חשיבות ומעלת הציצית

תקציר

• המרגלים אותם שלח משה לתור את הארץ היו המובחרים שבעם, וכוונתם כשחזרו מהארץ הייתה לשם שמיים. אמנם כיוון שהם חטאו בחטא כל כך חמור של לשון הרע הם נענשו בחומרא רבה. עיקר טעותם של המרגלים הייתה שהם הראו את עצמם כחגבים ולא נתנו לעצמם את ההרגשה שהם השולטים וממילא כך הם נראו בעיני יושבי הארץ.

• הציצית מגינה על היהודי ומקיפה אותו. מעלתה גדולה מאוד וטוב שאדם יקפיד ללבוש עליו טלית קטן מצמר רחלים שחיובה הוא מדאורייתא ובכך יקיים את המצווה בהידור.

• מצוות הציצית היא דווקא בבגד ארוג ולכן בגד שעשוי מניילון או בבדים סינטטיים כגון: ניילון וכדו' שלא ארוגים לא יוצאים בו ידי חובה מדאורייתא.

• כשיהודי מתעטף בציצית צריך לכוון שזוהי מצוות עשה מדאורייתא, ולן טוב לומר את נוסח ה"לשם ייחוד" של הבן איש חי. ועוד, שאנחנו לא מברכים על הטלית קטן וע"י ברכה על טלית גדול יפטור את הטלית קטן.

• כשמקיימים מצוות צריך לקיימים בהידור ולכן כשאדם לובש טלית או קונה טלית חדשה ישתמש בטלית מהודרת ומצויצת כהלכתה ובכך מעלתה גדולה הרבה יותר גדולה.

שיעור מלא

הלכות ציצית

הוצאת דיבה על הארץ, רשעות

פרשתנו פותחת בשליחת המרגלים לארץ, בסמיכות לסוף הפרשה הקודמת – פרשת מרים סוף בהעלתך שם י"ב א' – ט"ז. ורש"י בתחילת הפרשה מסביר במדבר י"ג ב' "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". וכבר בתחילת העניין קורא אותם רשעים, ובהמשך על הפסוק פסוק ג' "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה". אומר רש"י "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". היינו בעת השליחות בחר משה רבנו אנשים כשרים, ואכן כך הם היו אולי כלפי חוץ, עיין אור החיים הקדוש בענין שמות המרגלים והקשר בין השמות למעשים. ורש"י מקדים וקורא אותם רשעים על שלא למדו מוסר השכל ממרים הנביאה שהיא לא דיברה לשון הרע ודברי שקר, אלא כוונתה היתה לטובה "ולקתה על עסקי דיבה", לא דבה ממש אלא יצא מהעסק שדברה כאילו פוגעת במשה, ולא לזה היא התכוונה אלא לשם שמים, ועם מי דברה, רק עם אהרון הכהן.

ומוסר צריך ללמוד מכאן, שאין להוציא דיבה, אפילו אם הכוונה לשם שמים. והם המרגלים חשבו שרק על משה רבנו אסור לדבר, אבל על ארץ ישראל מותר, כי הרי הם מוציאים דיבה על עצים ואבנים, וזה "רשעות" ובפרט שהם התחילו בזה אלא שנגררו והרחיבו את לשון הרע ואמרו כי "חזק הוא ממנו", כביכול כלפי הקב"ה אמרו זאת עיין רש"י על פסוק ל"א כפרו בשם יתברך שמו, וע"כ, על הוצאת דיבה על אר"י, ודברי לשון הרע על אר"י, ועל והפחד שהכניסו בעם – הם "רשעים".

בעת צרה צריך לבוא לארץ

כאשר מעלים כאן את הדיון על חוק 'מיהו יהודי', מיד צועקים שעצם החוק גורם לרפורמים נזקים ואינו מאפשר להם לעלות לארץ, ולכן רוצים לתקן את החוק של 'מיהו יהודי' וכן כאשר הנושא של גירות עולה לדיון, הרפורמים הם הראשונים שצועקים ומביעים התנגדות, וזאת בשל הסיבה שרבים מהם אינם יהודים לפי הדין. ונוסף על כך הם "מגיירים" שלא כדין, ונשארות הנשים גויות כמו שהיו ואף בניהם אינם יהודים. וכאן בארץ מתחשבים בהם ובממונם ואומרים שגם הם יהודים וצריכים להתחשב בהם. הם שהוציאו מסידור התפילה את "תקע בשופר", "בונה ירושלים", "מקבץ נדחי עמו ישראל" וכו' הם שאינם עולים לארץ, ומעטים הם בארץ. והנה פורסם היום על קבוצה של צעירים מהקהילה הרפורמית שתכננה לבוא לארץ לביקור וביטלה את ביקורה בגלל המצב השורר בארץ, ובזמן שעם ישראל נמצא בצרה, וזאת במקום לבוא ולעודד את העם בארץ ישראל הם מכניסים מורך ופחד בעם, לפחות היו שותקים ומתביישים במעשיהם.

הפחד מגביר את כח האוייב

למרגלים היו טענות, כשחזרו מתור הארץ אמרו שם כ"ט "אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן". הם באמת פחדו מהענקים ומעמלק. ופחדם התבטא בכך שאמרו שם ל"ג "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". ורש"י מפרש ד"ה 'וכן היינו בעיניהם "שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים". ולכאורה, כתוב 'כחגבים' ומדוע מפרש רש"י שהיו כנמלים, הרי החגבים יכולים לעוף ולברוח מהר, אבל נמלים אינם יכולים לברוח מהר? אלא הביאור הוא כך, ברגע שראו את עצמם כחגבים, וראו הענקים שהם פחדנים, אמרו הענקים שהם אפילו לא כחגבים שיש להם מעט הגנה בזה שיכולים לעוף ולברוח, אלא הם כנמלים שאינם יכולים לברוח מהר והם ללא שום הגנה. היום כשרואים את כל האוייבים, את ערפאת ואת כל מדינות האוייב מסביבנו, וגם רואים את המעצמות החזקות של העולם שהם נגדנו, את אמריקה וכד', פוחדים ואומרים שהם לא יכולים להתמודד נגד כח זה, מכניסים פחד, אומרים שזה פיקוח נפש, כיצד נבוא לארץ ויש פחדנים ומוגי לב שעוד חושבים לעזוב את הארץ או אז אומרים להם יהושע וכלב י"ד ט' "אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראם". אם אדם בוטח בה', ה' עוזר, ואדרבה ברגע שמתחילים לפחד, ולהרגיש קטנים כמו חגבים, בו בזמן הם רואים אותנו כנמלים. אם אנחנו פוחדים וחוששים ואין לנו ביטחון – ישראל בטח בה', אז האוייבים מתחזקים וגורמים נזק לעם היושב עליה, נזק של פצועים והרוגים. ובעת שהם רואים שאין תגובה מצידנו הם מעיזים להמשיך במעשה נבלה שלהם. אבל צריכים לדעת 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב', עוד אויבנו ילבשו בושת והקב"ה ירחם עלינו. הקב"ה אתנו וזה כחנו אפילו נגד כל העולם כולו. פחד מאומות העולם נותן להם אומץ וגבורה.

ואמרו להם יהושע וכלב האם לא ראיתם את הניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לנו במצרים, במדבר, במלחמת עמלק וכו' אדרבה "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". אם נעלה עליהם הם יפחדו מאתנו וירשנו אותה.

ציצית מגינה מכל אוייב

כתוב 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נראה עליך ויראו ממך'. כדי להוריד פחד מאויבים, ואדרבה שהם יפחדו מאתנו, צריך להניח תפילין – שהם האות של עם ישראל שממנו יפחדו אומות העולם. וצריך לפני כן להתעטף בציצית, ועל זה כתוב תהלים ל"ד ח' 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'. רש"י כותב בפרשת ציצית לקמן ט"ו מ"א "ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה, לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצות, וכו' ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו, לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי". בפרשת ציצית יש הרבה גימטריאות שרומזות על כל תרי"ג המצוות למשל ציצי"ת זה 600 עם שמונה חוטים וחמשה קשרים הרי 613 שהם תרי"ג מצוות, ועוד הרבה. עיין 'כף החיים סימן כ"ד אות כ"א כ"ב, אם כן, המתעטף בציצית, הוא מוקף במצוות וזה מחזק את האדם, ועל כך נאמר שה' חונה סביב ליראיו שמסובבים אותו בארבע כנפות, ואז 'ויחלצם' הקב"ה מחלץ אותם מכל צרה ומכל אוייב.

חשיבות מעלת הציצית

הגמרא מפליגה בחשיבות מצות ציצית. וכך אומרת מנחות מ"ג ע"ב "תניא אידך, 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ' – כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצות כולן. ור"ש היא, דאמר מצות עשה שהזמן גרמא היא. תניא אידך, 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ' – שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן". ופרש"י שם שכותב 'וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם' וכן דציצית בגימטריה 600 וחמשה קשרים ושמונה חוטים הרי תרי"ג ועיין תוס' שם בדף ל"ט ע"א ד"ה לא יפחות בענין מנין 600 לציצית כשהוא כתוב בתורה חסר, וכן עיין לשפתי חכמים על התורה משם הרא"ם. ואת הברייתא הזו הביא הרמב"ם בפ"ג מהלכות ציצית הלכה י"ב, עי"ש. ותניא אידך, 'וראיתם אותו וזכרתם… ועשיתם' – ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה. ורשב"י אומר כל הזריז במצוה זו – זוכה ומקבל פני שכינה. כתיב הכא 'וראיתם אותו', וכתיב התם דברים ו' 'את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד', ואת זה הביא השו"ע כדלהלן. ת"ר, חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד תהלים קי"ט ' שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך'. ועוד הגמ' אומרת אחר כך "רבי אליעזר בן יעקב אומר, כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר קהלת ד' 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ואומר תהלים ל"ד 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם', עכ"ל הגמרא שם.

היום אנחנו במצב של לחץ, ומבקשים מהקב"ה שיחנה מסביבנו ויחלץ אותנו מכל צרה ומצוקה. וזה לא רק דרש, אלא זו הלכה שמרן כותב בפירוש בשולחנו הטהור על גודל מעלת חשיבות הציצית וז"ל סימן כ"ד ס"ו: "גדול עונש המבטל מצות ציצית, ועליו נאמר 'לאחוז בכנפות הארץ' וגו' איוב לח, יג הזהיר במצות ציצית, זוכה ורואה פני שכינה". הרי לך גודל חשיבות מעלתה שאפילו הועלתה להלכה בשולחן ערוך ובהרמב"ם. והסביר ג"ע הרי"ח הטוב בספרו בן יהוידע שם, שיש צדיקים שצריכים סיוע של מלאכים או צדיקים אחרים בגן עדן שיעלו אותם לראות פני שכינה, אבל הזהיר במצוות ציצית זוכה ועולה מעצמו לזה.

סגולות הציצית

בעל 'כף החיים' מביא סימן כ"ד אות כ"ה "וכתב השל"ה בדיני ציצית בהגהה דף ט"ל ע"ד בהסתכלות בכנף הציצית טוב להסיר הכעס, וכן כנף בגי' כעס… ויוסף מסר לאחיו סוד הנ"ל עכ"ל". אם אדם הוא כעסן, יכול בשעת כעסו מיד להסתכל בחוטי הציצית וניצול מהכעס. אם יש כעס, מיד יקיים כנף, ויסור ממנו הכעס. ועיין עוד ב'כף החיים שהאריך שם ובעוד מקומות אודות הסגולות הנפלאות שזוכה להן מי שמקפיד במצוה גדולה זו. ולפי הזוה"ק בתיקונים תיקון חי, שע"י מצוות ציצית "אדם מכוסה מכל המזיקין ומלאכי חבלה" ונקרא בלשון המקובלים "אור המקיף".

המקור לבגדים החייבים בציצית מדאוייתא ומדרבנן

הגמ' דנה בעניין כלאים אם מותר בציצית או לא. להלכה נסמכה פרשת ציצית לפרשת שעטנז דברים כ"ב פסוקים יא – יב ללמד שמותר לעשות חוטי ציצית שהחוט של תכלת צריך להיות מצמר שיש בהם צמר לטלית של פשתן ועיין רש"י יבמות ד' ע"א, ועיין לרמב"ם פ"ג מהלכות ציצית הלכה ה' ו', וכס"מ שם ומשנה למלך שם. ועל כך אומרת הגמרא שם ל"ט ע"ב "ת"ש, דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ושל פשתן פוטרין בשל צמר. חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום ואפילו בשיראין". בזמן שבית המקדש היה קיים היה צבוע חוט הכריכות בתכלת, והוא היה מצמר. התורה הסמיכה את איסור לבישת כלאים שעטנז לפרשת ציצית, ללמדנו שבגד לבישה אסור בכלאים, אבל ציצית מותרת בו, ואין בזה משום איסור כלאים, שהתורה התירה בפירוש לעשות כן. ובהמשך הגמ' אומרת שאם עושה את הטלית ממשי, יכול לשים על זה חוטי צמר או פשתן. אמנם בימינו לא נוהגים לקשור בחוטי פשתן משום שיש לחשוש שמא יבואו להתיר בבגדים אחרים ויבואו לידי כלאים עיין שו"ע סי' ט' סעי' ב' ברמ"א, אבל עד היום נוהגים בחוטי צמר.

ואומרת הגמ' על דין המשי שמביא רחבה, "ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית". כלומר שהתורה לא חייבה אלא בגד צמר או פשתן, אבל בגד שעשוי מצמר גפן או ממשי, התורה לא חייבה ופטור מן הציצית. ועל כך שואל רבא "איתיביה רבא לרב נחמן, השיראין, והכלך, והסריקין – כולן חייבין בציצית? ומתרץ רב נחמן: מדרבנן". כלומר, שבאמת רב נחמן מודה שיש גם לבגדי משי וצמר גפן מצות ציצית, אבל אין זה חיוב מדאורייתא אלא מדרבנן. הגמ' מאריכה בדיני כלאים ואומרת "דרבא רמי, כתיב 'הכנף' – מין כנף, וכתיב 'צמר ופשתים', הא כיצד? צמר ופשתים – פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין – במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין". כלומר, שרבא לומד שגם בגד משי וצמר גפן חייב בציצית מדאורייתא. אלא שיש הבדל, שאם הבגד עשוי מצמר ומפשתן, יכול לשים גם שלא ממינם, כלומר צמר על פשתן או פשתן על צמר. אבל אם הבגד עשוי משאר מינים כגון ממשי וכד', חייב להניח ממינו דוקא, אם הבגד ממשי אז יקשור ציציות ממשי, ואם הבגד מצמר גפן יניח ציציות מצמר גפן. וצמר יכול להניח בכל מקום. עוד הגמ' מביאה "ורב נחמן? כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל, הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים". כלומר, כיון שכתוב בתורה בגד סתם ואחר כתוב צמר ופשתן, בא ללמדנו שכל בגד הכתוב בתורה סתם הוא עשוי מצמר ופשתן. ואחר כך הגמ' מביאה את דעתו של רבי ישמעאל שכל הבגדים מקבלים טומאה. ומכאן יוצא שיש מחלוקת בין רבא לרב נחמן, לרב נחמן צמר ופשתים חייבים מדאורייתא, ושאר בגדים אינם חייבים אלא מדרבנן, ולרבא כל הבגדים כולם חייבים מדאורייתא.

מחלוקת ראשונים מה חייב מדאורייתא

ובענין זה פסק הרמב"ם, וז"ל פרק ג' מהלכות ציצית הלכה א והלכה ב': "כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ארבע כנפים או יותר על ארבע, ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו. ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד. אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי ובגדי צמר גפן ובגדי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכיוצא בהן אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים כדי להזהר במצות ציצית". כלומר שמה שחכמים חייבו גם בשאר בגדים לשים ציצית, אינו אלא כדי להתחייב בה תמיד ולהזהר בה גם בשאר מינים, שיניח בהם ציציות. הראב"ד חולק עליו ולדעתו כל בגד חייב מדאורייתא בציצית, כמו דעתו של רבא, וז"ל: "אבל טלית של שאר מינים כו' א"א כמדומה אני שזה הוא כלך ולא מחוור". התוס' שם ל"ט ע"ב ד"ה 'ורב נחמן' כותבים גם כן שהלכה כמו רבא שכל בגד חייב בציצית, וז"ל "ור"ת ורש"י פסקו כרבא משום דהוא בתראה". כלומר שלדעתם הלכה כרבא משום שהוא בתראה, כלומר שהוא היה בתקופה שאחרי רב נחמן והלכה כבתרא תמיד. ועוד שרחבה משם רב יהודה סובר כמו רבא ועיין לגאון סי' ט' ס"ק א'

בגד עור או ניילון שלא ארוגים

הגמ' מביאה שמי שיש לו בגד מעור עיין מנחות דף מ' ע"ב, אינו נקרא בגד ופטור מציצית, וכן פסק בשו"ע סי' י' סעי' ד'. והמג"א דן אם יש לאדם בגד מעור, אבל יש לו מילוי או בטנה מבד, אם חייב בציצית, או לא. כלומר שהוא מסתפק האם יש למילוי שם של בגד, שכן עיקר הבגד הוא עור, ואין הבד אלא מילוי, או שנומר שגם הוא נחשב לבגד. וכן הפוך אם הבגד הוא מבד, והבטנה מעור, לכאורה אותו הספק מתעורר. ופוסק שאם הבגד מעור והבד מבטנה, הבגד נחשב לבגד עור, והבד טפל לעור ופטור. אבל אם הבגד מבד, והבטנה עשויה מעור, העור טפל לבגד וחייב בציצית עי"ש ס"ק ה'. ואומר ה'לבוש' בסי' י' שהטעם שעור פטור, משום שבגד נקרא בד שעשוי מאריג. אבל אם יש סוג של בד שלא ארוג, אין לו שם של בגד, ופטור. לפי זה אם מתעטף ביריעת ניילון עם ד' כנפות מפני הגשם וכד' וכן מעיל גשם שעשוי מניילון ויש בו ארבע כנפות מלפניו ומאחריו, פטור מציצית. כמו כן, אם הטלית שלו מתפוררת, והוא מחזק אותה על ידי שעושה לה מתחתיה יריעות ניילון, עדיין חייב בציצית. אבל אם שם את הניילון למעלה, והבד רק מחזק את הניילון שלא יקרע, באופן זה פטור מציצית.

בגד מאריג של ניילון

שאלו את הרב פרנק שו"ת הר צבי חלק אורח חיים סימן ט' דף ח' ע"א אודות בגדים שעשויים מניילון. וענה להם וז"ל "יש מין ניילון העשוי כולו חתיכה אחת וכו' הואיל ולא נארג אין עליו שם בגד להתחייב בציצית. אולם יש גם ניילון העשוי מחוטי ניילון והוא מעשה אורג, וטלית ממין זה ודאי שהוא נכלל בכלל בגד וחייב בציצית". כלומר אם הבגד ארוג מכל מין שהוא אפי' מחוטי ניילון – חייב בציצית, וכל אחד כדאית ליה מהתורה או מדרבנן.

גם טלית קטן יש להקפיד שיהיה מצמר

מרן בשו"ע מביא גם הוא את המחלוקת, וז"ל סימן ט' סעיף א "אין חייב בציצית מן התורה אלא בגד פשתים או של צמר רחלים, אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן". ואומר על כך הרמ"א "וי"א דכולהו חייבין מדאורייתא והכי הלכתא". כלומר שמרן פסק כהרמב"ם והרמ"א כתוס' והראב"ד. היוצא מכך למעשה הוא, כשהולכים לקנות טלית קטן, ויש לפניו טליתות העשויים מכותנה או מניילון ארוג שהם זולים, ויש טליתות העשויים מצמר והם יקרים מאוד, יאמר שיכול לסמוך על דברי הרמ"א שכל בגד חייב בציצית מדאורייתא, ויכול לקנות את הסוג הזול. אבל אין דעתו של המשנה ברורה כן. כותב המ"ב ס"ק ה' ד"ה והכי הלכתא "וי"ש יחמיר על עצמו לחוש לדעה הראשונה ויעשה טלית של צמר כדי שיתחייב בציצית מן התורה לכו"ע. ונכון שיעשה בין הט"ג ובין הט"ק של צמר". כלומר שלדעתו אפילו שרמ"א פוסק שכל בגד חייב מדאורייתא, צריך להחמיר כדעת מרן שכל טלית תהיה מצמר. ולא יאמר אדם שבקיץ שקשה לו החום, ילבש ט"ק מבד, ובחורף שקר הוא לובש טלית מצמר, אלא יחמיר תמיד ללבוש טלית מצמר. יתאר לו האדם שאם יש לו אפשרות לקיים מ"ע שהיא מדאורייתא, ויש לו אפשרות לקיים מ"ע רק מדרבנן, בודאי שירוץ לקיים את המצוה שהיא מדאורייתא אליבא דכולי עלמא.

בגד צמר שמחוזק ע"י חוטי ניילון וכדומה

כיום יש בגדי צמר רחלים אבל מעורב בהם ניילון כדי שיהיו חזקים או חוטי אקרילאן. למעשה, כותב המג"א שם ס"ק א' שהולכים לפי הרוב, אם הרוב צמר חייב להניח בהם ציציות העשויות מצמר, ואם הרוב אקרילאן או ניילון, ואין חוטי ציצית ממינם ששזורים וטויים לשמה, ע"כ יקח חוטי צמר דוקא ועיין לקמן במג"א ס"ק ג' משם הב"ח שלא מועיל רק ממינם ולא צמר, ולא נהגו כן.

אולם ה'מחצית השקל' מסתמך על מה שהוסיף מג"א בס"ק ד' שאין חוטים מתבטלים, היינו שאם לקח צמר גפן לא מעובד או ניילון אקרילאן לא מעובד, וטרפם יחד וערבב אותם וטווה מהם חוטים וארג בגד, בזה הולכים אחר הרוב. אבל אם לקח חוטי צמר ממש ועירב בהם בשתי או בערב או עם החוט, חוטים מניילון או אקרילאן או צמר גפן, אפי' מועטים לא בטלים עיין באורך בכה"ח שם ס"ק ד', ומש"ב ס"ק א' וי"ג, ושו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קצ"ט.

וע"כ אדם שרוצה לקיים מ"ע מהתורה אליבא דכו"ע לא יקנה בד של צמר מעורב כמו שנוהגים היום עם חומר אחר, אלא צמר רחלים נקי.

מספרים על בעל הבא"ח ע"ה שפעם אחת שלחו מארץ ישראל לבבל טליתות שעשויות מצמר רחלים. ושם רוב הטליתות היו מצמר גפן. עמד בעל הבא"ח ודרש, שדעת מרן ושו"ע שמי שקונה טלית העשויה מצמר גפן זה דרבנן, ועשויה מצמר רחלים זה דאורייתא, ואף רמ"א מודה שלכתחילה יקח מצמר רחלים. וכך היה דורש כמה שעות בעוד עניינים. שמעו זאת האנשים ומיד במוצאי שבת רצו לחנות של תשמישי קדושה לקנות טלית מצמר. אמר המוכר: אם כך הבא"ח אמר ויש כ"כ הרבה קונים אני אכפיל את המחיר. הלכו לבא"ח ואמרו לו: תראה העלו את המחירים. בא בעל הבא"ח למוכר ואמר לו: שימכור רק עד שתות ולא יותר.

הכוונות בשעת עטיפת הטלית

יש האומרים שכל מה שאומרים את נוסח ה'לשם יחוד' הוא משנת חסידות ואין בזה שום הלכה. וכך כותב מרן סימן ח' סעיף ח' "יכוין בהתעטפו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם". הרי לך מפורש בשולחן ערוך שבשעת עטיפה צריך לכוין שבזה זוכר את כל מצוות ה' לעשותם. לימד אותנו השו"ע שאין כוונת המצוה בציצית ככוונת שאר המצוות. למשל בקידוש אומרים שמכוין לקיים מצות קידוש בדברים כמו שכתוב בתורה וכו' ותו לא. אבל בציצית לא מספיק אם יאמר שמתכוין לקיים את המצוה גרידא, כמו שנפסק בשו"ע סימן ס' שמצוות צריכות כוונה, אלא צריך שיתכוין שבעטיפת הטלית זוכר את כל המצוות. והטעם הוא משום שכתוב בציצית 'למען תזכרו'. לומר שהתורה כותבת שזוהי המטרה של מצוות הציצית. גם במצות הסוכה כתוב למען ידעו דורותיכם וכו', ושם צריך לכוין את מה שהתורה דורשת לזכור דוקא. גם בתפילין התורה כתבה 'למען תהיה תורת ה' בפיך', ענין של ענני כבוד ויציאת מצרים, וכלשון השו"ע בסי' כ"ה סעי' ה' עיין שם. ואם אומר במצוות אלו שמתכוין לקיים את המצווה ותו לא, קיים רק חלק מצוה. והגדיל לעשות הב"ח שכותב שמי שלא כיוון כך כנ"ל בציצית, בתפילין, ובסוכה – לא יצא ידי חובתו, אבל רוב הפוסקים חולקים עליו ואומרים שבדיעבד אם לא כיוון כך, יצא ידי חובתו.

היינו שיש שני סוגי כוונות: א. בכל המצוות יכוון שהוא מקיים מצוות עשה מהתורה או מדרבנן. ב. ובשלוש מצוות אלו צריך לכוון גם את הטעם ואת הלמען כנ"ל.

נוסח ה'לשם יחוד' של ה'בן איש חי'

מרן בעל ה'בן איש חי' כותב את נוסח ה'לשם יחוד' שבמצוות ציצית, והכניס לנוסח של ה'לשם יחוד' עוד כמה דברים, ואין אלו דברים בעלמא אלא דברים חשובים יש בהם. וכך כותב שנה ראשונה בראשית הלכה א' "קדם שיברך ויתעטף יכון לקים וכו' ולכן טוב לומר בפיו קדם הברכה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה וכו' הריני מוכן ללבוש ציצית מצויצת כהלכתה כמו שציוונו ה' אלוקנו בתורתו הקדושה ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". וראה בסידור שלנו שהוספנו בשמו עוד תוספת, "והריני מכוין שציוני הקב"ה להתעטף בציצית כדי שנזכור את כל מצוותיו לעשותם שנא' "וראיתם אותו וזכרתם אל כל מצוות ה' ועשיתם אותם". כלומר, שה'בן איש חי' עוד הוסיף שלא רק שמתכוין על עצם המצוה, אלא גם מתכוין שבמצוה זו מתכוין לזכור את כל המצוות ועיין להחיד"א זצ"ל בהקדמה לפירושו על מגילת רות לימוד ב', בעניין צורך באמירת לשם יחוד, ומה הנזק הגדול אם לא אומר לשם יחוד, וכן מה התועלת הגדולה באמירתו, ולימד זכות על הנובי"ק סי' צ"ג ודחה את דבריו, עי"ש ?

להתכוין להוציא גם את הט"ק לצאת ידי חובת כל הדעות

ועוד מוסיף הבא"ח שם שאומרים שמתכונים להוציא בברכה על הטלית הגדול גם את הטלית הקטן שעליו. לשם מה צריך להוסיף את התוספת הזאת? מרן השו"ע כותב בתחילה סימן י"ח סעיף א' "לילה לאו זמן ציצית הוא". ועל כן בלילה פטור מציצית. אם אדם ישן עם ציצית, האם בבוקר כשמתחייב בציצית צריך לברך שוב על הציצית, או שמא כיון שכבר לבוש בה לא חייב?

על זה אומר מרן בסי' ח' סעי' ט"ז משם הרא"ש בתשובה "הלן בטליתו בלילה צריך לברך עליו בבוקר אף אם לא פשטו, וטוב למשמש בו בשעת ברכה". היינו מאחר ולילה לאו זמן ציצית ע"כ בבוקר בעת שהוא מתחייב ביום במצוות ציצית יברך, כי לבישת הלילה לא חשובה, והלילה הוא הפסק ועיין למש"ב שם ס"ק מ"ב שהביא חולקים ע"ז ופסק מדין סב"ל לא יברך, וכן פסק כה"ח שם ס"ק ס"א, ולמג"א שם ס"ק כ"א, ובאורך בט"ז ס"ק ט"ו. וכתב כה"ח שם משם 'שלמי ציבור' ששמע מקדמונים שמרן הב"י חזר בו בתשובותיו בדין זה ופסק שבבוקר לא יברך על הטלית שישן בה.

והמקובלים מסבירים שמה שחזר בו הוא מפני שמצאו בשם האר"י ז"ל שגם בלילה יש מצוה לישון עם ציצית. אבל אין זו הסיבה, אלא הסיבה היא שיש מי שאומר: אדם שלובש ציצית שרגיל ללובשה ביום, ולבשה בלילה חייב לשים בה ציציות, וחייב בלילה לברך 'על מצוה ציצית'. אנחנו לא נוהגים כן. סברת הרא"ש – להחמיר לחייב, אבל לא מברכין.

ועל כן הבא"ח אמר שיש מי שאומר שאדם קם בבוקר הוא מברך על ציצית קטן, ויש מ"ד שאומר שלא צריך לברך על ציצית קטן. ובכדי לצאת מכל המחלוקות, אדם שבא בבוקר לבית הכנסת יאמר ב'לשם יחוד' 'והריני מכוון לפטור בברכה זו גם טלית קטן שעלי", למרות שאת הציצית לבש לפני זמן. למשל, אדם קם ביום כיפור בבוקר מוקדם והתעטף בטליתו בלי ברכה. בנעילה נזכר שבבוקר התעטף בלי ברכה. יש מי שאומר: שיוציא את הציצית ויברך 'אשר קדשנו… להתעטף בציצית". ויש מי שאומר: שיתפוס את הציציות בידיו ויברך 'להתעטף בציצית".

אם אחרי הרבה שעות יכול לברך על הטלית שלבש בבוקר, ק"ו בן בנו של ק"ו אם אדם בא בבוקר לבית הכנסת ואומר ב'לשם יחוד' שמכוון לפטור את הטלית הקטן שעליו שיוצא ידי חובה. וחידש הבא"ח שם שבעת שמברך על טלית גדול ומכוון לפטור את טלית קטן, אין צורך למשמש בציציות של ט"ק ועיין לשו"ע שם סעי' ט"ז, ולטורי זהב שם ס"ק ט"ז.

הקונה טלית חדשה

בשו"ע סי' כ"ב כתוב שאם "קנה טלית ועשה בה ציציות מברך שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים". והוסיף הרמ"א שם: "ואם לא בירך בשעת עשייה מברך בשעת עיטוף". משמע משו"ע וכן מרמ"א שברכת שהחיינו היא בשעת גמר עשיית הציציות. אולם עיין באורך בגאון שם ס"ק א', ובמש"ב וכה"ח שם שכיום נוהגים לברך בשעת עיטוף.

לנוהגים כמו השו"ע: מברכים להתעטף ואח"כ שהחיינו. ולנוהגים כמו רמ"א: יש שתי שיטות. בבאר היטב ס"ק ב' כתב, שיברך שהחיינו בתחילה ואח"כ להתעטף כמו בברכת הפירות שמקדים שהחיינו סי' רכ"ה. ואילו במש"ב ס"ק ג' כתב שמברך להתעטף ואח"כ שהחיינו. ועיין לברכ"י שם ס"ק ב', ועיין כה"ח ס"ק ז' שהאריך בזה.

וכתב הבא"ח בראשית אות ז' שלא נהגו לברך על ט"ק שהחיינו, אבל אם קנה ט"ק יפה וחשוב ושמח בו, יברך שהחיינו עין כה"ח שם ס"ק ח'. ואם היה לו טלית גדול או קטן ונקרעו הציציות והניח בהם ציציות חדשות לא מברך שהחיינו כה"ח ס"ק ג', ומש"ב ס"ק ב'.

טלית נאה – זה אלי ואנווהו

וכתוב בפוסקים שאדם צריך לקנות טלית נאה ומשובחת משום 'זה אלי ואנווהו', ולא שישאר עם הטלית מהבר מצוה עד אחרי מאה ועשרים שנה ועיין למש"ב סי' כ"ד ס"ק ט'.

מסופר על רב אחד שכשהיה קונה חליפה חדשה היה קונה גם טלית גדול חדש, אע"פ שחליפה לובש כל היום, וטלית רק בעת התפילה, ואת הטלית היה מיעד אותה לשבת, וטלית של שבת לבש בימי החול, וטלית של החול תרם לביכנ"ס.

עשיית קשרים בציצית

מעיקר הדין עושים חמשה קשרים בציציות. היינו, שני קשרים אחד בהתחלה ואחד בסוף, ושלושה בין הכריכות בין כריכה לכריכה. וכולם שני קשרים קשר על קשר ועיין לשו"ע סי' י"א סעי' י"ד ולחונים עליו.

ויש נהגו בסוף כל חוט וחוט לעשות קשר מיניה וביה קשר אחד בקצה כדי שלא תתפזר השזירה ועיין שם ברמ"א סעי' ג', ובשו"ע סעי' י"ד אולם דעת מג"א שם ס"ק כ"ג שיש חוששין כאילו זה נקרא מוסיף על הקשרים, וע"כ כתב שאם שזור יפה אין צורך לקשור. אבל עיין כה"ח ס"ק י"ג, ובבא"ח נח אות "ד שהאר"י הקדוש נהג לקשור את החוט בקצהו ועיין למש"ב שם ס"ק י"ח שפסק כמג"א.

טלית העשויה ממשי

בענין טליתות העשויות ממשי או הדומה לו. כותב הברכ"י בסי' ט' ס"ק ב', שצריכים ציציות העשויות ממשי, וזה אי אפשר להשיג שטווי ושזור לשמה. היינו, "זריקתו ומשיכתו" כמו טוויה ושזירה וזה קשה למצוא. וע"כ בהכרח ישים בו חוטים מצמר רחלים ולא ממין אחר. היינו שלפי הדין בטלית צמר שמים ציציות רק מצמר. בטלית של שאר המינים אפשר לשים משאר המינים, היינו מאותו מין שבו ארוג הבגד, ואפשר לשים בו גם ציציות העשויים מצמר רחלים. ועין לשו"ע סי' ט' סעי' ב', ג', ולרמב"ם פ"ג הלכה ו', וכתב הב"ח שם באורך והביא סברת מהר"מ מרוטנבורג ולמסקנה כתב שאין לברך רק על טלית מצמר רחלים וחוטים מצמר רחלים. ועל טליתות אחרים אפילו שרוצה לשים בהם ציציות מחוט ממינם לא יברך עליהם. והביאו המג"א ס"ק ג', והביא סברת תרוה"ד שלא נהגו כן. ועיין למש"ב שם ס"ק ו' שהביא דברי הב"ח וכתב שלא נוהגים כמוהו, וכ"כ כה"ח ס"ק ה', וס"ק ז'.

ויש עוד בעיה ששמים אותו על הצואר ומשתלשל על החזה, וארבע כנפות הם לפניו, טועים הם עיין לכה"ח סי' ח' ס"ק ט', ולמש"ב שם ס"ק ג'.

כסות יום וכסות לילה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש

לדעת הרמב"ם: הזמן הוא הקובע, אדם שלוקח טלית של צמר בבוקר ולובש אותה ביום מברך עליה, מאחר וזה יום, אותה טלית אם לובש בלילה הוא פטור. הזמן שאתה לובש הוא הקובע ולא משנה למה מיועד הבגד, היינו אפי' בגד המיועד ללילה אם לבשו ביום חייב.

לדעת הרא"ש: תלוי מה אתה לובש. אם הבגד מיוחד ליום ולא ללילה או להיפך הדין כדעת הרמב"ם, אבל בגד שנוהגים ללובשו גם ביום וגם בלילה חייב בציצית בלילה. או בגד של יום שלבשו בלילה חייב בציצית.

ובשו"ע סי' י"ח סעי' א' : "לילה לאו זמן תפילין הוא דאמעיט מוראיתם אותו. להרמב"ם כל מה שלובש בלילה פטור, אפי' הוא מיוחד ליום. ומה שלובש ביום חייב אפי' מיוחד ללילה. ולהרא"ש: כסות המיוחד ללילה פטור אפי' לובשו ביום, וכסות המיוחד ליום ולילה חייב אפי' לובשו בלילה". והוסיף הרמ"א: "וספק ברכות להקל, ע"כ אין לברך עליו אלא כשלובש ביום והוא מיוחד גם כן ליום".

וכתב הבא"ח מאחר ויש מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש "ומרן ז"ל לא גילה דעתו וכו' לכן צריכים להחמיר באיסור תורה כחומרות שתי הסברות וכו' אבל לענין הברכה כיון דספק ברכות להקל לא יברך אלא אם לובש ביום כסות המיוחד ליום או כשלובש ביום כסות המיוחד ליום ולילה". וכן פסקו הכה"ח ומש"ב שם.

ואולם כתב כה"ח ס"ק ט' ותמה על הבא"ח שכתב שהשו"ע לא גילה דעתו, הרי בב"י כן כתב בפירוש שפוסקים כדעת הרמב"ם. נכון שכך כתב הב"י אבל הבא"ח כותב שמרן בשו"ע לא גילה דעתו. וכידוע יש מחלוקת אם כתוב בב"י ולא כתוב בשו"ע כיצד פוסקים.

כתוב בשו"ע בסי' יח' סעי' ב': "סדינים אע"פ שאדם ישן בהם בבוקר אין מטילין בהם ציצית". כולם מקשים הרי מאחר ואנו פוסקים לחומרא כשתי הסברות של הרמב"ם והרא"ש, א"כ לדעת הרמב"ם היינו צריכים לפסוק בסדינים מאחר והוא מתכסה בהם או שוכב עליהם ביום הרי אע"פ שהם כסות לילה חייבים בציצית, ומדוע פסק השו"ע שסדינים פטורים ובפרט שבב"י כתב שפוסקים כמו הרמב"ם ?

עין למג"א ס"ק ג', ועיין למש"ב ס"ק ח', ולכה"ח ס"' י"ז, ולהגר"א ס"ק ד', ולבא"ח פרשת לך – לך י"ז, שיש כאן ספק נוסף, כשהתורה אומרת "על ארבע כנפות כסותך" מה פירוש כסות? האם הכוונה בגד שלובשים אותו, או כל בגד שמשתמשים בו כמו סדין הפרוס על המיטה, ומכסה שאדם משתמש בו.

עיין בפוסקים הנ"ל שמביאים את המרדכי משם הסיפרי שכסות פירושו: בגד לבוש ולא סדין. ולעומת זה משמע מתוס' מנחות דף מ' ע"ב ד"ה תכלת בסופו בעמוד מ"א, שאע"פ שכתוב במסכת יומא ס"ט ע"א שהכהנים היו מניחים את בגדיהם שהיו מכלאים תחת הראש בלילה שזה לא זמן עבודה לא מתחת לראש אלא כנגד. והתוס' מחלקים בין איסור כלאים לחיוב ציצית.

וז"ל: אבל גבי ציצית אין לחלק בין הצעה ללבישה, הרי שיש מחלוקת בין המרדכי משם הספרי לתוס'. לדעת התוס: חייב גם בסדין. ולדעת המרדכי: רק בגד שלובש ולא סדין. וכתבו הפוסקים הנ"ל שטוב להחמיר מי שיש לו סדין העשוי מצמר רחלים או מכסה מצמר ממש יחמיר ויעשה בקצה הסדין או המכסה קרן עגולה היינו שיעגל ע"י מספריים ויחתוך לעיגול ולא בתפירה, עי"ש.

ציצית היא בחינת "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", ואנו זקוקים היום לרחמי שמים ויה"ר שנזכה לקיים מצוות ציצית עם תכלת בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.