נתינת תרומה בחשק ובהתלהבות | פרשת תרומה

דברי מרן הרב זצוק"ל –

בחינת נדיבות לב התורמים – מתרומת הנשיאים

פרשתנו פותחת בציווי להבאת בני ישראל את החומרים מהם יבנו את המשכן, וכך כתוב (שמות כה, ב'):

'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי'. אחרי זה כתוב (שם, ג-ו) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים'. ובסוף כתוב (שם, ז'): 'אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן'.

מבארים המפרשים, שהנה התורה מתחילה בחומרים היותר יקרים ויורדת בהדרגה לחומרים הזולים יותר. בתחילה נצטוו בני ישראל להביא זהב, אחרי כן כסף ואחרי כן נחושת, וכך על זה הדרך עד שמן שהוא הזול ביותר.

והשאלה היא, מנין היה להם בדור המדבר זהב, כסף, נחושת? וביותר, הרי חז"ל אומרים על מה שנצטוו להביא "עורות תחשים" – שהתחש הוא מין בריה מיוחדת שנבראה רק בשביל לקחת את העורות שלו ולהניח על המשכן, ואותן עורות תחשים היו כמו שאומר רש"י שהיה רב גוונים טבעיים מבלי לצבוע אותם, שכן אם יצבעו אותם עלול הצבע לדהות או לרדת בגשם. ומנין בא להם עצי שטים? מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל שיעקב אבינו נטע אותם. ומנין בא להם שמן למאור במדבר? כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל ששמן זה בא להם מן השמים. ומקשים, איך הביאו שמן שבא להם מן השמים, והרי אולי אין זה ראוי, שכן צריכים להביא שמן זית זך, וכי שמן זה נקרא שמן זית זך? בכל אופן בא להם מן השמים. ועל מה שנצטוו להביא אבני שוהם ואבני מילואים, אומרים חז"ל שגם כן ירדו להם מן השמים עם המן ואותם לקחו הנשיאים.

והשאלה הנוספת והעיקרית בעניין זה היא, מדוע התורה – אחרי שדירגה את יוקר החומרים מהיקר לזול – מהזהב ועד השמן, מצוה רק בסוף להביא את אבני השוהם ואת אבני המילואים למרות שהם לכאורה יקרי הערך היותר גבוה? גם מאופן השימוש שלהם ניתן לראות את רום חשיבותם, שכן היו משבצים אותם על החושן של הכהן הגדול ועל כתפיו! ולמה, אם כן, התורה ציוותה להביאם רק בסוף הרשימה של החומרים?

דבר נוסף, כשרצו עם ישראל לחנוך את המשכן וביקשו הנשיאים להביא קרבנות, אמר לו הקב"ה למשה רבנו: "קח מאתם!" ולכאורה זה פשיטא, ומדוע התורה מדגישה דוקא לנשיאים: "קח מאתם" דבר שלא נמצא ולא נאמר בכל שאר החומרים, שלא נכתב בהם ציווי: "קח מאתם"? ובאמת משה רבנו לקח מהם!

והנה, אומרים על זה חז"ל, שיש להתבונן ולהבין, שהקב"ה הרי לא צריך את הזהב ואת הכסף של עם ישראל, שהרי הקב"ה אומר: "לי הכסף ולי הזהב", ובאמת הוא שהביא להם את התחש ואת עצי השטים,

גם את השמן הוא הוריד להם מן השמים וגם את האבנים הטובות והמרגליות הוריד להם עם המן מן השמים, כך שהכל בא מאתו יתברך שמו ויתעלה! אלא שהקב"ה רצה את נדבות הלב של עם ישראל בהביאם את תרומתם, כמו שכתוב בתחילת הפרשה: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", וכמו שמבאר רש"י שם: "לי – לשמי. תרומה – הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה". הקב"ה אומר, הרי אני הוא שנתתי לך את הכסף, את הזהב ואת המרגליות, אלא שכשאני אבקש ממך להביא את זה תרומה למשכן, עליכם להביא את זה לשמי – לשם שמים, "לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה", בשמחה ובטוב לבב! בהתלהבות! בחשק!

והנה, הנשיאים אמרו: יתנו קודם כל עם ישראל מה שיתנו, ואנחנו נשלים את החסר. ועל זה באה עליהם הטענה: במקום שהם – הנשיאים – מרום מעלתם, יהיו הראשונים שיביאו את תרומתם ושיראו בכך לעם ישראל את הדוגמא האישית להבאת תרומתם; וכמו שהרב חיד"א נשאל בעניין מגבית צדקה, שהרי ידוע הוא, שכשעורכים מגבית ואנשים נענים ותורמים, אז בדרך כלל כשאדם תורם למשל 1000 ₪, השני יתרום 900 ₪ או 800 ₪ או אפילו יותר, כיון שהראשון פתח בסכום זה.

במקביל, אם מתחילים את התרומות ב-1 ₪ בלבד, אז האחר יוסיף עליו בהתאם ויתן 2 ₪ וכדומה. לפיכך שאלו את הרב חיד"א, האם מותר לאדם – כשעורכים מגבית – להכריז שהוא נותן 1,000 ₪ כדי להתחיל בכזה סכום על מנת לגרום לאחרים להרים את תרומתם בסביבות אותה תרומה ולתת 900 ₪ או יותר מ-1,000 ₪, וזאת למרות שאותו פותח בסכום של 1,000 ₪ לא מתכוון לתת את הסכום הזה? על זה אמר להם החיד"א שאסור, משום שלמרות שצריכים לתת לשם שמים, אבל בדרך של תרמית או שקר אין לתת בשום פנים ואופן! אם כן לפי זה, גם הנשיאים היו צריכים להזדרז ולתת בהתחלת הגבייה, אבל הם אמרו שיחכו עד שיתנו העם את כל תרומתם, ומה שקרה הוא, שעם ישראל קדושים הם ותמיד נתבעים ונענים, והביאו את תרומתם ביד רחבה מאוד עד שלא היו צריכים את תרומת הנשיאים,

כמו שכתוב: (שם ל"ו, ה-ז) "וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָהּ. וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר". וכמו כן כתוב (שם, שם, ג'): "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר",

ומזה למד מרן גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א שאת כל תרומתם הביאו בשני בקרים בלבד וזה הספיק לכל המלאכה, וזה נאמר לשבחם של ישראל שהזדרזו בהרמת תרומתם מאוד ולא היו צריכים להמתין זמן רב. והנשיאים, בראותם שאין צורך בהרמת תרומתם, הביאו את האבנים היקרות בתקוה שמפאת יוקרם יהיה להם לשימוש בר חשיבות. אמר להם משה רבנו, אתם, הנשיאים, לא הייתם הראשונים להרים את תרומתכם ולא גיליתם רצון לתת בהתלהבות, לכך אני ארשום אתכם בסוף, ללמדנו שלא העיקר התרומה אלא ההתלהבות והחשק שבהם הרימו את תרומתם. וכשבאו לחנוכת המשכן למדו מוסר ואז הם היו הראשונים להביא את תרומתם. אמר להם משה רבנו אנחנו לא מקבלים את תרומתכם ראשונה שכן בתחילה הבאתם את תרומתכם בסוף, כך גם עתה תביאו בסוף ותחכו שכל העם ירימו את כל תרומתם.

צעקו הנשיאים שהם חוזרים בתשובה ורוצים באמת להביא ראשונים, וכי קבלו מוסר ובקשו שיקח את תרומתם ראשונה, אבל משה רבנו לא רצה לקבל את תרומתם. עד שהיה צריך הקב"ה לומר לו במיוחד: "קח מאתם"!

והסביר לו שהם בשר ודם ואין אתה יכול לדעת מה שבלבותיהם, אבל אני – אומר לו הקב"ה – יודע היטב שתשובתם אמיתית ושלמה וחרטתם חרטה אמיתית, לכן תקבל את מה שהם מביאים לך בתחילה ולא בסוף. מכאן אנו למדים שבאמת הקב"ה לא היה צריך את תרומתם כלל, אלא שרצה לבחון את נדיבות לבם של עם ישראל וכי זה העיקר בהרמת התרומה, ולכן כשהנשיאים הביאו את תרומתם (השניה, בחנוכת המשכן) ונתגלתה נדיבות לבם, קיבל אותם הקב"ה למרות שבתחילה לא היו ראשונים בהרמת תרומתם.