נגן וידאו

איך יהודי שחלה מתנהג ומתרפא | פרשת תולדות

יהודי חולה - הולך קודם לחכם שיתפלל עליו • למה נהוג לאחל למי שהתעטש "לבריאות"? • איזה תפילה אומרים לפני נטילת או עשיית רפואה ברכת הגומל לחולה שהתרפא • רק בריאות ונחת

אורך הוידאו:

9:58

דבר תורה לפרשת

תמצית דברי מרן הרב זצוק"ל:

ענייני רפואה (הנהגות ותפלות)

תפלות ובקשות קודם התרפאות (ביקור אצל רופאים ונטילת תרופות)

התורה כותבת (שם כב) 'וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

וצריך להבין מדוע לא הלכה רבקה אמנו לדרוש ברופאים, כפי שנהוג מאז ומעולם שכאשר אשה לא עלינו מסתבכת בסבכי הריון מייד הולכת (לקופ"ח או לבי"ח או לטיפת חלב או) לרופאים בעלי שם להתייעץ בם ולשמוע לעצתם — אבל רבקה לא עושה כן אלא הולכת לדרוש את ה'.

על כך אומר רש"י "ותלך לדרוש – לבית מדרשו של שם. לדרוש את ה' – שיגיד לה מה תהא בסופה".

כלומר שהלכה להתפלל על מצבה. וכן ביארו גם הספורנו והאבן עזרא ודוק. כלומר, שרצתה רבקה אמנו ללמד אותנו שטרם הולכים להוועץ ברופאים צריך ללכת ולהתפלל – ובאמת חכמים התקינו תפלות ובקשות מיוחדות שצריך לאומרם בטרם נכנסים אצל רופאים (וכדלקמן).

נוסח הבקשה בגמרא ובהלכה

יש גמ' שמלמדת אותנו שאפשר וצריך לבקר אצל רופאים ולקבל תרופות, ואף תִּקְּנָה לשם כך גם תפלה מיוחדת שצריך לאומרה קודם ההתרפאות.

וזה לשון הגמ': (ברכות ס' ע"א) "דאמר רב אחא, הנכנס להקיז דם אומר 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי קל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו' (עד כאן לשון התפלה).. אמר אביי, לא לימא אינש הכי (את המלים 'לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו', כי אדרבה נהגו ללכת לרופא ויש לזה גם סמך מן התורה), דתני דבי רבי ישמעאל (שמות כ"א) ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. כי קאי מאי אומר, אמר רב אחא, ברוך רופא חנם".

ומובא גם בשו"ע נוסח התפלה לפני ביקור אצל רופא או לפני נטילת תרופות וז"ל (או"ח סי' ר"ל ס"ד) "הנכנס להקיז דם, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה. ולאחר שהקיז, יאמר ברוך רופא חולים".

אם אומרים בקשה זו בשם ומלכות

המשנה ברורה  אומר על דברי השו"ע הנ"ל שצריך לומר את הברכה עם שם ומלכות וז"ל (שם סק"ז) "ברוך רופא חולים – וצריך לומר בשם ומלכות [ב"י וט"ז]" ע"כ.

 

גם דעת הרמב"ם כן שצריך לומר את הברכה עם שם ומלכות וז"ל (הלכות ברכות פ"י הל' כ"א) "הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה, וכשיצא אומר ברוך אתה ה' רופא חולים".

 

מוסיף ה'מגן אברהם' שעל אף שהגמ' וההלכה תיקנו ברכה זו למקיז דם, זה לאו דוקא למקיז דם, אלא לפני שנוטל כל רפואה צריך לברך ברכה זו. וז"ל (שם סק"ו) "להקיז דם – נ"ל דה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה" ע"כ. ומיהו, למעשה אנחנו לא נהגנו לומר ברכה זו בשם ומלכות. 

 

מטרת הבקשה לחזק האמונה ברופא כל בשר

צריך לדעת ולשים על לב, שאדם שהולך לרופא צריך להתפלל להקב"ה שיצליח שליחותו של הרופא, ויאמין באמונה שלמה שאין הרופא המרפא אלא השליח בלבד, ולשם כך התקינו תפלה ובקשה מיוחדת להולך להתרפאות. כל מטרת התפלה שתקנו היא שישריש בעצמו את הידיעה הברורה שהקב"ה הוא המרפא, ועל כן זקוק הוא להתפלל לפניו יתב' שהרוקח או הרופא לא יטעו בהכנת התרופה, אלא יכינו לו את התרופה המתאימה לחוליו, שאין הם אלא שלוחיו לעניין הזה.

 

והדברים מבוארים במשנה ברורה שכותב (שם סק"ו) "להקיז דם – וה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע"י הבורא ית"ש ולכן ע"י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה".

 

תפלה על המתעטש (מקורות וטעמים)

עוד מוסיפים האחרונים בעניין זה, שיש להתפלל גם על העיטוש. וז"ל המגן אברהם (שם ר"ל סק"ו) "מי שמתעטש וחבירו א"ל אסותא, יאמר לו ברוך תהיה, ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' דהמתפלל על חבירו הוא נענה תחלה [יש"ש ב"ק פ"ח סי' ס"ד]";

 

המשנה ברורה גם מזכיר להלכה את דברי המגן אברהם, ומוסיף טעם לדבר וז"ל (שם סק"ז) "מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' [דארז"ל דמתחלה לא היה אדם חולה כלל אלא היה הולך בשוק ומתעטש ומת עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על הדבר]" ע"כ. גם הרב 'כף החיים' כותב שיש לבקש ברכה מיוחדת על העיטוש.

 

באמת בימינו פשט הנוהג בעולם לומר 'לִבְרִיאוּת' למי שמתעטש, והמקור לזה הוא איחול ה'אסותא' שאמרו האחרונים לברך את המתעטש; ובגלל שדבר זה מוזכר בהלכה צריך להקפיד בו מאוד. המעניין הוא שהאחרונים גם כתבו שצריך המתעטש לענות 'ברוך תהיה', וכן 'לישועתך קויתי ה', וצריך לברר מדוע לא הקפידו בזה, שכן גם זה מעוגן בהלכה וכמו שמביאים המ"א והמ"ב בסמיכות לדין שהביאו שצריך לענות 'אסותא'? והעניין יובן על פי דברי חז"ל המביאים את מקור ירידת המחלה לעולם ואת מטרתו:

 

דיוקן פני אב ובנו שוה

חז"ל דורשים על הפסוק 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים' (בראשית פרק כד א) את הטעם שהתורה הזכירה את זקנותו רק לקראת סוף ימיו, לפי שאברהם נשאר בדמותו הצעירה עד זקנותו, והגיעו הדברים עד כדי כך שהיו העולם טועים בדברם עם אברהם או עם יצחק שלא ידעו עם מי מהם דברו, עם יצחק או עם אברהם; וכל זה לפי שהיה דיוקן פניהם שוה לכל דבר.

 

ומביא הרב חיד"א את דברי הזוהר הקדוש (כרך א בראשית פרשת חיי שרה דף קל"ג ע"א) "רבי יהודה אמר כמה דדיוקניה דיצחק הוה כדיוקניה דאברהם וכל מאן דחמי ליצחק אמר דא אברהם וודאי אברהם הוליד את יצחק" עכ"ל.

 

ביאור הדברים הוא שהוקשה לזוהר ממה שהתורה אומרת (בראשת כ"ה יט) 'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק', שואל הזוהר מדוע התורה המתינה לומר את זה עד אחרי ארבעים שנה מלידתו, שכן היה אז יצחק בן ארבעים שנה, אלא מכאן שעד אז היו פניו של אברהם אבינו כפניו של יצחק בדיוק, עד שנאלץ אברהם להתפלל שיהיה הבדל ביניהם וקפצה עליו זקנה, והתחילו לומר זהו אברהם שהוליד את יצחק, אבל זה קרה רק לעת זקנותו של אברהם, ועל כן התורה לא כתבה כן אלא עד אחרי שהעולם הבחינו והודו בזה.

 

הטעם לתפלה על מי שמתעטש

את איחולי הרפואה והחיים למי שמתעטש, דייק המדרש ממה שכתוב (בראשית מ"ח א) 'וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה'.

וקשה מהו שכתוב 'הנה' אביך חולה, וכי מה חידוש גדול יש בזה? אלא מכאן שהחולי התחדש בעולם בזמן יעקב, והוחל אצל יעקב עצמו. כשראוהו אנשי מצרים שהוא חולה היה זה דבר מופת ופלא שלא ראוהו מעולם, ועל כן באו וקראו ליוסף בנו לספר לו אודות הדבר ולבקשו לבוא אליו ולבקרו ולראות את ה'פלא' הזה בעצמו. ומביא המדרש שעד שהוחל החולי בעולם, היו אנשים מתעטשים ומתים במקום, אבל משהונהג בעולם החולי לא היו מתים עם העיטוש, וזהו שמברכים את המתעטש שיחיה ויבריא ושלא יהיה כאותה תקופה שהיו מתים עם העיטוש.

ואלו דברי מקצת המדרשים על העניין הזה ועל מה שהוזכר לעיל אודות זקנותו של אברהם:

 

(בר"ר פרשה ס"ה אות ט) "א"ר יהודה בר סימון אברהם תבע זקנה אמר לפניו רבון העולמים אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד מתוך שאתה מעטרו בזקנה אדם יודע למי מכבד, א"ל הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל, מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה וכיון שעמד אברהם נתן לו זקנה, ואברהם זקן בא בימים, יצחק תבע יסורין אמר לפניו רבון כל העולמים אדם מת בלא יסורים מדת הדין מתוחה כנגדו מתוך שאתה מביא עליו יסורים אין מדת הדין מתוחה כנגדו, אמר לו הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב יסורין וכיון שעמד יצחק נתן לו יסורים ויהי כי זקן יצחק ותכהין, יעקב תבע את החולי אמר לפניו רבון העולמים אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו, מתוך שהוא חולה שנים או שלשה ימים הוא מיישב בין בניו, אמר לו הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל (בראשית מח) ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, א"ר לוי אברהם חידש זקנה, יצחק חידש יסורים, יעקב חידש חולי, חזקיהו חידש חולי, שיתרפא, אמר לו העמדת אותו עד יום מותו אלא מתוך שאדם חולה ועומד חולה ועומד הוא עושה תשובה, אמר לו הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, הה"ד (ישעיה לח) מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו, א"ר שמואל בר נחמן מכאן שהיה בין חולי לחולי חולי כבד משניהם".

 

 

ובעניין העיטוש כותב פרקי דרבי אליעזר (פרק נ"א):

"שבעה מופתיים נעשו בעולם שלא נראו כמותן, וכו' המופת השלישי מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם שנזרקה בו שיבה עד שבא אברהם אבינו וכו'  המופת הרביעי מיום שנברא העולם לא היה אדם חולה אלא בכל מקום שהיה אדם אם בדרך אם בשוק ועטש היתה נפשו יוצאה מנחיריו ומת, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זאת ואמ' לפני הב"ה רבונו של עולם אל תקח את נפשי ממני עד אשר אני מצוה את בני ובני ביתי ונעתר לו, שנ' ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ושמעו כל מלכי הארץ ותמהו שלא היה כמהו מיום שנבראו שמים וארץ, לפיכך חייב אדם לומר לחבירו בשעת עטישותיו חיים שנהפך מות העולם לאור, שנ' עטישותיו תהל אור" עכ"ל.

 

וכן בילקוט שמעוני (פרשת לך לך רמז עז)

"מופת הרביעי לא היה אדם עוטש וחיה אלא בכל מקום היתה נפשו יוצאה בין בשוק בין בדרך עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על הדבר ואמר רבש"ע אל תקח נפשי ממני עד שאצוה על בני ונעתר לו שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה לפיכך חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה שנהפך ממות לחיים שנא' עטישותיו תהל אור", עכ"ל. וכן בילקוט שמעוני על הפסוק המקורי שמובא לעיל אודות העיטוש באיוב (רמז תתקכ"ז) "עטישותיו תהל אור – ששה דברים יפים לחולה וכו' (כתוב בישעיה ברמז תמ"ב), מופת הרביעי מיום שנבראו שמים וארץ לא נמצא אדם עוטש וחיה מחליו אלא בכל מקום שהיה הולך אם בדרך אם בשוק נפשו יוצאת, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זה, אמר לפניו רבש"ע אל תקח נפשי עד שאצוה את בני, ונעתר לו שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ושמעו כל מלכי ארץ ותמהו, לפיכך חייב אדם להודות כשמתעטש שנהפך מן מות לחיים שנאמר עטישותיו תהל אור" עכ"ל.

 

איך לומר: " לישועתך קויתי ה'", ועניית "ברוך תהיה" 

אומר ה'כף החיים' שלא יענה המתעטש למי שמברך אותו 'לישועתך קויתי אדנו"ת', כלומר בהיגוי שם ה', ולא בגלל שאינו פסוק שלם, אלא לפי שיש בזה בזיון להזכיר שם ה' אחרי שהוא מתעטש שאז הוא מלוכלך בכיחו וניעו; ולפי זה צריך לומר לפחות לישועתך קויתי 'הַשֵּׁם', שאין בזה בזיון. וגם נלמד מכאן שצריך להתרגל לענות ולומר למתעטש 'לבריאות' שהוא מבוסס בהלכה, וגם על המתעטש להתרגל לענות למי שמברך אותו 'ברוך תהיה' והוא דבר שבחיוב.

ענייני ברכת הגומל

מקור הדין

מי שהיה חולה וקם מחוליו צריך לברך ברכת הגומל. נחלקו בגמ' על איזה סוג של חולי צריך לברך ברכת הגומל, אם על כל חולי קל או על חולי שיש בו סכנת חיים, וגם כמה זמן צריך ליפול למשכב כדי להתחייב בברכת הגומל.

מקור לחיוב ברכת הגומל הוא בגמ' (ברכות נ"ד ע"ב) שדנה באלו החייבים בהודאה.

 

"אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא", והגמ' שם מביאה מקורות לכל אחד. אח"כ הגמ' מביאה (שם) מעשה עם רב יהודה שהיה חולה והתרפא: "רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה (פירש"י בגדתאה – שם עירו בגדד, היא עיר החשובה שבבבל משחרבה בבל.) ורבנן. אמרי ליה, בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא (ברוך ה' ש'נתן' אותך לנו ולא לעפר, כלומר שהשאיר אותך עמנו בחיים ולא מסר אותך אלי קבר). אמר להו, פטרתון יתי מלאודויי (כלומר שאמר להם שבברכם ברכה זו פטרו אותו מברכת הגומל, שכבר הודו בשבילו). והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה, ומתרצת דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה, לא צריך, דעני בתרייהו אמן (דשומע כעונה)". 

 

 

נוסח הברכה

בעניין נוסח הברכה אם אומרים אותה עם שם ומלכות או לא, נחלקו אמוראים רב יוחנן ורב בגמ' (ברכות מ ע"ב), וכאן הגמ' אומרת שברכו אותו חכמים ואמרו לו בריך רחמנא ולא הזכירו שם ומלכות, ואף על פי כן יצא רב ידי חובתו בזה שענה ואמר להם 'אמן'. על זה אומרים התוספות שרב יהודה למד כמו רב שלדעתו כל ברכה שיש בה הזכרת שם או מלכות היא ברכה אף על פי שלא הזכיר שתיהם, וכאן היה מלכות כיון שהזכיר רחמנא.

 

וז"ל "וא"ת והא אמרינן ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וי"ל דרב יהודה היה מתלמידי דרב ורב סבר לעיל בפרק כיצד מברכין (דף מ:) דלא בעינן אלא הזכרת השם (או מלכות ורחמנא היינו מלכות)".

 

שם הגמ' מביאה דין של מי שבירך ואמר בריך מריה דהאי פיתא ולא אמר רחמנא, שלדעת רב יצא.

 

"בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא. אמר רב יצא. והאמר רב, כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. והא בעינן שלש ברכות, מאי יצא דקאמר רב נמי, יצא ידי ברכה ראשונה. וכו' גופא, אמר רב, כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה. ורבי יוחנן אמר, כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. אמר אביי, כוותיה דרב מסתברא, דתניא 'לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי', לא עברתי – מלברכך, ולא שכחתי – מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני. ורבי יוחנן – תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו". 

 

דעת מרן כדעת רבי יוחנן (שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה)

 

מרן פסק להלכה נגד התוספות שצריך לומר עם שם ומלכות, כלומר שאם אחד שומע את חברו שאומר לו בריך רחמנא דיהבת ניהלן ואמר אמן, לא יצא ידי חובתו, אלא צריך לומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר יהבת ניהלן ולא יהבת לעפרא, ואז יוכל לענות אמן.

 

וז"ל מרן בהלכות ברכת הגומל (סימן רי"ט ס"ד) "אם בירך אָחֵר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב, וענה אמן, יצא. וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא (הרי שלמרן צריך להזכיר גם שם וגם מלכות, ורחמנא נחשב שם כיון שכך היו קוראים שם בבבל עיין מ"ב סי' קס"ז ס"ק נ"א) דעלמא דיהבך לן, וענה אמן, יצא".

 

הטעם לדין של מרן הוא משום שצריך להזכיר שם ומלכות כדעתו של רבי יוחנן נגד דעת רב, ועל כן הצריך להזכיר גם שם וגם מלכות.

 

המקור לעניין זה כותב מרן בהלכות ברכות (סי' רי"ד ס"א) וז"ל:

 

"כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות, אינה ברכה". וכותב הבית יוסף על מקור הדין של השו"ע שזה משום שפסק כרבי יוחנן נגד רב וז"ל "ואם כן הדרינן לכללין דהלכה כרבי יוחנן" עיי"ש. עוד כתב מרן (סי' קס"ז ס"י) "אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו, או שאמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא, יצא".

וכותב על זה המ"ב (ס"ק נא) "בירך שהנ"ב – היינו שאמר ברוך אתה ה' אמ"ה שהנ"ב או אף שלא הזכיר תחלה כלל רק אמר בריך רחמנא וכו' לחוד יצא כיון שיש שם ומלכות דמלת רחמנא קאי במקום השם (שכן היו קורין אותו בבבל) ומלת מלכא הוא מלכות".

 

בריך רחמנא דיהבת…

היה רב גדול תלמיד חכם חשוב בירושלים, רבי יצחק ישראל שמו, והיה בקי עצום בכל חלקי התורה. בניגוד לרבנו הקדוש הוא לא זכה לתורה וגדולה במקום אחד, יען לא היתה הפרנסה מצויה בביתו והיה עני מרוד. אהבו אותו גדולי דורו מאוד והעריכו את חכמתו הרבה, היו באים להתייעץ אתו בענייני הלכה. הוא חי בתקופת כהונתו של הרב הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד ע"ה ולא פעם ראו אותו שם את פעמיו לעבר ביתו של רבי יצחק ישראל כדי להתייעץ אתו. גם הרב הגאון רבי יעקב מאיר זצוק"ל שהיה הרב הראשי הראשון לציון, היה מתייעץ עמו בענייני הציבור ובהכרעות בהלכה העומדות על הפרק.

 

פעם חלה רבי יעקב מאיר זצ"ל ונפל למשכב, וברוך ה' הרופא כל בשר שנענה לתפילות ישראל ושלח לו רפואה שלמה. באו חכמי דורו לבקרו ולברכו בברכת ברוך רופא חולים, הביעו בפניו את שמחתם על כך שחזר לאיתנו, ובירכו אותו שהקב"ה יתמיד הלאה את בריאותו לאורך שנות חיים בריאים וטובים. בין המבקרים נמנה גם הרב הגאון רבי יצחק ישראל זצ"ל. כשנפנה לצאת מאצלו בירך אותו ואמר לו 'בריך רחמנא דיהבת לעפרא ולא יהבת ניהלן' (!!). הנוסח הזה אמנם מובא מהגמ' הנ"ל אך הוא הפוך מהנוסח המקורי, ועל פניו נראה לכאורה שנתכוין לקללה ולא לברכה חלילה.

 

התרגז רבי יעקב מאיר על דבריו, ונאלץ רבי יצחק ישראל ללכת לביתו.

 

פגש אותו רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל והוכיחו על דבריו. אמר לו רבי יצחק ישראל שאין הוא מבין על מה כל המהומה כי באמת הוא בירך אותו -אבל הרי הנוסח הפוך ממה שכתוב בגמרא? טען כנגדו הרב זוננפלד? ראה רבי יצחק ישראל שהוא צריך להבהיר את דבריו, ואמר לו שכוונתו היתה באומרו 'בריך רחמנא דיהבת על עפרא', כלומר שזיכה אותו הקב"ה לעמוד שוב על רגליו וללכת בכחות עצמו עלי עפר, ועל מה שאמר 'ולא יהבת ניהלן' כוונתו היתה שלא נתן אותו הקב"ה להנשא על כפיים בליווי המזמור 'על כפים ישאונך' …אמר לו רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל שבכל אופן לא היה עליו לעשות כן ולומר דברים שללא פירוש צמוד לא נשמעים כברכה, במובן הקטן של המלה. ענה לו רבי יצחק ישראל שהוא עני והרי עניות מעבירה את האדם על דעתו, ומשום כך עלה בדעתו להתלוצץ מעט בתוך איחולי הבריאות.

 

כשראה כך רבי יוסף חיים זוננפלד מינה אותו להיות חבר בית הדין בירושלים שתהיה לוהרווחה ויאירו דברי תורתו את כל העולם.

 

חולה הולך לרופא או לחכם?

הגמ' אומרת (בב"ב קט"ז ע"א) דרש ר' פנחס בר חמא, כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנא' 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'.

 

וכותב על זה ה'נמוקי יוסף' (דף נ"ג ע"א מדפי הרי"ף) וז"ל "גרסינן בגמ' דרש רבי פנחס כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה, זו הביא בגמרא אגב גררא כתבתיה דמנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו" עכ"ל.

 

 

וצריכים לדעת האיך עלינו לנהוג למעשה, שהרי מצד אחד הגמרא מלמדת אותנו שמי שחולה צריך ללכת לרופא, והגמ' גם מביאה לזה סמך מן התורה שנתנה רשות לרופא לרפאות; אך מצד שני מלמדים אותנו שצריך ללכת לחכם, ולא סתם חכם אלא כזה שמחזיק ישיבה וכי צריך לבקש ממנו שיבקש עליו רחמים – ואם כן כיצד עלינו לנהוג למעשה?

 

במפרשים מבואר בעניין זה, שאין סתירה בין הדברים, ובאמת צריך ללכת במקביל לחכם שיבקש רחמים על החולה, ואצל הרופא שימצא מזור למחלתו. ואדרבה, צריך לבקש מהחכם שיתפלל גם על הרופא שלא יטעה בדיאגנוזה שלו על מחלתו, וגם שלא יטעה בהכנת התרופות המתאימות לסוג מחלתו.

 

מה היתה דאגתה של רבקה אמנו

לרבקה אמנו אין אב או אם בעלי שיעור קומה שעמם יכולה להתייעץ ושיתפללו עבורה.

 

והנה בימי עיבורה מגלה דבר שלא שמעה עליו מעולם, ככתוב (בראשית כ"ה כ"ב) 'וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

 

והביאור הוא כמו שמביא רש"י "רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.".

 

הנה בעוברה על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות היה הָעוּבַּר משתולל ונמשך לשם, ומפרכס לצאת.-.ובעודה שמחה על כי התורה מושכת את העובר והנה בעוברה ליד פתחי בתי עבודה זרה שוב משתולל העובר ומפרכס לצאת. אומרת רבקה למה זה אנוכי? לפי הפשט הכוונה היא שהיא שואלת איך קורה לה כאלה דברים, והלכה ושאלה נשים אחרות אם נתקלו פעם בתופעה כזאת? ואמרו לה שלא הרגישו כך מעולם.

אמנם החיד"א ב'דברים אחדים' מפרש את דאגתה של רבקה אמנו באספקלריא שונה ועמוקה יותר. רבקה ידעה היטב שהאמהות הקדושות היו עקרות. שרה אמנו היתה עקרה, לאה גם היתה עקרה שעליה הכתוב אומר 'ויפתח את רחמה', מכאן שהיתה עקרה, רחל עקרה; והכל מפני שהקב"ה התאוה לתפלתן. עוד ידעה וראתה רבקה אמנו שבימי הריונן ולידתן לא היה להן צער לידה, שבטלה מעליהם פתקא דחוה. רבקה ידעה שזהו סימן מובהק המשותף לאמהות הקדושות.

והנה בראותה שהיא עקרה שמחה והבינה שהיא צדקת וחלקה בין האמהות הבונות את כלל ישראל. אך יחד עם זאת ציפתה שיתקיים בה גם הסימן הנוסף, והוא שלא יהיה לה צער הריון ולידה.

והנה בראותה שהיא סובלת בהריונה, גדל צערה ביותר ואומרת לעצמה שמא אין חלקה כחלק האמהות, ועל כן הלכה לדרוש את ה' לראות ולשמוע אולי יש הסבר מיוחד לתופעה המוזרה אותה היא חוה, ואז יוקל לה ותאמר שהיא צדקת גמורה, או שמא חלילה אין מקומה בין האמהות. (וענו לה אודות שני העמים שיצאו ממנה וי"א שאמרו שהכוונה לי"ב שבטים ויש מחלוקת אם התשובה שקבלה היתה ישירות מה' או דרך רוח הקודש של שם ועבר).

 

 

גדולתה של רבקה אמנו

רבקה אמנו לימדה אותנו שעל כל חולה ללכת קודם כל לחכם שיתפלל עליו, כמו שגם היא הלכה קודם כל לבית שם ועבר להתפלל, או כמו שאומר אחד המפרשים שהלכה לאברהם אבינו שיתפלל עליה, שכן היה חי עד שהיו בניה בני חמש עשרה שנים ועדיין נפטר חמש שנים קודם זמנו. מכאן נראה ונלמד עד כמה גדולה צדקנותה של רבקה אמנו, צדקותה של אשה שלא גדלה בבתי צדיקים ולא ידעה ולא שמעה ולא למדה ממעשי צדיקים, אלא הכל למדה מעצמה.

שיתוף ב email
שלח במייל
שיתוף ב whatsapp
שלח בוואטסאפ
שיתוף ב facebook
שתף בפייסבוק
שיתוף ב twitter
צייץ בטוויטר

אולי יעניין אותך גם:

כבוד השבת ועם ישראל? פרשת בשלח

כבוד השבת ועם ישראל | פרשת בשלח

איך אפשר להגיע לראיית השבת בחוש ממש • כמה זמן נשארו לעם ישראל המצות משעת יציאתם ממצרים • ואיך לימוד תורה ותפילה מסייע בלחימה בעמלק גם בימים אלו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה