בתחילת פרשתנו הקב"ה מצוה לשמור על השבת (שמות ל"ה, א'-ג'):
"וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַידֹוָד כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".
ויש לשאול מתי משה רבנו אסף את בני ישראל ודיבר אתם?
על זה כותב רש"י: "ויקהל משה – למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים ע"פ דבורו. ותרגומו ואכנש", עכ"ל.
והנה, הדבר הראשון שאומר משה רבנו לעם ישראל מיד למחרת יום הכיפורים הוא מצות שמירת שבת בסמוך לציוויים על בניית המשכן, ומבאר על כך רש"י שמכאן אנו למדים שבניית המשכן אינה דוחה שבת מפני שהיא חשובה יותר, וז"ל: "ששת ימים – הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת", עכ"ל.
והנה, גם בפרשת כי תשא מצוה משה רבנו את בני ישראל על פי ציווי ה' לשמור את השבת, וכך כתוב (שם, ל"א, י"ד-ט"ז):
"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ".
וגם שם רש"י מבאר, וז"ל: "ואתה דבר אל בני ישראל – ואתה אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה", עכ"ל. כלומר, שלמרות שמלאכת המשכן חשובה ביותר, ועם ישראל עתידים לראות את השראת השכינה ואת הקדושה שם בעיניהם, אף על פי כן מעלת השבת כל כך חשובה שאין בניית מלאכת המשכן דוחה את השבת.
ועוד כותב שם רש"י: "אך את שבתתי תשמרו – אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפניה כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן".
כלומר, שעם ישראל בודאי ירצו לעשות ככל שביכולתם כדי לבנות את המשכן, ובפרט שהמשכן בא לכפר על מעשה העגל, שכן במעשה העגל סילקו עם ישראל את השכינה ואילו בבניין המשכן החזירו עם ישראל את השכינה – בכל זאת שבת לא תדחה!
כל המפרשים שואלים, מה החידוש בכך שצריכה התורה להדגיש ששבת לא תדחה, והרי חיוב המחלל את השבת הוא בסקילה ואילו מלאכת המשכן הוא מצות "עשה" אחת, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש"? ועוד קשה, וכי לא מצא משה רבנו לומר את מצות שבת רק למחרת יום הכיפורים מייד כשירד מהר סיני, והרי חז"ל אמרו שכל מי ששומר שבת ולא מחלל אותה, נמלים לו כל עוונותיו כמו יום הכיפורים, וזהו שאומר הפייטן: "שומר שבת מחללו". הבה נתאר לעצמנו: הנה משה רבנו עלה לשמים בי"ז סיון וירד ארבעים יום אחרי כן בי"ז תמוז ושבר את הלוחות, ואז אין לו אפילו זמן לדבר עם העם ומייד עולה בחזרה בי"ח בתמוז ויורד בכ"ט אב ומייד חוזר בא' אלול למחרת ושב בי"א תשרי למחרת יום הכיפורים; הרי לך 120 יום פחות יומיים היה משה רבנו בשמים, לכאורה אחרי תקופה כל כך ארוכה שהיה שם משה רבנו היו עם ישראל מצפים שיספר להם על כל מראות השמים, על רבי רבבות מלאכים שראה שם, כוכבים ושרפים, מלאכי השרת ואחרים, ובמקום זאת מייד מצוה אותם על שמירת השבת! אלא אדרבה! על זה הקהיל משה רבנו את כל עדת בני ישראל כולם, ואומר להם שהשבת מורה על כך שיש בורא לעולם שברא את כל העולם בששה ימים ונח ביום השביעי, ומי ששומר שבת נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, ושמירת שבת עדיפה אפילו מבניית המשכן שיש בה השראת השכינה. מכאן אנו למדים כל כך חשובה מעלת השבת.
