תקציר
קדושת חול המועד
חז"ל אמרו (אבות ג, יא. סנהדרין צט ע"א): "והמבזה את המועדות וכו' אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא" – אין הכוונה על יו"ט סוכות, יו"ט פסח או שמחת תורה, אלא הכוונה היא שמזלזל בחול המועד. חול המועד נקרא מחד חול ומאידך מועד. ועל המשנה הנ"ל כתב ר"ע מברטנורא: "והמבזה את המועדות – ימים של חול המועד עושה בהן מלאכה או נוהג בהן מנהג חול מאכילה ושתיה" (ועיין פסחים קי"ח רש"י שם). ויש מלאכות שמותר לעשות בו כמו בחול, ויש מלאכות שאסור לעשות בו כמו שאסור במועד.
חבטת ערבה
מנהג נביאים (סוכה מ"ד) שכל אחד יטול ביום הושענא רבה חמש ערבות לחבטת ערבה, מלבד הערבות שבלולב. וצריכות ערבות אלו להיות כשרות כמו הערבה שבלולב. ויש לקשור את החמש ערבות בחוט או בדבר אחר ולחבוט בהן על העפר חמש פעמים ולומר 'חביט חביט ולא בריך'. ויש נוהגים לכוון במחשבה על אותיות מנצפ"ך. ויש לדעת שאין צורך לחבוט בחוזקה. והנ"מ שלאחר חבטת הערבה יכול למוסרה לחברו שיחבוט בה, ובלבד שרוב העלים נשארו בערבה (עיין לבא"ח וזאת הברכה אות ז'. ועיין לשו"ע סי' תרס"ד סעי' ב', ולכה"ח ולמש"ב שם).
נמשלו תלמידי חכמים לאתרוג
באגידת הלולב, בין לנוהגים כדעת האר"י (לאגוד הדס אחד בימין והדס אחד בשמאל, והדס אחד באמצע נוטה לצד ימין, וערבה אחת בימין ואחת בשמאל), ובין לנוהגים כדעת הרמ"א (הדס מימין וערבה משמאל) – האתרוג תמיד צמוד עם הערבה. באתרוג יש גם ריח טוב וגם טעם, והוא רומז לתלמידי החכמים שיש בהם גם תורה וגם מצוות. ובערבה אין לא טעם ולא ריח, והיא רומזת לעמי הארצות שאין בהם לא תורה ולא מצוות. ואעפ"כ הם צמודים, ללמדך שצריכים הת"ח לרדת אל העם ולהתקרב לעמי הארצות כדי שיתבשמו מתורתם וינחלו חיי עולם בזה ובבא. ומכל מקום צריכים לדעת לשים את הגבול ולא להיסחף אחרי אותם עמי הארצות ולשבת בחברתם בטלים מכל מעש, אלא רק להושיבם כדי להשמיע להם דברי תורה, מוסר והלכה בלבד, אבל אם הוא רואה שישיבתם גורמת בטלה, צריך לקום ולברוח משם. וזהו שהאתרוג אינו קשור לערבה, אלא רק נצמד אליה בנענועים שזה שעת מצווה, אבל אחרי זה הם נפרדים, כי ללא תורה ומצוות אין לשבת בטל.
הרבה מהפוסקים כדעת רמ"א, נוהגים ביום הושענא רבא בבוקר לסכסך את הלולב עד שפוסלים אותו, אבל למנהגינו אין לעשות כן.
שיעור מלא
חול המועד, הושענא רבה,ש"ת
קדושת חול המועד
חז"ל אמרו (אבות ג, יא. סנהדרין צט ע"א): "והמבזה את המועדות וכו' אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא" – אין הכוונה על יו"ט סוכות, יו"ט פסח או שמחת תורה, אלא הכוונה היא שמזלזל בחול המועד. חול המועד נקרא מחד חול ומאידך מועד. ועל המשנה הנ"ל כתב ר"ע מברטנורא: "והמבזה את המועדות – ימים של חול המועד עושה בהן מלאכה או נוהג בהן מנהג חול מאכילה ושתיה" (ועיין פסחים קי"ח רש"י שם). ויש מלאכות שמותר לעשות בו כמו בחול, ויש מלאכות שאסור לעשות בו כמו שאסור במועד.
המלאכות המותרות והאסורות בחול המועד
כל מלאכה שהיא אומנות אסור לעשותה בחול המועד. וכל מלאכה שאינה של אומנות או מלאכת דבר האבד, או צורך המועד – מותרת במועד.
ויש מלאכות שמותר לעשותן על ידי פועל שאין לו מה לאכול, או אפי' יש לו מה לאכול, אך אין לו אוכל מיוחד לכבוד החג. ועיין בכה"ח (סי' תק"ל ס"ק א') וכן מש"ב (שם ס"ק א') שהביאו הרבה פוסקים הסוברים שכל מלאכה האסורה בחוה"מ, היא איסור תורה.
נסיעה – תקלות ברכב
בזמנם, כל אמצעי הנסיעה היו על ידי עגלות וסוסים, ואומרת הגמרא (מו"ק דף יז): אם הפרסה שברגל הסוס התפרקה ממקומה בחול המועד, מותר לו להביא אומן שיחברה לרגל הסוס על ידי מסמרים וכדו', כיון שיש בזה צורך המועד. וה"ה לרכב של דורנו, אם בחול המועד אירע תקר בגלגל הרכב, רשאי להחליפו או לתקנו בחול המועד,כי זה גם נקרא צורך המועד (סי' תקט"ו סעי' א', ועיין מש"ב וכה"ח שם).
יש הנוסעים בימי חול המועד לכל מיני מקומות בארץ כדי לטייל ולפוש. וידוע שבימים אלו חברות הנסיעות השונות מגבירות את תדירות האוטובוסים לכל המקומות בארץ, והנהגים עובדים יותר קשה משאר ימי השבוע הרגילים. ויש לדעת שאם הנסיעה הכרחית, כגון לבקר את ההורים – היא מותרת. אך אם כוונתו לטייל גרידא ללא שום הכרח – יש בעיה בזה שמטריח את הנהג בחוה"מ.
כתיבה
אסור לכתוב בחול המועד אלא אם כן לאחת משלש סיבות: א. "דבר האבד". ב. צרכי רבים. ג. צורך המועד.
מחשב – כיום בעידן המחשבים, ישנם ילדים רבים שמשחקים במחשב, ויש לדעת שאם יש תוכנה של ציורים וכדו', וכדי ליצור ציור יש צורך לחבר שני חלקים – יש בזה בעיה בחול המועד. אך אם הילד יסתובב ברחוב, מותר.
פעולות בנקאיות – והחכם עיניו בראשו שלא יגיע לידי כל מיני איסורים במועד כגון כתיבה שאינה לצורך. והדבר מצוי כאשר אדם הולך לבנק כדי להכניס או להוציא כסף, הרי שהוא גורם לפקיד הבנק לבצע פעולות של כתיבה או הדפסה. ועל כן לכתחילה יכין כל צרכי החג, וגם כל ענין הכספים, כבר בערב החג.
אך כמובן שלצורך אוכל נפש או קניית מצרכים מיוחדים לחג, אם לא הספיק למשוך כסף קודם החג, רשאי הוא לעשות זאת במועד.
אל לו לאדם להפקיד כסף או שיקים בבנקים כיון שדבר זה נעשה בדרך כלל עלי ידי כתיבה של פקידים שהיא מלאכה האסורה במועד. ואם הוא זקוק לכסף להוצאות החג, או שעלול להגרם לו הפסד או צער, כגון שחשבונו בבנק נמצא ביתרת חוב, ואם לא יפקיד את הכסף כרגע, עלול הוא לספוג את הריבית – מותר לו לעשות את הפעולות הבנקאיות הנצרכות.
חידושי תורה – "לא ניתנו שבתות ומועדים לישראל אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת פרק טו, ב"י סי' רפ"ח, ועיין לשו"ע סי' ר"צ ומש"ב שם ס"ק ה', וכה"ח שם). אדם שלומד ורוצה לכתוב לעצמו חידושים או ראשי פרקים – יכול לכותבם במועד, כיון שזה בכלל "דבר האבד" (שו"ע סי' תקמ"ה סעי' ט', ועיין לכה"ח ס"ק ע"ט).
ויש אומרים שיכתוב בשינוי קצת, כגון: שלא יכתוב בכתב מרובע, אלא בכתב רש"י. ויש אומרים שאם כתב רש"י של הכותב הוא יפה, לא יכתוב בו. ויש שכותבים באלכסון של הנייר ולא על אורכו.
עיתון – בזמנם היתה פעולת הדפסת העיתון כרוכה במלאכה רבה. ומה טוב והאדם לא יקרא כלל עיתונים, ומה לו לקוראם ולהצטער על הידיעות שמובאות שם. וכיום התירו להדפיס לכתחילה עיתון דתי כדי למנוע לקרא עיתונים אחרים, מדין עת לעשות לה'.
ויש לדעת שעיתונים חילונים הם בבחינת מוקצה גם ביום חול. ובשבת יש בעיה לקרא אפילו בעיתונים דתיים, מכיון שמוזכרים בהם ענייני מסחר – "ודבר דבר". ועוד שלעיתים מוזכרים בו ענייני צרות ואין אדם צריך לצער עצמו ביום שבת. ולא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בתורה.
איסור הכנה
אסור לאדם לומר לחבירו (בעל מקצוע, כגון: סייד) ביום שבת 'אתה מוכן לבוא אלי מחר לסייד את דירתי'?. אבל יכול לומר לחבירו 'נאֵה לך לבוא אלי בערב לביתי', כיון שלא מזכיר שום דבר של חול, אע"פ שחברו מבין מה רצונו.
כמו כן, אם ידוע לו שביום ראשון חברו יהיה למשל בתל אביב, וגם הוא עתיד להיות באותו מקום, אסור לו לומר לחבירו ביום שבת 'מחר אני נוסע לתל אביב ושם אני אפגוש אותך'. אבל רשאי לומר 'מחר אני אלך לתל אביב'.
לשון הלואה – אסור בשבת
אם ביום שבת רוצה לבקש משכנו חבילת סוכר וכדו', אסור לומר לשון הלוואה, כגון 'תלווה לי חבילת סוכר', אלא יאמר בלשון נתינה 'תן לי'. שכל אמירת לשון הלוואה אסורה מהטעם שמא יבוא לכתוב 'פלוני לווה ממני כך וכך' (עיין לשו"ע סי' ש"ז סעי' י"א).
מלאכה לצורך מצוה במועד
מלאכה לצורך מצוה מותרת, כגון אם פתח את התפילין בחול המועד וראה כי הן פסולות או שיש לתקנן. יש מי שאומר: צורך מצוה מותר. ויש מי שאומר: שבאיסרו חג יקח תפילין מחבירו, ולאחר מכן יתקן את התפילין שלו.
וכן אם נקרעה הציצית שלו – יקח אחרת במקומה, אבל אם אין לו אחרת – מותר לתקנה בחוה"מ.
קניית מתנה במועד
לקנות מתנה בחול המועד, לצורך ביקור אצל חבירו אחר המועד – אסור. אבל אם צריך לקנות מתנה בחג ולמוסרה לחברו בחג – מותר לקנות.
מכוון מלאכתו במועד
אסור לאדם לכוון מלאכתו למועד. ועל כן, לא ימתין לימי חול המועד כדי לערוך קניות לא הכרחיות, למרות שהחנות ממילא פתוחה. אבל קניות שהן לצורך המועד מותר.
תספורת
מצוה על האדם להסתפר לפני החג, ואם רגיל להתגלח – יעשה כן לפני החג. ואסור להסתפר ולהתגלח בחול המועד אפילו אם הסתפר או התגלח בערב יום טוב (שו"ע סי' תקל"א סעי' א', ב').
חז"ל אסרו להסתפר בחול המועד, כדי שלא יכנס אדם מנוול לחג (שיזרז האדם את עצמו להסתפר קודם המועד, שאם היו מתירין להסתפר במועד היה האדם סומך על כך, ונכנס לרגל כשהוא מנוול).
אמנם כיום הגילוח שבביתו אינו נקרא מלאכה. אבל מכיון שבתספורת ישנם שני איסורים:
א. מלאכה במועד ב. איסור שמא יכוון מלאכתו במועד ויכנס בערב החג מנוול, על כן הגזירה נשארה בעינה וכוללת גם את הגילוח במועד.
גזיזת ציפורניים
לדעת השו"ע מותר לקצוץ ציפורניים בחול המועד, בין של יד ובין של רגל, ואפילו על ידי מספריים. לדעת הרמ"א – אסור. ולצורך טבילת מצוה לדברי כולם – מותר (שו"ע סי' תקל"ב סעי' א').
ואומר בעל הבא"ח שאם היה לו כח הוא היה מתיר לגזור ציפורניים ביום ט' באב (עיין פרשת דברים אות יג).
אם רגיל בכל יום שישי לגזוז את ציפורניו, וחל יום הושענא רבה ביום שישי (כמו השנה תשס"ד) – מותר לו לקצוץ את ציפורניו.
וכל שהציפורניים עודפות על הבשר יש לקצצם, ובפרט אם אדם רוצה ליטול ידיו, וציפורניו ארוכות ומתחתם יש לכלוך – שהדבר מהווה חציצה.
וחוץ מענין החציצה, כבר הפליגו חכמי הקבלה שלא יגדל אדם ציפורניו מעל הבשר, כיון שציפורניים אלו נותנים מקום לשליטת החיצונים באדם.
אבל למוהל או שוחט מותר לגדל את ציפורניהם. ואם מוהל רוצה להשחיז את ציפורנו בחול המועד – רשאי, כיון שהוא צורך מצוה.
כיבוס, גיהוץ ותיקון בגדים
אם התלכלכה חולצתו במועד, ואין לו אחרת – מותר לו לכבס רק את מקום הכתם בלבד, אבל לא את כל החולצה. ואם אין לו חולצה אחרת – מותר לכבס וליבש בצנעה.
בזמנם שהיו חיתולי בד לתינוקות, הקילו לכבסן בחול המועד. כיום שיש חיתולים מנייר (טיטולים), אין היתר. ואם אין לו חיתולי נייר, מותר לכבס חיתולים מבד.
בגדי ילדים שמתלכלכים תדיר, ואין להם בגדים אחרים –מותר לכבס בצינעה. אבל אסור לאדם להכניס למכונת הכביסה אגב בגדי הילדים, גם דברים אחרים שאין לו בהם צורך (כגון שהמכונה מכילה חמשה ק"ג כביסה, והוא הכניס רק שני ק"ג, ואת הנותר רוצה להשלים בבגדים אחרים).
ובגמרא כתוב שלא נותנים בגדים לכובס בחול המועד. וה"ה בימינו שאסור לתת בגדים למכבסה בימי חול המועד.
גיהוץ – אסור במועד, אלא אם כן זה לצורך המועד כגון שאין לו אלא חולצה אחת, ויעשה זאת בצינעה.
בגד שנקרע, או שנפרם הכפתור וצריך בגד זה למועד – מותר לתקנו תיקון פשוט כדי שיוכל ללובשו, אבל לא יתקנו בתיקון אומנותי (שו"ע סי' תקמ"א סעי' ה').
העברת דירה
אסור לעבור דירה בחול המועד, אפילו אם יש שמחה בזה, כגון שעובר מדירה שכורה לדירה שקנה.
ואע"פ שאת העברת הדירה מבצעים סבלים לא יהודים, ולא בעל הבית בעצמו, מ"מ הדבר אסור, מכיון שבעל הבית עוסק עמהם וטרחתו מרובה, שהרי הוא משגיח על הסבלים, ודואג שכלי הזכוכית לא ישברו, ואח"כ הוא מסדר את הדברים בדירה (ועיין בשו"ע סי' תקל"ה ומש"ב וכה"ח שם).
קניה ומכירה
מותר לקנות ולמכור צרכי מכולת ודברים הנצרכים למועד, כגון לחם וחלב וכו'. ומותר למוכר לכתוב מכיון שיש הקונים בהקפה (ועוד, שיש לו צורך בכתיבה זו לצורך מס הכנסה).
(הגמרא בסוכה אומרת ש'מוצא' (הסמוכה לירושלים) היתה נקראת 'קלניא' (מ"ה ע"א). ומסביר ר' עובדיה מברטנורא: "ופירוש קלניא – חפשי ממס. ולפיכך נקרא מוצא שהיה מוּצַא ממס המלך בשביל הערבה שלוקחים משם").
הושענא רבה
ליל הושענא רבה
הזהר הקדוש אומר שבליל הושענא רבה בחצות נחתם דינו הסופי של האדם, וזה מה שנקרא "מסירת הפתקין". ואפילו נחתם דינו של האדם בראש השנה לחובה, יכול הוא עדיין לשנות את הדין בליל הושענא רבה על ידי תפילה ותשובה.
וכתוב בזהר שאם לא חזר בתשובה בר"ה ולא בעשרת ימי תשובה, ולא ביום הכיפורים, ולא בחג הסוכות ולא הושענא רבה, עדיין יש לו סיכוי לחזור בתשובה בשמחת תורה, ודע אז הקב"ה מצפה לו, ולאחר מכן האדם מתחיל לצעוק "למה ה' תעמוד ברחוק".
אותם היוצאים בליל הושענא רבה לראות את הירח, ולראות את עצמם אם יש להם צל או לא, לדעת אם יחיו או ימותו באותה שנה, אין ראוי לעשות כן לחקור ולדרוש את העתידות, וכבר כתבה התורה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח, יג), ו"הולך בתום ילך בטח" (משלי י, ט).
סדר הלימוד
ביום אחרון של חול המועד הוא הושענא רבה, נוהגין להיות ניעורים בלילה ולעסוק בתורה בספר 'דברים', מדרש, אידרא זוטא, ותהלים כולו עם ז' כורתי ברית. פעם היו אומרים י"ג מידות בין ספר לספר בז' כורתי ברית, ותוקעין בשופר אבל ביטלו מנהג זה.
וליל הושענא רבה ויום שמחת תורה הוא הזמן להשלים שניים מקרא ואחד תרגום שהחסיר במשך כל השנה. אבל יזכור ש"כל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח' ע"ב, ועיין לשו"ע סי' רפ"ה סעי' ד').
ויזהר אדם לא לישן בליל הושענא רבה יותר מחג השבועות. והיו אנשים רואים ביום הושענא רבה כיו"ט, ולובשים לבן, ואמר הבא"ח: אבל בתנאי שלא ימנעו מלתת צדקה לעניים.
(ענין תרו"מ: הגמרא (חולין דף ז') מספרת על חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שגנבוהו, ולא רצה לטעום מאומה. פחדו הגנבים שמא ימות ברעב, ויצא שכרם בהפסדם, ושחררוהו לחופשי. התחיל החמור ללכת, והגנבים עוקבים אחריו, והגיע לביתו של רבי פנחס בן יאיר, מששמע רבי פנחס את חמורו יצא, והגיש לפניו לאכול, ואכל החמור. שאלו הגנבים: הרי אנו נתנו לפניו לאכול ולא רצה, אע"פ שניפינו אותו בנפה וביררנו בידיים שלא יהא בהם אבנים ? אמר להם: שמא האוכל שהגשתם לפניו לא היה מעושר, ואמר ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים ?! שואלים התוספות: מה זה מחמירה על עצמה ? הרי חמור פטור מדיני תרו"מ? ומתרץ בירושלמי שהיא היתה מחמירה על עצמה. ולפי זה מקשים: אם החמור כ"כ "פיקח", היה אוכל ומשאיר חלק, ואומר שזה לתרו"מ. אלא חשש שלמחרת יגישו לפניו פחות אוכל ושוב הוא יפריש במחשבה, ולמחרת יגישו עוד פחות וכן על זה הדרך, ועל כן מתחילה לא אכל.
ועל תרומות ומעשרות אמרו חז"ל "ובחנוני נא בזאת" – עשר תעשר בשביל שתתעשר. אומר בעל הבא"ח שאדם אחד שמע בדרשה של הרב "עשר תעשר בשביל שתתעשר". לשבת אחרת הוא לא בא לדרשה של הרב אבל חברו בא והרב דרש "אוקירו לנשייכו כדי שתתעשרו'. ושניהם העשירו, האחד עישר מעשרות, והשני עשה כבוד לאשתו. הלך הראשון לרב ואמר לו מדוע בשבת הראשונה לא דרשת שניתן להתעשר ללא הוצאות על ידי כיבוד האשה ? ענה לו הרב: אם אתה נותן מעשר הברכה מאיתו יתברך היא בשפע, אבל הברכה על כיבוד האשה היא מצומצמת).
ברכות השחר
לדעת הבא"ח: הניעור בליל הושענא רבה – אחרי חצות יברך ברכות השחר בלי ברכת התורה. ובבוקר בעמוד השחר יטול ידיו בלי ברכה, ואחר כך יברך את ברכות התורה (בא"ח וישב יג, וזאת הברכה ג').
אבל הנוהגים כדעת הרמ"א או המשנ"ב (עיין לקמן), נכנסים לבעיה אם יברך ברכות התורה או ברכת על נטילת ידים, מכיון שכתוב בשו"ע (או"ח סי' מ"ז סעי' י"ב): "אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן". ועוד כותב מרן בשו"ע (שם סעיף יג): "המשכים קודם אור היום ללמוד, מברך ברכת התורה ואינו צריך לחזור ולברך כשילך לבית הכנסת".
וכותב המשנ"ב (שם סעי' י"ב ס"ק כז): "שעבר – שכל זמן שהוא ניעור מוטל עליו ללמוד כ"ז שיש לו פנאי ואין ההפסק וההיסח הדעת חשיב הפסק לענין ברכת התורה".
ועל כך מובא בב"י וכן באבודרהם: אם בבוקר בירך ברכת התורה, והלך לעבודתו ובמשך חצי היום עסק במלאכתו, ובצהרים רוצה ללמוד תורה – אין זה הפסק מהברכה, כיון שאם עסק במלאכתו בנאמנות וקיים את ההלכות הקשורות בה, כגון הונאה, מקח טעות, שתות וכו' הרי שעסק בתורה גם במלאכתו (יש האומרים יו"ד וחו"מ, זה לרבנים ואו"ח זה לבעלי בתים אבל הדבר הוא להיפך. ומסופר על "חכם אברהם רפואה שלימה" (כך הוא נקרא) שהיה מוכר בשוק עשבי מרפא, וכשהיה שוקל את המוצר היה שם במשקל שכנגד את הנייר/השקית כדי שלא יחשיב אותה במשקל. וכתוב שבזמן שלא נזהרו במידות בא עמלק, לפי שהפשט הכוונה היא למשקל. אבל על דרך הרמז אמרו במידות – הכוונה להתנהגות של מידה, שצריך האדם להעביר על מידותיו).
ועוד אומר הרב אבודרהם: אם אדם הולך לנוחיות, לכאורה הרי זה הפסק, ואם כן כשיוצא מהנוחיות עליו לחזור ולברך שנית ברכות התורה. אבל מ"מ מכיון שבהיותו שם הוא לא חושב בדברי תורה, זה עצמו דברי תורה, ועוד שגם שם ישנם הלכות, האם לקנח בימין או בשמאל, ובאיזו אצבע וכו', ולכן אין בזה ענין של הפסק (שלמה המלך במשלי מתאר את היצר הרע "מלך זקן וכסיל". חכם אחד היה מקשה על כך, בשלמא שייך לומר שהיצר הרע זקן, שהרי הוא קיים כבר מבריאת העולם, אבל כיצד ניתן לומר עליו שהוא כסיל והרי הוא מתוחכם ביותר ? ופעם אחת הבין זאת, כאשר נכנס לבית הכסא ובלא משים חשב בדברי תורה, ומיד יצא החוצה, שהה כדי הילוך ד"א, ושוב נכנס, ושוב התחיל להתפלפל עם עצמו בהלכה בנוגע להנהגת בית הכסא, ויצא משם וצעק "כסיל, כסיל אבו הכסילים" !! ואמר כעת אני מבין מדוע היצר ברע כסיל, כי אם הוא נכנס גם לבית הכסא הרי שהוא כסיל).
וכתוב בשו"ע (או"ח סי' מ"ז סעי' ט'): "יש אומרים שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו, אין בכך כלום. והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה".
ועוד כותב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ח): "אם היה ניעור כל הלילה – י"א דא"צ לברך בבוקר, וי"א דצריך לברך כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר וספק ברכות להקל אך אם אפשר לו יראה לשמוע ברכת התורה מאחר ויאמר לו שיכוין להוציאו בהברכות והוא יכוין לצאת ויענה אמן ויאמר אח"כ איזה פסוקים כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד או יכוין לצאת בברכת אהבה רבה וילמוד תיכף מעט אחר שיסיים תפלתו. ואם היה ישן ביום שינת קבע על מטתו ובלילה שלאחריו היה ניעור כל הלילה פסק הגאון רע"א דבזה לכו"ע צריך לברך בבוקר בה"ת ואין ברכת אהבת עולם של ערבית פוטרת אם לא למד מיד אחר התפלה".
כלומר לנוהגים כדעת רמ"א ומשנ"ב: יראה לשמוע את הברכה מאחֵר, וכנ"ל. ולנוהגים כשו"ע ובא"ח מברך כנ"ל.
הקפות
ידע לו האדם שכֹח התפילה מועיל הרבה, וחומת יריחו נפלה על ידי תפילות ושבע הקפות. ובהושענא רבה אחרי הלל מקיפין שבע פעמים את התיבה ומרבים בתחנונים, והדבר מסוגל לשבור הרבה מחיצות, והוא עת רצון לבקש על עצמו
חבטת ערבה
מנהג נביאים (סוכה מ"ד) שכל אחד יטול ביום הושענא רבה חמש ערבות לחבטת ערבה, מלבד הערבות שבלולב. וצריכות ערבות אלו להיות כשרות כמו הערבה שבלולב. ויש לקשור את החמש ערבות בחוט או בדבר אחר ולחבוט בהן על העפר חמש פעמים ולומר 'חביט חביט ולא בריך'. ויש נוהגים לכוון במחשבה על אותיות מנצפ"ך. ויש לדעת שאין צורך לחבוט בחוזקה. והנ"מ שלאחר חבטת הערבה יכול למוסרה לחברו שיחבוט בה, ובלבד שרוב העלים נשארו בערבה (עיין לבא"ח וזאת הברכה אות ז'. ועיין לשו"ע סי' תרס"ד סעי' ב', ולכה"ח ולמש"ב שם).
נמשלו תלמידי חכמים לאתרוג
באגידת הלולב, בין לנוהגים כדעת האר"י (לאגוד הדס אחד בימין והדס אחד בשמאל, והדס אחד באמצע נוטה לצד ימין, וערבה אחת בימין ואחת בשמאל), ובין לנוהגים כדעת הרמ"א (הדס מימין וערבה משמאל) – האתרוג תמיד צמוד עם הערבה. באתרוג יש גם ריח טוב וגם טעם, והוא רומז לתלמידי החכמים שיש בהם גם תורה וגם מצוות. ובערבה אין לא טעם ולא ריח, והיא רומזת לעמי הארצות שאין בהם לא תורה ולא מצוות. ואעפ"כ הם צמודים, ללמדך שצריכים הת"ח לרדת אל העם ולהתקרב לעמי הארצות כדי שיתבשמו מתורתם וינחלו חיי עולם בזה ובבא. ומכל מקום צריכים לדעת לשים את הגבול ולא להיסחף אחרי אותם עמי הארצות ולשבת בחברתם בטלים מכל מעש, אלא רק להושיבם כדי להשמיע להם דברי תורה, מוסר והלכה בלבד, אבל אם הוא רואה שישיבתם גורמת בטלה, צריך לקום ולברוח משם. וזהו שהאתרוג אינו קשור לערבה, אלא רק נצמד אליה בנענועים שזה שעת מצווה, אבל אחרי זה הם נפרדים, כי ללא תורה ומצוות אין לשבת בטל.
הרבה מהפוסקים כדעת רמ"א, נוהגים ביום הושענא רבא בבוקר לסכסך את הלולב עד שפוסלים אותו, אבל למנהגינו אין לעשות כן.
אכילת האתרוג
אסור לאכול את האתרוג ביום הושענא רבה, ולדעת הרבה מהפוסקים הוא אסור באכילה כל היום כולו, שמא ימצֵא אדם שלא קיים מצוות אתרוג לולב הדס וערבה, ויתן לו את האתרוג שלו (עיין שו"ע סי' תרס"ה וסי' תרנ"ג).
שמחת תורה
להזהר לאכול קודם חצות
כשחל שמחת תורה ביום שבת (כמו השנה) יש להקפיד לאכול את סעודת שבת קודם חצות. ואם רוצים להמשיך בריקודים, יעשו הפסקה לאחר תפילת מוסף, ילכו לביתם ויאכלו פת, ולאחר מכן יחזרו לבית הכנסת להמשיך בריקודים, ואין כל תועלת בהבאת עוגות ושאר מיני מזונות לבית הכנסת, מכיון שיש לקיים את סעודת שבת בפת.
זאת ועוד, יש מקומות שמביאים עוגות לבית הכנסת באמצע ההקפות, וכן יין או קוניאק, ויש לדעת שאין שום היתר לשתות בבית כנסת דברים חריפים, ועוד שעלול לצאת מזה נזק, שמא אדם ישתכר ואחר כך יבוא להרים את ספר התורה ועלול להפילו, וכבר אירעו מעשים כאלה בעבר.
כבוד ספר התורה
כל עוד ספר תורה נמצא בידי אדם – חייבים לעמוד, אלא אם כן הוא חולה.
וכן כשפותחים את ההיכל לאמירת "בריך שמיה" – חייבים כולם לעמוד.
ואומר האר"י הקדוש שעושים הקפות בלילה ובבוקר, ובמנחה, וגם במוצאי שמחת תורה – הקפות שניות. והוא כשהיה עובר ורואה בית כנסת שעדיין לא סיימו הקפות, היה רוקד שם (עיין בכה"ח סי' תרס"ט ס"ק ל').
ואתה תמשול בו
אנו מנענעים בלולב לכל הכיוונים כדי למנוע רוחות רעות וטללים רעים, וכן רוחות פילוסופיה שונות.
ויצר הרע אינו בוחל בשום אמצעי כדי להכשיל אל האדם, ככתוב "ואליך תשוקתו" יש לו חשק להכשיל את האדם. אבל "ואתה תמשול בו" אם האדם ילמד תורה יצר הרע בורח (עיין קידושין ל' ורש"י שם).
הפעם אודה את ה'
כשנמצא אדם בצרה, יפתח את התהלים והיכן שנפתח משם יקרא. ואומרים חז"ל (ברכות דף ז' ע"ב) מיום בריאת העולם לא היתה אשה שהודתה לקב"ה כמו לאה – "הפעם אודה את ה'" ובזכות זה יצא יהודה, ויצא דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל. חזקיה המלך נעשה לו נס ולא אמר שירה, הפסיד. והודאה לקב"ה היא כדי לחנך את האדם. יש לעיתים שאדם צריך להודות בשם ומלכות ולעיתים בלי שו"מ, כגון אם עבר תאונה במקום מסוים וניצל, אזי אם עובר באותו מקום פחות מ -ל' יום – מברך "ברוך שעשה לי נס" וכו' בלי שו"מ. ואם לא עובר באותו מקום בתוך ל' יום או יותר – יברך בשם ומלכות. וגם בנו ונכדו צריכים לברך "ברוך שעשה נס לאבי/סבי במקום הזה".
יש מי שאומר שהילדים שנולדו לאחר הנס יברכו, אבל אלו שנולדו לפני הנס לא צריכים לברך. אבל אנו נוהגים שכל הילדים יברכו בלי שו"מ.
הללו את ה' כל גויים
אנו אומרים בהלל "הללו ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו" (תהלים קי"ז). כתוב במדרש שוחר טוב (שם): כל הגויים משבחים את ה' על כי גבר עלינו חסדו ?! וכי על הטובה שה' נותן לעם ישראל, הגויים משבחים ?! ועונה: הגויים יודעים את רשעותם וכמה הם רצו לעשות צרות לישראל, ולא עלתה בידם, כי הקב"ה היפר עצתם וקלקל מחשבתם, והם הגויים יבואו ויודו לה', במה שהם רצו לעשות.
ואנחנו לא נדע מה נעשה
מסופר על רב אחד שבנו חלה, ואמרו לו בני משפחתו תתפלל עליו, התפלל ולא נענה, ושוב התפלל ולא נענה. ומכיון שכך היה מתפלל מתוך צער גדול. היה לו נכד פיקח שבא ואמר לו: כעת אבא מרגיש יותר טוב. ומאז החל הרב להתפלל יותר בשמחה, ונענה.
ואומר הרב אבודרהם: בתפילת הבוקר, באמירת 'ה מלך' אנו עומדים, ב'ברוך שאמר' עומדים, לאחר מכן יושבים, בעמידה שוב עומדים, בקדושה רוקדים, בוידוי מתכופפים – "ואנחנו לא נדע מה נעשה", ועל כן שהקב"ה יקבל את התפילה.
רבונו של עולם עשינו כבקשותיך, רצית סליחות – קמנו לסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפורים, סוכות, הושענא רבה, הכל עשינו. אומר לנו הקב"ה: תרקדו בשמחת תורה! ואדם שמתוודה בהרהור בעת הריקודים של שמחת תורה נמחלים לו כל עוונותיו, ואם מזיע הרבה ינגב זאת ויאמר "וסר עוונך וחטאתך תכופר", בשמחה אדם יכול לעשות כמו כיפור (עיין זהר הקדוש ויחי דף ר"כ עמוד א').
ובזכות שמחת התורה הקב"ה ישבור עול הגויים מעל צווארינו, ויוליכנו קוממיות בארצנו, ואויבנו ילבשו בושת ועלינו ירחם, ויהי רצון שחרבם תבא בליבם וקשתותם תישברנה, ונזכה לגאולה שלימה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
