שלושה חודשים לאחר הבחירה, ביום ב' לחודש תמוז תשמ"ג נערך מעמד הכתרתו של הרב לכהונת הרב הראשי לישראל והראשון לישראל. כמסורת שנמשכה מאות בשנים.

בני זוג מחקו מהחלומות דירה שהמחיר שלה היה הרבה מעבר להישג ידם. אחרי זמן ארוך של חיפושים עקרים היא עלתה לציון הרב והתפללה, ובאותו יום עצמו צלצל הטלפון.

עדשת מצלמה שכוונה אל הרב בבית החולים קלטה שוב ושוב אור שנעלם ברגע שהוסטה, והצלם הצליח להנציח אותו. גם בלוויה סיפרו הנוכחים על מראה דומה.

הרב פנה בשאלה למנהל שזה מכבר שאלו את השאלה: "נניח שטייס שרואה מסלול פנוי מבקש לנחות בו, אך המשקיף היושב במקום גבוה זה מורה לו לנחות במסלול אחר. האם יוכל הטייס לנחות בכל זאת במסלול שהוא רוצה?"

היה זה בתקופה הראשונה שהרב שימש כדיין בעיר באר שבע, שהתגלגלו הדברים והרב זכה לקדש שם שמים בקרב הגויים ונודע כ'חכימא דיהודאי', לקיים מה שנאמר "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

ואיך החלטת? ביקש הרב לדעת. השבתי לרב מה שהשבתי והוא אמר: "החלטת נכון, הייתה לך כבר התשובה ובאמת לא היית חייבת לדבר אתי. לעתים הזמן נותן לאדם את המחשבות הנכונות, בסבלנות, וזאת תהיה הברכה אלייך, שתמיד תהיה לך סבלנות לשאול את עצמך ולשמוע את תשובתך"!

לאחר שהסתיימה העצרת בבית הכנסת 'נוה שלום', נסע הרב עם ראשי הקהילה לנחם את האבלים המסכנים שיקיריהם נרצחו בפיגוע.

הפעם ניגש עוזרו של הרב אל הרב ואמר בשקט: "כבוד הרב, כבר היינו בדרך לברית". "ומה עם לב אלמנה?" – רמז לו הרב. לקיים מה שנאמר: "ולב אלמנה ארנין!".

העובר היה גדול והפוך, ובמצב כזה בבית החולים כבר לא מנסים לבצע היפוך. בני הזוג נשלחו לציונו של הרב, ביקשו ברכה בזכות הצדיקים ונתנו צדקה.

בתור דיין, היה הרב ערני מאד שלא לדבר מטוב ועד רע עם אנשים שינסו להתערב ולהשפיע על דיוני בית הדין.

הוא התרגש מאוד, לקח את הטלית שלו, ניגש לכבוד הרב ואמר לו: כבוד הרב, שלום קשר לי את הטלית הזאת. הרב לקח את הטלית ואמר: לא, שלום לא עשה את זה. אותו אדם התפלא, לקח את הטלית, הסתכל וראה שבטעות הוא לקח טלית אחרת…

משראה הרב את המוט הגבוה הוא אמר: "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ – נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם". הזדעזעתי. הרב אליהו היה נזהר מאוד בלשונו, והפסוק הזה מדבר על המגיפה שהייתה בימי דוד המלך. תחילתו של אותו פסוק מספרת שדָוִד המלך נושא אֶת עֵינָיו ורואה אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, ובעקבותיו דוד והזקנים נופלים ומכסים את עיניהם בשקים!

הרב פנה אליי ואמר לי: בתי, הקב"ה קובע מראש השנה ועד ראש השנה את פרנסתו של כל אדם. מה שקיבלת ממשרד החינוך – תקבלי ממקום אחר, חודש בחודשו!

הרב אמר שההיתר – היתר. אבל מי שהוא בעל נפש – נזהר מכל דבר שיש בו אפילו נדנוד של חילול שבת. כך הרב היה נזהר מכל נדנוד של איסור. אפילו קל שבקלים.

גם כדי להשכין שלום בין איש לרעהו, או כדי להניח דעתו של מר נפש שנפגע מזולתו, היה מוכן הרב להקריב את כולו ומאודו. מדהימה ומרגשת היא העובדה הבאה, אותה סיפר הרב בעצמו:

אחרי ארבע בנות ראתה ליאורה בחלום את הרב מבשר לה בתחילת ההיריון מה יהיה מין העובר, איזה שם לתת לו ומי יחזיק אותו בברית.

באחד משיעורי הרב פונה אליו אחד המשתתפים: כבוד הרב אומר דברים שאין בהם טעם, כי מה לפירורים של חמץ ולספרים? אין אלו אלא דברי חסידות בעלמא ותו לא, וכי מי אוכל פירור שנמצא בספר?!

בקושי הגיע רבי סלימאן לכלל שישים שנה ושיבה קפצה עליו. מחלות פקדוהו ואף מאור עיניו ניטל. היה שוכב על ערש דווי מלופף ביסורים,

הרב היה רגיש מאוד והיה נותן את לבו על כל תלמידיו, כשתלמיד שהיה בקשיים כלכליים הרב היה מוצא לו פיתרון הלכתי יוצא דופן...

אל חדרו של מרן הרב היו מגיעים דיינים מכל רחבי הארץ עם תיקים סבוכים ומורכבים,