אני ואחי הרב מרדכי היינו ישנים בבית. מקלטים כמעט ולא היו. היינו חולקים מיטה אחת כי לא היה יותר. ישנים "ראש ורגל"..קמתי בכבדות לתפילת ותיקין, ורק אחרי התפילה הבנתי את ההתעקשות שלו להעיר אותי מוקדם. המיטה שישנו בה הייתה נקובה מכדורי "דום דום". הלגיונרים הירדנים היו יורים פגזים וכדורים מנשק קל לתוך האוכלוסייה האזרחית, ובאותו בוקר ירו גם על הבית שלנו...

אם גרושה שבנה בן האחת עשרה חדל מזה שנה וחצי לפקוד את בית הכנסת, ולא מצאה דרך להשיב אותו, עמדה שעה שלמה בציון הרב ובכתה.

הבית שהקימו הרב והרבנית, בית צנוע, חסר אמצעים ומתקיים בקושי, אך בית מלא אורה ושמחה, בית שמעולם לא נשמעה בו תלונה ולא נאחזה בו אנחה.

בכל ליל-שבת אחרי ארוחת השבת היה בבית הרב שיעור בגמרא לבעלי-בתים, והייתה שם אווירה קסומה. הרוגע, הפשטות והשלווה של הרב, כבשו את לבנו. חשבתי: היכן יש עוד אדם כזה גדול שנגיש כל כך לציבור הרחב כמו הרב?!

כשהרב היה חולה, הלל יפה ז"ל גייס ציבור שלם לתפילה תוך רגעים ספורים. שנתיים אחרי הפטירה, כשהוא עצמו עמד לפני ניתוח מסובך בראשו, עלו חבריו לציון והזכירו את זה.

אורה, שהתייעצה עם הרב בחייו ופוקדת כיום את ציונו בהר המנוחות, נתקפה אימה לקראת לידתה התשיעית. בדרך לבית החולים פנתה אליו בליבה, ומאז ליווה אותה משפט אחד קצר עד הסוף.

פעם הגיע הרב להתפלל בליל שבת בבית כנסת גדול באחת הקהילות בחוץ לארץ. בשעת התפילה הבחין הרב, שאין ילדים בין המתפללים.

הסדר בהנחת התפילין של הרב היה מעניין...ביום שאחר כך הייתה ישועה גדולה – היה הרב מניח שני זוגות תפילין, רש"י ורבנו תם. ביום שאחר כך היה בו פיגוע או אסון – היה הרב מניח זוג אחד של תפילין, של ראש בלבד.

הרב קלט את הפועל המתבייש, ניגש אליו, לחץ את ידו בחום, למרות שהייתה מלאה בעפר, והזמין אותו לבוא לבית-הכנסת לשמוע דברי תורה...

הרב היה שם לב לכל אחד בבית-הכנסת שלו. אם מתפלל לא היה מגיע לתפילה, היה הרב שואל עליו, מדוע לא הגיע....אם התברר שאדם אושפז בבית-החולים, היה הרב הולך לבקרו. כשהיה חוזר לבית-הכנסת, היה הרב שואל לשלומו. "איפה היית אתמול?". פשוט, זוכר כל אחד!

בגיל שבע עשרה שנה בלבד סיים הרב את הש"ס בפעם הראשונה, ומאז עד סוף ימיו היה חוזר ומשנן את הש"ס מראשיתו לסופו.

כשאחי נפצע רצתי מייד אל אחי מרדכי, והוא הלך לקרוא לאמא שלנו. בינתיים לקחו את נעים לבית-החולים והתברר שקליע חדר לרגלו במקום מסוכן והרופאים רצו לכרות לו את הרגל. הלכנו לחכם צדקה הזקן, והוא אמר לנו לא לחתוך את הרגל. אמא שלי עמדה על כך שלא יחתכו את הרגל שלו, וברוך השם הרגל של אחי חכם נעים ניצלה...

מטפלת מנפאל שעובדת שנים בבית משפחה בעפולה כמעט אינה חולה, ולבני הבית התברר שהסיבה קשורה במה שראתה בנעוריה, ובחלום שחלמה שנים אחר כך על הרב.

היה זה בתקופה הראשונה שהרב שימש כדיין בעיר באר שבע, שהתגלגלו הדברים והרב זכה לקדש שם שמים בקרב הגויים ונודע כ'חכימא דיהודאי', לקיים מה שנאמר "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

לאחר מכן באו אלי שני אנשים מאירי פנים ביותר ואמרו לי: "אנחנו לא רוצים לראות אותך פה בעולם העליון. אנחנו רוצים לראות אותך שמח במירון. רוקד כמו שאתה רגיל לעשות כל שנה. לך רד לעולם הזה". באותו רגע בדיוק נתן לי ד"ר בוריס את מכת החשמל השביעית, לפי בקשתו של אחי, והתעוררתי...

הצילומים של הילד עם הגידול היו אצלי ביד, והרמתי אותם בזהירות להראות לרב שיש לילד גידול סרטני...סיכם הרב ואמר לילד: אין לך כלום. לך!

כשהגיעה השעה שש אמר לי הרב: "נמשיך ללמוד". הזכרתי לו שהרבנית שתחיה אמרה שבשש מגיעה משלחת אישים חשובה ורמת דרג.. "הם הגיעו?", שאל הרב, וענה תוך כדי דיבור: "הם עוד לא הגיעו, אז אנחנו ממשיכים ללמוד"...

תורם אלמוני ביקש לממן אמבולנס, אבל דרש לראות את שמו עליו לפני שישלם. חודשים של המתנה, צ'ק ישן שמנהל הבנק חשד בו, ורק בסוף התברר מי שלח אותו.

חברה בת עשרים וארבע התגרשה והכריזה שלא תינשא שוב לעולם. המספרת התפללה עליה בציון הרב, ובתוך כדי התפילה נדלקה בה מחשבה על בחור מוכר מן השיעור.

עוזריו של הבבא סאלי לא הבינו מה בדעתו של רבם לעשות, אך משהביאו כוסות כמצוותו, עמדו נדהמים וראו כיצד יושב רבם ומוזג כוס אחר כוס בערק, עד שמילא את כוסותיהם של כל באי הכינוס. לפחות מאה משתתפים היו שם, וכולם זכו לשתות מן הבקבוק ה"ריק"...