נשאלתי על האפשרות לתפור חולצה שתהיה פתוחה משני צדדיה, מתחת אצילי הידים ועד למטה, באופן שהרוב יהא פתוח. כיון שבתחתיתה של החולצה יהיו ארבע קרנות מרובעות, ממילא אפשר יהיה להשתמש בה כטלית קטן, ולהטיל בה ציציות. אמנם לא מכובד להטיל ציציות בבגד זיעה, אולם הבגד המוצע נראה כחולצה לכל דבר, ואין בזה פחיתות כבוד לציצית.
אילו היתה החולצה נשארת פתוחה בכל צד, לא היה פקפוק בדבר, אולם הרעיון הוא שלאחר הלבישה אפשר יהיה לסגור את הצד הפתוח ע"י לחצניות, רוכסן או סרט דביק ("סקוטש"). האם חיבור כזה מבטל את חיובו של הבגד מציצית?
תשובה:
א. צורתו של רוב הבגד נותנת לו את שמו
מר"ן (שו"ע או"ח סי' י' סעי' ז') פסק: "מלבושים שהם פתוחים מן הצדדין למטה, ויש להם ארבע כנפות לצד מטה, ולמעלה הם סתומים – אם רובו סתום, פטור; ואם רובו פתוח, חייב". וכתב המג"א (ס"ק ה', וכן בס"ק י'), וכן מובא בב"י משם המהרי"ק, שדין זה, שהולכים אחר רוב הבגד, נלמד מהמובא בשו"ע לעיל (סעיף ד'), שטלית של בגד וכנפיה של עור, חייבת; ולעומת זה אם איפכא – היא של עור וכנפיה של בגד, פטורה.
על השוואה זו הקשה רבי עקיבא איגר (בחידושיו למנחות מ' ע"ב): לא זכיתי להבין הדמיון, דהתם רוב הבגד הוא מין פטור מציצית, אבל רוב סתום דהבגד כולו ממין חיוב, שחייב בציצית ויש להבגד ארבע כנפות – מה בכך דרובו סתום, הא גם בפתוח אין למקום של הבגד כנפות רק בסופו, וצע"ג.
נראה שהוא הבין, שהמחייב בציצית הוא רוב הבגד, ולפיכך הוקשה לו, דבשלמא כשרוב הבגד עשוי ממין הפטור מציצית (עור), אז גם אם כנפות הבגד עשויים ממין החייב, מכל מקום הבגד פטור מציצית. אבל בגד סתום הרי הוא ממין החייב, וכיון שיש לו כנפות המחייבים גם כן, יתחייב בציצית.
אולם בש"ס מנחות (דף מ' ע"ב), במקור הדין אליבא דרבא ור' זירא, כתוב: "היא של בגד, וכנפיה של עור חייבת, היא של עור, וכנפיה של בגד פטורה. מאי טעמא, עיקר בגד בעינן. רב אחא אזיל בתר כנף".
הוי אומר שטעם הפטור או החיוב אינו מדין רוב, אלא מדין עיקר הבגד. עיקר הבגד הוא הנותן שם לבגד כולו, וטבעו הוא הקובע אם הבגד חייב בציצית או פטור ממנה. כמובן, בדרך כלל רובו של הבגד הוא גם עיקרו, והוא הנותן את השם לבגד כולו. ולכן, כשם שבגד שרובו עור, ממילא עיקרו עור, והוא פטור מציצית; כך גם בגד שרובו סתום, ממילא עיקרו סתום, והרי זה נחשב לבגד סתום, הפטור מציצית.
כלשון זו של הגמרא – "עיקר בגד בעינן" – כתב גם הרמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ד): "שאין הולכין אלא אחר עיקר הכסות". וכן דקדק הגר"א בביאורו (שם אות ז') לכתוב: "דבתר עיקר בגד אזלינן".
לדברי המהרי"ק (שורש קמ"ט, מובא בכסף משנה ובבית יוסף) למדו זאת מהפסוק (דברים כ"ב, י"ב) "אשר תכסה בה", ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד. והוסיף ע"ז המהרי"ק: "לא מיקרי הכי אא"כ רובו של עור". הוי אומר: לא הרוב הוא הקובע, אלא הרוב מגלה מהו עיקר הבגד. לכן, כשרוב הבגד סתום, הרי זהו עיקרו של הבגד, וזה הנותן את השם לבגד כולו – ובגד סתום פטור מציצית.
לפי דברינו, גם בהיא של בגד וכנפיה של עור, עיקר הבגד נקבע לפי רובו, ומתחשבים גם בחלק שאינו סמוך לכנפות הבגד; אלא שמו של הבגד נקבע ע"פ החומר שממנו עשוי רובו. ולכאורה לא משמע כך מרש"י במנחות שם, שפירש: "היא של בגד וכנפיה של עור – שנחתכו קרניה ותלה בהן עור". משמע, שאם כל הכנף לכל אורכו עשוי עור, אז אף על פי שרוב הבגד למעלה אינו עור, מכל מקום יהיה בגד זה פטור מציצית, כיון שכל חלקו התחתון עשוי עור, וצ"ע.
ב. האם חיבור בקרסים נחשב לחיבור קבוע
מה נקרא סגור, ומה נקרא פתוח, האם חיבור בקרסים או בלולאות, העשוי להיפתח, עושה את הבגד לבגד סגור? חיבור כזה מצאנו במשכן – "וחברת את היריעת בקרסים והיה המשכן אחד" (שמות כ"ו, ו'). לכאורה איפוא גם חיבור בקרסים עושה את הכל לאחד.
אולם כבר פסק מרן (סי' י' סעי' ח'), וז"ל: "קאפ"ה שהיא פתוחה בענין שיש לה ד' כנפות, אם יקבעו בה אישטרינגה לעשותה כסתומה, כדי לפוטרה מציצית – אינו מועיל תיקון זה אם לא תהיה קבוע מחצי ארכה ולמטה לכל הפחות". משמע שרק תפירה קבועה יכולה לפטור בגד מציצית. אולם אח"כ המשיך בשו"ע וכתב: "וגם שתהיה קבוע למטה מהחגור, למען יהיה הרוב הסתום רוב הנראה לעינים – דאל"כ יאסר משום מראית העין".
הוי אומר: כדי לפטור בגד צריכים שני תנאים: א. תפר קבוע, ב. שלא יהיה מקום לחשש מראית עין.
מכאן למד הלבוש (סעי' ח' ומובא במג"א ס"ק י"ב), שאין לעשות קרסים בטלית קטן למטה מהחגור, דהוי כסתום. כלומר, מראית העין היא לא רק סיבה שלא לפטור בגד מציצית, אלא גם סיבה לא להביא בגד למצב שייראה שהוא פטור מציצית, ואז יש חשש – כך הביא רעק"א בהגהותיו – שיאמרו הבריות שבירך שלא כדין. ועוד הביא, שבספר נזירות שמשון כתב שאין לאסור משום מראית העין. ראייתו היא ממה שבסעיף ג' פסק השו"ע: "כפל קרנות טליתו וקשרם או תפרם, ודומה כאילו קיצען ואין לה כנפות – אעפ"כ לא נפטרה", וטעמו כמש"כ בבית יוסף (שם): "שסופה לחזור לתחילתה", ולא חיישינן למראית העין שיאמרו שבירך ברכה לבטלה.
בשו"ע הגר"ז (סי' י' סעי' י"ז) כתב: "מלבושים שהם פתוחים למטה משני צדדיהם, כגון טליתות קטנים שלנו – אם רובם פתוח, והוא רוצה לפטרן מציצית ע"י שיקבע בו רצועה המחברת ב' כנפי המלבושים מחציו ולמטה, כדי שיהיה רובו סתום ויפטר מן הציצית – צריך שיזהר שיקבע את הרצועה למטה מן החגור דוקא, כדי שיהא רוב הסתום רוב הנראה לעינים, דאל"כ יהיה אסור מפני מראית עין. ודוקא כשקובע רצועה המחברת; אבל אם קובע הקרסים המחברים ב' כנפי המלבוש, אפי' אם קובע אותן למטה מן החגור, אין מועיל כלום ליפטר מן הציצית, כיון שהוא יכול לפתוח את הקרסים בקל, אין זה חשוב חיבור כלל, אם לא שהקרסים נכפפות מאד, בענין שא"א לפותחן אלא ע"י מעשה – אזי הן חשובין חיבור, ומועילין לפטור מן הציצית, אם הם קבועין מהחגור ולמטה".
נמצא לפי דבריו, שיש קרסים (אלו הכפופים מאד) שעל ידם נחשב הבגד כמחובר וסגור, ומשום כך פטור מציצית (אם לא משום מראית העין, כמו שמביא להלן בסעיף י"ח). ולפי"ז אם הטיל בבגד זה ציציות בעת שעדין היו הקרסים פתוחים, ואח"כ חיבר את חלקי הבגד בקרסים – אז בעת שפותחן, חייב להתיר את הציציות ולהטילן שוב, שלא יהא "תעשה ולא מן העשוי". ועיין חסד לאלפים (ס"י אות א') וכף החיים (אות כ"ב).
והנה, לחיבור בקרסים לענין שעטנז, התייחס תרומת הדשן (סי' רנ"ו), מובא ברמ"א (יו"ד סי' ש' סעי' ג') ובמגן אברהם (ס"ק י"ב). לפי דבריו, אם הקרסים רפויים ויכול להוציאם באצבעו, לא נקרא חיבור, אבל אם הם הדוקים כ"כ שאי אפשר להוציאם בלתי קריעת הנקבים, הוי חיבור ואסור. דוגמא לכך שאי אפשר להוציאם היא כשהקרסים נכפפים מאוד, שאינו יכול להתירם אלא ע"י מעשה.
על מידת החיבור המחייבת בשעטנז אנו מוצאים מחלוקת בין מרן לבין מור"ם. בשו"ע (יו"ד סי' ש' סעי' ב') מר"ן פסק: "בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת, אינו חיבור ואין זה כלאים. קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות, הרי זה כלאים". ואילו הרמ"א הביא י"א, "דלא הוי כלאים אלא בב' תכיפות וקשר ב' ראשי החוט". המחלוקת היא מחלוקת הרמב"ם (הל' כלאים פ"י הל' ד') והטור (סי' ש') [כמו שהביא בט"ז שם ס"ק ג' – ד'], ויסודה היא האם משוים דין כלאים לדין תופר בשבת. בשבת באופן זה, שאינו קושר ראשי החוט, והתפירה אינה בת קיימא, פטור (שבת ע"ד ע"ב). לדעת הרמב"ם, אף על פי שבמשנה בסוף כלאים השוו כלאים לשבת, מ"מ לענין הקשרים שבראשי החוטים – אם אינו עושה אותם בשבת, פטור, כיון שבשבת מלאכת מחשבת בעינן, ואילו בכלאים "יחדיו" כתיב – בכל צד שהצמר והפשתים הם ביחד.
לענין שבת, חיבור של רוכסן כפתורים וקרסים עשוי כדי לפתוח ולסגור יום יום ושעה שעה, ואין בו איסור מטעם תופר (עי' שו"ע או"ח סי' שי"ז ובן איש חי שנה ב' פרשת כי תשא אות ט'). ולענין כלאים אני מסופק בענין רוכסן, שמא הוא נחשב לחיבור ממש. לסברת הרמב"ם והשו"ע אין ספק שזהו חיבור. הספק הוא לדעת הרמ"א, שמא חיבור כזה כשם שאינו נחשב לחיבור לענין שבת ה"ה שאינו נחשב לענין כלאים.
והנה, כלאים וציצית משמע מהסוגיה ביבמות (דף ד' ע"ב) שהם שוים ביניהם. ועל כל פנים, אם החיבור הוא רופף (לא בקרסים כפופים מאוד למשל) לא ייחשב הדבר לחיבור בציצית, והבגד ימשיך להיחשב כבגד פתוח, ולא נותר אלא לחשוש למראית העין, ועל כך ראה להלן.
ג. הבדל בין תפירת הקרנות לבין סגירת מיפתח הבגד
ממקום שהביא הנזירות שמשון את הראיה שאין לחשוש משום מראית העין, יש לכאורה מקום להוכיח שאפילו כשמחבר בתפירה לא ייחשב הבגד כסגור, דהא ראייתו היתה מהנפסק בסעיף ג': "כפל קרנות טליתו וקשרם או תפרם, ודומה כאילו קיצען ואין לה כנפות, אעפ"כ לא נפטרה". המקור להלכה זו הוא בגמרא במנחות (דף ל"ז ע"ב): "אמר רב משרשיא: האי מאן דצייריה לגלימיה לא עבד ולא כלום. מאי טעמא, דכמאן דשרייה דמי. אמר רב דימי מנהרדעא: האי מאן דחייטיה לגלימיה, לא עבד ולא כלום. אם איתא דלא מיבעי ליה, ליפסוק ולישדייה".
שני פירושים יש למימרא זו ברש"י (הפירוש הראשון מובא בד"ה האי מאן, והפירוש השני נדפס בשיטה מקובצת, אות ט"ו). הפירוש הראשון הוא שכפל את טליתו הארוכה באמצעה, ואם אי פעם יחזור ויפשוט את הכפל, יימצא שהציציות מוטלות באמצעה של הטלית. על פירוש זה הקשו התוס' שם (ד"ה האי מאן). הפירוש השני הוא, שכפל וקשר את הקרנות, ודומה כאילו קצצן ואין לה כנפות, והוא עשה כן כדי להפקיעה מתורת ציצית, בכל זאת "לא עביד כלום לפוטרה מן הציצית שהרי סופה לחזור לתחלתה". פירוש זה נראה עיקר גם לבית יוסף, וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' י' ס"ג).
לפי פירוש זה וע"פ הנפסק בשו"ע, הרי שאפילו תפירה אינה מבטלת את חיוב הציצית, וכל שכן קרסים ואפי' אם הם כפופים. וקשה, הרי ראינו שגם לענין כלאים וגם לענין ציצית קרסים כאלו נחשבים לחיבור.
והנראה שיש לחלק בין קרן הבגד לבין חיוב הבגד. כשרוצים לבטל קרן ולבטל את ריבועו של הבגד, צריך לגזור את הקרן "ליפסוק ולישדייה", כלשון הגמרא. מבחינה מעשית דרך זו עדיפה על כל דרך אחרת. אם אינו עושה כן, אלא תופר את הקרן, גילה דעתו שביום מן הימים עתיד להתירו. משום כך הוי תפירה שאינה של קיימא. ואכן אם יש סיבה שונה לתפירה, פטורה. ולכך כתב בביאור הלכה (סעיף ג' ד"ה לא נפטרה), שאם דרך האומנים היא להכניס את שפת הבגד לפנים, ולתפור עד שלא ניכר כלל הכפל העגול, הרי זה מועיל לפטור את הטלית. דבזה לא שייך הטעם שאמרה הגמרא "אם איתא דלא מיבעי ליה, ליפסוק ולישדייה".
אולם בבגד שרוצים לסותמו, הרי כך היא דרך חיבורו, או ע"י תפירה, או ע"י חיבור בקרסים כפופים. בזה אין דרך אחרת. לפיכך חיבור כזה אפי' שאינו תפ ירה ממש הוי חיבור.
ד. החשש למראית העין
כאמור לעיל, לדעת הלבוש והמג"א יש לחשוש בבגד שנראה פטור מציצית מלהטיל בו ציצית, שמא יאמרו הרואים שנעשתה בבגד זה ברכה לבטלה. אמנם מדברי המשנה ברורה (ס"ק כ"ט) משמע, שאינו חושש למראית עין, דלא כלבוש וכמג"א, ובלבד שהחיבור יהא רופף, עיין שם בביאור הלכה (ד"ה משום מראית העין). ועי' עוד בכף החיים (שם אות כ"ב).
אולם להפיס דעת החוששים נראה, שאם הרוכסן, הקרסים או הכפתורים ייראו כלפי חוץ, וכל הרואה יבין שזהו בגד שהיה פתוח ברובו אלא שחובר לעת עתה ע"י הרוכסן, הקרסים או הכפתורים, אין מקום לחשוש מפני מראית העין, ואפשר להתיר.
ה. סיכום
כבר אמרו חז"ל (מנחות דף מ"ג ע"ב): "שקולה מצוה זו [ציצית] כנגד כל המצוות כולן", ורשב"י הוסיף ואמר: "כל הזריז במצוה זו [מצות ציצית] זוכה ורואה פני שכינה". יפה הרעיון לסייע לאנשים העובדים במקומות שקשה להם להרבות בלבושיהם וללבוש גם גופיה, גם טלית קטן וגם חולצה בעת שהשמש יוקדת. מעתה ילבשו חולצה בלבד, ובה יקיימו מצות ציצית, והיא תהא כסותם לעורם.
