הגמרא אומרת שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. ואכן כך היינו עושים כל שנה. בלילה הראשון של חול-המועד פסח ושל חול-המועד סוכות היינו באים, ביחד עם הרה"ג משה צדקה שליט"א, ראש ישיבת "פורת יוסף", לבקר את מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הייתה זו ממש קבלת פני שכינה. היינו דנים עם הרב בדברי תורה, מקשיבים לשני תלמידי החכמים הללו מדברים ביניהם. תמיד ידענו שרוח הקודש מדברת מתוך פיו של הרב אליהו. על אחת הפעמים הללו אני רוצה לספר.
הייתה לנו בעיה משפטית קשה. מישהו תרם סכום כסף גדול לכולל "נר התורה", שאני עומד בראשו, ואחרי שתרם הוא נפטר לבית עולמו. בנו לא הסכים למעשי אביו ותבע אותנו לדין תורה אצל הרב יעקב סופר שליט"א. הוא טען שהכסף הזה היה צריך להיות ירושה שלו ולכן עלינו להחזיר לו את הכסף.
הרב סופר שמע את שני הצדדים ואמר לתובע כי אביו היה מורשה בחייו לתרום את הכסף שלו למי שהוא חפץ בו, והוא תרם לישיבה, ולכן הערעור שלו נדחה. אותו אדם לא קיבל את פסק-הדין ותבע אותנו לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
הייתי קצת מוטרד מהעניין הזה, ולאחר קבלת הפנים בחג שאלתי את הרב מרדכי אליהו מה לעשות עם התביעה הזאת. הרב שמע קצרות את העניין ופסק: לא יהיה דיון!
עברו כמה חודשים, והנה מודיעה לנו עורכת הדין שלנו שיש דיון על התביעה בבית-המשפט המחוזי בירושלים. אמרתי לה: אבל הרב אמר שלא יהיה דיון. אמרה לי: אינני מבינה את הרב, הרי יש לנו הזמנה. אמרתי לעצמי: הרב אמר שלא יהיה – אז לא יהיה. אם בכל זאת אני צריך ללכת – אלך. אבל הייתי בביטחון מוחלט שכמו שהרב אמר, כך יהיה.
הגענו שנינו לדיון. והנה השופטת אומרת לנו: צאו החוצה ותגיעו לפשרה. אמרתי בלבי: הנה דברי הרב אליהו מתקיימים. אין דיון. יצאנו החוצה, והבן מתעקש לא להגיע לפשרה אלא לדין. אמרתי לו שחבל לעשות חילול ה' בפני השופטת, אבל הוא לא התרצה.
חזרנו לאולם הדיונים, והשופטת חזרה על בקשתה בתוך האולם: תגיע לפשרה. התובע לא נענה, וכך היא המשיכה ולחצה עליו במשך שלושת-רבעי שעה. לבסוף הוא הבין שאם הוא לא ישמע בקול השופטת שכל כך לוחצת, היא עלולה לשפוט אותו לרעה בדיון, אם יתקיים, ולכן הסכים לפשרה.
אחר כך אמרה לי עורכת-הדין, שמה שהשופטת עשתה הוא לא כל כך חוקי. לא מקובל לעשות כן בתוך אולם המשפט. רק אחרי שזה קרה היא הבינה מה הייתה עוצמת המילים, או אולי הגזירה, של הרב אליהו זצ"ל.
(הרב משה חיוני, ראש כולל "נר התורה"(
עוטר ישראל בתפארה
