מבית דרכי הוראה לרבנים

נגן וידאו

הלכות הפרשת חלה בזמן הזה

יהודי כשר צריך להקפיד ללכת תמיד עם סידור • החובה להיות בקיא בהלכות ברכות • חיוב חלה מדאורייתא ומדרבנן • עיסה של מי פירות זהירות בקיום מצוות כלאחר יד חס ושלום • הקפדה על מצוות שלא מקיימים אותם מחוסר תשומת לב

אורך הוידאו:

1:25:05

מספר:

250

נמסר בחודש

סיוון

תשס"ב

בפרשת:

שלח לך

בנושא:

תקציר

• ישנם זמנים בהם אדם צריך להתפלל מנחה וערבית או ברכת המזון, ולכן חסידים ואנשי מעשה היו מסתובבים עם סידור בכיסם כדי שיוכלו להשתמש בו תמיד.

• במהלך היום מכניסים מאכלים שונים לפה ולא תמיד יודעים מה לברך עליהם. לכן, טוב שאדם ילמד היטב את הלכות ברכות כדי שלא ייהנה מהעולם הזה בלא ברכה.

• מזמן הכניסה לארץ ישנו חיוב הפרשת חלה על בצק שממנו אופים החיוב הוא על חיטה שבארץ אבל מדרבנן ישנו חיוב גם על חיטה שמחוץ לארץ. אמנם לא יפריש מחלת ארץ ישראל על חלת חוץ לארץ. וכשהוא מפריש יפריש דווקא מן היפה.

• אם לש עיסה במי פירות צריך להיזהר שיערב שם גם טיפת מים כדי שהעיסה לא תיטמא, כמו כן צריך להיזהר בברכה על ההפרשה שלא ישכח, וכשהוא מסיים צריך לקרא שם על החלק שהפריש ולומר "הרי זו חלה".

• ישנם הרבה מצוות שאדם מקיים כלאחר יד כמו בשעה שמסתפר או מתגלח שאז אדם יכול לכוון שהוא לא מסתפר בתער ובכך מקיים מצווה. גם יקפיד על מצוות שלפעמים לא שמים אליהם לב כמו נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה וכדו'.

שיעור מלא

הלכות חלה

להחזיק סידור תפלה תדיר

חכמי ספרד נהגו לומר, שכל אדם צריך להחזיק בכיסו תדיר סידור קטן ובו תפלת מנחה וערבית וברכת המזון, כיון שאם יזדמן לו להיות במקום שאין בו סידור ומגיע זמן תפלה, לא יפסיד תפלתו. וסמך למנהג זה, מצינו בפוסקים שדנים האם מותר לטלטל ביו"ט סידור במקום עירוב או לא (עיין בא"ח ש"א פרשת במדבר הלכה ט', וביאור הגר"א סי' תקי"ח ס"ק א'). והנה נשא אותם לבם של כמה יזמים להוציא חוברת קטנה ובה הלכות ברכות הנהנין לפי כל הדעות והמנהגים, ובסופה תפלת מנחה וערבית וברכת המזון, לפי מנהגי כל העדות, וטוב ויפה עשו, וברכת ה' תחול עליהם. וראיתי שהלכה אחת מעניינת לא הזכירו בחוברת זו, והיא בנוגע לברכת שהחיינו למי שמוציא ספר חדש או חוברת חדשה, ויש בזה מחלוקת הפוסקים, והמנהג הפשוט הוא לברך בלי שם ומלכות (עיין כה"ח סי' רכ"ג ס"ק כ"ו).

מי שמניח סידור קטן או חוברת זו בכיסו, עליו להזהר שיהיה עטוף בשתי עטיפות, ואפי' אחת מהם ניילון, שלא יכנסו לנוחיות עם הסידור. ואם עטוף עטיפה אחת, ואפי' מניילון ומונח בכיסו, הכיס הוי כיסוי אחד.

חובה על כל אחד לדעת הלכות ברכות

טוב וחשוב לדעת את כל הלכות ברכות על בוריין, ולא יאמר אדם יש ברכות כלליות שיוצאים בהם ידי חובה. וחשיבות הידיעה וההתעסקות בהלכות ברכות גדולה ביותר, שכן הגמ' אומרת שיש בדבר זה סגולה להיות חסיד. וז"ל (בבא קמא ל' ע"א): "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות".

אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה

מלבד הסגולה, יש גם הכרח וחובה לרכוש בקיאות בהלכות אלה, שח"ו לא יעבור על איסור "לא תשא שם ה' אלוקיך לשוא" (עיין נדרים ח' ע"ב), או איסור גזל, כדלהלן.

הגמרא (ברכות ל"ה ע"ב) כותבת כמה דברים נוראים על הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, וז"ל: תנו רבנן, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל.. שואלת הגמרא: "מאי תקנתיה" ? ועונה: "ילך אצל חכם". ומקשה הגמרא: "ילך אצל חכם מאי עביד ליה, הא עביד ליה איסורא" ? "אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה. ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקודשי שמים, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה'. רבי לוי רמי, כתיב 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'. לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה".

(דהיינו , קודם שאדם מברך – השמים והארץ שייכים לה'. אבל לאחר ברכה – השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם).

וממשיכה הגמרא, אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר: 'גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית', ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'הלא הוא אביך קנך', ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר 'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך'. מאי חבר הוא לאיש משחית? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות שם).

מכאן נלמד כמה חובה יש על כל אחד ואחד לדעת הלכות ברכות על בוריין. מה עוד שהרמב"ם אומר שמטרת הברכות היא שנקדש את עצמנו יותר ויותר, וכלשונו (פ"א מהלכות ברכות הלכה ג'): "כדי לזכור את הבורא תמיד". ובהלכה ד': "כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".

חיוב הפרשת חלה בבצק של ארץ ישראל

השבוע נקרא בפרשה על מצות הפרשת חלה (במדבר ט"ו יז-כא): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם'. מפסוקים אלו נלמדים כמה הלכות: ענין חיוב חלה דוקא בבצק שנילוש בארץ, מרגע כניסת עם ישראל לארצו עוד לפני הכיבוש (וכן דין בצק שנילוש ע"י גויים לפני בואם של עם ישראל, וכשבאו מצאו בצקים שעוד לא נאפו, י"א: שחייבים בחלה, עיין משניות חלה פ"ב משנה א', ופירוש ר"ש שם). כמו כן, דין בצק שנילוש בארץ ישראל והורידוהו לחו"ל להיאפות שם, האם מתחייב בחלה כיון שראשית העריסה שלו (הבצק) – נעשה בחיוב באר"י ולא נפטר מחלה לאחר שהורידוהו מהארץ, או לא.

חיוב חלה בביאה לארץ לפני כיבוש

רש"י כותב בביאור הפסוקים הנ"ל על הלכות חלה, וז"ל: "בבאכם אל הארץ – משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר כי תבא, כי תבאו, לפיכך כולן למדות זו מזו וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולן כן, אבל זו נאמר בה בבואכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה".

דין חיוב הפרשת חלה שונה משאר תרומות ומעשרות ומצוות התלויות בארץ, שכן בהם לא נתחייבו אלא לאחר כיבוש הארץ, וכיון שהכיבוש והחלוקה נמשכו ארבע עשרה שנה, לא התחילו להפריש תרו"מ אלא לאחר י"ד שנים. אבל דין חלה חל מייד 'בבואכם' לארץ. וזו המצוה הראשונה התלויה בארץ שקיימו עם ישראל בהכנסם לארץ ישראל.

חיוב הפרשה על בצק ועל לחם

כשנכנסו עם ישראל לארץ ישראל, מצאו בצקים של גויים (שלא הספיק להחמיץ שכן היה זה בפסח), האם היו חייבים להפריש חלה על אותו הבצק, או לא? (עיין באורך בר"ש פ"ב דחלה שהביא משם הירושלמי מחלוקת בזה, ועי"ש מה שהסביר). אמנם אין מפרישים חלה על לחם של גוי, אבל בצק חייב בחלה, ואם לא הפריש כשהוא בצק יפריש על הלחם. והטעם הוא, התורה כותבת "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" – מכאן חיוב הפרשת חלה אפי' על לחם שכבר נאפה, ומהפסוק "ראשית עריסותיכם" נלמד חיוב הפרשת תרומה כבר על הבצק. מכאן למדים שמעיקר הדין, חיוב הפרשת חלה הוא על בצק, אלא שאם לא הפרישו על הבצק ונאפה ללחם עדיין ישנו חיוב להפריש (עיין שו"ע סי' שכ"ז סעי' ה'). וממילא, ישראל שלקחו בצק מגויים לפני הגלגול (עיין שו"ע סי' ש"ל סעי' א') ואפו אותו, נתחייב בחלה, שכן על לחם אפוי יש גם חיוב חלה. שיעור ההפרשה בלחם הוא כמו בבצק גם לעניין הברכה, ועל כן, לחמים שלא הופרשו מהם חלה, והם מקובצים יחדיו בסל אחד ומכוסים ויש בהם שיעור חלה, יפריש מהם חלה עם ברכה. ואם לא, יפריש בלי ברכה (עיין רמב"ם ביכורים פ"ו הט"ז וב'כפתור ופרח' פרק ט"ו בעניין שיעור עיסת מצוה וצירוף לחמים). ואם מסופק אם הפרישו חלה במאפייה מסויימת, או שהוא נמצא בחו"ל במאפייה של יהודים ומסופק אם הפרישו חלה, יפריש חלה מהלחם.

נתינת צדקה בשעת ההפרשה ואמירת 'לשם יחוד'

יש נשים שנוהגות לתת צדקה בשעת הדלקת נרות או בלכתן למקוה וכדומה, וטוב יעשו אם ינהגו להפריש צדקה גם בשעת הפרשת חלה. וטוב שתאמרנה את נוסח 'לשם יחוד' שלפני הפרשת חלה (מובא בסידור 'קול אליהו' עמוד 908) ולא תאמר 'הריני באה לקיים מצות עשה דאורייתא, שכן יש בדבר זה מחלוקת, ואנן קי"ל שבזמן הזה חיובה מדרבנן (וכדלקמן).

בצק שנילוש באר"י והורד לחו"ל, וכן להיפך

מהפסוק 'בבואכם אל הארץ' למדים שחיוב הפרשת חלה הוא בעצם הביאה לארץ. וכן כותבת המשנה (חלה פ"ב מ"א): "פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה. יצאו מכאן לשם, ר' אליעזר מחייב, ור' עקיבא פוטר". שהיינו, קמח הבא מחו"ל לארץ ישראל, מיד בהכנסו לארץ נתחייב בחלה לכשיעשו ממנו בצק. ובמשנה נחלקו מה דין קמח של אר"י שהורידוהו לחו"ל ועשו ממנו בצק, שלדעת ר"א: חייב בחלה, וטעמו, משום שנאמר "והיה באכלכם מלחם הארץ", בין שנאכל באר"י ובין בחו"ל, הואיל והוא 'לחם הארץ' חייב בחלה. ור"ע: פוטר. המחלוקת היא אם חיוב חלה מהתורה, כי מדרבנן הרי אפי' על קמח חו"ל חייבים להפריש חלה בחו"ל. הר"ש (שם) כותב שישנה סברה לחייב את הקמח בחלה והיא, כיון שהקב"ה נתן את הארץ לאברהם אבינו, ממילא נתחייבנו בחלה כבר למפרע, עוד לפני שבאו עם ישראל וכבשו את הארץ. והנ"מ היא, היכא שנכנסו ישראל לארץ וראו בצקים של גויים – חייבים בחלה שהרי ישנו חיוב על האדמה מזמן אברהם אבינו, עי"ש.

מעלת הפרשת חלה

כיום ישנם ב"ה מאפיות רבות, וכל אדם קונה לחם מוכן ואפוי. בהלכה מובא שישנה חשיבות באפיית שיעור חלה בבית, וז"ל הרמ"א (או"ח רמ"ב ס"א): "נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות". וכתבו המפרשים, כיון שטעם הדבר הוא לכבוד שבת, על כן תכין את הבצק בערב שבת דוקא, ולא ביום חמישי. ובימינו שיש מאפיות שאופות בכמויות גדולות והחלות טעימות וטובות, אין לחייב את הנשים בדבר זה כולי האי. והמש"ב (בביאור להלכה שם) כותב שיש עניין גדול באפיית חלה (ועיין לכה"ח שם ס"ק כ"ב כ"ג), והוא תיקון לחוה אמנו שאבדה חלתו של עולם (אדם הראשון). ופשוט הוא שלא רק על בצק של לחם או חלה מפרישים חלה אלא גם על בצק של עוגות. ועל כן, כיון שבכל בית אופים עוגות ועוגיות יכולה האשה למצוא לפחות פעם בשנה הזדמנות לאפות כשיעור ולהפריש חלה, ובפרט בערב פורים (כפי שכותב הבא"ח)

מהו שיעור בצק שיתחייב בחלה

יש בענין זה מחלוקת בין הפוסקים. יש מי שאומר: חיוב חלה הוא על בצק שמשקלו 1666 גרם. ויש מי שאומר: החיוב הוא בבצק שמשקלו 777 דרהם, שהוא בערך 2486 גרם. ויש אומרים שדעת החזו"א היא ששיעור חיוב הפרשה הוא החל מ- 1224 גרם אך לא נוהגים כמותו, והמחמיר תע"ב ויפריש בלי שם ומלכות.

ועל כן, בצק שהוא פחות מ – 1666 גרם – אין להפריש חלה.

מ – 1666 גרם מעלה – תפריש חלה ולא תברך מחשש לספק ברכות.

מ – 2486 גרם ומעלה תפריש ותברך (ועיין לשו"ע סי' תנ"ו סעי' י"ב).

ושיעור זה מודדין בקמח שממנו עושים את העיסה (ועיין לבא"ח צו אות יט, ושמיני ש"ש אות א', ושו"ע יו"ד סי' שכ"ד סעי' א').

ואם אשה קבלה מבית אמה שנהגה להפריש חלה עם ברכה כבר משיעור של 1666 גרם יכולה להמשיך במנהגה ויש לה על מי לסמוך.

יש המקשים על דעת הבא"ח שאמר ששיעור החלה הוא החל מ777- דרהם, ויזכר לטוב הרב הגאון יעקב סופר שליט"א (נכדו של בעל ה'כף החיים') כתב תשובה ארוכה ומלאת טעם וחן ליישב את דעת הבא"ח ששיעורו הוא הנכון, ואיישר חיליה לאורייתא.

שיעור הבצק המופרש

כתוב במשנה (חלה פ"ב מ"ז): "שעור החלה, אחד מעשרים וארבעה. העושה עיסה לעצמו, והעושה למשתה בנו – אחד מעשרים וארבעה. נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק – אחד מארבעים ושמונה. נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה – אחד מארבעים ושמונה נטמאת מזידה – אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהא חוטא נשכר". וכל זה הונהג דוקא בזמן שהחלה היתה מגיעה לכהנים, אבל בימינו שממילא שורפים את החלה, ולא הולך מאומה לכהנים, אין לזה שיעור אלא מפרישים כל שהוא ודי בכך. ומיהו הבא"ח כותב (פרשת שמיני ש"ש אות ג'): שלפחות פעם בשנה תפריש האשה כשיעור המקורי, ויש מי שחולק לפי שזה נשרף.

ולדעת השו"ע: משמע שאפשר להפריש אפי' פחות מכזית. ולדעת הרמ"א: נהגו להפריש כזית (עיין שו"ע יו"ד סי' שכ"ה סעי' ב').

בחלה או בתרו"מ יפריש מהיפה דוקא

בתרומות ומעשרות נאמר 'יקריב את חלבו ממנו', מכאן שצריך להפריש את ה'חלב' והמשובח שבפירות, ולא יפריש את המתולעים והמקולקלים שבהם. וגם כאן ניתן לומר שדין דוקא בזמן שהיו נותנים את הפירות לכהנים וללויים או לעניים, אבל בימינו שזה נזרק אין צריך להקפיד בזה (עיין שו"ע יו"ד סי' של"א סעי' נ"ב). אלא שבעל 'תורה לשמה' זיע"א מחדש, אמנם בתרומות ומעשרות אין חיוב להקפיד ולהפריש מהיפה ביותר, אבל בחלה שהולכת לשריפה צריכים להקפיד לשרוף את היפה ביותר, אבל אין הלכה כן, וז"ל (סימן ק"ל): "בהפרשת חלה האם צריך לקחת מהטוב והיפה. שאלה במצה של פסח שנוהגין ליטול חלה אחר אפיה ויש במצות איזה מצה שאינה אפויה בטוב וגם מעופרת בעפר התנור אם טוב להפריש מצה זו בשביל החלה כיון דעתה לשריפה קיימא או"ד צריך ליקח החלה ממצה חשובה ונקיה ואע"ג שהוא שורפה בתנור. יורינו ושכמ"ה. תשובה איתא במתניתין דתרומות פ"ב משנה ד', כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים. רבי יהודה אומר: לעולם הוא תורם מן היפה. ופירש רבינו עובדיה, לעולם הוא תורם מן היפה דכתיב 'בהרימכם את חלבו ממנו', לעולם בעינן חלבו, ואי פסיד יפסד, ואין הלכה כרבי יהודה, עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל ע"ש מיהו עד כאן לא פליגי רבנן על רבי יהודה אלא בהיכא דאיכא למיחש להפסד ולא יהנה ממנה הכהן ולהכי עדיף טפי שיהנה ממנה הכהן, אבל היכא דליכא הנאת הכהן וכמו נידון הנז' דהחלה שורפה בתנור מודו רבנן לר"י דצריך שיוציא מן היפה דהא ודאי אין להרבות המחלוקת וכל היכא דאפשר למעט פלוגתייהו ממעטינן ולכן נראה בנידון השאלה אע"ג דשורפה מפריש חלה מן היפה דבעינן חלבו. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו". וכאמור לא נהגו כן.

עיסה שנילושה במי פירות

כתוב בשו"ע (יו"ד סי' שכ"ט ס"י): "יש ליזהר מללוש במי פירות שאינם משבעה משקים, אלא א"כ יערב עמהם אחד משבעה משקים (סמ"ק סימן רי"ח). הגה: ועיין באו"ח סי' קצ"ח בארתי מה הם השבעה משקין. ואם עבר ולש בלא ז' משקין, לא ישרוף החלה, אלא יתן אותה לכהן קטן (ב"י בשם סמ"ג), כמו שנתבאר לעיל סימן שכ"ב". כל חלה צריכה להיות מוכשרת לקבל טומאה כדי שלא יהא חייב לשומרה בקדושה, ואם לש במי פירות ולא הוכשרה מעולם יש בעיה מה לעשות עמה, אבל בימינו אין בעיה זו מתעוררת לפי ששוטפים את החיטים במים לפני טחינתם לקמח (מפני ששמים עליהם אבקה נגד תולעים). ואחר כך שורים אותם שוב פעם במים בכדי שיתנפחו ורק לאמ"כ טוחנים אותם. וממילא כבר הוכשר כל הקמח שלנו לקבל טומאה. ועל כן גם אם לשים את הקמח במי פירות בלבד אין בדבר בעיה כלל כי כבר הוכשרו לקבל טומאה. אבל אם לשו קמח שמורה של פסח שלא נשטפה כלל ולא הושרתה במים מעולם, ולשים אותה במי פירות – יש לערב בבצק מעט מים כדי להכשירה לקבל טומאה.

גם בעניין נטילת ידיים לאוכל פת שנלושה במי פירות שמטבילם במשקים יש נידון בראשונים, ונחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד (ועיין לקמן).

עירוב מים במי פירות מיעוט או רוב?

מרן כתב שיש לערבב מים בשבעת המשקים, ונחלקו הפוסקים האם צריכים רוב מים או שמא מספיק מיעוט מים? והנפקא מינה להלכה היא, בערב פסח שמטבילין את הכרפס במיץ לימון, האם צריך להוסיף עליו מעט מים להופכו לדבר שמקבל טומאה, או לא (למטבילים במי מלח אין כל בעיה, ועיין למחלקת בין הרמב"ם להראב"ד, ועיין פ"ת שכ"ט ס"ק ד').

גודל הזהירות בחלה ותרו"מ

הגמ' (שבת ל"ב ע"ב) כותבת דבר נורא בעניין הפרשת חלה ותרומות ומעשרות, וז"ל: "תניא, רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים. רבי אלעזר ברבי יהודה אומר: בעון חלה אין ברכה במכונס, ומארה משתלחת בשערים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלין, שנאמר: 'אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עיניים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם', אל תקרי בהלה אלא בחלה. ואם נותנין מתברכין, שנאמר 'ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך'. בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הוה, והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין, שנאמר: 'ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו'. מאי משמע, תנא דבי רבי ישמעאל, בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים. ואם נותנין – מתברכין, שנאמר 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבקות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די, אמר רמי בר רב אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די". הרי לנו מאמרים על חומרת העניין למי שלא מפריש, ואת הברכה הרבה למי שמפריש.

נוסח הברכה

נוסח הספרדים בברכה על הפרשת חלה הוא: "להפריש חלה תרומה". ונוסח האשכנזים: "להפריש חלה". ויש נוהגים לומר "להפריש תרומה" (ועיין לשו"ע סי' שכ"ח, ולבאר היטב שם, ולבא"ח שמיני ש"ש אות ב').

הפרישה והתערבב – האם תברך שוב לאחר שתתיר נדרה

אם התערבב הבצק של הפרשת החלה בבצק הגדול, והלכה האשה להשאל על נדרה, והתירו לה את הנדר והפך הבצק לטבל, האם בהפרשה השניה תברך או לא ? נחלקו בזה הפוסקים, לדעת רבי יצחק נסים: תברך שוב, ולדעת שאר פוסקים: אין לה לברך שוב. ואם בירכה, יש לה על מי לסמוך. אך כיון שנחלקו בדבר עדיף שלכתחילה לא תברך (ועיין על הנ"ל באורך בספר שו"ת יין הטוב).

בצק שהחזירוהו לקמח – חייב בחלה

המשנה כותבת שאם העיסה נילושה לשם סופגנין פטורה מן החלה, וז"ל (חלה פ"א מ"ה): "עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין, פטורה מן החלה. תחלתה עיסה וסופה סופגנין, תחלתה סופגנין וסופה עיסה – חייבת בחלה, וכן הקנובקאות חייבות". ומבאר הרמב"ם שהקנובקאות המוזכרים כאן הם "קמח קלוי נילוש בשמן, ואחר לישתו ואפייתו מפרכין אותו בידיים ומחזירין אותו קמח", וגם זה חייב בחלה כיון שתחילתן וסופן עיסה.

וכיום הבצק שונה של הלביבות או הסופגניות, נוהגים להפריש בלי ברכה (ועיין לבא"ח שמיני אות ד').

צירוף לשיעור חלה

כשלשים בצק פחות מהשיעור, ואח"כ שוב פעם לשים בצק פחות מהשיעור, כגון כשאופים עוגות ממינים שונים ובכל מין אין שיעור חלה, אפשר לחבר את כל הבצק ולהפריש מהם חלה ביחד. וזאת על ידי שמניח את כל הבצק בכלי אחד, או שלאחר האפיה מכניס את כל העוגיות לארון וכדו', שהארון מצרפם יחד לצורך הפרשת חלה (ועיין לבא"ח צו יט, ועיין לשו"ע יו"ד סי' שכ"ו באיזה סוגי בצק אפשר לחברם).

ישנה שאלה בענין אשה שהכינה בצק משניים וחצי ק"ג קמח, אך היא צריכה רק ק"ג אחד, ואת הנותר מניחה בהקפאה, האם חייבת בחלה מכיון שלשה בשיעור המתחייב בחלה, או לא, מכיון שהיא אופה כעת רק ק"ג אחד ועל כמות זו אין חיוב להפריש חלה. הדין הוא: שחייבת בחלה.

נס שאירע לאשתו של ר' חנינא בן דוסא

הגמרא במסכת תענית (דף כ"ד ע"ב) מספרת על אשתו של ר' חנינא בן דוסא שמידי יום שישי היתה מניחה סמרטוטים בתוך התנור בכדי שיהא אש ועשן ויחשבו שהיא אופה לכבוד שבת (מכיון שהיתה עניה והתביישה שאין לה ממה להכין חלות לשבת). יום אחד, שכנה רעה אחת רבה עם אשת ר' חנינא, והלכה וקראה לכל השכנות שיבואו לראות את התנור שהוא רק מעלה עשן. אשתו של ר' חנינא רואה בחלון שבאות נשים רבות לראות מה יש לה בתנור, ומרוב צערה אמרה: רבש"ע אני שמחה בחלקי ועתה ילעגו עלי, אנא תעשה לי נס. מיד היא לקחה מרדה ורצה לבחוץ, השכנה הרעה כבר הרימה את מכסה התנור להראות לכל השכנות שיש בו רק סמרטוטים, והנה נעשה נס וכל התנור התמלא בככרות לחם שכמעט נשרפו, צעקו השכנות לאשת ר' חנינא: תראי הלחם נשרף, אמרה להם: הנה הבאתי מרדה להוציא את הלחם. וחז"ל אומרים שבאמת הלכה להביא מרדה כי היתה בטוחה שיעשה לה נס.

כיום שיש מאפיות רבות, ראוי לכל אשה בערב ר"ה, יוה"כ, או בכל חג אחר, ללוש בצק בשיעור שחייב בחלה להפריש ולברך.

הפרישה חלה ומסופקת אם בירכה

כתוב: אם הפריש חלה ומסופק אם בירך או לא, אינו יכול לערבב שוב את הבצק להפריש ולברך,

וזאת מכיון שנפרש כדין, ועוד, שאין מבטלין איסור לכתחילה (כגון: סיר בשר שיש בו שישים ק"ג בשר אסור לכתחילה לקחת חצי ליטר חלב ולשופכה בתוך הסיר ולומר זה בטל בשישים מכיון שאין מבטלין איסור לכתחילה, אבל בדיעבד אם נשפך, זה בטל. ועיין יו"ד סי' צ"ט סעי' ה', ולש"ך שם).

וישנה מחלוקת האם איסור זה מדאורייתא או מדרבנן. ונ"מ לשגגה, אם איסור זה מדאורייתא – לא מועיל, ואם האיסור מדרבנן – ניתן להקל (עי"ש ובזבחי צדק שם).

מסעדה שאינה שומרת שבת – הכלים שבה אסורים

מסעדה שאינה שומרת שבת ומוכרים בה דגים כשרים, אמנם אין בדגים בעיה, אך יש מי שאומר: שהתנור שאפו בו בשבת נאסר, וה"ה לכל כלי ההגשה, צלחות סכו"ם וכדו'. וי"א: אמנם מחמת מעשה שבת הכלים אסורים, אבל מחמת הבליעה אינם נאסרים.

אע"פ שלפי ההלכה היה ניתן למצוא קולות בדבר, אך אין לקנות מהם בשביל שלא לסייע בידי עוברי עבירה (ועיין לכתב סופר המובא בכה"ח סי' שי"ח ס"ק י"ב).

ישנם מסעדות שיש להם תעודת כשרות רק לששת ימי החול, וביום שבת אין בהם השגחה כלל. ועל כן, אם יקחו את כל הכלים של יום חול ויניחום במחסן וינעלו אותו במנעול, ולאחר השבת יחזירו אותם – יהיה מותר לאכול בהם. אבל כלים שנעשה בהם שימוש ביום השבת – אסור להשתמש בהם. וא"א לתת למסעדות אלו אישור כשרות.

כוונה בעת שמסתפר או מתגלח

אדם שמסתפר אצל ספר, בכל פעם שאומר לספר היכן לא לספר בתער, מקיים מצוה.

המתגלח במכונת גילוח חשמלית (באופן שהיא כשרה), טוב שיכוון בכל פעם שמתגלח שמקיים חמש מצוות לא תעשה "לא תשחית את פאת זקנך", וכל זה לפי הפשט (עיין בא"ח ניצבים ג'). ולפי הזהר הקדוש והאר"י ז"ל, יש להשאיר את הזקן (שער המצוות – קדושים)

 

"לא אוכל עד אם דברתי דברי" – עד שאברך

על דרך בדיחותא אומרים, כשבא אליעזר לביתו של לבן ובתואל, והזמינו אותו לאכול, אמר להם "לא אוכל עד אם דברתי דברי". לפי הפשט, כוונתו היתה שברצונו לדבר בענין רבקה.

ועל דרך הרמז אמרו, שרצה לברר אם האוכל שהגישו לו כשר או לא, וכן אם הינו מעושר או לא, וממה עשוי, ואיזה ברכה יברך עליו.

'שהכל' פוטר הכל – בדיעבד

אם בדיעבד טעה בירך 'שהכל' על כל דבר – יצא ידי חובה, אבל לכתחילה אסור לעשות כן, אלא צריך ללמוד ולברר אצל חכם איזו ברכה יברך על כל מין ומין.

פעם הועלתה הצעה לכתוב על כל חבילות החטיפים למיניהם את הברכה שיברך עליהם, אבל מכיון שבכל דבר ישנם כמה דעות, על כן נמנעו מלעשות זאת, אך לכל הפחות שיכתבו שצריך לשאול לחכם מהי הברכה, ויכתבו מאיזה חומר מורכב החטיף, אם יש בו דגן, והדגן בא לטעם או לדבק וכו', ואח"כ ישאל לחכם מה מברכין.

דבר שטיבולו במשקה

האוכל דבר שטיבולו במשקה, צריך ליטול ידיו בלא ברכה. והמשקים לענין זה הם שבעה, וסימנם: י"ד שח"ט ד"ם: יין דם (דגים), שמן זית, חלב, טל, דבש, מים. והנ"מ היא, לענין סופגנין המטוגנים בשמן: אם הם מטוגנים בשמן רגיל – יכול לקחת בידו לברך ולאכול, אבל אם הם מטוגנים בשמן זית – צריך קודם ליטול ידיו ואח"כ יכול לברך ולאכול.

אם רוצה לטבול בסקויט או עוגה בכוס תה או קפה – יטול ידיו בלא ברכה, מכיון שהוא דבר שטיבולו במשקה.

יש מי שאומר: אם המשקה חם, אין חשש שהאדם יגע בידיו, ועל כן אינו צריך ליטול ידיו (עיין לשו"ע סי' קנ"ח סעי' ד', ולכה"ח ולמש"ב שם).

דין משקה ב'קוקה קולה'

גם ל'קוקה קולה' יש דין משקה, ועל כן אם טובל בכוס קולה עוגה וכדו' – צריך ליטול ידיו בלא ברכה.

יש מי שאמר: ש'קוקה קולה' אינו סוג של מי פירות, ואינו מכשיר לקבל טומאה.

אבל טעות היא זו, מכיון שה'קוקה קולה' שמביאים לארץ היא רק תמצית אשר ממנה עושים כמות גדולה ע"י הוספת מים.

קוביות סוכר בתה

בחלק מעדות המזרח היה מנהג שמכניסים לתוך הפה קוביות סוכר כששותים את התה. וחכמי ספרד דנו בענין זה רבות, שהרי ברגע שמכניס את הקוביות סוכר לתה, הם מושכות מים, והיד נוגעת במים וא"כ יצטרך נטילת ידיים.

אכילת תמרים או צימוקים עם תה

הרב שלמה עדני (בספר 'מלאכת שלמה') אומר: אם אדם רוצה לאכול תמרים או צימוקים עם תה, יש לברך על התמר 'שהכל' שהרי הוא טפל לתה. ובכדי לצאת מכל ספק, עדיף שיקח חתיכת תמר, ויתכוון לאכול תמר, ויברך 'בורא פרי העץ', ועל התה יברך 'שהכל', ואין בזה דין של ברכה שאינה צריכה (עיין שם משניות ברכות פרק ו' משנה ה').

בישולי עכו"ם

כל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, וגם עולה על שולחן מלכים, יש להזהר שלא לתת לגוי שיטגנם. ועל כן יש להזהר בסופגניות שלא יהיו טיגון של גויים. ובמקרה זה לא יועיל זריקת עץ או כל דבר אחר לאש, מאחר והקילו בזה רק בלחם, אבל בשאר דברים לא.

במצרים היה חוק שאסר על היהודים לפתוח מאפיה, ובכל השנה, בכדי שלא להכשל בפת עכו"ם, היו זורקים חתיכת עץ לאש. אבל בפסח שצריך לאפות מצות לשמה, לא ידעו מה לעשות. הלכו ושאלו את הרב הראשי של מצרים והוא הציע לאדם אחד שילך למסגד ויבקש מהשיך להתאסלם, ולא ידאג כי הוא ישאר תמיד יהודי, ולאחר מכן שיפתח מאפיה.

הלך אותו יהודי ופתח מאפיה, והנה התחילו הגויים לצעוק, הוציא להם אותו אדם תעודה שהוא התאסלם, וכולם שתקו, וכך גברו על החוקים שלהם.

בפרס היה מקום שאסרו על יהודים לשאוב מים מהבאר, ואם ישאבו מים, כל הבור טמא. והנה בערב פסח היו צריכים לשאוב מים ולא ידעו מה לעשות. הלכו ושאלו את רבו של הבא"ח, וענה להם: שישלמו כסף לערבי שישב ליד הבור, והם ישאבו מים, וכן עשו (עיין ר"פ ח"ד סי' י"ח ששם כתוב תקנה אחרת).

עשר תעשר

כתוב: אם אדם רואה שמזונותיו מועטים יפריש צדקה, וכמה שיפריש זה חשוב מאד. ואם המצב הכלכלי של האדם קשה מאד, יפריש מעשר כספים. ויכתוב בפנקס 'כך וכך אני צריך לתת מעשר לצדקה, ואני לוקח סכום זה בהלוואה, וכשירחיב ה' את גבולי אני אתן לצדקה', והעיקר שיפריש ואח"כ יקח בהלואה (עיין בספר שו"ת בית דינו של שלמה בחלק יו"ד בתחילה).

כוחה של תשובה

חז"ל מספרים על רבי יוחנן שהיה יפה תואר, שנכנס לטבול בירדן, ראהו ריש לקיש שהיה ראש הגנבים, וחשב שר' יוחנן הוא אשה, וקפץ למים, והנה ראה כי הוא איש. אמר ריש לקיש לר' יוחנן: יופייך לנשים. אמר לו רבי יוחנן: הגבורה שלך לתורה, ורצה לחזור לקחת את בגדיו ולא יכל מחמת חולשה, אמר לו ר' יוחנן: כיון שקבלת עליך עול תורה, היא מתשת כוחו של אדם.

ואומרים חז"ל ביום שמת ריש לקיש, מתו גם כל השודדים, והנה הם מגיעים לעולם הבא, ורואים שבאים מלאכי השרת לבושים לבן ופניהם יפות ושוחקות ומקבלים את ריש לקיש בכבוד. אמרו להם השודדים תנו לנו ללכת עם הרבי שלנו, אך מיד באו מלאכים לבושי שחורים לקחתם ואמרו להם ריש לקיש חזר בתשובה, אמרו השודדים: גם אנחנו נחזור בתשובה, ענו להם המלאכים: מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אתם כבר לא יכולים לתקן כשאתם בעולם הבא, ועליכם ללכת לגיהנם.

"על שלוש עבירות"

כתוב: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". וכתוב על רחל אמנו כשילדה את בנימין היה לה צער גדול ומתה, והיא חששה שמא יאמרו עליה שלא נזהרה בחלה ובנידה ובהדלקה הנר, אך כשראתה שנולד לה בן התנחמה, שהרי כתוב אם האשה שומרת טהרת המשפחה כדין וכדת, זוכה לבן ולברית מילה. וקראה אותו רחל "בן אוני", אבל יעקב קראו בנימין, "ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל".

וחלק מבית המקדש נבנה בחלקו של בנימין, וכשיבוא המשיח נדע כל אחד ואחד מאיזה שבט הוא, ונראה בנין בנוי ומשוכלל של ביהמ"ק יורד מן השמים (עיין רש"י ותוס' סוכה דף מ"א, ור"ה דף ט').

ויהי רצון שנזכה לביאת הגואל ולבין אריאל, בב"א.

 

שלח במייל
שלח בוואטסאפ
שתף בפייסבוק
הדפס

אולי יעניין אותך גם:

שבת

לימוד הלכות שבת וכללים בהלכות שבת

יום ז` באדר • עניינו של האפוד • בגדי הכהן גדול • קביעת המועדים על ידי עם ישראל • השראת שכינה מתוך המשכן • קשר האסור והמותר לעשות בשבת • דיבורי חול בשבת • ברכה על מאכלים שנשתנה צורתם • חשיבות לימוד ההלכה.

רק תשובה מאהבה? פרשת ניצבים

רק תשובה מאהבה | פרשת ניצבים

ישנם 2 סוגים של בעלי תשובה • האחד זוכה שהשגגות בלבד ייהפכו לזכויות לעומתו יש בעל תשובה שזוכה שאף זדונותיו הופכים לזכויות • והמוסר מחביות היין של רב הונא

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה