הרב למד בישיבה ואחיו, שהיה כבן אחת עשרה, למד ב'כותאב'. באחד הימים חלה שמש בית הכנסת, רבי ג'ו שמע ז"ל, ולבקשת משפחתו הלכו תינוקות של בית רבן לשאת תפילה בקבר רחל.
כאשר ירדו הילדים בתחנה האחרונה של האוטובוס שהשיבם מקבר רחל, בשער יפו, נתן המחנך מטבע של גרוש לכל ילד, כדי שיסעו הילדים לבתיהם. הילד שמעון בן אליהו, שבביתו שררה עניות גדולה, שמח מאד לקבל גרוש והעדיף לשמור אותו ולעשות את הדרך רגלי. לאחר דקות אחדות, כשחצה את הכביש, הגיח רכב נהוג בידי ערבי והוא פגע בילד בעוצמה רבה. פינו את הילד לבית חולים ערבי במזרח ירושלים, משם הודיעו למשטרה כי ילד יהודי הובא לבית החולים במצב קשה, אך אין עליו כל מסמך מזהה ואינם יודעים מיהו. כל גופו היה פצע וחבורה, אך עיקר הפגיעה היתה בראש והוא היה מוטל בהכרה מטושטשת. כאשר ניסו לדובבו, לא הצליחו לחלץ מפיו מילה בעלת משמעות. ויתכן שגם אם היו מביאים מישהו שהכיר אותו, היה מתקשה הלה לזהות את הילד, שכן ראשו היה נפוח כפליים מגודלו הרגיל.
כשנטו צללי ערב והילד שמעון לא הגיע לביתו, החלה אמו לדאוג והיא הזעיקה את אחיו הגדול ממנו, לשמוע אם ראהו בישיבה או שמע להיכן הלך בתום הלימודים. ביררו ונודע להם, שהחברים נפרדו ממנו בשער יפו והוא עשה דרכו רגלי לכיוון הבית. לבה של האמא ניבא רעות. היא חשה שמשהו לא טוב אירע לבנה הקטן, אך איש לא ידע ולא סיפר. הסתובבו האמא והאח בבתי חולים, שאלו וביררו אם הגיע ילד ומסרו את תיאורו, אך בכל בתי החולים והמרפאות של היהודים לא ידעו מאומה. רק כאשר פנו אל ה'מוסקבייה' – מפקדת המשטרה, המוכרת היום בשם 'מגרש הרוסים' – הפנו אותם לבית החולים הערבי במזרח ירושלים, לשם הובל ילד שנפצע בתאונה.
בתוך שעה קלה עמדו רגליהם של הרבנית מזל ובנה, הרב, בשערי בית החולים ומשם הובלו אל חדרו של הילד הפצוע. הם זיהו מיד את האח, שמעון, שהיה חבוש בכל גופו והכרתו מעורפלת. אחד הרופאים ניגש ושאל: "את אמו של הילד?". השיבה הרבנית מזל בחיוב ומיד שאלה אודות מצבו של הילד. משך הרופא בכתפיו, פכר ידיו לצדדים והפטיר: "הדא אל וואלד רוח" (פירוש, הילד הזה הלך). רצה האמא אחר הרופא ושאלה אותו: "האם באמת אין סיכויים להצילו?", והרופא 'נידב מידע' נוסף: "יום אחד נותר לו לחיות". סובב את ראשו, כמו לא רצה לראות את התפרצותה בבכי של האמא האומללה. ניגש הרב ואמר לאמו: "היכן היה שמעון לפני שנפצע, בקבר רחל. הבה נלך אל רחל אמנו ונבקש שתעורר רחמי שמים שיבריא".
יצאו מבית החולים ונסעו מיד לקבר רחל, והרב ניגש אל המצבה ושפך שיחו בתחנונים. במלים פשוטות ובבכי תמרורים, פנה הנער מרדכי אל אמנו רחל עליה השלום, תינה את האסון אשר אירע לשמעון אחיו בשובו מתפילה במקום קדוש זה, והתחנן שישוב במהרה לאיתנו.
למחרת בבוקר, עם אור ראשון, משרק ניתנה הרשות להיכנס לבית החולים, נחפזה הרבנית מזל אל מיטת חוליו של בנה הצעיר, לבדוק אם עודנו בין החיים או שהתממשה כבר תחזית האיוב של הרופא הישמעאלי. לתדהמתה ולשמחתה, מצאה שמצבו השתפר והכרתו החלה להתבהר. הוא זיהה אנשים והצליח ללחוש כמה מלים. ההתקדמות היתה כה משמעותית, עד שלאחר יומיים בלבד שחררוהו מבית החולים.
