מבית דרכי הוראה לרבנים

נגן וידאו

מעלת השבת ותשמישי קדושה

שמירת היהדות של עם ישראל לאורך כל הדורות • קדושת החודשים העבריים • מעלתה של השבת • המנוחה ביום השבת היא רצון ה' • תשמיש מצווה ותשמיש קדושה • שימוש של חול בכיס של תפילין • שימוש בחפצי מצווה לצורך דבר חול

אורך הוידאו:

1:09:48

מספר:

229

נמסר בחודש

טבת

תשס"ב

בפרשת:

שמות

בנושא:

תקציר

•    יחודו של עם ישראל הוא ששמר על יהדותו בכל מקום. ישנם טועים שמונים את השנים למותו של אותו האיש, אך עם ישראל קידש את החודש היהודים וכשמונים לפי החודשים העבריים – מקיימים מצווה.

•    השבת היא זו שמגינה על עם ישראל והיא זו שנותנת שפע וחיות לכל ימות השבוע, לכן צריך להקפיד על שמירת שבת שלא יכשל בדברים שרגיל לעשותם ביום חול. וצריך לדעת שגם בעצם המנוחה בשבת אדם מקיים את רצון הקב"ה ששבת ביום זה.

•    תשמיש מצווה – אסור להשתמש בו שימוש של חולין ולכן אם יש לאדם כיס של תפילין אסור לו להשתמש בו לדברים אחרים אלא רק לשימוש שאליו הוא מיועד ואסור לשים בו כסף וכדו'. אמנם אם משעה הראשונה שאדם התנה שיוכל להשתמש בו גם לדברים אחרים- יכול להשתמש ואינו חושש. 

•    גם חפצים אחרים שמשמשים לדברים שבקדושה אסור להשתמש בהם שימוש של חולין לדוגמא תיבה של בית הכנסת או מדף של ספרי קודש – אסור להשתמש בהם תשמיש בזיון או תשמיש של חולין כיוון שיש בהם קדושה. ואפילו ספר קודש אסור לתחוב בו דפים אחרים או כסף וכדו' כיוון שיש בו קדושה.

שיעור מלא

שבת, ר"ח, תפילין 

אגודת 'אפרת'

ד"ר אלי שוסהיים פותח את השיעור בדברי חיזוק אודות החשיבות של אגודת 'אפרת' שהוא עומד בראשה, ואשר מצילה ילדים במשך 25 שנות קיומה משבט ההפלות. הפסוק שבפרשת שמות 'ותחיין את הילדים' היה להם למורה דרך כל השנים. בדבריו הוא מביא פסק הלכה שקיבל מהרב הגאון יוסף שלום אלישיב שליט"א שיש להציל עובר אפילו שהוא בן פחות מארבעים יום לעיבור, ומותר לחלל עליו את השבת משום פיקוח נפש.

דברי ברכה ליו"ר אגודת אפרת

חז"ל אומרים שמשה רבנו שקול כנגד ששים רבוא מישראל, שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל'. חז"ל במדרש שיר השירים (פרק א) אמרו שרבי היה יושב ודורש וראה שהציבור מתנמנם, אמר להם, שהיתה אשה במצרים שילדה ששים רבוא, וזו יוכבד אמו של משה רבנו שהיה כמו ששים רבוא, שנאמר "אז ישיר משה ובני ישראל" – שמשה רבנו שקול כמו כל עם ישראל. גם על ד"ר שוסהיים אפשר לומר שיש לו ששים רבוא ילדים בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, שכן הוא מחיה אותם, ונזקפים לזכותו הם וכל הדורות שמולידים אחריהם, והוא כאב לכל אותם ילודים ודואג להם ולאמם לכל צרכיהם לא רק עד הלידה אלא גם מעבר לזה כגון כל צרכי ברית מילה לבנים, אוכל ומזון וכל הציוד הדרוש לתינוק בחדשי חייהם הראשונים. ומשקיע מכוחו, אונו והונו לקיים "ותחיין את הילדים".

חדש ניסן – ראשון לחודשי השנה

בערוצי התקשורת השונים מברכים את ה'שנה החדשה' העומדת בפתח. יש לדעת שאסור להתייחס לתאריך הלועזי ולחודש זה כחודש הראשון שבו מתחילה שנה חדשה.

בפרשת בא נאמר (שמות יב, ב) " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", התורה מלמדת אותנו שראשון החדשים הוא חודש ניסן, ולא חודשים אחרים, ומדגישה זאת בכופלה פעמיים את הדבר. וכותב על זה הרמב"ן "וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט, א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י, יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט, א), וכן כלם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ, ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתנו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד, כב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג, טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו". מדברים אלו רואים שאין לנו חודש ראשון אלא חודש ניסן בלבד כפי שהתורה קראה להם ותו לא, והמחשב חישובים אחרים – לדעת הרמב"ן עובר איסור חמור.

פרעה חולם חלום, ובא יוסף ואומר לו שנה טובה, ושואל אותו מה שנה חדשה יש כאן, אני פרעה ורק בעוד ארבעה חדשים יש שנה חדשה. ענה יוסף: בר"ה שלנו נגזר על כל העולם מה שעתיד להיות, ולא ביום שאתם קובעים לראש השנה. על כן טועים אתם ונגזר בכל העולם כולו שחדשי השנה הם כפי שהתורה ציוותה. ועל כן צריך להזהר כמו שאומר הרמב"ן שהחודש הראשון הוא ניסן ולא אחר. ועל כן צריך להזהר שלא לכתוב בשטרות ראשון או אחד וכו', אפי' ראשון למניינם לא לכתוב, כי ראשון זה ניסן בלבד. אבל בשאר הזמנים אם יש הכרח לכתוב בשיק או במקום שלא בקיאים בחודשי ישראל, יכתוב את החודש היהודי, ואח"כ יכתוב את התאריך הלועזי ויוסיף 'למניינם'.

סבלם של ישראל שלא היה להם שבת

בפרשת השבוע נאמר (שמות ב, יא) "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". מבואר במדרש, שהסבל שראה באחיו היהודים שלא היה להם כלל יום מנוחה מעבודתם ושעבודם. וז"ל המדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה א, פרק כח): "ד"א, וירא בסבלותם – ראה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים! אמר לו, לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח" עכ"ל.

ומובא בספר 'עץ יוסף': וזה שאנו אומרים 'ישמח משה במתנת חלקו' שהיה שמח על שבחר הקב"ה שינוחו בשבת והוא היום שבחר להם". ועל זה נאמר ששבת היא מתנה טובה לישראל כדברי חז"ל (שבת י, ב; ביצה טז, א) "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם". וזהו שכתוב "ראו כי ה' נתן לכם את השבת".

אין 'עיסקאות' ו'מסחר' על השבת

בימים אלו עומדים אנשים שחושבים שהם "מנהיגים" ומציעים 'עיסקאות' שברצונם לעשות עם יום השבת. פרעה עצמו דחה כל עסקה או פשרה על יום השבת, ויכולים אותם מחבלי כרמים ליבוש בעצמם שהם לא השכילו להבין מה שגוי רשע ועריץ הבין טוב מהם. כשבקש משה רבנו מפרעה לתת להם את יום השבת, לא עלה על דעתו של פרעה להציע עסקת פשרה ולחלק את המנוחה בין העם לכמה ימים באופן שאלו ינוחו, ואחרים יעבדו, כך שלא תושבת העבודה לחלוטין יום שלם ולא ייגרם לו נזק גדול למשק. פרעה הבין שאם יש יום אחד לעם הזה שאמורים לשבות בו ולנוח, אין מציאות שאלו יעבדו ואלו ינוחו. והנה לצערנו הרב, אנו עדים להעלאת נוסחאות המביישות את מחבריהן, האומרות שהמשק אמנם ישבות בשבת ואילו קניונים למיניהם יהיו פתוחים, וכן תחבורה ציבורית מצומצמת, אוי לאוזניים שכך שומעות. אין זה אלא 'מסחר' ו'משחק' שרוצים לעשות ביום המקודש ביותר לעם ישראל. ילכו וילמדו מפרעה הרשע מהי השבת לעם ישראל, אולי יתעשתו ויראו את שפל מדרגתם.

קדושת השבת הרמוזה בנוסח התפילה

הראשונים הרחיבו את היריעה אודות קדושת השבת, והאופן שחז"ל רמזו את הדברים בנוסח שחיברו לתפילות היום.

האבודרהם (בדף מ"ו ע"ב דפוס ורשא תרל"ח) מבאר באריכות את תפלת העמידה של שחרית של שבת המתארת את קדושתה ומעלתה המיוחדת של השבת. וז"ל (אבודרהם על שחרית של שבת ד"ה ישמח): "אומר שלש ראשונות ואחר כך ישמח משה במתנת חלקו ע"ש יראו צדיקים וישמחו. במתנת חלקו – ומה היא מתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. והטעם שתקנו לומר ישמח משה בשבת משום דאמרינן בפ"ק דשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה לישראל לך והודיעם. ולכך תקנו ישמח משה באותה מתנה טובה של שבת שנתנה על ידו. עוד טעם אחר לפי מה שאומר במדרש (שמו"ר פ"א לב ועי"ש פ"ה ח) שבשעה שיצא משה אל אחיו וראה בסבלותם ולא היה להם מנוחה נתקשה לו הדבר הרבה והלך ואמר לפרעה אדוני המלך דרך העולם אדון שיש לו עבדים הוא רוצה בקיומם ואתה רוצה לכלות את עבדיך אמר לו היאך, אמר לו מתוך שאתה משתעבד בהם תמיד ואין להם מנוחה יכלו. אלא תן להם יום א' בשבוע שינוחו בו ויתחזקו ויוכלו לסבול השעבוד אמר לו בחר להם אי זה יום שתרצה למנוחה בכל שבוע אמר לו תן להם יום השבת מפני שכל מלאכה שיעשו בו אין בהם סימן ברכה לפי ששולט בו שבתאי, והיו נוחין בו בכל שבוע מסבלותם. וכשיצאו ממצרים ניתן להם השבת וכיון שראה משה שהסכימה דעתו לדעת יוצרו שמח שמחה גדולה ולכך תקנו ישמח משה במתנת חלקו לפי שהשבת ניתן להם בלשון מתנה שנאמר (שמות טז, כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת", עיי"ש באורך.

טעם שתקנו בשבת נוסח שונה לכל תפלה

צא וראה את חשיבותה של השבת, שתיקנו לה שלש תפלות שונות זו מזו, מה שלא נמצא בשאר תפלות השנה. בימי חול, שלושת התפלות שוות. גם בחגים מתחילים את התפלה ב'אתה בחרתנו' בכל התפלות. בראשי חדשים אין שינוי בנוסח 'יעלה ויבא' בין שחרית למנחה או ערבית. אפילו בראש השנה וביום כיפור התפלות זהות ורק מוסיפים במוסף תוספות מענייני קדושת היום.

והנה בשבת, נוסח תפלת ערבית הוא – 'אתה קדשת', ושל שחרית – 'ישמח משה', ושל מנחה – 'אתה אחד'. והטעם הוא, מפני ששלוש התפילות מסמלות ומבססות את יסודות האמונה של עם ישראל.

האמונה הבסיסית והחזקה של עם ישראל היא שהעולם נברא בששת ימי בראשית על ידי בורא העולם. בריאת העולם נחתמה ביום השבת שנתקדש במנוחתו של הבורא, ועליו כתוב על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, לכך תקנו לומר בתפלת ערבית 'אתה קדשת', ומזכירים "ויכולו", שששת ימים עשה וברא את כל העולם, וביום השביעי שבת, וברא ביום השבת את המנוחה.

עצם קיומו של עם ישראל בפרט ושל העולם כולו בכלל הוא בשביל התורה שנתנה ביום השבת, ואם לא בריתי יומם ולילה אין קיום לעולם. כנגד מתן תורה שהיה ביום השבת, ושהיא קיומם של ישראל ויסוד אמונתם בבורא העולם בתורתו ובמצוותיו, תקנו בתפלת שחרית לומר 'ישמח משה במתנה חלקו' שהתורה שנתנה לישראל נקראת על שמו שנאמר "זכרו תורת משה עבדי".

התקווה הגדולה של עם ישראל בכל שנות קיומו היא הציפייה למשיח, ואמונתם בבואו נותנת להם חוזק וכח לשרוד בשנות גלותם המרה. כנגד אותו היום, יום בואו של המשיח, שנקרא 'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים', תקנו לומר במנחה של שבת 'אתה אחד' ובו מביעים את ציפייתנו ותשוקתנו לאותו הזמן שיהיה 'וינוחו בם כל ישראל מקדשי שמך'. וכל העולם ידעו ויכירו במלכותו וה' ימלוך על כל העולם.

וזה לשון הטור בסי' רצ"ב: "ומה שתקנו בשבת ג' תפילות, אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד, וביו"ט לא תקנו אלא אתה בחרתנו, מפני שאלו שלוש תפילות תקנום כנגד שלוש שבתות. אתה קדשת – כנגד שבת בראשית כמו שמוכיח מתוכו (שאומרים ויכולו). ישמח משה – כנגד שבת של מתן תורה, דלכולי עלמא בשבת נתנה תורה. ואתה אחד – כנגד שבת של עתיד" (ועיין צלותא דאברהם עמוד תק"ה).

מטרת המנוחה בשבת לקיים את רצון ה'

בספר צלותא דאברהם (עמוד תקב ובעמוד תקה) כותב באורך בעניין מעלת השבת. הוא שוזר את הדברים עם שביתת הארץ. וז"ל: "ושבתה הארץ שבת לה', איתא בכתבי האר"י ז"ל שבשעת שעבוד מצרים היה משה רבנו מבקש מפרעה שיהיו ישראל נחים יום אחד מהעבודה, ובחר את יום השבת כמו שהזכרנו. וזה פירוש 'ואתה תדבר' כי אתה מקודם צוית לנוח ביום השבת וזהו 'את שבתותי תשמורו', שהיו ישראל נחים בשבת לא בשביל מנוחת עבודתם רק מחמת שציוה הקב"ה לשבות בשבת 'שבת לה' ". אם יאמר אדם שהמנוחה של השבת היא לטובתו ולבריאותו שלא יתמוטט מחמת טורח ועול עבודתו כל השבוע, החטיא את המטרה האמיתית, שהיא לנוח כדי לקיים את רצונו של הקב"ה ולא למטרה אחרת. ואת זה מדגיש הרב בהמשך דבריו "שלא תהיה השביתה מחמת טובת הארץ רק שבת לה' כי ה' ציוה". בהמשך דבריו מקשר הרב זצ"ל את הדברים לתפלות השבת וז"ל "ותפלה ראשונה של שבת (כלומר בערבית של ליל שבת) שאנחנו משעבדים אותם את כל כחנו ותפלותינו ליום השבת. ומשה רבנו ע"ה תיקן את התפלה של שבת בבוקר, וראוי למשה לשמוח בחלקו לפי שה' קרא לו עבד נאמן 'בכל ביתי נאמן הוא'.

ומבאר האר"י הקדוש (פרי עץ חיים סוף פרק ח) שהכוונה של 'בכל ביתי נאמן הוא' היא במעמד הר סיני, כשאמרו נעשה ונשמע קבלו אורות מיוחדים שני כתרים רוחניים, וכשחטאו בעגל "ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב" (שמות לג, ו) והקב"ה מסרם למשה, והוא סירב לקבלם לעצמו, אלא מחזירם לישראל כל ערב שבת, והוא תוספת נשמה יתרה שעם ישראל מקבלים בשבת. לכך אומרים ישמח משה במתנת חלקו שהוסיף לנו תוספת נשמה יתירה הזאת שנתן לנו. וביאור 'כליל תפארת בראשו נתת' זה אותו המאור פנים שניתן למשה, ואמר משה רבנו שמספיק לו מתנת חלקו, וזה מרומז "במתנת חלקו". ואומר ישמח משה על שם יראו צדיקים וישמחו. כשגומרים שבת, משה רבנו שמח. אליהו הנביא מסתובב בכל בתי הכנסיות ובכל הבתים בעולם כולו. והנה, לפני גילוי אמריקה היה גומר את סיבובו ביום בלבד, שהיו ישראל מקובצים בצד אחד של כדור הארץ בלבד. ומשגילו את אמריקה מסתובב אליהו הנביא כל היממה. אליהו הנביא בא להקב"ה במוצ"ש ומראה לו את התורה שלמדו בני ישראל במשך יום השבת. וזהו שאומרים 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון' שמראים להקב"ה מה עסקם של ישראל ביום זה.

אצל עם ישראל לא עושים סטטיסטיקה כמה ימותו, רק אצלם יש בשנה חדשה למניינם, סטטיסטיקה כמה ימותו שאצלם יש שיכורים ורוצחים ופשע רב בעם.

הנחת כסף לצדקה בכיס התפילין

ישנו כלל: מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אך לא כל מחשבה מחייבת את האדם.

הגמרא במסכת ברכות אומרת (דף כג, ב) : "תני חדא צורר אדם תפיליו עם מעותיו באפרקסותו. תניא אידך, לא יצור". עונה הגמרא: "הא דאזמניה הא דלא אזמניה, דאמר רב חסדא: האי סודרא דתפילין דאזמניה למיצר ביה תפילין, צר ביה אסור למיצר ביה פשוטי. אזמיניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי. אמר אביי: אזמנא מילתא היא, אזמיניה אע"ג דלא צר ביה אסור" (ואנו סוברים אזמנא לאו מילתא היא).

בדורות ראשונים, היו לוקחים צעיף או מטפחת יפה ומניחים את התפילין בהם וקושרים (ישנם כמה עדות שעד היום נוהגים כן).

אדם שרוצה להניח בתוך כיס הטלית והתפילין, כסף לחלק לעניים או ל "ויברך דוד" לתת ג' פרוטות: אם מלכתחילה קנה את הצעיף או המטפחת לשם תפילין ועדיין לא צר בו, לא שם בהם את התפילין – יכול לשים בו מעות.

אבל אם שם בו תפילין – לא יכול לשים בו מעות.

רש"י אומר: "אם התנה יכול לצור בו עם מעותיו" – לא עם מעות ממש אלא בשני קשרים זה אצל זה".

משמע מדבריו, שאינו יכול להניח באותו כיס תפילין ומעות יחדיו, אלא באופן שמניח בשני קשרים נפרדים, דהיינו בשתי חבילות ששם ארנק בתוך כיס התפילין, למרות שמעות אלו לשם מצוה (ומעניין שהפוסקים אינם מזכירים את דברי רש"י הללו).

ואם עשה תנאי בעת שקנה את כיס התפילין שיניח בו גם מעות – רשאי.

וז"ל השו"ע (סי' מב, סעי' ג): "סודר דאזמיניה למיצר ביה תפילין לעולם, וצר ביה תפילין חד זמנא (עיין לביאור להלכה מה הכוונה של השו"ע במילת לעולם) אסור למיצר ביה זוזי". והוסיף הרמ"א: "ואם התנה עליו מתחילה, בכל ענין שרי".

הרב 'קול יעקב' מביא משם המג"א (ס"ק ה): "ואם עשה כיס לשם תפילין, אפילו הוא צר ביה על מנת לפנותו אסור". וה"ה אם היה כיס והוסיף איזה דבר לשם תפילין וצר ביה על דעת לפנותו, אסור עד שיטול מה שחידש" (קול יעקב סי' מב, ס"ק טז).

כלומר אם קנה כיס במיוחד לשם תפילין, ובפרט שכתוב עליו 'תפילין', הכיס הזה מוקדש, וא"א לעשות בו שימוש נוסף ולהניח בו כסף.

ונוהגים שאדם מלכתחילה כשקונה כיס לתפילין יאמר שהוא רגיל לשים בו גם כסף. ורצוי לחוש לדעת רש"י ולא ישים כסף בעין בכיס התפילין, אלא מעות צרורות לבד. ומה שאמרנו לענין כיס של תפילין ה"ה לענין כיס של טלית.

הנחת שאר דברים בכיס התפילין

אומר הט"ז: "אותם שמשתמשים בכיס של תפילין הולכים בדרך, ומצניעים בו דברים אחרים שצריכים להם". ומוסיף: אולי לב בי"ד מתנה עליהם.

כלומר, שימוש בביתו בכיס הטלית והתפילין – אסור. אך אם הולך בדרך, כגון שנוסע לעיר אחרת, רשאי להניח בכיס הטלית את ספרי הקדש שלו, בכדי לשמור על הטלית והסידורים וכדו'.

אבל להניח בכיס הטלית שאר דברים לשם נוחיות פרטית (בכדי שלא יסחב יותר מידי תיקים) – אסור.

והוסיף על זה ב'קול יעקב': שיש חולקים על הט"ז, ולא על כל דבר אישי ופרטי אומרים לב בי"ד מתנה עליהם (עיין שם ס"ק כ').

כבוד התפילין

הנוסע באוטובוס מעיר לעיר, אם כל חפציו בתיק אחד, עליו לעטוף את הטלית והתפילין בשני כיסויים, ואז מותר להניח את התיק בתא המטען של האוטובוס.

הטוב ביותר שישמור על הטלית והתפילין לידו בתוך האוטובוס ולא בתא המטען. וכמו שאדם שומר על הארנק שלו שמא יאבד, מן הראוי שגם בתפילין ינהג כן.

הנחת חפץ על מדף ספרי קדש

האם אדם יכול להניח חפץ על מדף ספרים? י"א: אסור, מכיון שהארון נועד לספרי קדש בלבד. וי"א: מכיון שבימינו הספרים עשויים בדפוס ולא כמו ס"ת, יש להתיר. והלכה להחמיר (עיין כה"ח ס' קנד, ס"ק לז).

 

כתוב בשו"ע (יו"ד סי' ע"ר): שבדור שלנו, אם יש לאדם ספרי קודש בביתו כגון חומשים, טור, שו"ע, ספר תנ"ך, זה בחינת "כתבו לכם את ספר התורה" ובזה הוא מקיים את המצווה.

אבל בעיקרון ישנם הרבה אנשים שכותבים ס"ת לעצמם. ובזה חלוקים הפרישה עם הט"ז שכתב שם בשו"ע סעי' ב': "האידנא מצוה לכתוב חמשה חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, ואל ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה". מה הכוונה של השו"ע שהאידנא אין צורך לכתוב ס"ת כי לא לומדים בו, ועדיף לקנות חומשים, משנה וגמרא, רמב"ם ושו"ע וכו' או שיש מצוה גם בזמנינו לכתוב ס"ת ולא נבטל מצוה זו ב"חילוף הדורות". לדעת הט"ז: מצות כתיבת ס"ת נשארה במקומה עם תוספת של דברי תורה בדפוס. ולסברת הפרישה: מאחר וכיום לא מסתפקים בלימוד תורה רק בס"ת, עדיף לקנות ספרי קדש כנ"ל ללמוד בהם (ועיין לבאר היטב סי' ע"ר ס"ק ה, ועיין שם בפתחי תשובה ס"ק ט שיש ג' סוגי חיוב בזה, עי"ש באורך).

אמרו המפרשים יש דברים שאין בי"ד מתנה עליהם, וכאילו אנחנו אומרים בי"ד אמר: כשהאדם מניח ספרים על המדף, הוא מתכוון לשים גם כל חפץ אחר, כגון שעון מעורר שיעיר אותו לתפילה, או כוס קידוש נאה, אבל דברים אחרים אסור.

ועל כן הקונה ארון ספרים, טוב שיאמר או אפי' רק יחשוב שאינו מקדיש זאת לשם ספרים אלא לעת עתה, ואם ירצה להחליף לארון יותר גדול, יוכל להשתמש בארון זה לשימוש אחר. או אם רוצה לקצר את הארון וכדו' יכול ואין בזה משום "לא תעשון כן לה' אלוקיכם".

זהירות בדפי קדש מודפסים

אומר הרב מג"א: אני מתפלא על אותם המדפיסים שיש להם הרבה דפים ולוקחים אותם, ומניחים דף על דף עד שנעשה עבה ועושים כריכה לספרים אחרים. ואין מי שמתיר להם לעשות כן, מאחר ובדפים אלו יש קדושה. ויש שמתירין לשרוף, אך מנין להם דין זה?

ישנם בתי דפוס שגורסים במכונה, דפים שבקדושה המיותרים או שיש בהם פגם, ואסור לעשות כן, מפני שיש קדושה בדפים אלו (עיין לכה"ח סי' קנד, ס"ק נט וס"ק לז).

ישנה כיום חברת גניזה, שאוספת מהגניזה את הדפים הללו. ומותר להם לקחת דפים אלו ולדוחסם במכונת לחץ על מנת לחסוך במקום, ולקוברם אח"כ.

שימוש בתיבה של בית הכנסת

מותר להשתמש בדברים השייכים לבית הכנסת, לכל דבר שהוא לצורך מצוה. כגון: בשיעור שלנו ישנה מצלמה על הבמה, לכאורה מי התיר להניחה שם? אלא כל דבר שהוא למצוה, מותר.

בבתי כנסיות של עדות הספרדים מצוי שטיח או מפה על התיבה שעליהם מניחים את ספר התורה. אצל האשכנזים מניחים את הס"ת ישירות על התיבה.

במקום שיש שטיח או מפה, ספר התורה אינו נוגע בתיבה עצמה, וזה נקרא משמש דמשמש.

אבל אם יש שטיח בהיכל אסור להשתמש בו, מפני שהוא דבר שבקדושה.

בדבר של רגילות אומרים לב בי"ד מתנה עליהם ועל כן מותר להניח את המעיל על התיבה, אם רגילים בכך, או על מתלה הרימונים של ס"ת. ולא בכל דבר אומרים לב בי"ד מתנה.

פרוכת של בית הכנסת

פעם התארחתי אצל רב אחד בירושלים בסוכה שלו, וראיתי שהיא מעוטרת בשטיחים יפים, ועל כל שטיח כתוב לע"נ פלוני. שאלתי אותו כיצד הוא עושה דבר כזה? ענה לי שאלו פרוכות מבית הכנסת. והוסיף שכך היה מנהג בירושלים, לקחת את כל הפרוכות היפות ביותר ולקשט בהם את הסוכה של הרב. הלכתי לרב יותר זקן ממנו ואכן הוא אמר שכך היה מנהג, וגם אותו שאלתי כיצד הם עושים זאת הרי פרוכת זו שייכת לבית הכנסת? וענה שלב בי"ד מתנה עליהם (עיין כה"ח סי' קנד ס"ק סט, וכיום כמעט ובטל מנהג זה).

 

הנחת כסף בתוך ספר קדש – אסורה

גם על ארון ספרים בביתו של אדם ישנה קדושה, אלא שמותר להניח כל דבר שהיה בדעת בי"ד.

מספרים על רב אחד שהיה לו שטר של מאה שקל והניחו בחומש בדף שכתוב בו הפסוק "לא תגנב". והנה, בא גנב ומצא שטר זה, ופרט אותו לשני שטרות של חמישים שקל, שטר אחד לקח לעצמו, ואת החצי השני הניח במקום של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". עכ"ז לא טוב עשה שהניח בתוף הספר שטר לשמירה, כי מהדין אסור להניח כסף או צ'קים בתוך ספר קדש (ועיין כה"ח סי' קנד ס"ק ג"ן).

להניח דפים בספר לסימון – מותר

מותר להניח ניירות לסימון בתוך הספר למרות שזה לשם נוחיות הלומד ולא של הספר, וכן סימניה מותר.

בעל הבא"ח לא היה מסכים שאדם אחר ילבש את הטלית שלו או יניח את התפילין שלו.

י"א, מכיון שהיה איסטניס. וי"א, שחשש שמא יפחתו מקדושתם.

מסופר על החכם הצדיק והחסיד חכם חוסין צדקה ע"ה שבנה בית כנסת ועשה תנאי שאינו מקדיש אתת הבנין לבית כנסת, אלא רק שיתפללו שחרית, מנחה, וערבית. ולשאלתי מדוע נהג כן, ענה: שאחרי התפילה הוא יושב על כסא נוח ולומד 'חוק לישראל', ואם זה בית כנסת אינו יכול לשבת באופן כזה, כי זה לא מכובד.

ועל כן, כל דבר בקדושה שאדם קונה יכול לעשות תנאי.

קנה פרי לכבוד שבת ורוצה לאוכלו

הפוסקים האחרונים דנים בענין אדם שקנה פרי יפה וטוב ביום ראשון ואמר לכבוד שבת ואח"כ מצא נאה הימנו, אוכל את הראשון ואת השני שומר לשבת. מה הדין אם לא מצא יפה ממנו האם יכול לאכול את הפרי שקנה, ביום חול.

מהדין מותר לאכול אך אין זה מדרך חסידות מאחר שאמר שזה לכבוד שבת.

 

אדם שיש לו כוס קידוש מכסף שמקדש עליו, וכוס קידוש דמוי כסף. ואמר לאשתו שאת כוס הקידוש העשוי כסף הוא מעוניין לתת מתנה לחתן בן תורה. י"א: שיכול לתת גם את הכוס הפשוט. וי"א: שחייב לתת את הכוס המשובח יותר, אם אשתו מסכימה, לכן ירגיל אדם לשונו תמיד לומר בלי נדר.

 

הרואה דף בספר קדש שנקרע – חייב להדביקו

"זה קלי ואנווהו" – התנאה לפניו במצוות, טלית נאה, תפילין נאות, כסות נאה, סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ספרים נאים. וכן קולמוס נאה – אדם שרוצה לכתוב דבר שבקדושה דברי תורה, יקח עט משובח ויכתוב בו (עיין מסכת שבת קלג, ב).

ואומר הרב בספר חסידים הרואה ספר שנקרע בו דף – חייב מיד להדביקו, כי צריך שיהיה ספר נאה.

הבבא סאלי ע"ה היה הולך בע"ש למקוה קודם חצות ואח"כ היה חוזר לביתו ויושב בכניסה מחוץ לבית כדי לקבל פני שבת קדש והיה נוהג כך גם בחם הקיץ וגם בימות החורף, ובזמן זה היה לומד אוה"ח הקדוש,. ולא היה אוכל בליל שבת עד שהיה מסיים את כל פירוש אוה"ח על הפרשה.

מאויבי תחכמני

מסופר על אדם אחד שהיה רגיל להתפלל כל יום בהנץ החמה. יום אחד הוזמן לחתונה וחזר לביתו בשעה מאוחרת, ורואה שהשעה שלוש לפנות בוקר. אמר לעצמו, אשן שעה ואקום להתפלל. אך הימים היו ימי חורף גשומים וקור עז. בא היצר הרע ואומר לו: עכשיו קיימת מצוות שמחת חתן וכלה, תישן עוד קצת, קר בחוץ יורד גשם, אין אף אחד ברחוב. אמר לו אותו אדם לאיש הדובר עמו, ליצר הרע: ואיך אתה הגעת?? זהו שנאמר "מאויבי תחכמני".

 

פרשת שמות היא תחילת הגאולה, אנו מבקשים מהקב"ה שיגאל אותנו, ויצילנו מכל צרה וצוקה. ושארץ ישראל בשלמותה תהיה שייכת לנו, בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.

 

שלח במייל
שלח בוואטסאפ
שתף בפייסבוק
הדפס

אולי יעניין אותך גם:

שמיעת הרצאה מ"רבנים" קונסרבטיבים ורפורמים
אקטואליה

שמיעת הרצאה מ"רבנים" קונסרבטיבים ורפורמים

האם מותר להזמין מרצה קונסרבטיבי הקורא לעצמו "רב" על מנת לשמוע את דעותיו ומשנתו ? • ומה הדין בשמיעת הרצאה ממי שאינו יהודי • ומהי ההגדרה של אותם "רבנים" קונסרבטיבים "יהודים טובים" או "מינים ועמי הארצות" – והחובה עלינו להתפלל שיעשו תשובה

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה