• אומרים חז"ל היתה אשה בשם קמחית, ולקמחית זאת היו שבעה בנים, – וכל השבעה בנים האלה זכו להיות כהנים גדולים, ולא שמת אחד מהם והשני נהיה במקומו, אם מת אחד מהם, מסכנה, היתה סובלת! אלא יצא
בחוץ ודיבר עם איזה גוי, וניתז עליו מעט מהרוק שלו והוא נטמא וכך עלה אחיו במקומו, וכך על זה הדרך. שאלו אותה: "כל קמח קמח, והקמח – שלך איזה קמח?" קמחית קראו לה. כלומר, במה זכית לדבר הזה? אמרה להם: אני, כשאני מסתרקת בחדר, באוהל, אני שמה כיסוי לאוהל מתחת לאוהל, אני שמה על הקירות כיסוי, על החלונות כיסוי, שלא יראו קורות ביתי לא יראו שערות ראשי, שהאוכל לא יראה שערות ראשי. ולכן זכתה –אותה קמחית לשבעה בנים כהנים גדולים. אומר גאון עוזנו ותפארתנו – בעל ה"בן איש חי", באה אשתו של און ואומרת, אתם רוצים להיות כהנים גדולים, קמחית זכתה להיות בניה כהנים גדולים בגלל שהיא שמרה על צניעות ועל כיסוי שערות ראשה, אני סותרת את שערות ראשי, ואיך אתם תהיו כהנים גדולים?! איך יהיה בעלה כהן גדול?!
• כשהמציאו את ה"שעוני שבת" – והרכיבו את זה שיכבה וידליק, אז בהתחלה בהתחלה לא היו שעוני שבת, היה שעון מעורר שהיו מגלגלים אותו, מסובבים ומותחים את הקפיץ שבו, וכשמגיעה שעה מסויימת, אותו המקום ואותה הידית שהיו מסובבים בה את הקפיץ היה מסתובב, והיו קושרים בו חוט והיו שמים אותו ליד הכפתור והיה מושך את הכפתור אליו וככה היה מכבה. בהתחלה אמרו שאסור להכין את זה בערב שבת, למה? אדם עובר ברחוב ורואה חשמל דלוק, רואה בית של יהודי דלוק בו חשמל, ומקודם מי היה לו חשמל? מעטים! אז כל אחד רואה חשמל ומתפעל – אוהו! איזה יופי! פתאום הוא רואה שנכבה, אההה?! היהודי הזה רשע! מכבה! אז אמרו אסור. אחר כך הכינו כולם ועשו שעונים כאלה בביתם, ואחר כך באו "שעוני שבת" והרבה אחדים באו להם בביתם את השעונים האלה, אז תכף נראה איך ההתפתחות של ההלכה הגיעה.
• אדם לוקח מטאטא, רוצה לטאטאות והידית העץ נשמט מהמטאטא, אז בחול – תוקע את בחזרה, וכשתוקעים את זה בחזרה, אומר הרמ"א כך: אם רגילים לתקוע את זה רפוי – מותר לך לתקוע את זה בשבת, רפוי – כמו שהגמרא אומרת. אבל אם רגילים לתקוע את זה בחול חזק ואתה רוצה לתקוע את זה בשבת רפוי – אסור לך! אז אסור לך להחזיר את זה בחזרה. ולא רק שאסור, אלא זה גם מוקצה. גם מוקצה! ואם אתה רוצה לדעת מה לעשות? ברגליים שלך תדחף את המטאטא הזה לקצה. למה? זה נשמט, שמא תחזיר ושמא תתקע.
• סיכומו של דבר: מרק עם הלחם היבש, אם זה לחם – אז זה "המוציא" והמרק תפל אליו. מרק קר בשבת – אסור להשהות שלא כדין בערב שבת או בליל שבת, ואם אדם שהה את האוכל בשבת או הטמין את האוכל אפילו בערב שבת – אז אסור לאכול אותו. כל מה שאסור לעשות בשבת, אם אדם עושה – אז אסור לכולם. אבל יש מי שאומר, שאם השני סומך על "מאן דאמר", לפי דעה מיוחדת, למשל באו אביא לכם דוגמא: אדם יש לו תיון נמצא על המים החמים, והתה הזה – המים שבו חם בחום שהיד סולדת בו. לדעת הפוסקים שפוסקים כדעת הרמ"א – יכולים לשפוך על זה מים חמים אחרים. והפוסקים כדעת השולחן ערוך שבנוזל אנחנו לא אומרים שאין בישול אחר בישול אלא אומרים שיש בישול אחר בישול אז אסור לשפוך על זה מים חמים. אז אם אדם בא אצל אשכנזי והביאו לו כוס תה – אז אם הוא רוצה להחמיר, לא רוצה לשתות כוס תה, יכול להגיד לו איך עשית את התה? איך עשית את התה? איך המים החמים? איך המים הקרים? לא ישתה. אבל מהדין יכול לשתות, למה? מכיון שלו מותר – הוא לא עשה איסור, אם לו מותר, אז מותר לעשות את זה. וכן אותם שפוסקים כדעת הרמב"ם ולוקחים מרק ושמים אותו על הפלטה לחמם, אחרים אסור להם. אבל אותו שנוהג כך, אז אם אדם יכול לומר את זה בלשון רכה ובלשון טובה, אדוני – אני מחמיר כדעת השולחן ערוך ויש בישול אחר בישול, אל תשים את זה, אני מוכן לשתות את המרק קר – הנה מה טוב, אבל אם בעל הבית יקפיד – מכיון שלדידו מותר, אז גם לשני מותר.
