שנה מעוברת בהלכה ובאגדה

תקציר

•   מתי שנה נקבעת כשנה מעוברת ועל פי מה קובעים אם החודש מלא או חסר.  מעלת הלוח העברי לעומת הלוחות של אומות העולם. הלוח הנוצרי שנבנה בצורה מוטעית שאותו קלקול וטעות נמשכת עד היום. הנוצרים, בכדי שיקבלו את דעתם שילבו הרבה ימים של אידם (חגם) שדומים לחגים של העם היהודי.

•   בזמן חז"ל היו מקדשים את החודש לפי הראיה של מולד הלבנה. היו הרבה שניסו לשנות את לוח השנה כדי שזמני החגים יהיו על פי שיטתם. לכן הקפידו מאוד על אותם אלה שהיו מקבלים מהם עדות על קידוש החודש. עיבור השנה הוא רק בחודש אדר. את חג הפורים חוגגים בחודש אדר השני. אמנם ישנם דברים שינהגו באדר הראשון. בשיעור ישנה הרחבה על דינים שונים שמשתנים בין אדר ראשון לאדר שני (נדרים, שטרות וכו')

•   דיני האזכרות שחלים בשנה מעוברת – האם נוהגים באדר ראשון או באדר שני, והאם יש הבדל בין השנה הראשונה לשאר השנים – נער בר מצווה , שהתאריך שבו נכנס למצוות הוא בחודש אדר. האם החיוב שלו בקיום המצוות הוא באדר ראשון או באדר שני. והאם יש הבדל בין מי שנולד באדר ראשון למי שנולד באדר שני. 

שיעור מלא

שנה מעוברת

מתי עושים שנה מעוברת?

כתב הרמב"ם (קדוש החדש א, א): "חדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר "עולת חדש בחדשו" ונאמר "החדש הזה לכם ראש חדשים". כך אמרו חכמים: "הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו: "כזה ראה וקדש". והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה שנאמר "שמור את חדש האביב". ולכן אנו משתדלים שניסן יהיה באביב, ושבועות בזמן קציר שנאמר "מהחל חרמש בקמה" וסוכות בזמן האסיף וכו'. וכל זה אי אפשר לעשות אם מחשבים על פי מולד הלבנה בלבד כי העונות מתחלפות לפי מהלך החמה, על כן מעברים לפעמים את השנים שתהיה השנה מתאימה גם על פי מהלך החמה.

מתי חודש מלא ומתי חסר?

כדי לידע את סוד העיבור לימדו חכמינו ז"ל שכל סיבוב של הלבנה סביב כדור הארץ הוא עשרים ותשע וחצי יום ועוד 3/4 שעה בערך (ובדיוק 793/1080 חלקי שעה – תשצ"ג חלקי תתר"ף). זאת אומרת שבין מולד לבנה אחד לזה שאחריו יש 29 וחצי יום ועוד 3/4 שעה בערך. ומכיון שאי אפשר לקבוע חודש באמצע היום, קבעו חודשים של שלושים יום (חודש מלא) ושל עשרים ותשע יום (חודש חסר).

אם חודש לבנה היה עשרים ותשע וחצי יום בדיוק היה סדר קבוע לחודשים אחד מלא ואחד חסר. ומכיון שיש עוד 3/4 שעה כל חודש, (וגם בגלל שאנו דוחים שראש שנה לא יחול בימים אד"ו) אין החודשים הולכים פעם מלא ופעם חסר באופן קבוע אלא כך סדרם: תמיד מלאים – ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט, ואם שנה מעוברת גם אדר א'. תמיד חסרים – אייר, תמוז, אלול, טבת, ואדר הסמוך לניסן (גם בשנה רגילה וגם במעוברת). החודשים חשוון כסלו משתנים; בשנה "כסדרה" – אחד חסר ואחד מלא. בשנה "חסרה" – שניהם חסרים. בשנה "שלמה" – שניהם מלאים. (שלמה – תשס תשסג תשסד תשסז תשע תשעא. כסדרה – תשסב תשסו תשסט. חסרה – תשסא תשסה תשסח).

מתי שנה מעוברת ומתי רגילה?

תקופות השנה, האביב, החורף הקיץ והסתו נקבעים על פי מהלך השמש. כדי לקבוע את ניסן באביב צריך להתחשב במהלך השמש. וזהו ציווי התורה "שמור את חודש האביב". שמור את ניסן שיהיה תמיד באביב. וכיצד עושים שמירה זו? מתאימים את תאריך ניסן גם לפי מהלך השמש.

שנת חמה – סיבוב של הארץ סביב השמש הוא 365 יום וחצי. שנת לבנה היא 354 ורבע יום (29 וחצי יום ו3/4 שעה כפול 12 חודש). אנו מתחילים כל חודש עם מולד הלבנה, ולכן בכל שנה רגילה של שנים עשר חודש אנו מאחרים את שנת החמה 11 ורבע יום בערך (365-354=11). אם לא נשלים חסרון זה עלול חודש ניסן לסגת לתוך החורף בכל שנה 11 יום והתורה ציוותה שמור את חודש ניסן שיהיה באביב! (עיין רמב"ם קידוש החודש פ"ט ה"א ב שנת חמה מדויקת).

לכן חז"ל מעברים מידי פעם את השנה. דהיינו מוסיפים חודש כל שלוש שנים בערך. וכיון שההפרש בשלוש שנים הוא 33 יום ולא 30 יום, הסדר הוא כדלקמן: בכל מחזור של 19 שנה מוסיפים שבע שנים מעוברות – גוח אדזט (במחזור מספר שד304- המתחיל בתשנח יהיו השנים ג' ו' ח' יא' יד' יז' יט' – מעוברות. והם השנה השלישית – תשס, השישית – תשסג, תשסה, תשסח, תשעא, תשעד, תשעו).

הלוח העברי לעומת לוחות העמים

חכמינו אמרו שעוד בהיותו במצרים בזמן ציווי "החודש הזה לכם ראש חודשים" הראה לו הקב"ה את הלבנה ואמר לו: "כזה ראה וקדש". הוא לימד אותו את סודות קידוש החודש, משה לימד את הסודות לחכמי ישראל והם שמרו עליהם מכל משמר. החישוב כיום נעשה בימי רבי יהודה נשיאה ובימי הלל השני כשפסקו לקדש חודשים ולעבר שנים בישראל על פי הראיה. בזמן זה חישבו חכמי ישראל את לוח השנה במדויק לדורי דורות עד ביאת המשיח עלפי הכללים שמסר להם משה רבינו מדור לדור. ופלא נפלא הוא שחשבונם הוא מדיוק שבמדויקים, הם חישבו בלי "מחשבי על" את הסיבוב הממוצע!! של הלבנה ואת הסיבוב הממוצע!! של החמה בדיוק של אלפיות שניה, באופן שכל התנודות המסובכות של כדור הארץ מחושבות בו עד הפרט האחרון. כל השינויים במהירות כדור הארץ מחושבות לפרטי פרטים. דבר זה הוא מופלא ביותר בפני עצמו ומודגש יותר כשמשווים אותו ללוח המוסלמי של היום שהולך על פי הלבנה בלבד וחודשיהם מתחילים עם מולד הלבנה אך אינם מתאימים לעונות השנה ולכן חודש הראמדן שלהם חל פעם בקיץ ופעם בחורף ללא קביעות.

הלוח הנוצרי נקבע על ידי חכמי אומות העולם בצורה מוטעה והכריחו חכמי ישראל לעזור להם ותוקן מספר פעמים כשראו שהלוח שקבעו אינו מתאים לעונות השנה. פעם הוסיפו והחסירו בו 11 יום בגלל טעות מצטברת (איזה בושה!!) ועדין יודעים שאינו מדויק. וכל זה בגלל שכל חכמי האומות לא הצליחו לעמוד בחישובים מסובכים אלו עד שנכשלו בהם. גם אחרי התיקון הצליחו להעמיד את הלוח הנוצרי רק לפי מהלך החמה. אין בחודשי הנוצרים חישוב לפי מולד הלבנה ואין לחודשיהם קשר עם מולד הלבנה כלל כיון שלא הצליחו להתאימו לשניהם גם יחד. על זה נאמר בגמרא (שבת עה, א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות – שנאמר (דברים ד) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? – הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". (בלוח זה יש גם גאווה של אנשים. בד"כ יש להם חודש מלא וחודש חסר כסדר חוץ מחודש פברואר שמכיל בד"כ 28 יום (חוץ מפעם בארבע שנים, ופעם באלף שנה מדלגים על דילוג זה). דבר זה נגרם בגלל קיסר יוליאנוס שרצה שהחודש שנקרא על שמו – יולי יהיה תמיד מלא).

בלוח שלהם נקבעים ימי אידם לפי לוח השמש אבל "חג הפסחא" שלהם נקבע על פי הלוח העברי בהתאם למולד הלבנה ולחג הפסח שלנו כדי שיוכלו להציק ליהודים כידוע בכל שנות הגלות. שידעו את ימי השמחה שלנו והיה רע בעיניהם שיש לנו ימים טובים וטוענים שאז נהרג משיחם וכו' והעלילו עלינו עלילות דם בחודש ניסן בד"כ וגם בדמשק העלילו באדר והדברים ארוכים. גם כעת רוצה לבא ראש הכנסיה שלהם לבוא דוקא ביום שבת להרבות חילול שבת ולהפגין זלזול בקדשי ישראל. היה יותר טוב שיכבד את המקום שמתארח בו ויבוא ביום חול, כמו הכלל "אחית לקרתא – אזיל בנימוסי" (הבא לעיר – יתנהג לפי מנהג העיר). ויותר טוב שלא יבוא כלל משיבוא ויגרום חילול שבת בארץ ישראל.

התורה אמרה "מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה". אם הלבנה לוקה יחתו המוסלמים הסופרים ללבנה ואנו שלא תלויים בה לא נחשוש כי אנו מונים גם לחמה. אם החמה לוקה שיפחדו הנוצרים הסופרים לחמה. אנו לא נפחד כי אנו לא תלויים בה בלבד שאנו סופרים גם ללבנה. ולכן "אל תחתו". אל תפחדו!.

עיבור השנה בזמן חז"ל

בזמן שביה"ק היה קיים היו מקדשין את החודש על פי ראית מולד הלבנה ועל פי חישובי הנוחות של עם ישראל (ועד אביי ורבא סוף חכמי הגמרא המשיכו לקדש על פי הראיה בארץ ישראל עיין עיין רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה, הלכה ג). כמו כן היו מעברים את השנה בחישוב של בית דין מיוחד לענין זה וכך כותב הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות" וכן עושים הם בענין עבור החודש שבודקים בפועל אם הגיע האביב וכד' והיו מחשבים עוד חישובים ארוכים המוזכרים ברמב"ם שם (פרק ד) ו"על שלשה סימנין מעברין את השנה, על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן".

עיבור שנה זה היה נעשה בבחינה מדוקדקת והיו נזהרים שלא ישתרבבו שום שיקולים זרים בענין "אין מושיבין לעיבור השנה לא מלך ולא כהן גדול. מלך – מפני חיילותיו ומלחמותיו, שמא דעתו נוטה בשבילן לעבר או שלא לעבר. וכהן גדול – מפני הצנה. שמא לא תהיה דעתו נוטה לעבר כדי שלא יבא תשרי בימי הקור והוא טובל ביום הכפורים חמש טבילות".

"כשמעברין בית דין את השנה כותבין אגרות לכל המקומות הרחוקים ומודיעים אותן שעיברוה, ומפני מה עיברוה. ועל לשון הנשיא נכתבות, ואומר להן: "יודע לכם שהסכמתי אני וחברי והוספנו על שנה זו כך וכך".

אין מעברים אלא אדר בלבד

כתוב בגמרא: "תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים – והודו לו, כיתת נחש הנחשת – והודו לו, גנז ספר רפואות – והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור – ולא הודו לו, סתם מי גיחון העליון – ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן – ולא הודו לו (פסחים נו, א). והסבירה הגמרא (ברכות י, ב). שעיבר את חודש אדר בשלושים בו בזמן שראוי להיות ניסן, ולכן לא הודו לו. כי אין מעברים ניסן בניסן.

האם פורים באדר ראשון או באדר שני?

בגמרא מגילה (ו, ב) יש מחלוקת מתי חוגגים פורים בשנה מעוברת?

רבי אליעזר ברבי יוסי אמר באדר ראשון. רבי שמעון בן גמליאל אמר באדר שני כמו שנוהגים היום. ומסבירה הגמרא: "בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי – מסתבר טעמא, ד"אין מעבירין על המצות", אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? – אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל "מסמך גאולה לגאולה עדיף".

טעם רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר שאם באה מצוה לידך – אל תחמיצנה. ולכן נוהג פורים באדר ראשון. וטעם רשב"ג הוא כי פורים צריך להיות סמוך לפסח כדי לסמוך גאולת מרדכי אסתר לגאולה השלמה שתהיה בניסן.

בשנה מעוברת שבה שני אדרים יש מצוות שמחה גם באדר ראשון. "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים" (מגילה ו, א) ויש פורים קטן גם באדר ראשון שלא אומרים בו תחנון, ביום יד וטו באדר ראשון, וגם מצוות השמחה קטנה במעט. וכתב גאון עוזנו ותפארתינו הבא"ח בספרו "אדרת אליהו" (משפטים) שניתן לדייק בדברי הגמרא שאמרה "משנכנס אדר מרבים בשמחה" ולא אמרה "באדר" משמע שהחל ממולד חודש אדר מרבים בשמחה אע"פ שלא ראש חודש. אם כן רשאים אנו לשמוח גם באדר ראשון.

בשנה מעוברת מהו חודש "אדר"?

כשאדם אמר אשלם לך את חובי בחודש אדר ולא אמר איזה אדר והיתה שנה מעוברת. המלוה אומר אדר ראשון והלוה אומר אדר שני. עם מי הדין? כשאדם כותב בשטר או בהתחייבות או אומר בנדר "חודש אדר" האם כוונתו לאדר ראשון או לאדר שני? לשאלה זו הרבה משמעויות הלכתיות וממוניות שחלקם יפורטו לקמן.

ממה שנפסקה הלכה כמו רשב"ג שפורים הוא באדר שני אין הוכחה מהו סתם "אדר", כיון שרק בענין פורים יש סיבה מיוחדת לעשותו באדר שני כדי לסומכו לגאולה, כפי שאומרת הגמרא (שם). כמו כן מתוך שכתבה המשנה "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים" משמע שרק זה ההבדל בין אדר א' לאדר ב' (הגר"א תקס"ח ס"ק ט"ז ולכן פסק פעמים יארצייט כדלקמן).

לעצם השאלה הרי זו מחלוקת תנאים כפי שמובא במשנה (נדרים דף סג, א) ""קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה – אסור בה ובעיבורה; עד ראש אדר – עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר – עד סוף אדר הראשון". ובלשון המשנה זו יש שני גירסאות, יש הגורסים כדלעיל ויש הגורסים במשנה "עד ראש אדר שני" וזו סיבת המחלוקת דלהלן (רמב"ם ואחרים). ובבריתא שם: "תניא: אדר הראשון – כותב 'אדר הראשון'. אדר שני – כותב 'אדר' סתם, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אדר הראשון – כותב סתם, אדר שני – כותב 'שני' (תיניין)". לרבי מאיר סתם "אדר" הוא אדר שני. לרבי יהודה סתם "אדר" הוא אדר ראשון.

הרמב"ם פסק כרבי מאיר. וכך הוא כותב (נדרים פרק י, הלכה ו): אם אדם נדר "שאני שותה יין עד ראש אדר – אם היתה שנה מעוברת ולא ידע שהיא מעוברת כשנדר – אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר ראשון. ואם נדר עד סוף אדר – הרי זה אסור עד סוף אדר שני, ואם ידע שהשנה מעוברת ונדר עד ראש אדר – אסור עד ראש אדר שני".

והשיג הראב"ד ש"הגרסאות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר שני ראשון ובנוסחה ירושלמית מצאתי 'אדר הראשון', וזו הנוסחא ערבה עלי כי איני יודע מה בין 'ראש אדר' ל'סוף אדר' מעתה אי לא ידע דמיעבר 'ראש אדר' ו'סוף אדר' דראשון קאמר לדברי הכל. ואי ידע דמיעבר הא קיי"ל כר' יהודה דאמר סתם הראשון קאמר בין 'ראש אדר' בין 'סוף אדר'". (ועיי"ש רדב"ז וכס"מ שמסבירים כי הרמב"ם פסק כרבי מאיר שסתם אדר הוא אדר ב' כיון שמהלך הגמרא כדעת רבי מאיר, גם גירסתו במשנה הייתה אחרת. ועיין לח"מ שם).

בגלל שאלה זו כתב השו"ע ביורה דעה (סימן רכ, סעיף ח) בענין מי שנדר לא לאכול אוכל מסוים וכד': "אמר: עד ר"ח אדר – (אסור לאכול) עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר – (אסור לאכול) עד סוף אדר שני. ולהרמב"ם, אם ידע שהשנה מעוברת ואמר: עד ר"ח אדר – אסור (לאכול) עד ראש חדש אדר שני". משמע מדבריו של השו"ע שהוא מסופק כמו מי הלכה. ולכן פסק כמו רבי יהודה שסתם אדר הוא אדר ראשון, והביא גם את דעת הרמב"ם שפסק כרבי מאיר שסתם אדר הוא אדר שני. (ועיי"ש בש"ך שהאריך להביא ראיה ממקומות אחרים שפסק השו"ע כרבי יהודה ולא הביא את דברי הרמב"ם. חו"מ מ"ג כ"ח. טור או"ח תכ"ח. אה"ע קכ"ו ז', או"ח תקס"ח, או"ח נ"ה).

בנדרים

ראינו שהשו"ע הסתפק כמי הלכה באדר סתם שאמר "אינו שותה יין עד ראש חודש אדר". אבל מי שנדר לא לשתות יין "שנה" כגון שאמר "קונם יין שאיני טועם יין שנה" אם נתעברה השנה – אסור בה ובעיבורה. ולכן אם נדר כן בר"ח חודש טבת בשנה מעוברת אסור לשתות יין עד ר"ח טבת של השנה הבאה אע"פ שיש בנתיים שלש עשרה חודשים. כל השאלה היא אם אמר "קונם יין שאיני טועם עד ראש אדר" – האם אסור עד ראש אדר הראשון או ראש אדר שני. ומספק צריך להחמיר. (ועיין ש"ך שם ס"ק י"ז שבדאורייתא יש להחמיר בשניהם ועיין לקמן בדברי הגר"א או"ח תקס"ח).

בשכירות קרקע או אדם

ומכאן לענין ממונות מה יהיה הדין באחד ששכר דירה בתשלום לשנה ולא פירש אם מדובר בשנה מעוברת או לא. אם קבע לדוגמא מחיר "דינר לחודש" ברור שאין זה משנה אם נתעברה שנה או לא. וכן אם קבע "שתים עשרה דינרים לשנה" ולא פירש והתעברה שנה לא ישלם בשנה זו שלושה עשר דינרים. השאלה היא במקרה של ספק. בגמרא (בבא בתרא קה, א) מובא: "מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו ב"שנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש" ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור!" אבל לא כך נפסקה הלכה כיון שאנו אומרים "המוציא מחבירו עליו הראיה" ולכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שי"ב סעיף ט"ו): "המשכיר בית לשנה בסכום ידוע ונתעברה השנה – נתעברה לשוכר (ולא יוסיף על החודש הנוסף). השכיר לחדשים – נתעברה למשכיר (ויוסיף השוכר שכירות על החודש הנוסף). הזכיר לו חדשים ושנה, בין שאמר לו: "דינר לחדש, שנים עשר דינר בשנה" בין שאמר לו: "שנים עשר דינר לשנה, דינר בכל חדש", הרי חדש העיבור של משכיר. שהקרקע בחזקת בעליה".

והעיר הרמ"א שכל זה דוקא בקרקע שבחזקת בעליה עומדת אבל בשכר פועלים הדין שונה "אבל מי ששכר מלמד לבנו ואמר ליה שני לשונות כאלו, והמלמד למד עמו חדש העיבור, אין צריך לשלם לו חדש העיבור (תשובת רשב"א סימן תרמה).

תאריך בשטרות

ובשטרות הדין יותר מורכב כיון שהמתחייב בשטר חוב וכד' נכסיו משועבדים לבעל חובו. ולכן הלוקח הלואה מחברו בשטר בר"ח אדר, מאותו יום נכסי הלוה משועבדים למלוה עד פרעון החוב. ואם הלוה יקח הלואה נוספת אחר כך, הנכסים לא ישתעבדו לשני כיון שהם כבר משועבדים לראשון, השני יקח רק מה שישאיר ראשון. לפי זה חשוב מאוד לדעת את הזמן האמיתי של השטרות שלא ינצלו את השטרות להפקיע שיעבוד ממי שזכאי לו.

לפי זה "שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת, אחד כתוב בו: אדר סתם, ואחד כתוב בו: אדר שני, ואין ללוה נכסים כנגד שניהם – נותנים למי שכתוב בו אדר סתם. (כי הוא ראשון לשיעבוד) ואם בשניהם נכתב אדר סתם, הוי כמו שכתוב בשניהם אדר ראשון, ונותנים למי שזמנו קודם במספר ימי החדש". (שולחן ערוך חושן משפט סימן מ"ג סעיף כ"ח ומכאן משמע שפוסק כמו רבי יהודה שסתם אדר הוא אדר ראשון).

וכתב ברמ"א (אורח חיים סימן תכז סעיף א): "כשמעברין השנה כותבין באדר ראשון: אדר, סתם, ובשני: אדר השני".

אזכרות

כמה זמן אומרים קדיש?

יש חשיבות גדולה לומר קדיש על נפטר שהוא מעלה את הנפטר ממדרגה למדרגה וגם מצילו מדינה של גיהנום.

כתב ברמ"א (יורה דעה סימן שעו, סעיף ד): "נמצא במדרשות לומר קדיש על אב, על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם, וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם, …ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים, כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים, כי משפט רשע י"ב חדש". ואם יאמר קדיש י"ב חודש יראו מעשיו שאביו רשע גמור שהיה צריך להיות נדון י"ב חודש בגיהנום והוא מצילו מדין זה והוי בזיון. (וכתב גשר החיים עמוד שכז שאין לומר קדיש יתום בחודש י"ב אפילו לא יום אחד ולא להתפלל כשליח ציבור בחודש זה. והזכיר גם מנהג הכנה"ג דלקמן).

לפי רבינו האר"י ז"ל יש ליתום לומר "קדיש בתרא" שהוא "קדיש יתום" כל השנה גם בשבת ויו"ט ור"ח, שאין גיהנום פועל בהם, כי אין הטעם לאומרו כדי להציל הנפש מגהינם בלבד אלא מלבד זה מועיל גם כן להעלות הנפש מדרגה אחר מדרגה, ואם כן זה מועיל גם בשבתות ויו"ט. וז"ל האר"י ז"ל: "אין הטעם כפי מה שחושבין המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גיהנם לבד, כי הנה יש תועלת א' והיא להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה" וכתב מהרח"ו "ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אומר קדיש זה בתרא בכל שנה ושנה ביום שנפטר אביו, בג' תפלות היום ע"כ". (עיין שלמי ציבור דף ק"ץ ע"ב).

הרב החבי"ב ז"ל בכנה"ג (יו"ד סי' ת"ג בסוף הגהב"י) כתב "אמר המאסף ואני הנהגתי לומר קדיש ותפלה כל י"ב חודש חסר שבוע א' דכיון דהטעם הוא משום ד"משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש" כל שחסר יום א' מן י"ב חודש – סגי. עכ"ל". וכן כתב רבינו חיד"א ז"ל (בשיו"ב סי' שע"ו וסק"ח כ). וז"ל: "לפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל ג"כ להעלות נשמתו, נראה שיאמר קדיש כל י"ב חודש אלא מפני ההמון פחות שבוע אחרון, כיון דחשו שלא יאמרו "משפט רשעים י"ב חודש", כל שמחסר מן י"ב חודש – סגי. עכ"ל.

וכתב ברב פעלים (חלק ג-יו"ד סימן לב) "ודאי סוף הי"ב יותר ראוי ונכון לעשות דבר לתועלת הנפטר כדי להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה, על כן יפסיקו לומר קדיש בשבוע האחרון של י"א חודש, או שלא לומר קדיש רק בשבוע ראשון של י"ב חודש וכן מנהג בגדאד אבל לא להחסיר את השבוע האחרון של חודש י"ב. וסוף י"א חודש קורין אותו "שנת החסירה" ומחלקים בו מאכל ומעות למנוחת הנפטר כאלו היום נגמר תיקונו ומשפטו ואינו מהרשעים שנידונין י"ב חודש שלמים". וכך כתב בבא"ח ויחי יד.

ולמעשה נהגו הספרדים לומר קדיש שנה שלמה חוץ מהשבוע האחרון של השנה או חוץ מהשבוע הראשון של חודש שנים עשר, וכך עדיף לנהוג (ר"פ שם).

מי שאביו רשע האם יאמר י"ב חודש קדיש? כיון שכל החשש הוא שלא יעשה אביו כאילו הוא מ"רשעי ישראל" והרי הוא באמת כזה? גם בזה נהגו לומר קדיש כל השנה מטעם האר"י ז"ל שהקדיש הוא גם להעלות הנפטר וגם לתיקון נשמתו.

קדיש בשנה מעוברת

מי של"ע נפטרו אביו או אימו בשנה סמוכה למעוברת הריהו באבל י"ב חודשים ולא שנה, וסופרים י"ב חודש לחיוב קדיש. (עיי"ש ברמ"א שם ובר"פ ח"ד מא). ולכן אם נפטר בד' שבט בשנה מעוברת ינהגו אבלות רק י"ב חודש עד ד' טבת בשנה הבאה. וכן אם נפטר בא' אב בשנה פשוטה שאחריה שנה מעוברת – ינהגו אבלות י"ב חודש עד א' תמוז בשנה המעוברת.

אזכרה ויארצייט בשנה מעוברת

מי של"ע מת אביו או אימו – נהגו שמתענה ביום השנה של פטירתם. כמו כן נהגו לעשות אזכרה ביום זה ללמוד לעילוי נשמתם לעלות לקבר ועוד. השאלה היא באיזה יום יעשו דברים אלו?

אם נפטר באדר רגיל מתי האזכרה?

כתב בבשולחן ערוך שאזכרה בשנה מעוברת באדר שני (אורח חיים סימן תקסח סעיף ז): "כשאירע יום שמת אביו או אמו ב"אדר" והשנה מעוברת – יתענה באדר ב'". וגם אזכרה יעשו בשנה מעוברת באדר השני. והסבירו הגאון והמג"א בדעת שו"ע כיון שפוסק השו"ע כדעת רבי מאיר וסתם אדר הוא השני. (הקשה הגר"א על השו"ע שהוא לכאורה סותר את עצמו. שבהלכות תענית פסק כרבי מאיר? ובחו"מ סימן מ"ג בהלכות שטרות לא חילק ופסק כרבי יהודה. ובנדרים הביא את שתי הדעות והאריך להסביר דבריו. ויש לתרץ בעיקר הדין דעתו כרבי מאיר. אך בנדרים הקובע היא כוונתו של האדם ויכול הדין להשתנות והכלל הוא "הלך אחר לשון בני אדם" לכן בזה יש מחלוקת, ונשאר בספק. ובשטרות גטין וכתובות מדקדקים בזה לכתוב איזה אדר? ראשון או שני, כדי לא להכנס למחלוקת).

וכתב ברב פעלים למעשה (ח"ד או"ח מ"א) אם לדוגמא נפטר אדם בב' טבת בשנה מעוברת ונוהגים לעשות "לימוד" בחודש י"א – יעשו לימוד זה בב' חשוון שלאחריה. והעולים בי"א – יעלו ביום זה. ואחרי יום זה יפסיקו אמירת קדיש לשבוע וימשיכו עד סוף י"ב. סוף י"ב הוא בב' כסלו ומי שנוהג לצום בי"ב – יצום ביום זה. והנוהגים לעלות לקבר בי"ב יעלו ביום זה. והעושים לימוד בי"ב – יעשו ביום זה. ואחרי יום זה מותרים בשמחות וכד'. וטוב שגם בב' טבת יעשו אזכרה כמו בכל שנת מיתת אביו ואמו שאזכרת השנה שלהם הקבועה תהיה בב' טבת, וכן יום הצום הקבוע. ואם לא יכול – די בכך שיאמר קדיש בשבוע שלפני ב' טבת.

וברמ"א כתב: "ויש אומרים דיתענה בראשון, …וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם". הרמ"א פסק כרבי יהודה ולפי דעתו סתם אדר הוא אדר ראשון. אעפ"כ כתב רמ"א כתב: "ויש מחמירים להתענות בשניהם" ועיין מג"א שדעתו להחמיר אולם והסביר הגאון "כן הוא עיקר מדינא" להתענות בשניהם. ואע"פ שצום יארצייט הוא מנהג טוב ולא חיוב מהדין. וחומרה זו אינה חובה אלא חומרה כיון שזה מנהג. ואעפ"כ דעת הגר"א לצום בשני האדרים מתוך מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה. ולדעת המג"א שם אבל מי שנדר לצום ביום שמת אביו – חייב לצום יומים, כיון שזה כבר ספק דאורייתא.

נפטר באדר שני ואזכרה בשנה מעוברת

כתב הרמ"א: "אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני – דאז נוהגים להתענות בשני" ולכן במקרה זה לפי כולם יעשו יארצייט רק באדר שני.

למעשה:

א. מי שנפטר בשנה פשוטה באדר – לדעת מרן יום השנה יהיה באדר שני. ולדעת רמ"א יהיה יום השנה באדר ראשון. וכן נוהגים וטוב להחמיר בשני אדרים. ולדעת הגאון כך הדין לא חומרה בלבד.

ב. מי שנפטר באדר ראשון – תמיד אזכרה באדר ראשון. או באדר רגיל בשנה רגילה.

ג. מי שנפטר באדר שני – תמיד אזכרה באדר שני. או באדר רגיל בשנה רגילה.

בר מצוה

מתי מניחים תפילין?

כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן לז, סעיף ג): "קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם. חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו". וכמובן גם מברך עליהם רק צריך להזהר שלא יטעו בו לצרפו למנין ואם יש תשעה חוץ ממנו צריך להודיע לחזן שאינו בר מצוה. ויכול להניח תפילין בן 12 או בן 11 ואפילו פחות אם יכול לשמור תפילין בטהרה.

כתב הרמ"א "ויש אומרים דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד. וכן נהגו, ואין לשנות". ולכן לאשכנזים יניח תפילן בן י"ג או מעט פחות, זמן שיכול ללמוד להניחם בצורה נכונה כשיגיע למצוות.

מתי מצטרף למנין?

כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן נה סעיף ט): "לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד, ושנת העיבור בת י"ג חדש". ולפי זה לצרף למנין צריך שנדע על פי בדיקת רופא או חתימת זקן וכד' שהוא כבר גדול. (וכ"כ בסעיף ה') אפילו בן יג שנה ויום אחד אפ לא הביא שערות לא מצטרף למנין.

לדעת הרמ"א סומכים על חזקה. וכך כתב במשנה ברורה שם "ואמנם קי"ל כיון שהגיעו לכלל שנים – חזקה שהביאו ב' שערות, ,, ודיינין ליה כספק ולכן אזלינן תמיד לחומרא בכל דבר שהוא מדאורייתא ובדרבנן לקולא".

למעשה נוהגים לסמוך על חזקה כדעת הרמ"א חוץ מקריאת פרשת זכור ושאר דברים שהם מדאוריתא, ויקרא בתורה רק מי שהוא גדול ודאי. (עיין כה"ח שם וסימן ט"ל אות ב).

מאוחר שמקדים את הנולד לפניו

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן נה סעיף י) מביא דוגמא לילד שנולד יותר מאוחר שמקדים בבר מצוה את זה שנולד לפניו: "אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני בא' בו, ושנת י"ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו בא' באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג". במילים אחרות זה שנולד מאוחר יותר בא' אדר ב' – יהיה בר מצוה י"ג שנה אחר כך בא' אדר. וזה שנולד יותר מוקדם מחבירו בכט אדר ראשון באותה שנה – יהיה בר מצוה אחרי יג שנה יותר מאוחר מחברו.

בר מצוה לנולד באדר

וכתב רמ"א "ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני". ואע"פ שהרמ"א פסק כרבי יהודה שסתם אדר הוא אדר ראשון – כאן פוסק כרבי מאיר שסתם אדר הוא באדר שני (עיין לגר"א תקס"ח באורך וביו"ד סימן ר"כ).

מהר"ש הלוי חולק על הרמ"א וסובר שיהיה בר מצוה באדר ראשון כרבי יהודה. (וכולם חולקים עליו בזה. ועיין כה"ח שם ס"ק סא).

פרי חדש מקיים דברי הרמ"א וכך נוהגים גם הספרדים לעשות בר מצוה באדר שני.

מי שנולד בשנה מעוברת באדר א' ושנת הבר מצוה שלו גם בשנה מעוברת מתי יעשה בר מצוה?

כתב המג"א לא נעשה בר מצוה עד אדר שני. והקשו עליו וסיכם המשנה ברורה (סימן נה ס"ק מג) שהסכימו האחרונים "אם בשנת י"ג היה ג"כ (שנת) עיבור אז בודאי היינו אומרים הנולד בראשון – יהיה בר מצוה באדר ראשון. והשני – באדר שני" (דלא כמגן אברהם. ועיין כה"ח שם ס"ק נט באורך).

משה והמן

בגמרא נאמר על המן (מגילה יג): "הפיל פור הוא הגורל, תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". וכן אומרים בפיוט מי כמוך "וירא כי באדר מת אבי התעודה ולא זכר כי היא עת הלידה".

והאמת היא שכוחו של משה חי וקיים לתמיד. ואת זה המן לא ידע. ובחז"ל מסופר שבכוחו של משה מלמעלה ובכוחו של מרדכי מלמטה נתבטלה בסוף הגזרה (אסתר רבה פרשה ז): "באותה שעה רץ אליהו זכור לטוב בבהלה אצל אבות העולם, ואצל משה בן עמרם, ואמר להם עד מתי אבות העולם רדומים בשינה ואי אתם משגיחים על הצרה שבניכם שרויין בה? כי מלאכי השרת וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות ושמים וארץ וכל צבא המרום בוכים במרד, ואתם עומדים מנגד ואינכם משגיחים? אמרו לו: מפני מה?

אמר להם: מפני שנהנו ישראל מסעודתו של אחשורוש, ובעבור זאת נגזרה עליהם גזירה לכלותם מן העולם ולאבד את זכרם. אמרו לו אברהם יצחק ויעקב: אם הם עברו על דת הקב"ה ונחתמה גזירתם מה אנו יכולים לעשות? חזר אליהו ואמר לו למשה: אי רועה נאמן! כמה פעמים עמדת על הפרץ לישראל ובטלת גזירתם לבלתי השחית, ,, אמר לו משה: כלום יש אדם כשר באותו הדור? אמר לו: יש ושמו מרדכי. אמר לו: לך והודיעו כדי שיעמוד הוא משם בתפלה ואני מכאן ונבקש רחמים עליהם לפני הקב"ה. אמר לו: רועה נאמן כבר נכתבה אגרת כלייה על ישראל. אמר לו משה: אם בטיט היא חתומה – תפלתנו נשמעת, ואם בדם נחתמה – מה שהיה הוא. אמר לו: בטיט היא חתומה. אמר לו משה רבינו: לך והודיע למרדכי. מיד הלך והודיע למרדכי, הדא הוא דכתיב "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו".

ועד כמה משה חי (במסכת שבת ל, א) מביאה הגמרא כמה פירושים על הפסוק "ושבח אני את המתים שכבר מתו". ומביאה גם: מנהגו של עולם, שר בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה – בחייו מקיימין אותה, במותו – אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו, גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות, (מלבד מה שכתוב בתורה. עיין רש"י שם) וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים. ולא יפה אמר שלמה "ושבח אני את המתים" וגו'? וזהו ששפתותיו של משה כל הזמן דובבות בקבר כי כל הזמן אנו מקיימים תקנותיו וגזרותיו.

מספרים כי פעם התפאר המלך בפני האבן עזרא על כוחו ושלטונו. אמר לו האבן עזרא בדוק את נאמנות נתינך!!. שאל המלך כיצד? אמר לו האבן עזרא צווה שכל אחד מבני המדינה ישפוך בקבוק של יין לחבית ריקה של המלך. למחר באו ומצאו חבית שכולה מים, שכל אחד חשב בליבו אשפוך בקבוק של מים ולא יורגש בתוך כל היין. אמר לו האבן עזרא גזרתך אפילו יום אחד אינה מתקיימת, ואילו בני ישראל מקדשים אלפי שנים בכל שבת על יין ואינם מזייפים ואינם צריכים שומרים ומשגיחים וכד' וזהו כוחו של משה שלא נודע מקום קבורתו.

יום פטירת משה

בגמרא (סוטה יב): יש דיון באיזה יום מצאה בת פרעה את משה על שפת היאור. "ר' חנינא בר פפא אמר: אותו היום עשרים ואחד בניסן היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה, ילקה ביום זה? רבי אחא בר חנינא אמר: אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה? בשלמא למאן דאמר בששה בסיון, משכחת לה ג' ירחי, דאמר מר: בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד משה, ומשבעה באדר ועד ששה בסיון תלתא ירחי; אלא למאן דאמר בעשרים ואחד בניסן, היכי משכחת לה? מתרצת הגמרא שאותה שנה (של פטירת משה) מעוברת היתה, רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם".

וכל זה הוא על עת הלידה ועיין במג"א (תק"פ) שמשמע מהגמרא שנפטר באדר הסמוך לניסן. (עיין קידושין לח, א כיצד החישוב ועיין רד"ק על יהושע ג' פסוק ב').

שבעה באדר

בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד משה. נהגו חברות קדישא בכל הארץ לעשות יום זה כיום צום ובסופו עושים סעודת מצוה לכל הטורחים במצוה יקרה זו. (עיין שו"ע תקפ ס"ע ב). ואמרו דרך בדיחותא כי סיבת הענין הוא שכל בעל מקצוע אוהב לעבוד ולהרויח ואילו אנשי ח"ק שהיה להם יום אחד של חופש כיון שה' קבר את משה ולא הם, עשו על כך סעודה ושמחה.

מתי עושים ח"ק יום ז' באדר בשנה מעוברת?

לפי הפירוש הראשון בגמרא של רב אחא בר חנינא נפטר משה באדר רגיל בשנה רגילה. לפי הפרוש השני נפטר משה באדר ראשון של שנה מעוברת. לפי זה בשנה מעוברת צריך היה להיות צום ז' באדר של החברה קדישא באדר ראשון. וכך כתב מג"א (תקפ, ח) כי ז' באדר הוא באדר ראשון.

בחו"ל עשו ז' אדר באדר ראשון, ובוילנא עשו גם בשני. כיון שכתב הגאון מוילנא שביארצייט צריך לצום יומים כנ"ל.

בארץ כל ספרדים ואשכנזים עושים באדר שני כי כך פסק מרן. ולא רוצים מחלוקת ביום פטירת משה רבינו. (עיין גשר החיים בסופו ובלוח טיקוצ'ינסקי).

פורים יום המילה

הגמרא לעיל כתבה כי "ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". ובאמת למה המן לא עשה את הגזירה ביום ז' באדר? אמרו חכמים כי רצה לעשות את הטבח ביום האזכרה של משה ביום השביעי שבו הצער גדול. ואנו חוגגים ביום י"ד באדר שהוא יום ברית המילה של משה שנימול בשמיני. ואע"פ שנולד מהול בכל אופן עשו לו סעודת מצוה או שהטיפו דם ברית.

המן נגד ישוב ארץ ישראל

כתוב בגמרא (מגילה טו, ב) שהיו להמן 208 בנים (או 214 בנים). ונתלו רק עשרה כיון שהם היו מעכבים את בנין ארץ ישראל. שבתחילה נתן כורש רשות לבנות את בית המקדש השני, ונתן כורש רשות וכסף לבנות והוראה לנציב הארץ שיתן להם אפשרות לבנות את בית המקדש.

במלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים ומנעו אותם מלבנת את בית המקדש. אומר רש"י שהכותבים היו עשרת בני המן ולכן הם ניתלו. הם היו נגד ישוב א"י נגד המתנחלים הם כתבו מכתב שטנה על עוד בית ועל עוד חדר שבנו היהודים ופחד אחשורוש ועיכב את הבניה (עיין רש"י בפירוש המגילה על עשרת בני המן).

מיד אחרי שמת אחשורוש עלה דריוש ונתן רשות לבנות את הבית השני. אבל בנין בית שלישי שאנו מצפים לו, מקדש העתיד – בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים, שנאמר "מקדש ה' כוננו ידך" (ר"ה ל, א סוכה מא, א לשון רש"י שם. תוס שם ד"ה אי נמי). ויהי רצון שיתגלה ויראה במהרה דידן ו"עין בעין יראו בשוב ה' ציון". אמן כן יהי רצון.