מבית דרכי הוראה לרבנים

נגן וידאו

חמדת ממון וגזל תהום להידרדרות מסוכנת | פרשת לך לך

הסכנה הנוראה שיש אחרי הרדיפה אחרי החומריות • ההבדל העצום בין אברהם אבינו ללוט • מדוע אברהם אבינו ע"ה שקירב את כל העולם אבל מלוט הוא דרש "היפרד נא מעליי" • חומרת חמדת הממון

אורך הוידאו:

8:28

דבר תורה לפרשת

תמצית דברי מרן הרב זצוק"ל:

(א) הרמב"ם כותב שהגשמיות בעולם נועדה לעזור לרוחניותו של האדם. ובאמת, ברור ומקובל הדבר, שאדם שיש לו פרנסה, ויש לו אוכל בשפע, יכול להתפלל יותר טוב, ויכול לישון שינה יותר שקטה ורגועה, וכך יכול לקום יותר טוב להתפלל, וללמוד תורה כדבעי. אצל אדם כזה, הגשמיות שלו עוזרת לו להתעלות ברוחניות, ולמלאות את תפקידו בעולמו.

וברור כמו כן, שאם להפך אדם ירדוף גשמיות, וישים בכך את עיקר מאוויו בחייו, ואת רוחניותו יניח לנושא עראי וצדדי, מהר מאוד יוכל להתדרדר ולהגיע לתחתית המדרגה, ורחוק רחוק מי ימצאנו. ודבר זה אנו למדים מלוט. הנה לוט אחי אברהם היה, (כך התורה מכנה אותו), ואחיה של שרה אמנו, והתורה בפירוש כותבת שהיה לו שפע גדול.

וכך כתוב (בראשית י"ג ה) 'וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים'. חז"ל אומרים (גמ' שבועות מ"ז ע"ב) "שמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דהינא ואידהן", והביאור הוא שאם אדם הוא למשל במקצועו בַּשָּׂם (מוכר בשמים), של מי שלוחץ לו את ידו לשלום, יידבק על ידיו מעט מאותו הבושם; וכשלוחצים את ידו של מי שבמקצועו הוא שַׁמַּן (מוכר שֶׁמֶן), ידבק על ידיו מעט שמן ממה שעל ידיו של אותו המוכר.

לוט שהיה הולך עם אברהם אבינו שהיה מבורך מפי עליון מכל טוב, זכה לשפע גדול, והיה לו צאן ובקר ואהלים. ולוט ידע והרגיש שהצלחתו היא בזכות הדבקותו בצדיק, בצורה מוחשית; ולא כמו לבן הארמי שאמר (בראשית ל כ"ז) 'נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ, ושם אומר המדרש שאמר לו יעקב אבינו מה הביאך עתה לנחש שהברכה שיש לך היא בגללי, ואמר לו לפי שלא היו לו בנים כלל לפני שבא אליו, אלא היה לו רק את לאה ורחל, אבל מאז שבא אצלו נולדו לו בנים לרוב ונהיה עשיר, עד כדי כך שהיה זקוק לרועים על צאנו, ועוד שלא היה לו מגע עם סוחרים ואנשים שהיו בורחים ממנו מפני רמאותו, ומאז שהוא חמיו של יעקב אבינו נשתנה ונתכבד בעיני העולם, ואף על פי כן, לא היה ברור לו הדבר באופן מוחשי, אלא מכח כישופים וניחושים. ועל זה אומר לו יעקב אבינו ע"ה, שרק מאז ש'רגלו' נכנסה אצלו הביאה לו את השפע, ולא צריך לנחש משום כך.

חינוכו של לוט בבית אברהם והתנהגותו לבסוף

(ב) בפרשה כתוב (בראשית י"ג ז) 'וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ'. הריב שהיה ביניהם היה על רקע גזל. חז"ל אומרים שהיה אברהם חוסם את פיהם של הבהמות שלו, וכן היה נותן לרועיו הוראה שיחסמו את פיות הבהמות שלו לבל ילכו לרעות בשדות אחרים. והבהמות של לוט לעומתם, היו הולכות לרעות בצורה מופקרת, והיו נכנסות לרעות בשדות אחרים. על כך היו צועקים רועיו של אברהם על רועיו של לוט, והיו מוכיחים אותם למה נותנים להם לרעות מן הגזל, והיו עונים להם שהיה להם פסק דין רפורמי מבית מדרשו של לוט, שמותר לגזול, ומביאים להם אפילו אסמכתא מן התורה, שלוט הוא מיורשיו של אברהם. בא אברהם אבינו ונותן ללוט מוסר איך עושה כן, והלוא ראה בעצמו והתחנך בדרך זו כל אותן השנים שהיה אצלו איך שהוא נזהר לבל יקח כסף מאיש, ואדרבה הוא נותן מעצמו לאחרים, וגם ראה איך שמסר נפשו על החסד עם אחרים, איך שהוא מפרנס אנשים, ומארח אותם באהלו, ובודאי שלא היה גובה מהם שום תשלום, ומיותר לומר שהגזל אצלו היה מן הדברים שלא היו קיימים כלל, ואיך לא קיבל ולא למד מאותן ההנהגות כלום? אבל לוט אמר לו שהוא פשוט לא יכול שלא לגנוב, ודבר זה בדמו ובטבעו הוא.

 

אפילו תוכחותיו של אברהם לא עוזרים

(ג)    ובאמת יפלא הדבר, שהרי אברהם אבינו היה הולך ומקרב את האנשים הרחוקים ומדבר על לבם שיש בורא לבירה ושצריך לעבוד אותו באהבה, ושרה אמנו מצדה היתה מקרבת את הנשים, אבל עם לוט התנהג אברהם אבינו אחרת, כמו שהתורה כותבת שאמר לו אברהם (שם י"ג ט) 'הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה', וכל כך למה, הלוא יכול היה לקרבו כמו שנהג עם כולם, אלא מכאן לומדים שאברהם אבינו הבין שלוט כל כך דבוק בגשמיות שלו, כל כך דבוק בכסף שלו, שלא יכול לנתקו מזאת המדה, ולא יעזור לו שום דבר. 

 

אפילו שכנות עם אנשים מושחתים לא מפריעה לו

(ד)    פחד אברהם אבינו שבסופו של דבר יקלקל לוט במידה רעה זו את רועיו שלו, ועל כן שילח אותו מעל פניו. אבל ללוט הרי לא אכפת לאן ילך, וכל מה שמעניין אותו, זה מקום שבו יוכל לשגשג בגשמיותו, אפילו אם לשם כך יקריב את רוחניותו, ואת שנות גדלותו בבית אברהם אבינו. הביט לוט כה וכה עד שראה את סדום אשר בככר הירדן, ככתוב (שם י-יא) 'וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר'. אבל סדום, חוץ מלהיות ממוקמת היטב לצורך התקדמות בפרנסה, היתה גם ובעיקר מאוכלסת באנשים רעים וחטאים, וכמו שהתורה כותבת 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד'.

ורש"י שם כותב דברים קשים על לוט שלמרות רשעותם הרבה לא נמנע מלשבת עמם, וז"ל: (שם יג) "ואנשי סדום רעים – ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו מכאן (משלי י ז) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. רעים – בגופם. וחטאים – בממונם. לה' מאוד – יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו", ולמרות הכל לא נמנע מלשבת אתם.

ובאמת גם זה ייפלא מאוד איך לוט, שהלך עם אברהם אבינו שהוא ראש ואבי אבות המאמינים, מסתגל לשכונה שמאוכלסת באנשים שמורדים ברבונם, ובעצם הוא גם יודע שהסיכון בכך הוא שבסופו של דבר הוא גם עלול לילך בדרכם? אלא, שראה שם ארץ טובה ופוריה, ובשבילו זה כל מה שהוא מחפש, ומי שנדבק במידה זו של גשמיות מעל הכל, מסוגל להתדרדר לתחתית המדרגה, ולפעמים גם מבלי להרגיש זאת.

מסירות נפשו של אברהם להציל את לוט למרות הכל

(ה)    ומה נפלא לראות בהמשך הפרשה, שכשנכבשה סדום ולקחו את לוט בשבי, איך שאברהם אבינו רודף אחרי שוביו כל כך להציל את לוט, בשעה שאין לו אפילו נשק עמו, אלא אסף עפר וזרק לעברם כעניין שנאמר (ישעיהו מ"א ב) 'יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ', מכאן למדו שנהפך העפר לחרבות וחיצים. ולמרות שלבסוף נצח אותם, אבל הכל היה בגדר נס, ועצם הליכתו למלחמה היתה במסירות נפש ממש. וצריך באמת להבין את דרכיו של אברהם אבינו, לפי שקשה מה לו למסור את נפשו ולשפוך את דמו על לוט שהולך ומורד ברבונו, ובוגד בכל הערכים שגדל עליהם?! ונראה לבאר ממה שכתוב אח"כ (שם י"ד יג-יד)'וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן'. וגם כאן קשה איך התורה קוראת ללוט שהוא אחיו של אברהם, איזה אח יש כאן, לכל היותר הוא בן אחיו, ובפרט אחרי מה שעשה, אין כאן לא אח ולא מעשה אח?

 

המניע למלחמה של אברהם

(ו)    ויובן על פי העניין שהתורה כותבת אודות המלחמה של ארבעה מלכים נגד חמשה ונצחום. וכך התורה כותבת (בראשית י"ד ח-ט) 'וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צביים צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה'. ומלחמה זאת היתה לכאורה אמורה להסתיים בהפסד גמור לרעת מחנה אברהם אבינו לפי שהיו מועטים נגד רבים מהם, ולמרות הכל לא נבהל אברהם והלך למלחמה ונצחם לבסוף; וכמו שרש"י כותב "ארבעה מלכים את החמשה – ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם". וכדי להבין מה כל כך דחף את אברהם אבינו לצאת בחרוף נפש למלחמה כל כך מסוכנת, צריכים לראות את מה שרש"י כותב דבר מעניין, על זהותם של אותם חמשת המלכים, והוא כותב בין היתר שאמרפל המוזכר בפרשה הוא נמרוד. וז"ל: "(שם א) "אמרפל – הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש", כלומר שנקרא אמרפל מלשון נוטריקון של "אמר פול". ואותו נמרוד הרשע היה בין המלכים שנלחמו בסדום ועמורה ונצחום ולקחו את לוט בשבי. כאן נבהל אברהם, עד כדי כך שלמרות כל הסכנות יצא למלחמת חרמה נגדם. בהלתו של אברהם אבינו היתה בגלל חילול ה'…!

שלח במייל
שלח בוואטסאפ
שתף בפייסבוק
צייץ בטוויטר

אולי יעניין אותך גם:

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה