בתקופה הראשונה לאחר שהתייתם הרב, התקשתה האמא להביא פרנסה הביתה והמצב הלך והחמיר עד שכמעט הגיעו לפת לחם.

פעם הרב ביקש ממני לשיר את השיר "ידידי השכחת" כמו שהסבא שלי היה שר. היה שם פייטן ששמע אותי וצירף לשיר פתיחה ממנגינה ערבית. הרב מאוד לא אהב את זה, ואמר לי בלחש: "ולא קרב זה אל זה". למה הפייטנים לוקחים מנגינות של ערבים? שהם יחברו מנגינות. שיחברו שירה חדשה, שירה משלנו!

נער שעמד לפני כניסתו לישיבה קטנה התלבט בין שתי ישיבות, וקיבל עצה לעלות לציונו של הרב ולבקש שם רמז. את התשובה הוא קיבל דווקא בדרך חזרה.

נערה שגדלה בבית נוצרי בניו יורק נמשכה כל ימיה אל היהדות ונישאה לישראלי שהוא כהן. חמש שנים חיפשה מענה הלכתי, עד ששלחה שליח להתפלל בציון הרב.

כשישבתי בבית הדין, תבע אדם אחד מוסד גדול. טענתו היתה, שהמוסד שילם לו עבור אמירת קדישים לנפטרים גלמודים,

בגודל שקדנותו, היה הרב יושב לילות שלמים בהיכל הישיבה, גורס משנתו בעמקות ובחריפות, כשהוא גומא דפים וסוגיות, משננם ומאחסנם בזכרונו הבהיר. אך במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, שהיה מתאמץ להסתיר את היקף הישגיו.

מנהלת בית ספר שמחכה שנים לילדים רצתה להתפלל בציון הרב, אבל בעלה כהן והיא לא ידעה אם מותר. באותו יום היא הזינה כתובת אחרת בוויז ונסעה לפי ההנחיות.

ביום האזכרה נעצרה מבקרת בציון כדי לומר נשמת עם נשים שלא הכירה, ושמעה מהן שתי הודיות. באותו מעמד היא כיוונה בתפילתה גם על חברה שממתינה זמן רב.

מהמרפסת של בית המדרש היכל יעקב ירדה המיטה אל תוך המון עצום, ורבבות נדחקו לגעת בה. תחילה נדמה היה שחסר כאן סדר, עד שמישהו הסביר למתבוננים מה הם רואים באמת.

עשר שנות ציפייה הסתיימו בלידה, ולראשונה לא היה לאב שם מוכן מראש. שכנה מקריית ארבע כבר סיפרה להם על חלום ישן, ותאריך הברית עשה את השאר.

בדיוק כשבתי הגיעה לביתם, הוציאה הרבנית שתחיה את התמונה של שלוש הבנות הרוכבות על האופניים. היא סיפרה שהיא שומרת את התמונה הזאת כבר שנים רבות ומשתמשת בה כדי לעודד נשים לשמור על העוברים שלהן. היא סיפרה את הסיפור של ההיריון, את דברי הרופא ואת ההחלטה שלנו והתוצאה הברוכה.

הכבוד ההדדי שחלקו שני הרבנים הראשיים זה לזה, מופלג היה וממש בכל יום ויום ניתן לאנשי לשכתם 'שיעור מוסר חי'.

שאלה שעלתה במחשבתה בזמן קריאת התורה נשארה אצלה בלי שתשתף בה איש, ולאחר מכן התיישבה להאזין לשיעור שאלות ותשובות של הרב על פרשה אחרת.

אני ואחי הרב מרדכי היינו ישנים בבית. מקלטים כמעט ולא היו. היינו חולקים מיטה אחת כי לא היה יותר. ישנים "ראש ורגל"..קמתי בכבדות לתפילת ותיקין, ורק אחרי התפילה הבנתי את ההתעקשות שלו להעיר אותי מוקדם. המיטה שישנו בה הייתה נקובה מכדורי "דום דום". הלגיונרים הירדנים היו יורים פגזים וכדורים מנשק קל לתוך האוכלוסייה האזרחית, ובאותו בוקר ירו גם על הבית שלנו...

בשבת קודש ב' לחודש אלול תשמ"ו, באמצע תפילת שחרית בה השתתפו למעלה מעשרים מתפללים, חדרו שני מחבלים להיכל בית הכנסת 'נוה שלום' באיסטנבול שבטורקיה. הם ירו לכל עבר ולאחר מכן הציתו את בית הכנסת והתאבדו.

לילה אחד חזרתי הביתה ב-04:00 לפנות בוקר, ורציתי לקשור את האופנוע שלי בחדר המדרגות. היה חשוך מאוד והתקשיתי למצוא את החור של המנעול. כבר התכוונתי להדליק את האור, אך הנה אני מרגיש אור מאיר מאחורי. לא אור של חדר מדרגות, אלא אור אחר...

פעם אחת הרב נכנס למקום שבו אנחנו עושים את ההרצאות. הוא הסתכל על האולם, שהיה למעשה מרתף, ואמר לנו: זה מקום קטן, אתם צריכים מקום גדול פי אלף מהמקום הזה!

הוא התרגש מאוד, לקח את הטלית שלו, ניגש לכבוד הרב ואמר לו: כבוד הרב, שלום קשר לי את הטלית הזאת. הרב לקח את הטלית ואמר: לא, שלום לא עשה את זה. אותו אדם התפלא, לקח את הטלית, הסתכל וראה שבטעות הוא לקח טלית אחרת…

היתה לרב טביעת עין מיוחדת, ומומחיותו נודעה בקרב כל הרבנים בכל הנוגע לשאלות המצריכות חדוּת ראייה

שני חברים שעדיין לא היו שומרי מצוות יצאו להלוויה, ובדרך פגשו אדם נכה שהתקשה ללכת. מה שמצאו לידם באותו רגע פתח להם דרך עד הציון עצמו.