שנה אחת, סמוך לראש השנה, אמי המנוחה שברה את רגלה והתארחה אצלי בבית. שאלתי את כבוד הרב זצ"ל מה אעשה בעניין שופר בעבור אמי, והרב השיב לי: אל תדאג.
ואם הרב אומר לא לדאוג, אני לא דואג.
ביום ראש השנה לאחר התפילה התכוונתי ללוות את כבוד הרב לביתו, אך הרב אמר לי: בוא נלך אליך הביתה. כבוד הרב עלה לביתי, ובאותה תקופה עדיין לא הייתה מעלית בבניין, והוא נצרך לעלות עד לקומה האחרונה ברגל. הוא תקע בשופר בעבור אמי ורק לאחר מכן, מלא שמחה, עזב והלך.
(שלום קנוניאן, נהג הוותיקין של הרב)
בדיעבד התברר לי שכבוד הרב לא אוכל טונה בכלל, רק סרדינים שרואים את הקשקשים שלהם ואין שום חשש שמא התערב כריש במקום טונה בתוך הקופסא, בלי שום אפשרות לזהות את הטעות..
בבוקר קמתי, ובמקום לנסוע ישר לבית-הכנסת החלטתי לעשות סיבוב ליד ביתו של כבוד הרב. כאשר ראיתי את מכוניתו של הרב בחנייה, עליתי לביתו. כאשר הרב ראה אותי, הוא צחק צחוק גדול ופניו האירו…
הרב היה באמצע סעודת פורים. הוא הסתכל עלי והראה לי בידו את המטבח, מקום בו אוכל ליטול ידיים. זה היה פלא, כי לא אמרתי לו מאומה, והוא לא אמר לאף אחד חוץ ממני ליטול ידיים…
כבר בתקופה ההיא, בעודו צעיר לימים ובשנותיו הראשונות בבי המדרש, עמדו גדולי החכמים על גדלותו והכניסוהו בחצר המלך הפנימית, באוצרות טמירים ונעלמים, ברזי חכמת הקבלה.
הידיים שלי היו עדיין שחורות מקילוף האגוזים. הושטתי את הידיים לרב, ואמרתי לו שהן מעידות על כך. לאחר שכבוד הרב ראה את הידיים שלי, הוא שמח ובירך בכוונה "שהחיינו"…
סמוך להסתלקותו של רבי סלימאן, כשהרב עוד היה תלמיד ב'כותאב' הגיע אחד הנדיבים לבקר בישיבת 'פורת יוסף'
מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה
