כשהתחלנו להתפלל בבית-הכנסת "היכל יעקב", קבענו מקומות לתפילה. אמרו לי לשבת אחרי התיבה, מול הרב זצ"ל. ישבתי שם שבוע ולא יכולתי יותר. הייתה שם עוצמה שהקרינה מהרב, ולא יכולתי לעמוד בפניה. לשבת ממש מולו – איך אפשר? אמרתי שאני רוצה לעבור למקום אחר. היה לי תירוץ, רציתי שבני עוזי ישב לידי. הוא היה קטן באותם ימים, והייתי צריך לשבת לידו. כך עברתי כמה ספסלים אחורה.
בבוקר, כשהרב היה מגיע לבית-הכנסת, קודם התפילה הוא היה מברך אנשים ב"צפרא טבא" ולא ב"בוקר טוב". הרבה פעמים הייתי פוגש את הרב בכניסה לבית-הכנסת והייתי רוצה להקדים ולומר לו "צפרא טבא", ולא הייתי יכול. המילים היו נעתקות מפי. כמין אלם כזה. כל בוקר הוא היה בחיוך שלו מקדים ומברך אותי תחילה.
זה לא היה חודש או חודשיים, אלא שנים ארוכות. אני מכיר את הרב עשרות שנים, ומי יודע, אולי בגלל השנים הארוכות הללו הייתה לנו יראה כל כך גדולה מהרב. יראה ואהבה. אהבה – בגלל שהרב היה מאוד מקרב אותנו. וככל שהתקרבנו יותר – כך היראה הלכה וגדלה.
