תקציר
• בלק ביקש מבלעם שיקלל את עם ישראל כיוון שהוא הבין מה כוחו של הדיבור. הוא מנסה לשלוח את בלעם כמה פעמים שיקלל אך כיוון שהקב"ה הוא זה ששם לאדם דברים בפה הוא לא הצליח לקלל.
• כשנמצאים בצרה צריכים להתפלל. אך התורה אומרת לנו שצריך לתקוע גם החצוצרות. הכנתם של החצוצרות הםכעין החצוצרות שהיו למשה במדבר שנעשו מקשה אחת. כמו כן החצוצרות צריכות להיות מכסף שמסמל את הרחמים ולא מזהב.
• התפילה שאדם מתפלל על הצרות צריך שתהיה עם זה תשובה. וצריך לעשות חשבון נפש על העוונות כך שכשאדם מתפלל תהיה תפילתו נקייה וזכה כדי שתפילתו תתקבל.
• גם אדם יחיד יכול להתפלל על הצרות. הן הצרות הפרטיות והן הצרות הכלליות. וטוב שאדם יתפלל על כל צרה שיש לו בתוך ביתו כך שהקב"ה יענה לו.
שיעור מלא
תפלה בשעת צרה לציבור וליחיד
אשר ידבר ה' אותו אדבר
"וישא משלו ויאמר נאום בלעם בנו בעורו ק-ל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו – יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ – כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך ואורריך ארור. ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו, ויאמר בלק אל בלעם: לקב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים – ועתה ברח לך אל מקומך". רצה בלק שבלעם 'יברך' את ישראל וניסה פעם אחת מבמות בעל, ושם וישם ה' דבר בפי בלעם ובמקום לקלל ברך. ואז ויאמר בלק אל בלעם: "מה עשית לי" וכו'. אח"כ נסה שדה צופים. ואמרו חז"ל שבלק היה קוסם יותר מבלעם והוא לקח אותו למקומות שמיועדים לפורענות וחשב שהפורענות תהא הקללה. ושוב בלעם מברך, ובלק אומר לו: אל תברך ואל תקלל. ותשובת בלעם, 'בעל כורחי אני מברך' עיין רש"י כ"ג פסוק י"ד.
ושוב ניסה בפעם השלישית, ושוב בלק מפנה את בלעם "לראש הפעור" כי ראה בלק ששם "עתידין ללקות על ידי הפעור ולא היה יודע במה. אמר שמא הקללה תחול עליהם משם. וכן, כל החוזים בכוכבים רואים ואין יודעים מה רואים" לשון רש"י במדבר פרק כ"ג פסוק כ"ח. ואעפ"כ בלעם במקום לקלל הוא מברך, וחרה אפו של בלק על בלעם וספק את כפיו מתוך צער, ואמר לבלעם: "לקוב אוייבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים ועתה ברח לך וכו'".
אורריך ארור
שואלים כל המפרשים: למה בלק שלח את בלעם בניסיון השלישי, היה צריך לשלוח אותו מיד בפעם הראשונה כשלא שמע בקולו ומברך במקום לקלל. ועל דרך הפשט הביאור הוא, שהוא ניסה וקיווה מפעם לפעם שיצליח, עד שראה שיש חזקה של שלש פעמים דהוי חזקה וע"כ כעס. ויש אומרים ששני דברים כאבו לו – על כך שאמר 'ק-ל מוציאם ממצרים', כלומר שזו לא הייתה יציאה של מרד וכח אלא יד אלוקים הייתה בם ומדריכה אותם על כל צעד, ולא עם יצא ממצרים שהעם החליט. בלק אמר: "הנה עם יצא ממצרים" במדבר כ"ב פסוק ה'. בלעם עונה לו ע"כ ואומר: "ק-ל מוציאם ממצרים" במדבר כ"ג פסוק כ"ב, "ק-ל מוציאו ממצרים" במדבר כ"ד, ח'. אתה אמרת עם יצא ממצרים – יצא מעצמו, הנך טועה, "ק-ל מוציאם" "ק-ל מוציאו", כלשון אב"ע שם אותו ה' היקר והנכבד "ק-ל" "הוא תקיף והראה אותות במצרים" ועיין אור החיים הקדוש שם כ"ג פסוק כ"ב וכן על פסוק ח' מפרק כ"ד 'קל מוציאו'.
והסביר רש"י כ"ד ח', "מי גרם להם הגדולה הזאת קל המוציאם ממצרים בתוקף. ורום שלו יאכל את הגויים שהם צריו" עיין פירושו של רש"י בשפתי חכמים. והיינו שאתה בלק גרמת שהם יקבלו עכשיו ברכה מיוחדת שיאכל עם ישראל על צריו, שעצמותיהם ישבור, וימחץ את האוייב בחיצים. זה כאב והפריע והכעיס את בלק.
ועוד, כאב לו שאמר 'אורריך ארור' והרי בלק רוצה לקללם וא"כ יוצא שהוא מקלל את בלק. זה כבר קללה אישית על בלק, במקום שיקלל את ישראל. כששמע כך אמר לו, עד כאן ועתה ברח לך שאין לי בך שום צורך, אתה לא רק שלא מקלל אלא מברך את 'האוייב' ישראל, ומקלל את 'האוהב' בלק.
מדוע כעס ויספוק את כפיו, כי בלעם אומר 'כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו'. אומר רש"י שם כ"ד, ט: 'כרע שכב כארי' – "כתרגומו, יתישבו בארצם בכח ובגבורה". והתרגום אומר: שכאשר עם ישראל יתיישבו בארץ ישראל יהיו כמו אריה וכמו לביאה, ואין שום מלכות יכולה להוציא אותן מארצם, וישבו עליה בכח ובגבורה, עד כאן תרגום של התרגום. וכששמע בלק ברכה זו, של ישוב א"י, ואין מלכות שיכולה עליהם לא אדום ולא ישמעאל וכו' וזה בניגוד גמור לרצון בלק, כעס והקפיד.
לא ממך לקחנו ומה לך בארץ הזו?
בחו"ל השבת קוראים בפרשת חוקת ושם בהפטרה אנחנו כבר קראנו ישנו וויכוח נוקב בין יפתח לבן מלך בני עמון. ומלך בני עמון תובע בבירור, "ועתה השיבה אתהן בשלום" שופטים י"א. כלומר, אם אתה רוצה שלום תחזיר לי אדמות. אומר לו יפתח: "לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון ויתן ה' אלוקי ישראל את סיחון ואת כל עמו ויירש ישראל את כל ארץ האמורי". כלומר, לקחתי מסיחון, מעוג, ולא ממך מה לך בארץ הזאת? ומלכי האמורי סיחון ועוג כבשו אותה מהם. "עמון ומואב טהרו בסיחון". וזה שלש מאות שנה אנו יושבים בערים האלה ומדוע שתקחם?? ועוד, "ועתה ה' אלוקי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו"? "רוצה לומר מלחמת ישראל בעת ההיא היה ענין אלוקי, וכל העמים ידעו זאת כי ה' הורישם, ואם ה' שכל הארץ שלו הוריש את האמורי איך אתה תירשנו, ומה לך לדבר שהוא מפלאי אלוקים והשגחתו" עכ"ל המלבי"ם. יפתח שהתלקטו איתו אנשים ריקים כמוהו, יודע ומאמין בה' יודע שאם הקב"ה עושה ניסים ונפלאות שלא בדרך הטבע, שעם ישראל היה במצב קשה להלחם בשני מלכים אדירים סיחון ועוג והקב"ה עזר לעם ישראל.
במלחמת ששת הימים שהיינו מוקפים ומותקפים, מדרום מצרים, מצפון סוריה, וממזרח ירדן והיינו בצרה גדולה, עם ישראל אז עמד בתפילה ותחנונים לפני בורא עולם, ובנס נעשה הניצחון עליהם וכבשנו את השומרון והבקעה והגולן וחבל עזה. ה' עשה לנו ניסים, ואתה תורישנו? זו התשובה להשיב אתהן בשלום. שלום אמיתי הוא, שהארץ שהקב"ה נתן לנו צריכה להשאר בידינו. אחרת זה לא שלום אם כל המטרה שלהם זה לקחת מאיתנו אדמות, היום מעט, מחר עוד מעט, ומי יודע מה המטרה הסופית שלהם וע"כ מה שהקב"ה נתן לנו, לנו הוא.
חצוצרות של משה מכסף ומקשה
לגבי התפילה שנקבעה למחר, נשאלה השאלה, ע"י רבנים ואישי ציבור, למה לא קובעים הרבנים יום תענית? הרי המצב קשה וחמור, וגם אם גוזרים יום תפילה, למה לבוא לכותל ולהתפלל הרי כל אחד יכול להתפלל במקומו
התורה מלמדת אותנו בפרשת בהעלותך על החצוצרות שנצטווה משה לעשות – "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות". ובחצוצרות אלו היו תוקעים לפי רש"י, אם תוקעים בשניים רק תקיעה – סימן למקרא העדה אל פתח אוהל מועד. ואם באחת יתקעו – סימן למקרא הנשיאים אל פתח אהל מועד. ואם תוקעים תקיעה, תרועה, תקיעה – סימן מסע המחנות. התורה אומרת שצריכים שני תנאים לכשרותם של חצוצרות אלו, שיהיו מכסף וגם מקשה כלומר, שלא יהיו עשויים מהברגות ולא מהלחמות אלא מגוף אחד.
והרעותם בחצוצרות על הצרות ועל הקרבנות
וכתוב עוד שם "כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויבכם". "וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיה לכם לזיכרון לפני ה' אלוקיכם אני ה' אלוקיכם".
בשני פסוקים אלו התורה מלמדת אותנו מה עושים בחצוצרות נוסף למה שנאמר לעיל. ועלינו לברר, האם חצוצרות אלו שתוקעים על הצר הצורר או בהקרבת הקורבנות, צריכות להיות כדוגמת החצוצרות של מרע"ה שהיו מכסף וממקשה אחת, או שלא. ועוד עלינו לברר, האם חצוצרות של קורבנות שהיו תוקעים בהם בשעת הקרבת הקרבן היו כאותם חצוצרות שהיו תוקעים בהם בשעת צרה 'על הצר הצורר' או שאלו שתי מצוות נפרדות ולא מחוייב הדמיון ביניהם. עיין רמב"ם הלכות כלי מקדש פרק ז' הלכה ו'
מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרות
הרמב"ם בהלכות תעניות פרק א' הלכה א' כותב: "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'. כלומר, כל דבר שייצר לכם כגון: בצורת, דבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהם והריעו". הרמב"ם למד שמה שהתורה מצווה להריע בחצוצרות על הצר הצורר מריעים על כל צרה מלבד מה שהתורה אמרה 'כי תבואו מלחמה בארצכם' שצריכים להריע על המלחמות.
בספר מגיד משנה על הרמב"ם ד"ה מצוות עשה מביא שהרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה נט' מנה את התרועה על הצרות, ותקיעה שבמצוות הקורבנות, במצווה אחת. והוא ז"ל תמה עליו, "ותמה אני למה שהרי שני פסוקים הם בכתוב. ונראה שדעתו ז"ל שהמצווה היא אחת וכללית, לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקורבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותם בשתי מצוות, ועוד צ"ע". וכן עוד הקשו, הרי זו מצווה שמתחלקת לשני זמנים שונים. אבל מכאן למדנו שלדעת הרמב"ם יש מצווה מן התורה להתפלל לקב"ה על כל צרה ולתקוע בחצוצרות, והכוונה בכל מקום ולאו דווקא במקדש, ועיין לקמן קושיית המג"א.
רחמים בכסף ולא בזהב
במסכת ר"ה כתוב במשנה דף כ"ו ע"ב:"שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדים. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצוות היום בשופר". כלומר, שכשהיו תוקעים בר"ה בביהמ"ק היו תוקעים בשופר שפיו מצופה זהב, ובחצוצרות ביחד. השופר מאריך יותר מהחצוצרות כדי לדעת שמצוות היום בשופר. והגמ' דף כ"ז ע"א מקשה: 'ותרי קלי לא משתמעי', ומתרצת בסוף שכיון שזה מצוות היום וחביבא עליה יכול לשמוע את קול השופר אע"פ שהוא עם חצוצרות, רק שמאריך בשופר כדי לדעת שמצוות היום בשופר.
וממשיכה המשנה שם "ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות". כלומר, שבשעת צרה מצווה לתקוע בחצוצרות ולהאריך בהן יותר מן השופר שמצוות היום בהן.
והגמ' שם כ"ז ע"ב שואלת: למה בתעניות של כסף ולא של זהב? ומתרצת: או שהרי זה כתוב מפורש, או שהתורה חסה על ממונם של ישראל. ואפשר להוסיף, שהרי בשעה שמתפללים על צרות מעוררים רחמים, וזהב זה דין, זה מעורר את חטא העגל שהיה מזהב, לכן לוקחים מכסף. אבל ביו"ט של ר"ה לכבוד יו"ט עושין שפיו מצופה זהב.
חצוצרות וקול שופר – לפני ה'
ועוד אומרת שם הגמ' שרב פפא רצה לעשות כן היינו בתעניות בחצוצרות ושופר, 'אמר ליה רבא לא אמרו אלא במקדש. "תנ"ה בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר, מקום שיש שופר אין חצוצרות" שלא מערבבים אותם יחד. והגמ' מביאה לזה פסוק דכתיב: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה", דווקא לפני המלך ה' כלומר בבית המקדש בעינן גם שופר וגם חצוצרות, אבל בעלמא לא וסגי בחדא. ובראש השנה יש רק שופר, ובתעניות יש רק חצוצרות.
לא אדום ולא ישמעאל
ובאמת הרמב"ם כותב בריש הל' תעניות: שמצווה להריע על כל צרה, ולא חילק אם דווקא במקדש או בזמן ביהמ"ק אלא אמר יש מ"ע מן התורה להריע על כל צרה. והרב המגיד אומר: שמבואר בפסוקים ובספרי ושאר דברים שכתב רבנו דברים ברורים וראויין אליו, וזה מהמשך דבריו הלכה ב' ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
הרמב"ם מלמד אותנו שעל הצרות תמיד אפשר להאשים הרבה גורמים ולומר זה אשם וזה אשם, אפשר להאשים את אדום, ואת ישמעאל, ובאמת הם מרוע ליבם עושים לנו את הצרות, והקב"ה יעשה איתם את החשבון. אבל אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ולזעוק לפני בורא עולם ולעשות תשובה. ועוד אומר הרמב"ם שם הלכה ג': אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, הרי זו דרך אכזריות. מי שלא מתפלל ולא גורם לבוא להתפלל, הרי זה אכזר על עם ישראל.
והטעם: א. שגורם להם לידבק במעשיהם הרעים. ב. שתוסיף הצרה צרות אחרות. כלומר, שעלינו להאמין שהכל בא מאת בורא עולם וע"כ צריכים להתפלל ולחזור בתשובה, ואם לא, הרי זו מידת אכזריות.
ועוד אומר הרמב"ם שם הלכה ד': "מדברי סופרים להתענות על כל צרה שלא תבא על הציבור עד שירוחמו מן השמים".
והוסיף הרמב"ם, "ובימי התעניות האלו זועקין בתפילות ומתחננים, ומריעין בחצוצרות בלבד". "ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות שמצוות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחד אלא במקדש, שנאמר 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".
וכתב המ"מ שם שמשמע מדברי הרמב"ם, שבגבולין היינו בכל הארץ מחוץ למקדש, תוקעין בחצוצרות בלבד ולא בשופר. והקשה ממסכת תענית דף י"ד שמשמע שגם בגבולין תוקעין בשופר? ותירץ הראב"ד: בשאר היום היו מתפללים ואז הם תקעו בשופר, ובתפילה בברכות שמוסיפים תקעו בחצוצרות. ואח"כ הסביר שוב שלדעת הרמב"ם בגבולין יש רק חצוצרות. והביא דברי הרשב"א, וכתב עליו שהוא פירוש מקובל. במקדש יש שניים, חצוצרות ושופר. ובגבולין יש אחד משניים חצוצרות או שופר. יוצא איפה שהתענית הוא רק מדרבנן, והתפילות ותקיעות בחצוצרות להרמב"ם או בשופר, להרשב"א זה מהתורה. ועיין ל'לחם משנה' שכתב משם הר"ן, אומנם עיקר המצווה הוא בחצוצרות אם יש ציבור גדול, אבל אם לא כנופיה דכל ישראל תוקעין בשופר, עיי"ש.
ועל זה שואל ומקשה המג"א ריש סימן תקעו, מאחר ולדעת הרמב"ם התעניות מדרבנן, והתפילות והתקיעות בחצוצרות מהתורה. "ואני תמה למה אין אנו נוהגים לתקוע בעת צרה, אע"פ שאין תענית ציבור מ"מ הרי מדאורייתא מצווה לתקוע בלא תענית" ועיין לכה"ח סי' תקעו סעיף א' ולמשנ"ב שם ס"ק א' שהביאו משם פרמ"ג תקעה ס"ק ב', שכתוב בתורה כי תבואו מלחמה "בארצכם", ותקעתם בחצוצרות, וע"כ בחו"ל אין חיוב לתקוע. ויש אומרים שגם בא"י רק בזמן שהיא ברשותנו. או שבעינן גזרה על רוב ישראל.
ובכל אופן לדעת הרמב"ם אינו כן אלא על כל צרה, ובפרט שצרה שאנו נמצאים בה היא בא"י ארצכם, ורוצים לקחת ארץ מידינו בתכסיסים ובעורמות בלחץ ובאיומים.
חצוצרות של כסף או של בהמה
הגמ' במסכת ע"ז דף מ"ז ע"א אומרת: 'קרניה מהו לחצוצרות'. הגמ' דנה במקרה שאדם השתחווה לבהמה לע"ז מהו שישתמשו בקרניה לחצוצרות, ונשאלת השאלה הרי התורה מדברת על חצוצרות כסף – "עשה לך שתי חצוצרות כסף" במדבר י', ב' כיצד הגמ' שואלת 'קרניה מהו לחצוצרות'? ולפי רש"י שם ד"ה לחצוצרות "לשיר שעל הקרבן" מיושב כדלהלן.
וכן כתוב במסכת קינים פרק ג' משנה ו': "וכשהוא חי" – הכוונה כשהאיל חי יש לו קול אחד. "וכשהוא מת" – קולו שבעה. מה הכוונה שבעה קולות? – שתי הקרניים עושים מהן שתי חצוצרות ושתי השוקיים חלילים, ומהמעיים נבלים, מהעור תוף, ומבני מעיו לכינורות. מקשים התוספות: הרי כתוב בתורה שהחצוצרות צריכות להיות מכסף ולא מקרניים של בהמה? קושיית התוס' בע"ז מ"ז ע"א ד"ה קרניה וכן התוס' במס' זבחים דף ס"ח ד"ה כשהוא חי, וכן במס' מנחות דף כ"ח ד"ה חצוצרות תנן: ושתי חצוצרות של כסף בידם מסכת תמיד דף ל"ז כלומר, שבביהמ"ק היו תוקעין בחצוצרות של כסף ולא בחצוצרות מקרן של בהמה.
ואומרים התוס': שא"א לומר שמה שהתורה אמרה 'חצוצרות של כסף' על משה רבנו אמר, אבל על שאר דברים לא צריך חצוצרות של כסף ומספיק חצוצרות של בהמה, משום שכתוב בגמ' מסכת סוכה דף ל"ד ע"א דאישתנו שמתייהו חצוצרתא שיפורא, שיפורא חצוצרתא וכן במסכת שבת דף ל"ה ע"א איכא ברייתא שקוראת ל'חצוצרה' 'שופר'. כלומר היה בלבול שמות קראו לחצוצרות שופר, ולשופר חצוצרות ולא דייקו בלשונם.
אומרים התוס' שאנחנו לא יכולים לומר זאת משום שכתוב מפורשות שהכוהנים היו תוקעין בחצוצרות של כסף.
ע"מ ליישב קושיה זו, אומרים התוס' שני תירוצים, אבל התירוץ העקרוני המובא במסכת מנחות דף כ"ח ד"ה חצוצרות הוא: לקורבנות, לתפילה, לצרה צרורה – בחצוצרות של כסף. ללוויים העומדים על הדוכן בשירם – בחצוצרות מקרן של בהמה. וכמו שאומרים התוס' במסכת זבחים ד"ה כשהוא חי דשני ענייני חצוצרות היו, של כוהנים – בשל כסף, ושל לוויים – בקרני בהמה לכלי שיר, וזה כדברי רש"י בע"ז שם.
מעשה המנורה והחצוצרות וההבדל ביניהן
הגמ' במסכת מנחות דף כ"ח ע"א אומרת: שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה, שבעה נרותיה מעכבין זה את זה. ואחרי זה אומרת הגמ' שהגביעים והפרחים גם הם – 'מקשה תעשה אותם'. המילה 'מקשה' מוזכרת בתורה במעשה המנורה וכן במעשה החצוצרות.
המנורה – אומרת הגמ' הייתה באה מן העשת ומן הזהב, עשאה מן הגרוטאות – זהב שבור רש"י – פסולה. מן העשת – עשייתה חתיכה שלמה, ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה.
חצוצרות – אומרת הגמ' היו באים מן העשת ומן הכסף. עשאה מן הגרוטאות כשרים, משאר מיני מתכות פסולים.
על המנורה נאמר: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב" במדבר ח'. 'מקשה' – הכוונה חתיכה אחת רש"י. וכן כתוב: "ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה" שמות כ"ה כלומר, כדי לעשות את המנורה צריך לקחת כיכר זהב שלם ולעשותה מקשה אחת, ואי אפשר לקחת שברים, שברים של זהב ולעשות מהם מקשה.
ואילו במעשה חצוצרות – אמנם הן צריכות להיות מקשה, אבל אפשר לקחת חתיכות של כסף ולהתיך אותן ולעשות מהן את החצוצרות.
רש"י על הפסוק: "עשה לך שתי חצוצרות כסף" במדבר י' אומר: 'עשה לך' שיהיו תוקעין לפניך כמלך שנאמר: 'ויהי בישורון מלך'…". בחו"ל לא היו מרשים ליהודים לתקוע בחצוצרות בבית כנסת משום שתקיעת חצוצרות הייתה סימן של מלכות. במצרים ובתימן ובכמה מקומות, הייתה גזירה שהיה מותר לתקוע בשופר, אבל לא בחצוצרות. בחצוצרות היו תוקעין רק אצל המלך ולכן פחדו לתקוע בחצוצרות. תירוץ זה מתאים לדברי הריטב"א ומתרץ חלק מקושיית המג"א.
הרב 'אגרות משה' ס' קסט' שואל בתמיהה: 'וכי המג"א לא ראה את הריטב"א שאומר שמקשה קשה לעשות? מה מקשה המג"א?'
הקושיה פשוטה, המג"א מקשה למה לא תוקעים בשופר, הרי אומר הרשב"א או בחצוצרות או בשופר, אז למה לא תוקעים בשופר, זוהי קושיתו של המג"א. למה לא תוקעים בחצוצרות יש כמה תירוצים, וקושיית המג"א היא על מה שכיום כלל לא תוקעין, עיי"ש.
זאת אומרת, אם אנחנו רוצים לקיים אליבא דכו"ע ופשוטו של דבר, צריכים לתקוע גם בשופר וגם בחצוצרות, אבל לא ביחד זה לבד וזה לבד, וכן עשינו בתפילה שהתקיימה ביום חמישי י"ט סיון ערב כ' סיון, וכן נעשה בל"נ מחר.
תשובה ובקשת רחמים על צרות ההווה
ממשיך הרמב"ם הלכות תענית פרק ב' ואומר: אלו הן הצרות של ציבור שמתענין ומתריעין עליהן. על הצרת שונאי ישראל לישראל, וכו' כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה.
מדברי הרמב"ם משמע, שבזמן הזה יש מחלות משונות ל"ע, תאונות דרכים ה' ירחם, וכל מיני בעיות וצריך היה לגזור תעניות, ובכל אופן צריכים להרהר ולחזור בתשובה ולבקש רחמים מלפני יושב מרום, ולערוך תפילות ותחנונים.
התגרות אוייב בעם ישראל
ממשיך הרמב"ם ואומר: 'על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד? גויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם אפילו במצווה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו'. 'ועל החרב כיצד? אפלו חרב של שלום, כגון: שערכו מלחמה גויים עם גויים ועברו במקום ישראל אע"פ שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה, הרי זו צרה ומתענין עליה, שנאמר: 'וחרב לא תעבור בארצכם'
לדוגמא: יש מלחמה בין סוריה לבין מצרים, ומצרים מבקשת להעביר את חיילותיה דרך א"י, אומר הרמב"ם: אין לתת להם רשות לעבור. ואם יכריחו את עם ישראל לתת להם לעבור הרי זו צרה – 'ומתענין ומתריעין עליה'. וזו משמעות הפסוק: "וחרב לא תעבור בארצכם" – זו חרב של שלום.
פסק הלכה של השו"ע בזמן הזה
השו"ע סי' תקעו סעיף א' אומר: "כשם שמתענין ומתריעין על הגשמים כך מתענין על שאר הצרות, כגון: גויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהן מס או ליקח מידם ארץ…".
והשו"ע אומר פסק הלכה זה באופן מפורש ומתייחס לזמן הזה. שאם נאמר שדבר הרמב"ם מתייחס לזמן שביהמ"ק היה קיים, הרי פסק ההלכה של השו"ע מתייחס לזמן הזה. ולפיכך, בזמן שרוצים לקחת אפי' חלק מא"י אסור לנו לקבל זאת בשלוות נפש. צריכים לדעת שזו צרה קשה שמי יודע איזה צרות נוספות טמונות בתוכה, וע"כ אם לא מתפללים ותוקעים ביחד 'בהקבצו', זה מעשה אכזרי. ואם עושים תפילות תקיעות ותחנונים יה"ר שתקובל התפילה והכל יתבטל ויקויים הפסוק: "עוצו עצה ותופר" וכו'.
חשבון נפש וחזרה בתשובה
ועל זה אמרו בדרך רמז "כי תבואו מלחמה בארצכם…" – הרי צריך לכתוב "כי תבא מלחמה"? המשמעות היא שאם באה מלחמה בארצכם אנחנו גרמנו לה שתבוא, ולכן צריכים אנחנו להרהר בתשובה, וכל אחד צריך לעשות חשבון נפש, ואז 'ותקעתם בחצוצרות' 'ונושעתם'.
משמעות התקיעה, כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ד' – מצוות תקיעת שופר מדאורייתא, אבל רמז יש בו, 'עורו ישנים משינתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם' וכו', כן התפילות והתקיעות מעוררים לזה.
צריך לעורר זכות אבות
ועוד דבר, אנחנו חלשים ואיננו יכולים להתפלל כדבעי, ולכן אנו צריכים 'שליחים' בשמים – זכות אבות, וזכות הצדיקים שתעמוד לנו ולכל ישראל. ולכן אנו פונים לקב"ה ואומרים: רבש"ע, תקח את כל צדיקי הדורות מאברהם אבינו ועד הדור הזה, שהם ימליצו טוב עלינו ובזכותם נזכה.
וכן אנחנו אומרים לרבי שמעון בר יוחאי שאנחנו מתפללים לכבודו שזכותו תעמוד לנו בשמים, שיכנס את כל הצדיקים והתנאים והאמוראים הקדושים, שיעמדו בתפילה להציל את עם ישראל, ומי כמו רשב"י יודע כמה קשה עול של גוי על עם ישראל, וכן אנו אומרים לרמבע"ה שיתפלל על עם ישראל שהקב"ה יעשה ניסים ונפלאות למען שמו הגדול.
ידוע מה שאמר המלאך המגיד למרן הב"י, כמו שנזכר בפרשת אמור דף ל"ה, שאם מתפללים על הגשם עם ארבעת המינים ומקיפים את הקבר של רשב"י ור"א בנו מיד נושעים, והוסיף ועל כל צרה שיקיפו וכו'. כה"ח בסימן תקע"ו ס"ק ה' אומר: שעל כל צרה שלא תבא מספיק הקפה ז' פעמים בלי ד' מינים.
ולכן, אנו מבקשים שבצפת בימים אלו שיעשו הקפות ויתפללו על ציון רשב"י, וכדברי המגיד למרן הבית יוסף "תקיפו שבע פעמים ותענו".
תפילת יחיד על כל צרה
הגמ' מסכת בבא בתרא דף קט"ז ע"א אומרת: "דרש ר' פנחס בר חמא, כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: 'חמת מלך מלאכי מוות ואיש חכם יכפרנה' משלי ט"ז.
וכן פסק הרמ"א משם הנמו"י, מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים שו"ע יו"ד ס' של"ה סעי' י'.
אומר הרמב"ם פרק א' תענית הלכה ט': שלא רק ציבור צריכים להתפלל ולזעוק, וכשם שהציבור זועק ומתפלל כך כל יחיד ויחיד צריך להתפלל על כל צרה שלא תבוא לו.
אומר השו"ע בשני מקומות סי' תקס"ט, וסי' תקע"ח, כשם שציבור מתענין ומתפללין על צרתן, כך כל יחיד ויחיד מתפלל ומתענה על צרתו. כיצד? היה לו חולה או תועה במדבר או חבוש בבית האסורין צריך להתענות ולבקש רחמים בתעניתו.
לא רק על המקרים המפורטים צריך להתענות ולבקש רחמים אלא בכל מצב קשה שבו שרוי האדם – צריך להתפלל.
חולה בתוך ביתו
קודם כל הולך אצל חכם ומבקש שיתפלל עליו – 'ואיש חכם יכפרנה', ואח"כ ילך לרופא כדי שיקבל רפואה וגם שמקבל את התרופה יתפלל לקב"ה ויבקש רחמים שתרופה זו תהיה לטובה ולבריאות. ויאמר, 'יהר"מ ה' או"א שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חינם אתה', וכן יאמר כשנכנס לרופא עיין שו"ע או"ח סי' ר"ל סעי' ד' ולכה"ח ולמש"ב שם.
תפילת יחיד ותפילת ציבור
יש הבדל בין תפילת יחיד לתפילת ציבור. לדוגמא: אם הלילה תתבטל הגזרה – יש בעיה כן ללכת לתפילה שנקבעה בכותל המערבי או לא ללכת. אם מחר בבוקר תתבטל הגזרה ואפילו מחר אחה"צ יש בעיה.
כדי להבהיר את העניין ניתן דוגמא:
אם קבעו תפילה למחר שירדו גשמים וירדו גשמים בלילה לפני התפילה אז ביום המחרת בבוקר אין אומרים ווידוי כי זה כמו יו"ט, ולא אומרים הלל ולדעת כה"ח סי' תקע"ה ס"ק לו, יאמר בלי ברכה. ואם זה יהיה מחר בבוקר לפני הצהרים – מי שקיבל עליו תענית מפסיק את התענית, ואוכלים ושותים, ואחה"צ צריך לקרוא הלל הגדול, ואז יש בעיה עם ברכה או בלי ברכה. ואם באו הגשמים אחר הצהרים ממשיכים לצום, ובעניין ההלל יש מחלוקת בין רבני ירושלים לחברון עיין שו"ע תקע"ה סעיף י"א, י"ב, י"ג, וכה"ח שם ס"ק מ"ט.
נדר צדקה לרפואת חולה
היה לו חולה ואמר שיתן אלף שקל לצדקה ולבסוף החולה מת. אמר 'אמרתי אלף שקל לצדקה על תנאי אם החולה יבריא'. או קיבל לצום מספר ימים – "חייב להשלים כל התעניות" עיין שו"ע סי' תקס"ט סעי' א'.
אבל אם היחיד קיבל עליו צדקה או תענית ונודע אח"כ שהחולה הבריא כבר או ח"ו מת – קבלה בטעות ואין צריך להשלים שם סעי' ב'.
אם לא אמר תנאי 'אם החולה יבריא' – צריך לשלם את הנדר.
הרמ"א בשו"ע יו"ד בהלכות נדרים סימן ר"כ סעיף טו אומר: "וכן אם נדר לעשות דבר עד שיהא בנו בר מצווה ולאחר מכן מת הבן צריך להמתין עד שיהא ראוי להיות בר מצווה". כלומר, אם נדר לקרוא תהילים כל יום או לתת צדקה כל יום, עד שיהא בנו בר מצווה, ומת בנו לפני גיל בר מצווה – חייב להמשיך לקרוא תהילים עד שיהא ראוי להיות בר מצווה, וכן לעניין צדקה.
נדר על תנאי ביחיד
אומר הרמ"א: כל זה מיירי אם נדר סתם, אבל אם פירט דבריו ומשנדר אמר, 'אם יחיה פלוני החולה אתענה כך וכך' או שיתן צדקה ומת אותו פלוני – פטור מנדרו, כי התנה בפירוש.
כלומר, אם נדר ופירט דבריו בתנאי מסויים – פטור.
אם נדר סתם ללא תנאי, בין יחיה בין ימות – צריך לקיים נדרו. ולכן, אם אדם מתפלל בלשון תנאי למשל יש לו משפט ואומר: 'אם אזכה אני אתענה', או אתן צדקה וכדו' זו תפילה כמו של הרן, כדברי המדרש – 'אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו'. וידוע סופו של 'אם' זה, של הרן.
ועכ"ז אם הפסיד לא חייב להשלים אא"כ נדר סתם כאמור לעיל.
תפילת יחיד
נשאלת השאלה, היכן היחיד מתפלל ומפרט בקשתו לפני הקב"ה, ב'רפאנו' או ב'שמע קולנו'? לפי הפשט יתפלל עליו ב'רפאנו', ולפי האר"י ב'שמע קולנו', לפני 'כי אתה שומע תפילת כל פה'. ולענין פרנסה, משפט וכדו' ובין כל הדברים כולם יתפלל ב'שמע קולנו'.
איסור עשיית מנורה בת שבעה קנים
הגמ' במסכת מנחות דף כ"ח ע"ב שהזכרנו לעיל אומרת שיש מחלוקת בין החכמים אם המנורה רק מזהב או מכל מיני מתכות או אפי' מעץ.
"ר' יוסי בר ר' יהודה אומר: אף של עץ יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי. אמרו לו: משם ראיה, שיפודין של ברזל היו וחיפום בעץ בדיל, העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב", כי היוונים טמאו גם את המנורה. ואומרת הגמ': תניא אידך, לא יעשה אדם בית, תבנית, היכל, אכסדרא כנגד אולם. חצר כנגד עזרה, שולחן כנגד שולחן, מנורה כנגד מנורה, אבל עושה הוא של חמשה ושל ששה ושל שמונה, ושל שבעה לא יעשה אפילו משאר מתכות.
הלכה זו נפסקה בשו"ע יו"ד סי' קמ"א סעי' ח': אם אדם רוצה לעשות צורות של שמש או ירח – אסור. וכן אסור לעשות מנורה, אבל עושה אותה בת חמשה קנים או בת ששה קנים אבל שבעה קנים לא יעשה, אפילו משאר מיני מתכות לא יעשה. אפילו ללא גביעים, כפתורים, או פרחים לא יעשה. אפילו אינה גבוהה י"ח טפחים אסור לעשותה שבעה קנים כתבנית המנורה במשכן, וכל זה אם עושה ממתכת אבל אם עושה מעץ או מפלסטיק וכן בית הקיבול – מותר.
איסור להפחית קנה מהמנורה פעם עשו מנורה בת שבעה קנים ורצו לתרום אותה לביכ"נ ולא רצו לקבלה. אמרו, שיורידו קנה אחד ויהיו ששה קנים, אמר הרב החיד"א שיוסיפו קנה נוסף ויהיו שמונה קנים עיין ברכ"י שם. מכאן, שאסור להוריד קנה מהמנורה בת שבעה קנים משום 'לא תעשון כן לה' אלוקיכם', אלא יוסיפו עוד קנה או שני קנים.
מנורה עגולה בת שבעה קנים ומעשה נוסף, לפני מספר שנים יהודי קיבל במתנה פמוטים בצורת מנורה בת שבעה קנים אשר לא היו עומדים בקו ישר אלא בעיגול, ונותני המתנה היו שומרי תורה ומצוות שנתנו במענק מי שרגיל לקנות מהם, ואמרנו להם שגם אם לא עומדים הקנים ישר אלא בעיגול – אסור עיין פ"ת שם ס"ק י"ד, ט"ו.
בית מנורה של חשמל כיום יש מנורות שיש למעלה בתי מנורה של חשמל. יש מי שאומר שאין חומרה בדבר משום שלא שמים שם שמן, ובכלל עושים עכשיו את בתי המנורה מפלסטיק ולא מנחושת, וא"א בכלל להדליק בבית מנורה כזה. ובכל אופן, זה נקרא 'בית קיבול' ואין לעשות זאת אם הקנים ממתכת.
לסיכום: מנורה של חמשה קנים, או ששה קנים או שמונה קנים – מותר. של שבעה קנים – אסור, ואפילו מכל חומר מתכת שהוא, משום שאסור לעשות כתבנית המשכן, ואפי' בלי פרחים וגביעים גם כן אסור.
הגאולה העתידה
בלעם התנבא על ימות המשיח. אומר 'אור החיים' הקדוש יש גאולה 'בעיתה' ויש 'אחישנה', נתפלל ש'בעיתה' יהיה קרוב. ואם לא ש'אחישנה' יהיה קרוב שיחיש את 'הבעיתה'. יהי רצון, שכל הצדיקים, התנאים והאמוראים יתפללו על עם ישראל, ותופר עצת כל אויבינו, ונזכה לראות את בנין בית מקדשנו ואת החצוצרות, כוהנים בעבודתם ולוויים בשירם, יראו עינינו וישמח ליבנו ונזכה לגאולה שלימה אכי"ר.
