לחזור תהא התפילה כתפילת נדבה ואם בשבת הסתפק אם אמר יעלה ויבא לא יחזור אפילו על תנאי כי לא מתפללים בשבת תפילת נדבה אפילו על תנאי \עיין כה"ח סי' ק"ז ס"ק ג' ובא"ח משפטים אות ט"ז.

בית צדיקים

הגמרא במסכת ברכות \נח אומרת: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל, בישובן אומר – "ברוך מציב גבול אלמנה". בחורבנן אומר – "ברוך דיין האמת". והרואה בתי אומות העולם, בישובן אומר – "בית גאים יסח ה'", בחורבנן אומר – "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע".

ומספרת הגמרא שפעם אחת הלכו עולא ורב חסדא בדרך וראו את ביתו החרב של רב חנא בר חנילאי, נאנח רב חסדא. שאל אותו עולא: למה אתה נאנח הרי "אנחה \אמיתית מהלב שוברת חצי \או כל גופו של אדם"? ענה רב חסדא איך לא אאנח? הרי בבית הזה היו עושים הרבה חסד. שישים אופים היו בו ביום ועוד משמרת של שישים אופים בלילה. וכל זה לאפות טרי וטעים מידי יום ויש אנשים שיש להם קמח ולא יכולים להסיק תנור והיו אופים להם בחינם \עיין בן יהוידע שם לכל מי שצריך. והיה הולך רב חנא בר חנילאי עם ידים בכיסים כדי שיוכל למהר לתת לעני צדקה ולא יצטרך העני להמתין עד שיניח רב חנא בר חנילאי את היד בכיס. והיו לבית זה ארבעה פתחים כדי שלא יחשבו העניים שהבית סגור ויכנסו מכל צד. וכל מי שהיה נכנס לבית רעב היה יוצא שבע. ובשנות בצורת היו מניחים מחוץ לבית שק עם חיטים לכל מי שמתבייש לבקש אוכל ביום שיקח בסתר בלילה ועכשיו הבית הזה הרוס. איך לא אאנח?

ענה לו עולא לרב חסדא כך אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו, שנאמר \ישעיהו ה' "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדלים וטובים מאין יושב". ואמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן, שנאמר \תהלים קכ"ה "שיר המעלות לדוד הבטחים בה' כהר ציון", מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו – אף בתיהן של צדיקים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן". ראה עולא שלא מתיישבת דעתו של רב חסדא בכך. אמר ליה: "דיו לעבד שיהא כרבו". אם בית הרב – בית ה', בית המקדש – בחורבן למה אתה תמה על בית העבד שהוא חרב? שואל הבן איש חי שם למה הוא מזכיר לו את בית המקדש החרב. האם הוא רוצה להשקות את הצמא חומץ או לפזר מלח על פצע פתוח? להוסיף צער על צערו? ועונה כי בכך הוא ניחם אותו. שהצדיק כמו השכינה. כשהיא בצער כך גם האדם וכשהיא עולה גם הוא עולה עימה. שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה וכו'

הרואה בתי ישראל בישובן מברך "ברוך מציב גבול אלמנה"

מתוך שהגמרא הביאה את הסיפור על ביתו של רב חנא בר חנילאי אחרי ההלכה של הרואה בתי ישראל בישובן מברך "ברוך מציב גבול אלמנה" למד רש"י הלכה שבתי ישראל שמברכים עליהם הם בתים רגילים הנבנים ברחבות כמו שבונים במקום שישראל שולטים בו. "כגון בישוב בית שני" – רש"י. "כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע" –ב"י. לעומתו מסביר "הלבוש" שהברכה היא על בתי כנסיות ובתי מדרשות יפים. ולא בתי מגורים. אך בשו"ע \רכד סעיף י פסק כמו רש"י והמג"א והט"ז וכן האחרונים סוברים כסברת הרי"ף שהתקנה היתה על בתי כנסת ובתי מדרש ולא על בתי עשירים. וכן יש מחלוקת בין הפוסקים אם זה מדובר רק בארץ ישראל או אפילו בחו"ל. וכתבו שיברך בלי שם ומלכות \עיין מש"ב שם ס"ק י"ד ט"ו בסי' רכ"ד וכה"ח ס"ק ל"ה ל"ו.

ולמה מברכים "מציב גבול אלמנה" ניקח לדוגמא את הישוב "שילה". כשישבו שם יהודים היתה האדמה והשכינה שמחה. וכשגלו מעל אדמתם ועזבו את המקום היתה האדמה כמו אלמנה בלי בעל ובלי בנים. כעת כשגרים בה בניה מברכים ברכה זו. "ישמחו השמים ותגל הארץ". מכיוון שיש את הספק שלעיל ויש אומרים שרק בזמן בית המקדש אפשר לברך כן טוב לברך ברכה זו בלי שם ומלכות. אבל חייב לברך. וכל שכן שאם ראה בשילה או במקום אחר בתי כנסת ובתי מדרש יפים יברך בלי שם ומלכות "ברוך מציב גבול אלמנה".

הרואה ערי יהודה בחורבנן קורע ומברך "ברוך דיין האמת"

ברכה זו מובאת ב\שו"ע סי' תקס"א סע' א' וכה"ח שם ס"ק ה' והיא נתקנה על מי שרואה את חברון או בית לחם שהם ביהודה. מקום מלכות ישראל שבודאי צריך לקרוע ולברך כן. ויש אומרים בכל מקום ולאו דוקא באזור יהודה. וצריך לדעת שעיר בנויה שאינה תחת שלטון ישראל נחשבת חרבה ומברכים עליה "ברוך דיין אמת" וכך כתב הבית יוסף \סימן תקסא "דכל שהן בידי גויים אע"פ שיש בהן ישוב 'בחורבנן' מיקרי. וכן עיקר". וכן כתב המשנה ברורה \ס' תקסא ס"ק ב "אפילו יושבין בהן ישראל, כיון שהישמעאלים מושלים עליהם מקרי 'בחורבנן'." \וכן בכה"ח שם ס"ק ד'.

וצריך לקרוע עליהם את בגדיו כשרואה אותם בחורבנם. ובודאי בשעה שמחריבים אותם דהיינו שמוסרים אותם לידי הישמעלים. כי אע"פ שיש מחלוקת אם מדובר בכל מקום או ביהודה דוקא. אבל ביהודה אין מחלוקת שצריך לקרוע. ולא יאמר אדם אין הפינוי נקרא מסירה לשלטונם, כיון שאחר כך אי אפשר להכנס לשם. וכשנותנים להם שליטה שם – אין לנו שליטה על המקום כמו שרואים לצערינו היום. ובזמן שמסרו את בית לחם לערבים נשאלתי על ידי קצין אחד שהיה שם מה עליו לעשות? ואמרתי לו לקרוע את בגדיו ולברך ברוך דיין האמת בלי שם ומלכות. ואם הוא לובש מדים של צה"ל שישלם את מחירם לצבא אחרי שהוא קורע אותם. וכך עשה וכדין עשה.

ולא רק בעת הפינוי אלא כל העובר בבית לחם או בחברון ולא היה שם שלושים יום צריך לקרוע. ואם אינו קורע לפחות יאנח מכל הלב כמו רב חסדא בסיפור לעיל וכן יאמר את הפסוקים שנזכרו בכה"ח שם ס"ק ה'.

הרואה בתי גויים

"הרואה בתי אומות העולם, בישובן אומר – "בית גאים יסח ה'", בחורבנן אומר – "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". אם הכוונה בהלכה הקודמת כמו "הלבוש" כאן הכוונה לכנסיות מסגדים וכד' שהרואה אותם צריך לומר " בית גאים יסח ה'". וכתב על זה הבית יוסף סימן רכד: "וקשה דא"כ בתי אומות העולם דקתני היינו בתי עבודה זרה והיכי קאמר שאומר בית גאים יסח ה' דהא אמרינן דמברך "ברוך שנתן ארך אפים וכו'"? ודוחק לומר דתרווייהו בעי למימר קרא וברכתא, והתם קתני ברכתא והכא קרא. ומיהו אפשר שהרי"ף מפרש דבתי אומות העולם לא בתי ע"ז קאמר דאהנהו מברך "שנתן ארך אפים" אלא בתי אומות העולם היינו בתים שמתכנסים בהם לדון בערכאות או להתייעץ. ואהנהו אומר "בית גאים יסח ה'" ובתי ישראל היינו בתי כנסיות ממש".

ואומר התוס' שצריך לומר כן רק בארץ ישראל. הכפתור ופרח אומר שצריך לומר כן גם בחו"ל. ומספק יאמר כך בלי שם ומלכות \ועיין כה"ח ומש"ב שם.

למה להודות?

כתוב בזוהר \זוהר – רעיא מהימנא פרשת בא מא. ומובא בכף החיים \ריח ס"ק ט"ל "חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קודשא בריך הוא ולפרסומי ניסא בכל אינון ניסין דעבד. ואי תימא אמאי איהו חובתא? והא קודשא בריך הוא ידע כלא כל מה דהוה ויהוי לבתר דנא? אמאי פרסומא דא קמיה על מה דאיהו עבד ואיהו ידע? אלא ודאי אצטריך בר נש לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עבד, בגין דאינון מלין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודאן כלהו לקודשא בריך הוא ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא".

שואל הזוהר למה חייב אדם להודות על כל דבר. למה צריך תמיד לומר את הניסים. הרי ה' יודע הכל מה שהיה ויהיה? למה זה "חובה" ? ומסביר שם הזוהר שמילות השבח עולות לפמליא של מעלה והקב"ה משתבח בהם והמלאכים גם הם בעקבות ישראל משבחים לה' על ניסים שעושה לישראל.

אחרי ההודאה – לעשות מעשה

כשיעקב ניצל מעשו ומלבן הארמי ובא לארץ ישראל הוא תיקן דבר שיש בו ברכה לעולם כדלקמן. מספרת הגמרא שגם רבי שמעון בר יוחאי שיצא מהמערה אחרי שנים ארוכות \שבת לג דרש: ואמר הואיל ואיתרחיש ניסא – אלך ואעשה משהו טוב. שהרי יעקב כך עשה דכתיב \בראשית לג "ויבא יעקב שלם" ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. \בראשית לג "ויחן את פני העיר" אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם". שאל רבי שמעון האם יש דבר טוב שאני יכול לעשות למען הציבור. אמרו לו יש דרך בטבריה שכהנים לא יכולים ללכת שם כי יש ספק טומאה במקום. הלך רבי שמעון ובדק וטיהר את המקום למען הכהנים. ומכאן שמי שניצל מנס יעשה איזה מעשה שיש בו ברכה לרבים. אם מפריש צדקה טוב שיאמר "הריני מפריש כסף זה לצדקה במקום קרבן תודה שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים. ואחר כך יאמר מזמור לתודה, ופרשת קרבן תודה \ויקרא ז. ויקרא כב. ויש אומרים כי טוב ללמוד משניות מידות שעוסקות בבנין בית המקדש במקום קרבן תודה. והעיקר שישים אל ליבו שנעשה לו נס ולא יראה בזה מנהגו של עולם.

וכתב השל"ה הקדוש שכמה גדולי ישראל שהיו בצרה וניצלו. היו בכל שנה ושנה באותו היום מתבודדים עצמם בתפילות ושבחות לאל ישתבח שמו על התשועה שהיתה להם על פי הנס, ואחר כך שמח קצת עם אוהביו ורעיו כפי השגת ידו והוא לפירסומי ניסא. והביאו כף החיים "והוא מנהג נכון". וכך עשה הרמב"ם שנעשה לו נס והביאו בספר חרדים. \עיין כה"ח ריח ט.

כיון שדיברנו על נס של אדם יחיד, נזכיר גם כי יש פעמים ונס נעשה לקהילה שלמה. במקרה זה גדלה חובת ההודאה ועושים יום הודאה משותף. ידוע שבטבריה עשו שני פעמים "פורים של טבריה" היה "פורים של ירושלים" "פורים של ורשה" "פורים של בגדאד" ועוד ועוד \עיין כה"ח ריח ט.

ברכה בלי שם ומלכות

הזכרנו בתחילה כי ברכה בלי שם ומלכות אינה ברכה. אמנם כשיש ספק אם לברך כמו שהבאנו לעיל טוב לברך בלי שם ומלכות \שו"ע שם.

וכתב הבא"ח טוב לברך בלי שם ומלכות אבל יהרהר "שם ומלכות" \ה' אלוקינו מלך העולם בליבו. ואם תאמר הרי הירהור לאו כדיבור דמי. יש לומר כי זה דוקא כשיכול לדבר ואינו מדבר אבל אם אינו יכול לדבר כלל כגון בתפילת י"ח יש ערך להרהור. ולכן מי ששמע קדושה והיה באמצע תפילת י"ח לפני שסיים יהיו לרצון הראשון לא יענה אלא יהרהר בליבו. שהרי בשמים יודעים שאתה באמצע עמידה ואתה בתוך אונס, ולכן הרהור מועיל.

\אמנם המתפלל בכל מקום שיש הרבה מנינים לא יעצור להרהר שאל"כ תיבטל כוונתו ותפילתו ועוד שעתיד לשמע קדיש וקדושה במנינו. וכן הוא בענין הלימוד. אך אם לא יענה ויהיה מזה חילול ה' שיחשבו שמזלזל בקדיש ובקדושה – יפסיק ויענה באמצע הלימוד. ואם אומרים קריאת שמע – יניח ידו על עיניו וכד'. וכן הדין אם מתפלל לא לכיון ירושלים ונמצא בבית כנסת או בציבור שיש לחוש שיגידו שמתפלל לאל זר ח"ו מותר לזוז באמצע תפילת י"ח. אבל אם הוא בביתו או במקום שלא ניכר ימשיך בתפילתו ורק יכוון ליבו לירושלים. כר"ע שביחיד היה מסתובב ובציבור במקום אחד.

סיכום

חשוב להודות בשמחה ויקבל שכר על ההודאה בפני עצמה ועל השמחה בכפלים. אבל שמחה בלי הודאה לאו שמיה הודאה. וזהו שאומר דוד פעמיים בתהילים \פרקים מ' ע' "ישישו וישמחו בך כל מבקשיך ויאמרו תמיד יגדל ה' אהבי ישועתך" פעם בשם ה' ופעם בשם אלוקים שתמיד יגדל ה' לאוהבי תשועתך. וע"ז הסביר הבא"ח את הפסוק \תהילים ס"ח ד' "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" היינו הם שמחים שעשו את המצוה בשמחה כי רואים שם בשמים לפני ה' את השכר הגדול למצוה שנעשית בשמחה.

דין שנהפך לרחמים

בפרשת השבוע "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים". למה תחילת הפסוק בשם "אלוקים" שמשמעותו דין וסופו בשם ה' שמשמעותו רחמים?

אלא שבסיפור הגירושין של משה מציפורה הדין נהפך לרחמים. שבתחילה בא משה עם ציפורה לבצע את שליחותו לגאול את ישראל. כשהתקרב למצרים בא אהרן ואמר לו: על הראשונים שמתענים במצרים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף את ציפורה ובניך? ראה משה את דברי אהרן שילח את ציפורה חזרה לבית אביה, ונתן בידה גט פיטורין. כשנגאלו ישראל ובא יתרו עם ציפורה בא משה להחזירה לאהלו. במצב זה נהפך ה"עונש" שקיבל מה' לרחמים. שהרי בתחילה היה מיועד משה להיות כהן. וכשסירב לקבל את השליחות נהיה אהרן כהן והוא לוי. עיין רש"י \ד, י"ד "הלא אהרן אחיך הלוי" היה צריך להיות ואתה כהן ומאחר שסירב משה בתחילה ללכת לשליחות נתמנה אהרן לכהן ומשה לוי. וכעת כשהוא לוי מותר למשה להחזיר גרושתו. ושמע יתרו שה' עשה דין עם משה וע"כ בא עם ציפורה.

 

 

 

 

 

 

שלח במייל
שלח בוואטסאפ
שתף בפייסבוק
הדפס

אולי יעניין אותך גם:

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה