הלכות ראש השנה ותקיעת שופר

תקציר

• דיני ראש השנה שחל בשבת 
• הלכות תקיעת שופר
• הכנת המאכלים

שיעור מלא

הלכות ר"ה שחל בשבת

השנה יחולו שני ימים של ראש השנה ביום שבת קודש ולמחרתו ביום ראשון, ואם עד אז לא יבא המשיח, יהיו בימים אלו דינים שונים ומיוחדים, כדלהלן. כי עם ביאת המשיח יחזרו לקבוע חודשים על סמך עדים שראו את מולד הלבנה, ויתכן ויהא שונה ממה שאנו קובעים על סמך הלוח.

הדלקת נרות

יש להכין שתי מערכות של נרות לפני התקדש החג בערב שבת קודש (האחת עבור הדלקת הנרות של שבת ויום טוב ראשון של ראש השנה, והשניה עבור הדלקת הנרות במוצאי שבת אחרי צאת הכוכבים, שהוא ליל יום שני של ראש השנה). וזאת על מנת שלא יבא לידי איסורים דאורייתא או דרבנן, כגון  להדביק נרות או לתקוע את הפתילות למצוף.

כמו כן, יש להכין שתי נרות נשמה לצורך שני ימי ר"ה. נר אחד יניח דלוק במהלך כל השבת עד מוצאי שבת, על מנת שיהיה אפשר לקחת ממנו להדלקת הנרות בלילה שני של ר"ה, ואת הנר השני ידליק במוצאי שבת מהנר הדלוק הקיים, כדי שתהיה לו אש מוכנה למשך היום השני של ראש השנה, שבו יוכל להשתמש ולהדליק לצורך הכנת אוכל נפש לכבוד החג (וגם אם יש לו נר הדולק יותר מ-24 שעות ידאג שיהיה לו עוד נר נשמה, אם אין גישה נוחה ללהבה ועלול לכבות אותה כשידליק ממנו נר אחר, ועל כן ידליק ממנו את הנר נשמה במוצאי שבת).

הכנת מאכלי החג מערב שבת    

ביום טוב מותר לבשל ולעשות מלאכות שהם לצורך אוכל נפש, ואכן ישנה רגילות לבשל את מאכלי החג בחג עצמו, ולא מערב יום טוב לצורך החג. אך יש לדעת שעדיף לבשל את מאכלי החג מערב חג, ובחג עצמו לא יצטרך אלא לחממם, וזאת כדי שלא יבואו לידי טרחה ביום טוב, ובפרט בראש השנה שצריך שלא להסיח את דעתו מאימת הדין, ותבוא עליהם הברכה. וגם לאשה יהא יותר נוח להתפלל בבית הכנסת כשיודעת שהאוכל מוכן.

סעודה שלישית בשבת של ר"ה

השנה יחול היום הראשון של ראש השנה ביום שבת, ועל כן חייבים לאכול בו סעודה שלישית. מעלת הסעודה השלישית גדולה ביותר, וחיובה הוא גם על הנשים, ומרן כתב סעיף מיוחד לדין זה וז"ל: (סי' רצ"א ס"ו) "נשים חייבות בסעודה שלישית". גם אם רגיל אדם לאכול כל השנה סעודה שלישית סמוך לשקיעה, לא יעשה כן בשבת של ראש השנה, כיון שאם יאכל מאוחר מדי, לא יהיה לו תאבון לאכול את סעודת החג בלילה. וכבר כתב מרן (שם ס"א) שהחכם עיניו בראשו להשאיר מקום בבטנו לסעודה שלישית, וה"ה גם כאן שצריך להיות חכם ולהשאיר מקום בבטנו לסעודת ליל שני של ראש השנה, ועל כן יקדים את הסעודה השלישית, וידאגו הגבאים בכל מקום לסדר את מועדי התפלות של החג בהתאם.

סעודה שלישית אחרי תפלת מנחה

יש אומרים שבכל שבתות השנה עושים סעודה שלישית לפני מנחה, אבל דעת המקובלים וכן פוסק מרן לאכול סעודה שלישית אחרי תפלת מנחה, וז"ל הרמ"א בשו"ע (שם ס"ב): "אין לאכול סעודה שלישית בין מנחה למעריב, אלא יאכל אותה קודם מנחה (תוספות והרא"ש ומרדכי פרק ע"פ). וי"א דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה (רמב"ם וטור והגמ"ר והגמי"י פ"ל ואגור), וכן נוהגים לכתחלה בכל מדינות אלו", עכ"ל. והנה, מעלת סעודה שלישית אחרי תפלת מנחה כל כך חשובה, עד כדי כך שהתירו להתפלל לכתחילה בשבת מנחה גדולה כדי לאכול מייד לאחריה. ובאמת ידוע הוא שזמן תפלת מנחה בכל השנה הוא מנחה קטנה, ואין זמן מנחה גדולה אלא לשעת הדחק כגון שיש צורך לנסוע וכדומה; כמו כן, אם תפלת מנחה בזמן מנחה קטנה תגרום לביטול תורה, יכולים להקדים ולהתפלל בזמן מנחה גדולה, וכך נוהגים בכמה ישיבות שמתפללים בימות החורף מנחה גדולה כדי שלא יפסיקו באמצע סדר הלימוד של אחרי הצהרים. אך כל זה נאמר על ימות החול, אבל ביום שבת, דעת גאון עוזנו ותפארתנו המקובל האלקי רבי יהודה פתייא ע"ה שלכתחילה יש להתפלל מנחה גדולה ולאכול לאחריה סעודה שלישית. ומיהו, יש לומר שאין הדברים אמורים אלא בזמנו שהיו מתפללים שחרית עם הנץ החמה ומייד לאחר מכן אוכלים את סעודת השבת, ופעמים היו אוכלים בשעה שבע או שמונה בבוקר את הסעודה השניה, ועד שעת מנחה גדולה (בערך בשעה        13:30  בימות הקיץ) כבר היו רעבים ויכלו להתפלל ולאכול אחר התפלה סעודה שלישית לתאבון. אבל בימינו שיש רגילות (מוטעית) להרבות בשינה בשבת ומקיימים בעצמם ש'ינה ב'שבת ת'ענות, ועל כן קמים להתפלל בשעה מאוחרת, ואוכלים את הסעודה השניה מאוחר, ואין הם יכולים לאכול סעודה שלישית מוקדם, על כן אין להם לנהוג כן, אלא בזמן מנחה קטנה ויזהר שלא יאחר עד סמוך לשקיעה.

שינה בשבת תענוג

יש לדעת שלא אמרו דורשי רשומות שבשבת יש עונג לישון, כדי להביא את האדם ח"ו לביטול תורה, אלא אדרבא כוונתם רק שלא לבטל בדברים בטלים וחושבים שבזה יש להם עונג. וגם צריך לדעת שהשינה יכולה להכשיל את האדם ולהביאו לידי הכנה משבת לחול. וז"ל הרמ"א: (סי' רצ ס"א) "הגה, ואם רגיל בשינת צהרים אל יבטלנו, כי עונג הוא לו (טור)". וכתב על כך המשנ"ב, וז"ל (שם סק"ג): "ומ"מ לא ירבה בו יותר מדאי שלא יביאנו לידי ביטול תורה שאפילו ת"ח שלומדים כל השבוע שמצוה שיתענגו ביותר וכדלקמיה בהג"ה אין הפירוש שיבלו כל היום בתענוגים רק ימשכו יותר בתענוג משאר בני אדם. ועוד כתב (שם סק"ד): "אבל לא יאמר נלך ונישן כדי שנוכל לעשות מלאכתנו במוצ"ש שמראה בזה שנח וישן בשביל ימות החול". ועל כן לא נקרא 'להרבות בשינה' אלא להוסיף מעט כמו חצי שעה או שעה אבל לא מעבר לכך. ומה שמצינו לרבינו האר"י הקדוש שישן בשבת שעתיים, היינו משום שהוא למד תורה בלי הפסקה כלל במהלך כל ימות השבוע – ועוד, שלא היה בשנתו ח"ו ביטול תורה כלל, אלא אדרבא גם בשנתו היה לומד תורה בעליונים.

חיוב לימוד תורה בשבת

עוד יש לדעת שחייב אדם לקבוע עתים ללימוד תורה גם בשבת. ומעלת לימוד התורה בשבת רבה ועצומה מאוד, והבא"ח כתב בשם הזוהר ששעה אחת של לימוד תורה בשבת שווה כמה אלפים שעות לימוד תורה ביום חול. ועוד כתב המשנ"ב (שם סק"ג) "כתבו הספרים בשם הזוהר שמצוה על האדם לחדש חידושי תורה בשבת. ומי שאינו בר הכי לחדש ילמוד דברים שלא למד עד הנה". זאת ועוד, מרן כותב שבשבת קובעים דרשות ושיעורים, ואסור לקבוע באותה שעה סעודה! וז"ל: (סי' רצ ס"ב): "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה". וכתב על כך המשנ"ב (שם) וז"ל: "דאיתא במדרש אמרה תורה לפני הקב"ה רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו אני מה תהא עלי אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך", עכ"ל. ועל כן, השבת הקרובה שחל בראש השנה ידאג כל אדם ביותר לקבוע עתים ללימוד תורה, ומעלתו עצומה עד מאוד.

לימוד תורה ומנוחה של ת"ח בשבת

הרמ"א כותב שמי שלא זכה להסתופף בין ספסלי בית המדרש ולהתענג בלימוד תורה כל היום, צריך להרבות בלימוד תורה בשבת. עוד הוא כותב, שתלמידי חכמים לומדים פחות בשבת ומתענגים באכילה ושתייה. וז"ל: (שם) "הגה, ופועלים ובעלי בתים שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע. והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלימודם כל ימי השבוע" עכ"ל. ומכל מקום, יש לכל תלמיד חכם לחשב היטב את צעדיו, כי עמי הארצות תולים בו את עיניהם ומתבוננים בכל צעד ושעל שלהם, ויכולים להגיע בנקל ח"ו לידי חילול ה', שאם יראו עמי הארצות שתלמידי חכמים ישנים בשבת, ילעגו להם ונמצא כבוד התורה מתבזה ח"ו, ואין גרוע יותר מחילול ה'. ועל כן אין הם צריכים למנוע עצמם מלקיים מצוות שינה, אך לא ירבו בה.

הגמרא ביומא (פ"ו ע"א) שואלת:  היכי דמי חילול השם ?רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".

נתאר לעצמנו את  סדר יומו של רבי יוחנן: הוא היה קם בחצות לילה ויושב ללמוד, לאמ"כ היה ישן קימעא, קם להתפלל הנץ החמה, אוכל פת שחרית, אח"כ היו באים אליו בשאלות בהלכה, ולאחר מכן הוא היה הולך  ללמד בישיבה, לאחר שסיים את לימודיו, היה חוזר לביתו לאכל ארוחת ערב חמה, והנה באים אליו שוב בשאלות בהלכה, ורק מאוחר בלילה הוא אוכל כלאחר יד,  וכשהוא רוצה לישון מעט ולא מצליח היה אומר לעצמו אלך לפוש מעט בגזוזטרא ואשאף אויר. והנה עובר אדם אחד ברחוב ורואה את רבי יוחנן ואומר 'תראו את רבי יוחנן יושב לנוח במרפסת ולא לומד תורה'.

אומר רבי יוחנן אם דבר כזה יקרה, זה חילול השם. וכדברי רש"י: "ואין הכל יודעין שנחלשתי בגירסתי ולמדין הימני להתבטל מתלמוד תורה".

ויש לדעת שחילול ה' תלוי לכל אחד באופן אישי, כל אדם לפי מדרגתו.

וילמד כל אדם מהדברים הללו שלא לקטרג כלל ועיקר, וכבר אמרו שמי שמקטרג על אחרים, הרי שחותמת של עם הארץ טבועה עליו. גם רבי עקיבא היה רגיל בקטרוג על תלמידי חכמים לפני שהלך ללמוד תורה, אך אחרי שנכנס ללמוד תורה, הוא יצא מכלל 'עם הארץ', ולאט לאט למד לשקוד בתורה עד שאמרו עליו שמימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יוה"כ וכו', (עיין פסחים ק"ט ע"א).

שינויים בתפלה בעשי"ת

עשרת ימי תשובה מתחילים בראש השנה עצמו, ושני הימים הראשונים של עשרת ימי התשובה הם שני ימי ראש השנה, והיום העשירי הוא יום הכיפורים. ובימים אלו ישנם שינויים בנוסח התפילה, ומוסיפים 'זכרנו לחיים',  'מי כמוך אב הרחמים', 'וכתוב לחיים', 'ובספר חיים' כמובא בסידורים. וכן חותמים 'המלך הקדוש' במקום הקל הקדוש, וחותמים 'המלך המשפט' במקום 'מלך אוהב צדקה ומשפט'.

'אבינו מלכנו' בשבת תשובה

בעשרת ימי תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' בכל יום אחרי תפילת עמידה של שחרית ומנחה.

ולענין אמירת "אבינו מלכנו" בשבת תשובה: דעת הרמ"א אין לאומרו כלל בשבת תשובה. דעת חכמי המקובלים יש לאומרו גם בשבת תשובה, אלא שמדלגים על חמשה, והם: 'חטאנו לפניך', 'מחול', 'קרע', 'מחוק', ו'מחה'. וכשלא חל ראש השנה בשבת אומרים 'קרע רוע גזר דיננו', אך לא 'חטאנו', 'מחול', 'מחוק', ו'מחה' (עיין רמ"א תקפ"ד סעי' א', וכה"ח שם ס"ק ח, ושו"ת תורה לשמה סי' קסא).

שלא לשנות מנוסח הקדיש בעשי"ת

מכלל השינויים בתפלות המוזכרים בהלכה, יש מנהג האשכנזים לשנות בקדיש בעשי"ת, ואומרים 'לעלא ולעלא' או 'לעלא לעלא' במקום פעם אחת 'לעילא', וכיון שיש כ"ח תבות, אומרים לעלא ולעלא מכל ברכתא' במקום 'מן כל ברכתא'. ומכל מקום אין אנו נוהגים כן, ולדעת הספרדים אין לשנות כלל בנוסח הקדיש, לא להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו כלל ועיקר, כי יסודו על הררי קודש וכל תבה וכל אות נתקנה באופן מיוחד, ובו מתעלה ומתקלס קוב"ה מאוד מאוד. ומכל מקום, אם בדיעבד אמר כמו האשכנזים, יצא ידי חובתו (עיין לכה"ח סי' תקפ"ב ס"ק יג).

לנהוג בחומרות בעשי"ת

עשרת ימי תשובה הם ימים מיוחדים, ובהם האדם נמדד לפי מעשיו, והקב"ה יושב על כסה המלכות הדין והמשפט, ועל כן יש להקפיד בימים אלו במצוות ביותר, ויש להחמיר על עצמו חומרות שאינו נוהג להקפיד בהם כל השנה. ועל זה כותב מרן וז"ל (סי' תרג ס"א): "אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר. הגה, ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה; וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע". ועל כן, אם יש מאכל שיש ספק בכשרותו, יחמיר בעשי"ת ויקפיד שלא לאוכלו, למרות שבכל השנה הוא מיקל ואוכלו. וידע האדם שהיצה"ר נוהג לבוא לאדם בזמנים כאלו ולומר לו 'מה נהיית פתאום צדיק וחסיד, הרי אתה יודע שכל השנה אין אתה מתנהג כך, ואין אלו אלא דברי שחוק וליצנות'; ועל האדם להתגבר על הרהורים אלו, ויאמר לו ליצר הרע שהוא למד מישמעאל שהוא שייך לסיעתו כי אינו מישראל, ובו נאמר 'באשר הוא שם', שאדם נידון לפי מעשיו האחרונים.

'יום תרועה' או 'זכרון תרועה' בשבת

כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעים בשופר, ונחלקו הפוסקים האם אומרים 'יום תרועה' או 'זכרון תרועה', דהיינו, האם כשחל ראש השנה בשבת פקע לגמרי חיוב תקיעה, או שמא החיוב קיים, ורק חכמים מונעים זאת מהחשש שמא יטלטל את השופר ד"א ברה"ר. לדעת רשב"י פקע החיוב לגמרי, ועל כן אם טעה ואמר 'יום תרועה' לא יצא ידי חובתו. אבל לדעת חכמים החיוב של תקיעת שופר מדאורייתא נשאר, אלא שחז"ל מנעו מלתקוע בשבת מהחשש שמא יטלטל את השופר ד"א ברשות הרבים. והנפקא מינה למעשה בין שתי השיטות היא: אם לא ידע שאסור לתקוע בשופר בשבת, ותקע – שלדעת רשב"י חילל בכך את השבת מדרבנן, וחייב להתודות על כך בין התקיעות ביום השני של ראש השנה. אבל לדעת חכמים אם תקע בטעות בשבת, לא חייב כפרה כיון שסוף סוף חל החיוב ועשה כדין, אלא שעבר על דברי חכמים. דוגמא לדבר מצינו בדברי  הגמרא האומרת שאם עשה סוכה קטנה מאוד המספיקה לראשו ורובו, אבל שולחנו בתוך הבית, שלדינא אין אדם יוצא ידי חובתו, כי חכמים אסרו זאת מחשש שמא ייגרר אחר שולחנו – אבל אם עבר ועשה כן ולא נגרר אחרי שולחנו יצא ידי חובתו, אלא שייענש על שעבר על דברי חכמים. ועל כן, פסקו התוספות שלא יצא יד"ח סוכה אם שולחנו בבית, אע"פ שהוא בסוכה (עיין תוס' סוכה דף ג' ע"א ד"ה דאמר לך).

נוסח של 'ובכן' ולא 'אז' וכדומה

בתפלות הימים הנוראים אומרים 'ובכן יתקדש', 'ובכן תן פחדך', 'ובכן תן כבוד', 'ובכן צדיקים'. ויש נוסחאות שאומרים בטעות 'אז צדיקים' וכו' ואין לנהוג כן כלל ועיקר, כי נתקן לומר את הנוסח של 'ובכן' בתפלות בגלל שם קדוש ע"ב. וצריך לכוון בשעה שאומרים כל קטע שזה בגימטריא ע"ב כנגד ע"ב אותיות שיוצאים מהפסוקים הקשורים להם (מובאים כסדר במחזור 'אהלי יעקב'). ומיהו צריך לדעת שלמרות שצריך וראוי לכוון, מ"מ אם אינו יודע לכוון, ועלול הדבר להביאו לידי בלבול והיסח הדעת מהפירוש הפשוט של המילים, יאמר כרגיל, ובלבד שיכוון לבו לשמים.

טבילה בערב ר"ה ובערב יוה"כ

מצוה וחובה רבה לטבול במקוה טהרה בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים. ומעלת הטבילה ערב יום הכיפורים כל כך גדולה ועצומה שיש שרצו לקבוע עליה ברכה כמו שנשים מברכות לפני טבילתן, אבל לא נהגו כן. טבילת ערב ראש השנה גדולה ועצומה, ועל ידה בא האדם קדוש וטהור,  והטהרה מועילה לשמיעת תפילתו של אדם. ואם אין מקוה בעירו, ילך למקום מרוחק שיש שם מקוה, ובלבד שלא ידלג על טבילה זו. (הרב נתנאל היושב בינינו טורח והולך לכל היישובים ולו המרוחקים ונדחים ביותר ודואג שיהיה בכל מקום מקוה טהרה, ואשריו ואשרי חלקו שמרבה טהרה בעם ישראל, ועליו אפשר לקרוא את הפסוק (ירמיה יד, ח) 'מקוה ישראל מושיעו בעת צרה', שבזכות זה הקב"ה יצילנו מכל צער ויגון וצרות). ויש לדעת שסגולת הטבילה רבה היא מאוד, ומצילה את האדם מן החטא ומרחיקה ממנו את יצר התאוה, ואם יש לאדם מחשבות והרהורים רעים המבלבלים את דעתו ובפרט בעת התפלה, יהא רגיל לטבול ויינצל מאותו עניין.

תשליך בראש השנה שחל בשבת

ביום ראשון של ראש השנה לאחר תפילת מנחה נוהגים לעשות 'תשליך' ליד מקור מים. לדעת המשנ"ב אין עושים אותו בראש השנה שחל בשבת אלא למחרתו ביום טוב שני, אבל מנהגנו כדעת המקובלים שיש לעשותו בכל גווני ביום הראשון של השנה למרות שחל בשבת. וז"ל הרמ"א (סי' תקפג ס"ב) "והולכין אל הנהר לומר פסוק ותשליך במצולות ים כל חטאתינו'. ובמשנ"ב שם כותב שהטעם לכך הוא זכר לעקדה שבדרך הלך אברהם אבינו ונכנס בנהר עד צוארו. וגם כותב שאם חל בשבת אין לאומרו משום שלפעמים יוצאים מחוץ לתחום, אך מנהגנו לאומרו וכנ"ל.

ומה שחוששים שמא יטלטל את הסידור, יש לדעת ששונה דין יום טוב מדין שבת. שבשבת אם אין עירוב כשר אסור לטלטל כלל, אך ביום טוב התירו לטלטל מה שיש בו צורך ליום טוב, וכדלהלן. ובכל אופן אם אין עירוב  יאמר את נוסח התשליך בע"פ ובעיקר את הפסוק "מי קל כמוך" וכו' (ועיין בא"ח נצבים אות יב).

טלטול לצורך ושלא לצורך יו"ט

כתב בעל הבא"ח: שהיו אנשים ביו"ט מתפללים בהנץ החמה ולאחר מכן לוקחים מביתם את האוכל והולכים לשפת הים לאכול, והיו לוקחים עמהם  את כלי האוכל, ואת סידור התפילה (שאע"פ שכבר התפלל, מ"מ אם רוצה לברך בו  ברכת המזון וכדו' רשאי לטלטלו).

ואומר הבא"ח: אם רוצה לקחת אולר כדי קלף ירק או פרי, מותר לקחתו. אבל הוצאה סתם – אסורה ביו"ט, ולא התירו אלא  טלטול לצורך ואפילו צורך מועט (עיין בא"ח במדבר אות ט').

ולענין טלטול הטלית והמחזור לאחר התפילה: לכאורה שייך בהם  עניין של טלטול שלא לצורך, שכן לאחר התפלה אין לו כבר צורך בטליתו, או במחזור  אלא שהפוסקים התירו מהטעם שמא יצטרך לעיין במחזור, וכן התירו לטלטל את טליתו משום שיכול להיות בו טרוד מאוד, אם ישאר בביכ"נ, ועל זה סומכים ומחזירים אותם לביתם. או אם עדיין מעוטפים בו אין שום איסור.

שינון התפלות שיהיו שגורות

פעם היו נוהגים להתפלל בעל פה, ולפני החגים היו משננים היטב את נוסח התפלה עד שתהיה שגורה בפיהם. ומרן כותב בשו"ע שלפני תפלת ראש חודש יש לחזור על התפלה שלא יטעה ב'יעלה ויבוא'. כיום למרות שיש סידורים מודפסים אין זה מספיק, וצריך לשנן את התפלות שיהיו שגורים שלא יבטא את המלים שלא כראוי וחסר משמעות, וכן יתבונן להבינם (עיין שו"ע סי' ק' והחונים עליו).

סדר הבדלה במוצ"ש – יקנה"ז

בקידוש שעושים במוצאי שבת שחל בו ליל ב' של ראש השנה משלבים הבדלה בתוך הקידוש, ומברכים חמש ברכות וסימנן יקנה"ז: יין (ברכת בפה"ג), קידוש (מקדש ישראל והזמנים), נר (בורא מאורי האש שנברא במוצאי שבת, ומותר לברך על הנר שהדליקה האשה לכבוד יום טוב), הבדלה (ברוך המבדיל בין קודש לקודש) זמן (ברכת שהחיינו).

הרשב"ם מבאר (פסחים ק"ב ע"ב) באריכות את סדר ההבדלה ומדוע נוהגים כסדר יקנה"ז ומכל מקום הגמרא מסיקה 'והילכתא כרבא'. ויש להבין מדוע הגמרא פרשה שהלכתא כרבא, והלוא בכל הש"ס כולו הלכה כרבא נגד אביי חוץ מיע"ל קג"ם? ומיישבים התוספות שכאשר נוספו עוד אמוראים שחולקים באותה המחלוקת, אין את הכלל שהלכה כרבא, ועל כן הגמרא היתה צריכה לומר שכאן למרות שרבו החולקים אף על פי כן עדיין נשאר הדין שהלכה כרבא (ועיין שם דף ק"ג).

ברכת שהחיינו בשני הלילות ובהדלקת נרות

נוהגים לברך שהחיינו בשני הלילות. ויש שנוהגים ללבוש בגד חדש או להביא פרי חדש על השולחן בעת הקידוש בלילה השני, ומברכים "שהחיינו על היום השני של ר"ה ומכוונים גם על הבגד או על הפרי. אלא שהאשה לא יכולה לכוון את ברכת שהחיינו של הדלקת הנרות על פרי חדש כיון שכל עוד הבעל לא קידש אין אפשרות לאכול, ואם כן אין חלות של ברכת שהחיינו על פרי כלל ועיקר. אשר על כן אנחנו ממליצים לאשה לברך בגד חדש שהיא שמחה בו, ובשעה שהיא מברכת שהחיינו על הנרות תכוון על הבגד החדש ובזה יוצאת ידי חובה. אבל כבר פסק הבא"ח שאין צריך לחזר אחר פרי חדש אא"כ יש לו מן המוכן (עיין בא"ח נצבים אות ח').

ברוך המבדיל בין קדש לקדש

כשחל ליל ב' של ראש השנה במוצאי שבת, מוסיפים "ותודיענו" בתפילת ערבית של ליל החג, שהיא ברכת הבדלה (שו"ע תקצט). ואמרו חז"ל שתקנה זו היא כדי להתיר לעשות מלאכות לפני שעושים הבדלה. כי להתיר אכילה צריך הבדלה על הכוס כמו במוצאי שבת, ועיין להלן.

אם שכח לומר 'ותודיענו' במקומו בתפלה, ונזכר לפני שאמר ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ" יאמר "ותודיענו" ואחר כך יאמר "ותתן לנו". ואם הזכיר שם ה', אינו חוזר ויסיים תפלתו. ואחר התפילה יאמר 'ברוך המבדיל בין קדש לקדש' בלי שם ומלכות, עיין לקמן.

איש או אשה שלא שתפללו ערבית במוצאי שבת שהוא ליל החג, או שלא אמרו בתפילה "ותודיענו" – אסור להם לעשות שום מלאכה האסורה בשבת, ואפילו זו מלאכה המותרת ביום טוב, עד שיבדילו בקידוש או עד שיאמר (בלי שם ומלכות) "ברוך המבדיל בין קדש לקדש" (עיין לשו"ע סי' רצ"ט סעי' א', כה"ח ס"ק ג').

ועל כן, תזהר האשה לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" לפני שמדליקה נרות. וזמן הדלקת הנרות ביום שני של ר"ה הוא כמו שכתוב בלוח זמן הדלקה במוצאי שבת, והשנה לפי אופק ירושלים 19:10.  ואם שכחה להדליק נרות עד שכבר חזר בעלה מבית הכנסת, וכבר עשתה הרבה מלאכות ולא אמרה עדיין ברוך המבדיל בין קודש לקודש, אעפ"כ תאמר 'ברוך המבדיל בין קדש לקדש'. אבל אם שכחה לברך "שהחיינו" בהדלקת הנרות, וכבר עשה הבעל קידוש ובירך 'שהחיינו', ונזכרה האשה – תדליק את הנרות בלי ברכת שהחיינו. אבל אם סיימו לאכול, רצוי שתדליק אבל בלי ברכה.

ככלל, צריך כל אדם להרגיל את עצמו שבכל מוצאי שבת לא יעשה שום מלאכה כל עוד לא אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול". ובמוצאי שבת וליל יו"ט 'ברוך המבדיל בין קדש לקדש'.

נסיעה במונית במוצאי שבת

המזמין מונית במוצאי שבת, ומבקש מהנהג שיקחנו למקום פלוני, טוב שיאמר בעת כניסתו למונית "ב"ה שנתן לנו שבתות למנוחה ועכשיו אנו עוברים לימי החול ברוך המבדיל בין קדש לחול", ויכוון להוציא את הנהג ידי חובה, שמא בעל המונית לא הבדיל ונמצא שעושה מלאכה לצורך הנוסע ללא שהבדיל.

אסור לנוסע במונית לומר לנהג 'תסע ואני אומר לך איך תגיע', אלא יש לומר בכבוד ובנימוס להיכן ברצונו להגיע, והוא הנהג בקי בדרכים. אא"כ הנהג אומר שאינו מכיר את הכתובת שרוצה הנוסע  להגיע.

וכן אם רוצה שהנהג ימתין לו במקום היעד, לא יאמר לנהג 'המתן לי רגע' או 'המתן עד שארד', כי בזה הוא נותן לנהג לחכות ללא שום ידיעה מתי יחלוף אותו רגע, שמא אחרי דקה או שעה. ועל כן יקפיד לומר זמן מדויק, ואם אינו יודע בדיוק יציין בערך.

ידוע שאדם הראשון נברא ביום ראש השנה. וכתוב שאמר לו הקב"ה "מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית פרק ב', טז – יז) – התורה מאריכה בדבריה כדי ללמד את האדם מוסר. שאם אומר אדם הלכה או דין יאמר קודם את המותר ואחר כך את האסור, אף על פי שתיווצר מכך אריכות דברים. ועל כן הקב"ה אמר קודם "תאכל", ואח"כ "לא תאכל".

קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל

כשחל יום טוב שני במוצאי שבת מוסיפים בתפילה "ותודיענו משפטי צדקך וכו' ותנחילנו זמני ששון ומועדי קדש וחגי נדבה, ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת,  ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך".

שואלים  התוספות (פסחים ק"ד ע"א ד"ה בעי למימר): לשם מה חוזרים ואומרים 'קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך', הרי אין זה לא מעין הפתיחה ולא מעין החתימה ? והשיב ר"ת: משום חיבת היום האריכו לומר בפעם אחת ז' הבדלות, בין קדש לחול, אור לחושך, ישראל לעמים, יום השביעי לששת ימי המעשה, קדשות שבת לקדושת יו"ט, והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך שתי הבדלות בין כהנים לוים וישראלים והוי מעין חתימה דבין קדש לקדש. ועל כן מפסיקים אחרי קדשת  ואומרים וקדשת והבדלת לא הפסקה ביניהם.

שבת דוחה תקיעת שופר

השנה יחול ר"ה בשבת וביום ראשון. ואומרת הגמרא (ר"ה כ"ט ע"ב) שביום שבת אין תוקעין בשופר, מהחשש שמא יטלטלנו ד"א ברה"ר. כלומר, חששו חז"ל מאותו אחד שיבוא לטלטל את השופר, ובגלל אותו אדם הם ביטלו מצוות עשה מדאורייתא בשבת.

והטעם שחז"ל החמירו, מובא בתוספות במסכת סוכה (מ"א ע"א ד"ה אינהו ידעי) האומרים: ר"ה שחל להיות בשבת  במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, וזאת מכיון שבתקיעת השופר יש מעשה חכמה ולא מלאכה.

ולכאורה, אם השופר נמצא בביכ"נ מה בכך, הרי החשש שמא יטלטל לא שייך ?

ואומרים התוספות (שם מ"ג ע"ב ד"ה לא איקלע) אם יום ראשון של ר"ה חל בראשון בשבת אין שופר בטל לגמרי דתוקעין ביום שני שלאחריו, ואע"ג שבאו עדים קודם המנחה לא עבדי באר"י אלא יום אחד, מ"מ בחו"ל עבדינן תרי יומי. משמע מדבריו, שגם תקיעת השופר שנדחתה ליום השני היא דאורייתא,  אך אין דבריו הלכה למעשה, כי יו"ט שני אפי' של ר"ה הוא מדרבנן.

הרמב"ם מבאר את עניין הנהגת שני ימים של יו"ט בראש השנה, שכן קשה מדוע עושים בראש השנה שני ימים טובים גם בארץ, למרות שכל החגים אינם נוהגים אלא יום אחד בלבד ולא שני ימים? והוא מיישב את הדבר, וז"ל (פ"א מהל' יו"ט  הכ"א): "זה שאנו עושים בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים, מנהג הוא. ויום טוב שני מדברי סופרים הוא ומדברים שנתחדשו בגלות, ואין עושין כן בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד, ועי"ש הטעם.

לפני תקיעת שופר יש האומרים 'לשם יחוד'. ובמחזור שלנו של ראש השנה כתבנו שביום הראשון אומרים בלשם יחוד "הריני בא לקיים מצוה זו שהיא דאורייתא". ואילו ביום השני אומר הש"צ הריני בא לקיים מצוה זו  שהיא דרבנן.

השנה שחל ר"ה ביום שבת ואיננו תוקעים בשופר, לא יאמר ביום השני של ר"ה (שחל ביום א' בשבת) 'הריני בא לקיים  מצוות עשה דאורייתא" אלא יאמר "מצוות עשה" סתם, או "מצוות עשה מדרבנן", כדי שיצא אליבא דכו"ע.

קרוב ה' לכל קוראיו

עשרת ימי תשובה הינם ימים המיוחדים לתשובה. ובימים אלו הקב"ה נמצא איתנו – "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". וצריך האדם בימים אלו לפשפש במעשיו ויתוודה ויחזור בתשובה ממעשיו הרעים, ותשובתו תתקבל.  כי בזמן אחר כשאדם מתחיל להתוודות יש הרבה משטינים ומקטרגים הקמים עליו (כמו שמצינו שאמר דוד המלך שיקח מהר את שלמה בנו לנחל הגיחון וימשחנו למלך, והרי בין מקום מגוריהם לגיחון המרחק הוא רק מספר דקות? אלא שעד שיגיעו, יקומו המשטינים והמקטרגים ועל כן ציוהו לעשות זאת מהר).

חדשו ושפרו מעשיכם

במזמור החג כתוב "למנצח על הגתית לאסף. הרנינו לאלקים עוזנו וכו' שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים עם נבל. תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פ"א). ואומרים חז"ל: תקעו בחודש שופר – חַדְשוּ מעשיכם, שַפּרוּ מעשיכם. כי אם אדם רק תוקע בשופר, אבל אינו מחדֵש או משפֵר את מעשיו, אזי אולי יצא רק ידי חובת תקיעת שופר כהלכתא.

לשמוע קול שופר

אמנם הרמב"ם כותב שתוקעים בשופר כדי לעורר את העם לתשובה. אך מעיקר הדין  האדם מחוייב לשמוע קול שופר כי כך הקב"ה ציוה, ולכן אנו אומרים בברכה "לשמוע קול שופר" ולא 'לתקוע בשופר' (והתוקע בתוך בור – לא יצא ידי חובה מכיון ששמע את ההֵד שבבור, והעיקר היא השמיעה). וז"ל הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה הלכה ד'): "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו חייב וחציו זכאי, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם, שצדיק הכריע את כל העולם לזכות והצילו". ואח"כ הוסיף הרמב"ם וכתב: "ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל השנה", עכ"ל.

יש מי שאומר כמו שכשאומר "שמע ישראל" וכו' יכוון  שמע ישראל, הבֵן ישראל, קבל ישראל. ה"ה כאן בתקיעת שופר לא ישמע סתם את קול השופר, אלא יתבונן ויקבל על עצמו לחזור בתשובה, וכן יכוון שהקב"ה יזכור עקידתו של יצחק אבינו בנו של אברהם אבינו ע"ה, ויחשוב האדם בליבו האם עקד את עצמו ושבר את ליבו כראוי, הרי לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה. ועיין לרס"ג שהביא עשרה טעמים לתקיעת שופר לבד מהפשט (עיין במחזור 'אהלי יעקב' עמוד 240).

הענווה של הדורות הקודמים

אמרו חכמי המוסר במשל, מסופר על רועה אחד שהיה יושב ומחלל בחליל, והנה עבר המלך ושמע את הצלילים היפים של הרועה, והציע לו לבא ולנגן בארמון. משבא הרועה לארמון, נתן לו המלך בגדים חדשים ומפוארים, ואת בגדיו הישנים שמר. כעבור זמן מה, החל הרועה להחשיב את עצמו, ועלתה גאוותו. אמר לו המלך המעיל הישן שלך נמצא פה בחדר, דע מאין באת, אל תתגאה ואל תרים עצמך למעלה. והנמשל הוא: הגמרא אומרת (שבת קמ"ה ע"ב) "במתא שמאי (בעירי – שמי) בלא מתא תותבאי" (שלא בעיר – בגדי) – דהיינו, כשאדם נמצא בעירו, או בשכונתו, כולם מכירים אותו ושמו מעיד עליו. אבל כשהוא בעיר זרה, הוא ניכר על פי בגדיו, ולא בשביל להתגאות חלילה, אלא רק כדי לידע מה מעשיו. וכן אנו ברמז אומרים לקב"ה רבונו של עולם בעת מתן תורה הקב"ה חיזר על כל אומות העולם לקבל תורה והם לא קיבלו, כל אומה בנימוקים שלה. אנחנו עם ישראל אמרנו נעשה ונשמע, ואז במתן תורה היה קול השופר חזק מאד, ותזכור לנו בעת תקיעת שופר היום זכות אבותינו במתן תורה.

נמשל כבהמות נדמו

ומאידך יש גאווה המותרת "ויגבה ליבו בדרכי ה'". כיום בדור שלנו, אם אדם רואה את אשתו שאינה מכסה את עצמה בצניעות עליו להעיר לה על כך, ולומר לה שיש מצוה לכסות כדין וכדת. לאחר שהאדם ואשתו חטאו ואכלו מעץ הדעת, הם הרגישו כי ערומים הם והתביישו בכך. ואע"פ שהם הימרו את פי ה' בא הקב"ה ותפר להם בגדים מכובדים וצנועים. כיום בדור שלנו יש נשים מסכנות, עניות שאין להם כסף לקנות בגדים שלמים – "נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, יג), כמו החמור שיש לו כיסוי חלקי של מרדעת, כך הן הולכות –  וכי אנו כבהמות ?! ויש לדעת שאם יש זימה או פריצות הדבר מביא סכנה לעם ישראל. ואם אשה הולכת בצניעות אזי תדע שבזכותה יש טובה וברכה. וכל הצרות שיש לנו כיום, מחבלים, מצב כלכלי קשה וכו' כל זה נובע מחוסר צניעות.

צדו צעדינו מלכת ברחובותינו – פעם כשאדם היה הולך ברחוב או נוסע הוא היה קורא  מזמורי תהלים, אבל כיום הדבר לא מתאפשר מחמת רוב הפריצות שברחוב. אבל אם נוסע באוטובוס שהנוסעים שומרי מצוות, יקרא תהלים, כדי לטהר את האויר.

ואשרי אשה שהולכת בבגדי צניעות ולא תבוש מפני המלעיגים ותדע ותחשוב שאלו בגדי מלכות, בגדים שהקב"ה משתבח בהם, ומרבה סניגוריא על עם ישראל.

אשר ברא אלוקים לעשות

בתפילות ראש השנה אנו אומרים "זה היום תחילת מעשיך" – והרי יום שישי היה סוף עבודתו של הקב"ה ומהו 'תחילת מעשיך' ? אלא הכוונה היא על האדם שנקרא תחילת מעשיך.

וכתוב "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וכו' אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית פרק ב') – מה ציוה  ה' לעשות ? אלא אומר הקב"ה לאדם אני בראתי את העולם והשארתי בשבילך מה לעשות, וזאת – להוסיף בערב שבת מהחול על הקדש, וכן במוצאי שבת אל תמהר להוציא את השבת, ואם תעשה כן הרי שאתה עושה את השבת (ועיין אוה"ח הקדוש על  שמות פרק לא פסוק טז).

"ועשיתם עולה"

במפטיר שנקרא ביום ר"ה בקרבנות החג כתוב: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה אל תעשו יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה לריח ניחוח לה' וכו' (במדבר כט, פסוקים א'- ב'). בכל המקומות כתוב "והקרבתם עולה", אבל כאן נאמר 'ועשיתם עולה', אומר הקב"ה אם אתה מבטל את עצמך, ואתה אומר "מלכויות", זה כאילו שבראת  את עצמך.

וה' הרי אינו צריך שימליכו אותו, שהרי עוד קודם בריאת העולם הוא מלך. ולעתיד לבוא כל אומות העולם ידעו את גדלותו של הקב"ה ויכנעו לפניו. אולם אם אדם מכניע את עצמו ומקבל עליו את מלכותו של הקב"ה, יש לאדם שבח.

כמעט אויביהם אכניע

במזמור של ר"ה אנו אומרים "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" – ביום ר"ה יצא יוסף למלוך. אדם בכל השנה נקרא עבד נרצע ליצר הרע, ובר"ה אומרים לאדם צא ותמלוך ותשלוט על יצר הרע. ואחר כך כתוב "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי משנאי ה' יכחשו לו ויהי עיתם לעולם ויאכילהו מחלב חיטה ומצור דבש אשביעך" – כל ממשלה באשר היא  צריכה לספק שני דברים עיקריים לציבור: כלכלה וביטחון. ואם הממשלה אינה מספקת כלכלה ומקצצת בקיצבאות ילדים או בסכום הזעום של בני הישיבות הרי שהם מקצצים מעצמם את השילטון, וממילא גם הביטחון נעדר.

וכתוב "כמעט אויביהם אכניע" – דהיינו, בזמן מועט אני אכניע את כל האויבים. "ועל צריהם אשיב ידי" –אם האויבים יברחו  למדינות אחרות או במחילות, הקב"ה יתפוס אותם בכל מקום שבו הם יהיו. "משנאי ה' יכחשו לו" – האויבים יאמרו תמיד התכוונו לטובת ישראל ויכחשו, אבל הקב"ה הרי בוחן ליבות וכליות.

וכתוב "גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן  לישראל" (מגילה יד ע"א). שכל הנביאים שהוכיחו את ישראל לא הצליחו להחזירם למוטב, אבל הטבעת של המן גרמה לעם ישראל מיד לשוב בתשובה. אנו לא רוצים את איום של הסרת הטבעת אלא אנו רוצים לחזור בתשובה כבניו של הקב"ה.

ואנחנו מבקשים מהקב"ה שידבר שונאינו תחתינו ויזכנו שנמשול על אומות העולם והם יהיו תחתינו ככתוב "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו". ונזכה לשלום ולביטחון, לטובה ולברכה. ונשמע קול שופרו של משיח צדקנו, ונראה בבניית בית המקדש על מכונו, כהנים בעבודתם ולווים בדוכנם וישראל במעמדם.

ותזכו לשנים רבות נעימות וטובות, ותכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים ולשלום, וכן יהי רצון ונאמר אמן.