ביום שהרב זצ"ל נפטר עשו לי זריקה בעין. הייתה לי בעיה קשה עם הראייה, משהו נדיר, והעין כאבה לי מאוד. הביאו מומחה מיוחד לבית-החולים, והוא אמר לי שבארץ אין ניסיונות בטיפול במקרים כמו המקרה שלי, ולכן אני צריך לצאת לניתוח בחוץ-לארץ. הם הזמינו אותי להגיע חודש אחר כך, ואז הם יחליטו מי הרופא שינתח אותי והיכן.
לא היה לי עם מי להתייעץ, ולא היה ממי לבקש ברכה. הרב אליהו, שאליו הייתי כה קשור, נפטר ממש באותו היום. ניסיתי להרהר מה עלי לעשות, ונזכרתי שהרב אמר לי בשעתו ללכת בימי שישי לקבר של החיד"א ולהתפלל שם. הלכתי לציון של החיד"א, שהוא צמוד לציון של הרב, והתפללתי אצל שניהם. שם סיפרתי לרב שעומדים לנתח אותי בעין, וביקשתי שיתפלל עלי.
כעבור חודש הגעתי לבית-החולים ביום שנקבע לי, שם צילמו לי את העין בסי.טי. והנה אני רואה את המומחה מסתכל עלי בתדהמה ואומר: "אין צורך בניתוח, הקרע הולך ונסגר. אבל אני לא מבין משהו. זאת לא אותה העין שראיתי לפני חודש?!". הרופא ההמום שלח אותי הביתה בלי כל ניתוח, וביקש שאגיע אחת לחצי שנה לביקורת.
מאז הפטירה של הרב אני הולך לביקורת כל חצי שנה, ובכל פעם מבשרים לי שהכול הולך ומתאחה. ואני ממש תולה את ההיפוך במצבי בתפילה אצל הציון של הרב. אני מרגיש שהוא ממש מתפלל עלינו בשמים גם עכשיו.
(ר' עזרא ברנע, חזן בית-הכנסת "היכל יעקב")
