שנים רבות אני משמש כראש ישיבת הגולן בחיספין. הישיבה קיימת עשרות שנים, ובכל מחזור לומדים מאות תלמידים. כמו בכל ישיבה, יש לנו צוות רבנים מלמדים, ואני מתייעץ אתם ומקבל את עצותיהם לגבי התלמידים הראויים ללמוד בישיבה ואלה שצריכים ללמוד במקומות אחרים.
היה לנו מקרה של תלמיד שלא למד. הוא התנהג בצורה שלא הצדיקה את שהייתו בישיבה, לא ניצל את זמנו ללימוד תורה, ובכך הזיק גם לעצמו וגם לתלמידים האחרים. על כן, בישיבה שקיימו חבריי המלמדים, הוחלט להציע לו ללכת למקום אחר.
הבחור לא הסכים עם ההחלטה שלנו. הוא פנה לאחד הרבנים המקובלים המפורסמים, וחזר אלינו עם מכתב מאותו מקובל האומר שאסור להוציא את אותו תלמיד מהישיבה, ואסון יקרה לכל מי שיהיה מעורב בהוצאתו ממנה. הדבר הפליא אותנו. אותו חכם מקובל לא שאל מה הן הסיבות שגרמו לנו לקבל את אותה החלטה, והרי הכלל הראשון של כל נושא הלכתי מסוג זה הוא "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק". הרב הפוסק צריך לשמוע את שני הצדדים ביחד, ולא להחליט על סמך דברים של צד אחד בלבד.
באופן רגיל לא היינו צריכים להתחשב כלל בדעתו. אבל ה"ברכות" שהוא בירך בהן את הרבנים המלמדים בישיבה גרמו לנו לפנות לרב מרדכי אליהו זצ"ל כדי לשאול מה לעשות. ידענו כולנו שהרה"ג מרדכי אליהו הוא מקובל גדול בעצמו. עוד ידענו כולנו, שהרב נוהג בכל מעשיו על-פי ההלכה וה"שולחן ערוך".
התקשרתי לרב אליהו תוך כדי ישיבת צוות הר"מים בישיבה, והשיחה הושמעה לנוכחים באמצעות רמקול. הוא שמע את הדברים בטלפון, וניכר היה בקולו שהוא נסער ביותר. לאחר מכן הוא אמר לכולם: "את הישיבה מנהלים ראש הישיבה והר"מים, ולא מקובלים מבחוץ. תעשו מה שנראה לכם שהוא טובת הישיבה".
הגיבוי המוחלט שקיבלתי להחלטתי ולהחלטת הר"מים, לימד אותי מה הוא הפירוש האמיתי של מידת הענווה.
(הרב אמנון שוגרמן, ראש ישיבת ההסדר חיספין(
