"הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים". ביאור הפסוק כפשוטו הוא שכל אדם יש לו נטיה לאהוב זהב ופז ולהשיג עוד כסף, אלא שעד שזוכה לטעום את הטעם של הכסף הזה, יש כברת דרך לפניו, ואין הוא זוכה בהם מייד. אבל בדברי התורה לא כן הדבר, אלא מייד שמתיישב ורוצה לטעום את טעמם של דברי התורה, מרגיש במתיקות שלה איך שהיא יותר מתוקה מהדבש ומנופת צופים. ואף על פי שפעמים אדם מתחיל ללמוד תורה ומרגיש בקושי עצום, אבל עם התרגלו לדבר מרגיש שאין הוא יכול להתנתק ממנה כלל ואין דבר שישוה לה בעולם.
