הרב קבע, שאי אפשר להכניס מוצרי מזון לארץ ישראל בלי חתימה של שני הרבנים הראשיים. כאשר ייבאו בשר או כל דבר מאכל אחר, לא היו יכולים להוריד אותו מהאוניה ולהכניסו לארץ, אלא לאחר שרבי עמרם היה בודק את המוצר וכל המרכיבים ואישורי הכשרות שלו, ואז היה מגיש את התעודה לחתימתם של הרבנים הראשיים. הרב היה מאד רגיש לזולת והקפיד שהסוחרים לא יפסידו כסף בגלל הידורי הכשרות, ולכן תמיד השתדל לחתום על התעודות באותו יום, כדי שהעיכוב לא יגרום הפסד ממון ליבואן. קשה לספור את התעודות שהרב חתם עליהם, ותמיד הוא השתדל לעשות זאת באותו יום. זולת פעם אחת שהוא עיכב את החתימה.
באותה פעם, הרב דחה את החתימה ואמר לרבי עמרם: "השאר את התעודה אצלי ואראה מה לעשות אתה".
למחרת, הגיע רבי עמרם ושאל אם התעודה מוכנה וחתומה, אך הרב השיב בשלילה.
ביום השלישי, התקשר כבר היבואן ודרש שיעזרו לו לשחרר את הסחורה מהנמל, כי בכל יום שהוא מעכב את פריקת האוניה הוא מפסיד כסף רב.
שבועיים חלפו, והרב עדיין לא חתם.
רבי עמרם היה שואל בעדינות ונענה בשלילה. בהמשך היה סופג צעקות מהיבואן, ותשובה ממשית לא היתה בפיו.
לאחר שבועיים התקשר לרבי עמרם אחד הרבנים החשובים בגרמניה. "רבי עמרם, אני לא יודע מה לעשות" – פתח הרב וסיפר: "ישנו חומר מסוים שאני נותן לו כשרות, והשתמשו בו במוצר פלוני שייצרו אותו עבור יבואן פלוני בכשרות הרבנות הראשית לישראל. נודע לי כעת, שקרתה טעות מצערת ותעודת הכשרות שלי לא היתה צריכה להינתן לאותו מרכיב. מדובר במשהו טרף לגמרי. אם המוצר הגיע לחנויות, אין ברירה אלא לאסוף אותו ולהזהיר את הציבור שלא יכשלו".
"למזלך, הרב הראשי לישראל הוא בעל רוח הקודש", השיב לו רבי עמרם וסיפר את כל הסחבת המוזרה, את הלחצים והצעקות שהוא סופג ואת הדחייה הממושכת של הרב. "דבר כזה לא קרה לי מעולם עם הרב אליהו, אבל כעת אני מבין".
נכנס רבי עמרם ללשכתו של הרב, כדי לספר לו בהתרגשות גדולה על שיחת הטלפון של הרב מגרמניה. על השולחן היתה מונחת התעודה, לא חתומה. שמע הרב בפנים חתומות והוא הגיב במילה אחת: "בסדר". הוא לא חייך, אפילו לא נשא עיניו מן השולחן. "בסדר" וזהו. הוא סילק את התעודה ממרכז השולחן והמשיך בעבודתו כאילו לא אירע דבר.
