בוקר אחד התעוררתי עם כאב ראש חזק מאוד, אבל לא ויתרתי על הזכות להסיע בבוקר את כבוד הרב זצ"ל, דבר שעשיתי מדי יום. קמתי בקושי ונסעתי אל הרב. כאשר הרב ראה אותי הוא לא אמר דבר. לאחר התפילה ניגש אלי ד"ר קרייפ, שהיה מתפלל אתנו, ואמר לי: "שלום, אתה צריך לגשת לחדר מיון". אמרתי לו שיש לי קצת כאב ראש והתכוונתי לגשת אליו לבדיקה, אבל הוא התעקש שאלך מייד לחדר מיון.
בחדר המיון התברר שיש לי אירוע מוחי והפה שלי כבר התעקם לגמרי. אושפזתי בבית-החולים, וכשהרב הגיע לבקר אותי, הוא בירך אותי לרפואה שלמה.
שלושה-ארבעה ימים לאחר מכן אמרו לי הרופאים, שהאירוע שקיבלתי לא היה פשוט, וההחלמה עשויה להימשך תקופה ארוכה מאוד, בערך שישה-שבעה חודשים.
שעה קלה לאחר שהלכו הרופאים הגיע אלי הרב, מלווה ברב זעפרני. הרב היה לבוש בגלימתו ואמר לי: אני נוסע עכשיו לארצות-הברית לביקור קצר, אבל דע לך שכאשר אחזור אתה תהיה בריא לגמרי. חשבתי לעצמי שהרי הרופאים אמרו לי לפני כשעה משהו אחר, אבל בכל זאת עניתי "אמן". כאשר כבוד הרב חזר מארצות-הברית, מי שהביא אותו לבית-הכנסת הייתי אני בעצמי, תודה לאל, בריא ושלם.
(שלום קנוניאן, נהג הוותיקין של הרב)
