דיני מוקצה בשבת וביו"ט

תקציר

• מהם גבולות ההיתר במלאכות יום טוב שהותרו לצורך אוכל נפש.

• במה חמור יום טוב יותר משבת.

• כיצד ולצורך מה מותר להדליק אש ביום טוב.

• איזה דברים צריך להכין מערב יום טוב.

• הצורה הראויה והנכונה לעמוד בתפילה.

שיעור מלא

דיני מוקצה בשבת וביו"ט

חומר איסור מוקצה ביום טוב מבשבת

איסור מוקצה חל ביום טוב כמו בשבת, ואף חמור ממנו, וללא ידיעה ברורה בהלכה אדם עלול להכשל בו בלי משים, מתוך הרגל שהורגל בשבתות השנה. וז"ל מרן בשו"ע (או"ח סי' תצה ס"ד): "מוקצה, אעפ"י שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב ואסרוהו". והרמ"א כותב בשם יש אומרים שהמוקצה מותר ביום טוב כמו בשבת, אלא שגם לדעתם הנולד אסור ביום טוב. וז"ל (שם): "הגה – ויש מתירין מוקצה אפילו בי"ט (טור בשם פוסקים) אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת". נמצא שחומרת איסור מוקצה או נולד ביום טוב חמור משבת. גם לדעת ה'בן איש חי' חמור איסור מוקצה ביום טוב מבשבת, וז"ל (במדבר הי"א): "עצמות וקליפין שנתפרקו ביום טוב הרי זה נולד, ואף על פי דמותר לטלטלם בשבת, שראויים הם למאכל בהמה, מכל מקום ביום טוב החמירו חז"ל ואסרו לטלטלן, כדי דלא ליתי לזלזולי ביה. ורק אם חל שבת ויום טוב אז התירו משום 'לא פלוג'. אשר על כן, חובה ללמוד הלכות אלו היטב שלא נגיע לידי מכשול. ולמעשה, אם שם בצלחת פת, ואח"כ קליפות ביצים או אגוזים, מותר לטלטל את הצלחת.

יהודי לעולם אינו 'מוקצה'

המקור לדין מוקצה בפירות הוא בגמרא בביצה המחלקת בין ראויים לאכילה לבין שאינם ראויים לאכילה, וז"ל (ביצה מ' ע"א): "פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו, אמר לו אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצמוקין בלבד". וביאר רש"י (שם), וז"ל: "פצעילי תמרה – תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם, וגודרין אותן מהאילן ועושין להן חותלות, הן כלי כפות תמרים, וכונסין אותן לתוכן, ומתבשלות. אלא בגרוגרות וצמוקין – שהן מתחלה ראויין לאכילה, והוא דחה אותן בידים להעלותן לייבשן, ושוב אינן ראויין עד שייבשו". ביאור פשטן של דברים הוא שכשאדם דוחה פירות בידיים כיון שלא ראויים לאכילה כגון אלו, מוקצין הן לכל הדעות.

ומגמ' זו ניתן ללמוד בדרך המוסר חיזוק ביר"ש, שאין יהודי שהוא בגדר 'מוקצה' אצל הקב"ה, ואפילו אם התרחק מאוד יש לו תקנה וצריך לקרבו, כמו שכתוב 'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-לקיך ומשם יקחך'. ומיהו, אם אדם בגדר 'דחינהו בידיים' שהוא למד ופרש, כבר נכנס לגדר מוקצה. ואעפ"כ אין להתייאש ממנו, אלא אדרבה צריך להתפלל עליו שיחזור לאביו שבשמים.

טלטול קליפות – מבטל כלי מהיכנו

האוכל גרעיני חמניות או שאר גרעינים בשבת, או בוטנים, שקדים, עם קליפתם הקשה, דין הקליפות מוקצה, ואסור להניחם בצלחת משום מבטל כלי מהיכנו. ואם הניחם ע"ג השולחן אסור לו להרימם. וכיום שיש מפת ניילון חד פעמית יכול להרימה ולזורקה ביחד עם הקליפות, אם יש שיירי אוכל או פת, אך יזהר שלא יקשרנה בחוזקה. ואם מניח את הקליפות בכלי, יניח בו חתיכת לחם או אפי' קליפת בננה, דבר הראוי אפי' רק למאכל בהמה, וכל זה בשבת, אבל ביו"ט מחמירים שיהא ראוי למאכל אדם (עיין בא"ח במדבר אות י"א).

בטעם האיסור של מבטל כלי מהיכנו נחלקו הפוסקים: יש אומרים שאיסורו הוא מדין 'שובר כלי' ויש אומרים שאיסורו הוא מדין 'בונה כלי', ועל כן צריך להזהר בו מאוד (עיין רש"י, ותוס' שבת מ"ג ע"א ד"ה דמבטל).

פירות העומדים למכירה ומונחים במחסן

בעל מכולת (או בעל הבית) שיש ברשותו מחסן המלא בארגזי פירות וירקות העומדים למכירה, יכול לקחת משם פירות בשבת וכן ביום טוב, כי אין באוכלים דין מוקצה (ובמ"א שם סק"י האריך במחלוקת האם צריך רישום או לא כי חוששים שמא יטול מן היפים עיי"ש). וז"ל הרמ"א (שם): "אוצר של פירות ועצים – (וה"ה פירות שעומדים לסחורה – מג"א שם סק"ח) סגי כשיאמר מכאן אני נוטל".

מאכלים שאינם ראויים לאכילה (בגלל עיבודם)

במגן אברהם כתב (שם סק"ט) שגם המתירים מוקצה באוכלים ביום טוב זה דוקא אם הם ראויים לאכילה, אבל אם הם נמצאים בתהליך של עיבוד ואינם ראויים לאכילה, כגון צימוקים או תאנים שהניחם להתייבש, יש בהם מוקצה כיון שבעליהם דחו אותם בידיים מערב יום טוב, ואם רוצה מהם ביום טוב צריך אמירה מפורשת (הזמנה) בערב יום טוב.

טלטול שלא לצורך, ודין טלית ומחזור ה'תיקון'

ביום טוב חל גם איסור של טלטול שלא לצורך, ולא התירו טלטול אלא לצורך בלבד, ואפי' צורך מועט. עם ישראל קדושים הם ומתכנסים בליל שבועות ללימוד תורה, וכל אחד מביא אתו מראש את טליתו כדי להתפלל עם הנץ החמה, ויש המביאים את המחזור וה'תיקון' מהבית. והנה לכאורה שייך בטלית או במחזור עניין של טלטול שלא לצורך, שכן לאחר התפלה אין לו כבר צורך בטליתו, או במחזור וה'תיקון' אלא שהפוסקים התירו משום שאולי יצטרך לעיין במחזור, וכן התירו לטלטל את טליתו משום שיכול להיות בו טרוד מאוד, אם ישאר בביכ"נ.

יום שניתנה בו תורה – בעינן לכם

הגמרא מביאה מחלוקת האם בימים טובים צריך לאכול ולשתות כל היום, או שמא צריך גם ללמוד בהם תורה. ואומרת שם הגמרא שלכל הדעות צריך  בחג שבועות להקדיש זמן לאכילה ולשתיה, וז"ל (פסחים סח ע"ב): "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא". ולכאורה יש להבין, אדרבה יום שנתנה בו תורה צריך להיות מוקדש כפליים לתורה משאר ימים טובים ומה הביאור בטעם שצריך להקדישו גם לאכילה ולשתיה משום שנתנה בו תורה? אלא הטעם הוא משום שניתן לחשוב שהתורה גורמת מגבלה לאדם ומי שרוצה לשקוע בה צריך להתנזר מכל העולם, על כן הגמרא אומרת שאדרבה חז"ל רצו ללמדנו שהתורה היא תורת חיים ועל כן צריך לשמוח ביום שהיא נתנה. ועיין רש"י (שם בד"ה דבעינן נמי לכם) שכתב:  "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה בו תורה".

איסור הדלקת גפרורים ביום טוב

בעניין הדלקת גפרורים ביום טוב נחלקו הפוסקים כבר בדור הקודם. יש שרצו להתיר בטענה שאין בזה תולדה חדשה כיון שהכל מוכן לשם כך, אבל רוב הפוסקים ובראשם מרן הבן איש חי אסרו זאת, וכן נוהגים. מחלוקת זו הסתעפה גם בעניין הדלקת חשמל ביום טוב, שיש שרצו להתיר, אבל למעשה אסור להשתמש בחשמל ביום טוב בשום צורה, לא להדליק ולא לכבות (כדלקמן).

מקור האיסור להדלקת גפרורים

מקור לדין גפרורים נמצא בגמרא (שם לג ע"א): "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר, ולא מן הרעפים ולא מן המים – ואין מלבנין את הרעפים לצלות בהן", והטעם בכולן משום שזה מוליד. ומבאר שם רש"י כיצד היו מולידים אש מן המים, וז"ל: "נותנים מים בכלי זכוכית לבנה, ונותנו בחמה, כשהשמש חם מאד, והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאין נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת". הרי שכל הוצאת ניצוץ של אש אפילו כדרך שעושים על ידי זכוכית מגדלת הוא אסור מדין מוליד.

ועוד אומר רש"י: מן העפר. קרקע קשה כשחופרים אותה מוציאה אור כעין גרגישתא שלנו ממקום מחפורת שלה.

כיום, ישנו "מצית" העשוי ממיכל קטן ובו נוזל דליק, וע"י חיכוך שני חלקי אבן קטנים נוצר ניצוץ וממנו נדלקת הלהבה. וזהו מה שכתוב כאן "מן האבנים מן העפר".

דעת הבן איש חי לאסור

הרב בעל ה'בן איש חי' ע"ה כתב תשובה בספרו רב פעלים (או"ח ח"ב סימן נ"ח) בעניין הגפרורים. ועוד שבכל תשובותיו היה כותב הרב בצורה עדינה וכשהיה פוסק לאסור היה עושה את זאת בלשון של 'ולא נהגו כן' וכדומה. רק במקום אחד ויחידי כתב הרב בצורה נחרצת וחריפה, והוא בעניין הבערת גפרורים ביום טוב. פוסקי דורו רצו להתיר את הגפרורים כיון שהחומר מוכן ומזומן להבערה ואין בזה מוליד (עיין 'תעלומות לב'), והרב משיב להם מלחמה השערה וטען שכל עוד לא משפשפים את הגפרור אין שום אש ולא ניצוץ, ורק השפשוף מוליד את הניצוץ וזה מוליד אש גמור. וחלק מהפוסקים שחלקו עליו כותבים לבסוף שהם מסכימים עם הרב מבבל לאסור את הבערת הגפרור ביום טוב.

איסור נולד

פלטה חשמלית הדולקת מערב יו"ט, ורוצה לקחת גפרור ולהניח עליה כדי שיבער – אסור.

וה"ה להדליק גפרור מחום המנורה – שאסור. אבל להדליק את הגפרור מנר דולק – מותר.

הפעלת וכיבוי חשמל ביום טוב

יש הטוענים שהפעלת וכיבוי חשמל מותר ביו"ט כי אין בזה כלל נולד. ולמעשה טעות גדולה בידם, כי על ידי הדלקת וכיבוי החשמל אתה מבעיר ומכבה, שהרי יש הבערת אש במערכת החשמל, ועוד עובר משום בונה וסותר שהרי הוא בונה ומפרק את מערכת מעגל החשמל על ידי חיבור החוטים או הפרדתם ויש בזה איסור דאורייתא. ועל כן אין להקל להדליק  או לכבות חשמל ביום טוב, ויש למחות ביד המקלים.

מנורה של מקרר שלא כיבו אותה מבעו"י

במקרר ישנה מנורה הדלוקה כל ימות השבוע, ובערב שבת ויו"ט מכבים אותה. והטוב ביותר הוא להשאיר את האור כבוי כל השבוע, וכך לא יבוא לשכוח לכבותה בע"ש או בעיו"ט. ואם שכח לעשות כן, אסור לפתוח את המקרר בשבת או ביו"ט, וגם אם ילד פתח את דלת המקרר בלי משים או שגדול פתחה בטעות, כל האוכל שנמצא במקרר הוא לכאורה מוקצה ואי אפשר לאוכלו, משום שיש כלל במוקצה שכל מה שהוקצה בבין השמשות הוקצה לכל אותו השבת או החג; וכאן הרי גם בבין השמשות היה אסור לפתוח את דלת המקרר, ועל כן כל המאכלים שבו אסורים. ומיהו, יש מתירים ואומרים שכיון שהמאכלים עצמם לא היו מוקצים אלא רק הארגז שבו היו מאוחסנים, אין לאסור את המאכלים, וכן פוסקים, ויש מחמירים, וכדלהלן.

מקור הדין לנ"ל

מקור הדין לדבר שאינו מוקצה (כגון אוכל) המונח במקום שהוא מוקצה (כגון במקרר שהמנורה שלו דלוקה) הוא בגמרא בביצה (ל"א ע"ב): "בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת. רבי מאיר אומר, אף פוחת לכתחלה ונוטל". לדעת חכמים, אם הבית אטום ואין אפשרות להוציא ממנו מאכלים בגלל שהוא אטום בלבנים, ונפתח בו פתח מאליו (רש"י) המאפשר להוציא דרכו מאכלים, מותר להוציאם ולא אומרים 'מגו דאתקצאי'. לדעת ר"מ מותר לפותחו לכתחילה. וביאר שם רש"י וז"ל: "נוטל ממקום הפחת – ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן וכו' דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא לאו מוקצה נינהו". כלומר, שמדובר במבנה כזה שאין בפתיחתו איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן, וכגון שהיו מונחים הלבנים אחת על גבי השניה בלי טיט – באופן כזה מותר ליטול פירות אם נפחת מאליו לדעת חכמים, ולדעת ר"מ מותר להפחיתו אף לכתחילה. נמצינו למדים מדבריו שאם היה מבנה שיש בהפחתתו איסור דאורייתא היה אסור להוציא ממנו פירות, ואם כן ה"ה נמי המאכלים שבמקרר נאסרו שכן יש בפתיחת המקרר איסור דאורייתא. ומיהו, התוספות (שם ד"ה 'ונפחת') חולקים על רש"י ולדעתם כל עוד המוקצה לא במאכל עצמו אלא בדבר המאחסן אותו, לא אומרים בו מגו דאתקצאי (חוץ ממוקצה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא או שסיבת הסרת המוקצה לא היתה קיימת בעולם כלל, עיי"ש). אשר על כן, צריך להזהר ביותר שלא לשכוח את המנורה דלוקה במקרר שלא להכנס למחלוקת (ועיין בשו"ע סי' תקי"ח סעי' ט', ועיין שם בכה"ח ס"ק ס"ד שהביא פוסקים רבים שדנו בזה. ועיין למש"ב שם ס"ק מ"ה, ובביאור להלכה שם ד"ה בית שהוא).

איסור חיתוך נייר כסף

הגמרא אומרת (ביצה ל"ב ע"ב) "אין שוברין את החרס, ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח". בזמנם לא היו מטגנים את הדג בשמן כי היה מתערב טעם שמן הטיגון בטעם שומן הדג. ועל כן היו צולים אותו על האש באופן מסויים שלא יקלט טעם השמן של הדג, וכן באופן שהדג לא היה נשרף. רש"י שם מבאר זאת, וז"ל: "כשצולין דגים על האסכלא חותכין קנים או קש שבלים או שוברין חרסים או חותכין נייר, ושורין במים וסודרין הנייר על גב האסכלא, מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג". בימינו ניתן להמחיש זאת שהיו עוטפים את הדג בנייר כסף וכדומה, והמשנה מלמדת אותנו שחיתוך של נייר כסף הוא איסור של 'מחתך' ואסור  ביום טוב.

חיתוך נייר טואלט בשבת וביו"ט בדיעבד

יש להקפיד ולחתוך נייר טואלט מערב שבת, כדי שלא יבא לידי איסור מחתך בשבת. אבל אם שכח לעשות כן, לא יחתוך בשבת מהגליל ואפילו אם חותך שלא במקום המיועד לכך, וכל שכן שלא יחתוך לפי מדה במקום המיועד בנייר – אלא יש למשוך נייר מהגליל בהיותו מחובר ולקנח בו, ושוב ימשוך הלאה מהנייר בלי לקרוע כלל ויניחנו במים וישתמש בהמשך הנייר הנקי, וכך יעשה עד שיקנח כל צרכו, ובעוד הנייר שהשתמש בו מונח במים יפתח את ברז המים ויניח לזרם לסחוף את הנייר – ובאופן זה נעשה גרמא ומותר. והטעם לאיסור מחתך בשבת הוא משום שהוא מתקן מנא (גמ' שם) וויש להזהר בזה מאוד.

הוצאת קיסם שיניים מתוך ענף

חציצת השיניים בשבת וביו"ט יכולה לגרום למכשול, אפילו באופן שלא יוצא דם. וכך לשון המשנה (שם ל"ג ע"א) "רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו". אם יש לאדם קיסמים מוכנים ומיועדים לכך אין בזה איסור כלל. אבל אסור לשלוף חתיכת קיסם מתוך בד של הדס וכדומה משום שהוא יוצר כלי חדש בשבת.

פתיחת קופסאות שימורים בשבת ובי"ט

בדור הקודם נחלקו הפוסקים בענין פתיחת קופסת שימורים בשבת וביום טוב. טענת האוסרים היתה משום שהוא יוצר כלי בשבת, שכן כל עוד לא פתח את הקופסה לא היתה ראויה לשימוש ומעתה נעשתה כלי. בימינו אין טעם לאסור כמו שהיה באותה תקופה משום שאז היו עושים מכל קופסת שימורים כלי שימושי ואף היו מלחימים להן ידיות וכדומה, אבל בימינו כל קופסת שימורים נזרקת לפח ואף אין שומרים אותה לאיחסון זמני, מחמת שהיא מעלה חלודה. ומיהו, פחי השימורים הגדולים ששומרים אותם (לשם הגעלת כלים או בתור  דלי שטיפה וכדומה) ויש להם שימוש, חזרנו למחלוקת המקורית ואסור לפותחם בשבת (ועיין לכה"ח סי' שי"ד ס"ק ל"ח בענין פתיחת "תיבות קטנים של מין ברזל שקורין בערבי "תנאק" – פח, שיש בהם דגים קטנים כבושין בשמן ופתחיהם למעלה מדובק באבר – עופרת, העלתי בתשובה בסה"ק באר מים חיים דמותר להסיר מהם הפתח בשבת כדי לאכול הדגים, אם לא פתח אותם מבעוד יום, אבל אם אפשר יפתחו אותם מערב שבת" (עי"ש).

ולמעשה, הדרך הטובה לפתיחת קופסת שימורים הוא לעשות חור (מבעו"י) באחד הצדדים של הקופסה ולפתוח אותה בצידה השני, ובאופן זה הקופסה אינה ראויה לשום תשמיש כי היא התקלקלה, ואז יאכלו ענוים וישבעו.

קריעת נייר כסף בקופסאות קפה נמס

יש קופסאות שימורים שמשמשות לשמירת המאכל שבתוכם לתקופה ארוכה כגון קופסת קפה נמס שנשארת ימים רבים. ובאותן קופסאות ישנו כיסוי של נייר כסף עבה לשמירת הטריות של הקפה, וצריכים לקרוע אותו בשעת פתיחת הקופסה. ונחלקו הפוסקים האם מותר לקורעו בשבת. יש האוסרים כיון שהקופסה עומדת לימים רבים, ובפתיחתה נעשית כלי גמור, ויש המתירים. על כן אדם יזהר שלא להכנס למחלוקת פוסקים ויפתחנה מראש שלא יכנס למחלוקת. ואם לא פתח מע"ש מותר לפתוח בשבת.

פתיחת פקק מפח של בקבוקי יין/בירה

פקק של בקבוקי יין העשוי מפח ומהודק לטבעת מתחתיו, נחלקו בו הפוסקים: יש האוסרים ואומרים שזה נקרא 'עושה כלי' בשבת. אך למעשה אין לאסור, כיון שעוד לפני לחיצתו ע"י המכונה בפי הבקבוק, יש לו בית קיבול (שאופן עשייתו הוא בכך שבתחילה יש לו צורה של פקק פשוט מפח ללא צורה של הברגה ומכונה לוחצת עליו מעל פי הבקבוק ועושה לו צורה של הברגה). והרוצה להחמיר, תע"ב.

קשירת שקית אריזה מפלסטיק

שקית של ביסקויטים או של גרעינים העשויה מפלסטיק מותר לפותחה בשבת. ומיהו, יש להקפיד שאחרי שהשתמש לא יסגור אותו קשר אחד סביב עצמו כיון שזה נקרא קשר של קיימא. והוא הדין בקשירת צעיף שלא י/תקשור אותו בשני קשרים בחוזקה, אלא י/תקשור קשר חלש ואז מותר (מ"א). וכן אם יש חוט ברזל עטוף בפלסטיק ומסובבים וגודלים אותו, חייב משום קושר בשבת.

קשירה ומדידה לצורך מצוה ושלא לצורך מצוה

מדידה של מצוה מותרת בשבת, אבל בשאינה לצורך מצוה יזהר שלא ימדוד על ידי קשירה כלל ועיקר. כגון: אם מודד מקוה טהרה לדעת אם יש בו שיעור מ' סאה, או שמודד נפח של סיר גדול לדעת את תכולתו אם יש בו ששים לבטל מה שנכנס לתוכו וכדומה, אסור לקשור לצורך כך חוט אחרי שלקח את מדתו ממקום אחר ולהשתמש בו לצורך מדידה כיון שכל קשירה שהיא לצורך מדידה נקראת קשר של קיימא ואסור בשבת. אבל אם רוצה למדוד מדידה שיש בה מצוה, מותר בשבת.

מדידת כנפי הטלית

במצות ציצית התורה כותבת 'על כנפי בגדיהם' ומזה למדו שהציציות צריכות להיות נוטפים על גבי הכנף – ועל כן, החור שבכנף הבגד צריך להיות מכוון לשם כך, היינו כלשון השו"ע (סי' י"א סעי' ט'): "יעשה נקב באורך הטלית לא למעלה מג' אצבעות וכו' ולא למטה משיעור שיש מקשר גודל" וכו' – היינו לא פחות מ 3.5 ס"מ ולא יותר מ – 6 ס"מ (עיין עוי"ח פרשת נח אות י', וכה"ח סי' י"א ס"ק כ"ז). ואם עושה את החור בקצה הטלית באופן שהציציות נופלות ממנו ולא נוטפות על גביו, לא יצא ידי חובתו. אשר על כן טוב שאדם ימדוד את המרחק שבין קצה הכנף של הבגד לבין החור שבו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. הגאון רבי חיים נאה זצ"ל בעל ה'מדות' הידוע היה מחזיק בכיסו באופן קבוע חלק של מטר מעץ (כמו שהיו עושים פעם) ומסומן עליו סימוני המדידה, והיה נוהג למדוד באופן קבוע את טליתותיהם של המתפללים שמסביבו, ומעיר להם אם לא היה מרחק מתאים, ואת זה היה עושה אף בשבת והיו כועסים על כך, אלא שכיון שזה מצוה יפה עשה.

צורת העמידה בשעת התפלה

הגאון הרב חיים נאה זצ"ל היה נוהג להתפלל באופן קבע בשבתות בבית כנסת מוסיוף, והיה חוגר 'גרטל' על מותניו בשעת התפלה כדרך החסידים. באותה תקופה הייתי נער כבן 14 וראיתי שכשהוא עמד להתפלל היה מכניס את ידיו לתוך הגרטל, ואמרתי לו שאסור לעשות כן שהרי אסור להתפלל כשידיו על חלציו. והוא ענה לי שהאיסור הוא באופן שמניח את ידיו על גבי מותניו בצדדים, אבל אין איסור לעשות כפי שהוא עשה. כי היו מקומות שכשנכנסים לשרים ולמלכים היו מחזירים ידיהם אחורי גבם לאות סימן של כניעה, והיו מקומות שדבר זה אצלם הוא סימן של גאוה ושררה, ועל כן כל אחד כתב כפי מנהג מקומו (עיין בב"י שם).

מלבושי כבוד בשעת התפילה

גם בצורת הלבוש בשעת התפילה יש הבדל ממקום למקום וצריך לנהוג בדרך כבוד. לדוגמא, יש אנשי קיבוץ שהתרגלו במקומם ללכת עם חולצה בעלת שרוולים קצרים מאוד, או עם מכנסיים קצרות, וגם בשעת התפלה נוהגים כך לעמוד ולהתפלל, אינם יכולים לבוא למקום ישוב שמתפללים בו בכבוד ולעמוד כך להתפלל, ואדרבה יש בזה בזיון גדול. על כן אם יעמוד אדם כך להתפלל ויאמר שכך נהוג במקומו, צריך לומר לו בדרכי נועם שנוהגים כפי מנהג המקום (ומיהו להפך, אם אדם מן היישוב נקלע לקיבוץ שכולם עומדים להתפלל בידיים ורגליים מגולות לא ינהג כמותם אלא יתפלל בדרך כבוד כפי שהוא רגיל בעיר) עיין לקמן.

צורת לבוש במקום נכבד קובעת לתפלה ולברהמ"ז

כמו כן, אם אדם נוהג ללכת עם סנדלים ללא גרביים ורוצה כך להתפלל, יעשה חשבון שאם אין דרכו לעמוד כך לפני אנשים חשובים אזי לא יעמוד כך בשעת תפלה – ואם רגיל לעמוד כן גם במקום נכבד ולאירועים חגיגיים, לית לן בה. אני רגיל בביתי לקבל אנשים חשובים בכיפה לראשי וללא מגבעת, ואני נוהג כן כי אם אתרגל לכבד אנשים חשובים במגבעת לראשי, אתחייב לחבוש מגבעת לראשי גם בברכת המזון כי זה הדבר הקובע בתפלה וברכת המזון. ואם אדם מקבל פני אורחים חשובים בחליפה מכובדת וכובע, צריך גם בתפלה ובברכת המזון לנהוג כן.

בגדים לא נקיים של בעלי מקצוע

בעניין לבוש מכובד בשעת תפלה הגמרא כותבת (שבת י' ע"א): "רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת וכו'. ". ומביא ברש"י שני פירושים, וז"ל: "רמי פוזמקי – נותן אנפילאות חשובים ברגליו", ואחר כך כותב "משליך אדרתו מעליו, שלא יראה כחשוב". ולא נחלקו בגמרא על כך, אלא כל אדם ומנהג מקומו. ובבית יוסף כותב שטוב לאדם שיהיו לו בגדים מיוחדים לתפלה. והנה בימינו כל הבגדים מכובדים ומתאימים לתפלה, ומרן דיבר על בגדים שהתלכלכו ביותר כגון שתיקן את מכוניתו והתלכלכו בגדיו בשמן מנוע ובחלודה וכדומה, שאז צריך להחליפם, אבל בגדים רגילים לא. צבעים שרגילים ללכת בבגדי צבעים (ועושים כן בכוונה שבכך הם מפרסמים את עצמם שהם בעלי אותו מקצוע כמו שהיו רגילים חייטים לפרסם את עצמם בתקיעת מחט בבגדיהם), יכולים להתפלל כך, אבל כל אדם לא.

וז"ל השו"ע: "וראוי שיהיה לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומ"מ טוב שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפילה משום נקיות" (סי' צ"ח סעי' ד').

חיתוך אותיות שעל גבי עוגה

עוגה שיש עליה כיתובים כגון מזל טוב וכדומה, אם זה נכתב בצורה של חקיקה בתוך הבצק של העוגה, מותר לפרוס כדרכו. אבל אם הכיתוב בצבע שונה כגון: שוקולד או צבע מאכל וכדומה, אסור לחתוך את האותיות ביום טוב כמו בשבת, בגלל שהוא מוחק את האותיות. והעצה הטובה היא, שיחתוך פרוסה דקה כמה שאפשר ויסיר את ציפוי האותיות בשלמותם, ואז ניתן לאכול  את העוגה בלי חשש (עיין בשו"ע סי' ש"מ סעי' ג', וכה"ח ומש"ב שם).

כתיבה ומחיקה בסימנים

לדעת הרמב"ם גם אם יש פרח על גבי עוגה אסור לפורסה, שכן הוא הורס דבר שיש בו צורה. פעם היו בתי כנסיות שהיו כותבים על דלת ההיכל את עשרת הדברות. ואם זה באופן שכתוב חצי בכל צד לא אכפת לן, ואין בפתיחת ובסגירת הארון משום כותב ומוחק. אבל אם האותיות פרוסים על שתי דלתות באופן שבפתיחתם ובסגירתם מחלק צורת אות, הרי שיש בזה כותב ומוחק וצריך להזהר שלא לעשות כן בארונות הקודש.

כמו כן, אם חותמים בחותמת על עובי דפי הספרים, יש מי שאומר שאסור לפתוח ולסגור אותם בשבת, כי על ידי זה הוא מוחק וכותב. ויש אומרים שלצורך לימוד ותפלה יש להקל. ועל כן, הטוב ביותר הוא להזהר שלא לחתום באופן זה כלל, ומ"מ אם עשו מותר ללמוד ולהתפלל בהם (עיין מש"ב סי' ש"מ ס"ק י"ז, וכה"ח שם ס"ק ל' ל"א. ועיין שם שכתב שיש להזהר לא לשבור ביצה שיש על הקליפה אותיות, ויש מתירים, כיון שאין מתכוון אלא להסיר הקליפה).

לתת לילדים את הסידורים והחומשים ההדורים

יש המחזיקים בבית הכנסת חומשים הדורים מאוד וחדשים ושומרים עליהם שלא ישתמשו בהם ילדים שלא יקלקלו אותם וכדומה, ומוציאים אותם רק לרבנים חשובים שבאים להתארח, או לרב המקום. וטעות גדולה בידם, אלא צריך לתת את הספרים ההדורים לילדים ולאורחים פשוטים, ואילו לרבנים אפשר לתת את הישנים שהדביקו את דפיהם הקרועים. והסברה פשוטה, שכן הילד או האורח הפשוט נמשך ליפה ואם יקח את הפשוט הוא לא יקשיב ולא יימשך אחרי התפלה או קריאת התורה – מה שאין כן הרב שבכל מקרה ובכל ספר הוא ילמד ואפילו אם הוא בלוי. ובדידי הוה עובדא שפעם הייתי באיזה מקום בחו"ל ביום ששי ובקשתי מהגבאי שיתן לי חומש לאחר התפלה כדי שאוכל לקרוא בו שמו"ת כמנהגי עם טלית ותפילין. הגבאי בתחלה לא הבין את מבוקשי ועד שהבינו לשם מה אני רוצה חומש הביאו לי חומש הדור מאוד מאוד ונראה חדש לחלוטין. קראתי שמו"ת והחזרתי לו. שאלתי אותו איך נשמר הספר כל כך חדש, והוא אמר לי שזה משום שאת הספרים האלה לא נותנים לילדים ונשמר חדש. אמרתי לו שזה טעות, ולילדים נותנים ספרים יפים, ואם נקרעו אין בזה חשש.

איסור הפרדת דפים מחוברים ומקח טעות בספרים

כמו כן צריך להזהר בספרים שאם מצא דפים מחוברים בקצה העליון שלהם, אסור בשבת להפרידם, ואם עשה כן עובר על איסור מחתך דאורייתא. ואם יש ספרים שיש לחשוש בהם שמא הדפים מחוברים, יזהר להפרידם מבעוד יום.

מטבעות של ימינו חליפין בלבד

בימינו אין שווי וערך במטבעות אלא ערך של חליפין בלבד, ולא כמו בתקופת הבריטים שהשילינג היו עשויים מכסף טהור. והנפקא מינה בזה הוא לענין פדיון הבן שצריך לפדות את הבן בכסף טהור דוקא, ואם נותן מטבעות של ימינו צריך להיות כערך השוה למאה גרם כסף טהור. ולדעת חת"ס אפשר לפדות בשטרות של המדינה.

שעון שבת

אם כיון בע"ש את השעון שבת שהאור בביתו ידלק או יכבה בשעות מסויימות, ובשבת הוא רוצה להזיז את מתגי השעון כדי  שהאור יכבה או ידלק יותר מוקדם או יותר מאוחר – אסור לעשות כן,

ואין לקצר או להאריך את המתגים בשעון שבת – לא תגע בו יד. וה"ה ביו"ט שאסור לקצר או להאריך את הזמן בשעון. ויש בזה איסור בונה ותוקע במחובר.

מדוע באתי ואין איש

כתוב "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה". הפירוש לפי הפשט הוא, שכשהקב"ה בא לביהכ"נ ורואה שאין מנין, הוא שואל מדוע באתי ואין איש וכו'. ויש המפרשים את הפסוק על שני חלקיו, שהקב"ה בא לביכ"נ ורואה שיש תשעה אנשים, והוא שואל את הגבאי 'מדוע באתי ואין איש' – אין עשרה ? עונה הגבאי: 'קראתי ואין עונה' – צעקתי בואו להשלים מנין, אך אין מי שענה לי.

קוה אל ה'

אנו אומרים בתפילה "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". ואם התפלל ולא נענה, יחזור שנית ושלישית ויתפלל. ואשרי אדם שהקב"ה שומע את תפילתו פעם אחת, ונענה לו.

גזרו תענית ובאו גשמים

בגמרא מובא שפעם אחת גזרו תענית והתפללו ובבוקר ירדו גשמים, אמרו הקהל סימן הוא שהקב"ה אוהב אותנו. לפעם אחרת, גזרו שוב תענית על הגשמים והתפללו, ולערב ירדו גשמים. ואמרו חז"ל כשנעניתם בבוקר זה מכיון שהקב"ה לא חפץ בתפילתכם ואמר קחו גשמים ולכו, וזה  לא לטובתכם. וכשירדו גשמים בערב, זה מכיון שרצה שתתפללו ותצטערו ורק לערב נתן לכם גשם.

אבל ניתן לבאר זאת בצורה טובה, שהקב"ה לא רוצה שנסבול ונותן לנו גשמים. "טרם יקראו ואני אענה" – עוד לפני שהם מתפללים אני מביא עננים, "עוד הם מדברים ואני אשמע" – וכשהם מדברים ומבקשים גשם, ואני אשמע, הגשם כבר יורד.

ברכה על הנר במוצאי שבת וכיפור

במוצאי שבת ובמוצאי כיפור אנו מברכים על הנר.  במוצאי שבת הטעם הוא, מכיון שאדם הראשון ביום שישי ראה את אור השמש, ולאחר שאכל מעץ הדעת, ראה שאור השמש הולך ונחלש, אמר בליבו 'אוי לי שהחשכתי את העולם' (שעדיין לא הבין שהשמש זורחת בבוקר, ושוקעת לעת ערב). ובבוקר ראה שהשמש שוב זורחת, ובמוצאי שבת שוב חושך. נתן הקב"ה שכל בלבו ולקח שני אבנים והניח ביניהם נעורת  של פשתן והיכה בהם ויצאה אש, וע"כ מברכים 'בורא מאורי האש' במוצאי שבת.

אבל במוצאי כיפור הברכה ניתקנה מכיון שאסור ליהנות ממה שנעשה ביוה"כ.

והנ"מ היא, אם אין לו נר – אזי במוצאי שבת – ידליק גפרור ויברך בורא מאורי האש. אבל במוצאי כיפור צריך להדליק גפרור מגפרור ואז יברך עליו (עיין שו"ע סי' תרכ"ד סעי' ד' ולחונים עליו).

גרם כיבוי

אם ביו"ט רוצה לקחת נר ולהעבירו ממקום למקום – מותר.

אבל יש להזהר  מגרם כיבוי, כיון שבנרות של היום יש מסביב לפתילה פראפין שנמס שעלול לגרום לזירוז כיבוי הפתילה.

הבדלה במוצאי שבת

השנה במוצאי שבועות שהוא ליל שבת אין עושין הבדלה. מכיון שמיום שישי ליום שבת אנו עולים בדרגה. אבל ממוצאי שבת או ממוצאי יו"ט לימי החול אנו יורדים בדרגה ולכן עושים הבדלה 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'.

ויש לדעת, שאשה שלא עשתה הבדלה אינה רשאית לעשות מלאכה של חול, עד שתאמר "ברוך המבדיל בין קדש לחול".

נסיעה במונית במוצאי שבת

אם הזמין מונית במוצאי שבת, טוב שיאמר בעת עלייתו למונית "ב"ה שנתן לנו שבתות למנוחה ועכשיו אנו עוברים לימי החול ברוך המבדיל בין קדש לחול", מכיון שאולי בעל המונית לא עשה הבדלה, ונמצא שעושה מלאכה ללא שהבדיל, ויכוון להוציאו ידי חובה.

אורח שאינו שומר תו"מ שבא לביתו – אסור להגיש בפניו אוכל ללא שיברך.

והעצה בדיעבד היא, שבעל הבית יקח פרי ויאמר שהוא מכוון בברכה להוציא יד"ח את כל הנוכחים, והאורח יצא ידי חובה.

בגמרא כתוב על שמואל שבקטנותו היה פיקח מאד. ויום אחד כשהיה בת"ת, כיון שקלט במהירות את הלימוד, אמר לו הרב שלו שבנו מפונק ולא רוצה לאכול, וביקש משמואל שיאכילנו.

לקח שמואל את בנו של הרב וביקש ממנו שיעשה נטילה, והאכילו. שאל הרב את שמואל: האם עשית גם אתה נטילה ? ענה שמואל: לא ! אמר לו הרב: אם כן, הכיצד אתה נוגע בלחם ומאכיל את בני ?! ונתן לו סטירה. הלך שמואל לאביו וסיפר לו את הענין. ואבוה דשמואל אמר לבנו שטוב עשה המורה (לא כמו היום שהאב הולך להלשין למשטרה). בא אבוה דשמואל לרב ואמר לו: מדוע עשית זאת ? הסביר לו הרב את אשר אירע. אמר לו אבוה דשמואל: טענת בני צודקת, וכי הוא אוכל שהוא צריך ליטול את ידיו ?! דהיינו, כבר מקטנותו ידע שמואל את ההלכה (ועיין בשו"ע קס"ג סעי' ב', ובמסכת חולין דף ק"ו).

מים אחרונים חובה

בגמרא כתוב (ערובין י"ז ע"ב):  "א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כייל מילחא מאי? א"ל: הא לא מיבעיא" –  דהיינו האם המוכר שמודד/שוקל מלח צריך לעשות נטילה.

כיום המלח נארז בחבילות, אבל בזמנם המלח היה בתפזורת והמוכר היה שוקל ונותן לקונה.

הגמרא אומרת שהטעם של מים אחרונים הוא: שמא יהיה בו מלח סדומית ויסמא את עיניו.

והרמב"ם אומר שחייב אדם לעשות מים אחרונים, אפילו שכיום אין מלח סדומית, כי אולי ישנו סוג מלח בעולם שיש בו טיפה מלח סדומית (לא מסדום, אבל אולי ממקום אחר).

דעת חכמי הקבלה: ישנו חיוב לעשות מים אחרונים.

ולענין חיוב הנשים במים אחרונים: י"א: אשה פטורה, וי"א: שהאשה חייבת יותר מן האיש, שכן כשעוסקת בבישול ידיה נוגעות תדיר במלח, וכן הדין (ועיין בשו"ע בסי' קפ"א).

חציצה בנטילת ידיים

אדם שמרח משחה על ידיו, בד"כ אינו שם לב על כך ואינו מקפיד.  אבל אשה שמרחה על ידיה משחה וכדו' היא מקפידה על כך, ועל כן צריכה להקפיד בנטילת ידיים יותר מאשר אחרים, לייבש את המשחה ואח"כ ליטול ידיים.

חיתוך סלט במכונה ידנית

חיתוך סלט במכונה חשמלית – ודאי אסור בשבת.וה"ה במכונה ידנית המקצצת את הירקות באופן שווה ועם צורות שאסור.

קולפן ירקות

י"א: שאסור להשתמש בו בשבת כיון שהוא כלי המיועד לקילוף, ועוד שהוא זורק את הקליפות לאשפה, אבל בסכין  מותר.

פתיחת שקית חלב

אם רוצה לפתוח בשבת שקית חלב בסכין – מותר, ובעזרת מספריים מקצועיות של ספר שהוא חד במיוחד, אסור כיון שהוא כלי שמלאכתו לאיסור ודינו מוקצה. אבל  במספריים המיועדות לשאר תשמישים כגון: גזירת נייר ובדים – מותר.

שבירת אגוזים בפטיש – כלי שמלאכתו לאיסור

בזמנם היו מפצחים אגוזים עם פטיש. דעת המש"ב: אם יש לאדם מפצח אגוזים ופטיש – אסור לו לקחת את הפטיש ולשבור עימו את האגוז. ויש שחולקים עליו וטעמם כיון שגם באמצע שבוע משתמש בפטיש לפיצוח אגוזים, ועל כן לא חל עליו שם מוקצה.

הכנה משבת לחול

אם התארחו בביתו אורחים רבים לסעודת שבת בבוקר, ובסעודה שלישית רק הוא ואשתו בבית, האם רשאי לשטוף את כל הכלים שאכלו בהם בבוקר ?

יש מי שאומר: שישטוף רק מה שנחוץ לו. ויש מי שאומר: אולי יחפוץ בכלי זה, ואולי יחפוץ בכלי אחר ולכן מותר לו לשוטפם, אבל להערים אסור.

ולענין שטיפת הכלים לאחר סעודה שלישית: את הצלחות אסור לרחוץ, אבל את הכוסות מותר.

וטעם האיסור לשטוף את הצלחות: דעת הרמב"ם טעם האיסור כיון שהוא כעין מתקן מנא. דעת הראב"ד: טעם האיסור מצד שמכין משבת לחול (עיין לרמב"ם פרק כ"ג מהלכות שבת הלכה ז').

אבל הורדת הלכלוך מעל הצלחות ע"י מעט מים כדי למנוע ריח לא טוב – מותרת. ואם עושה זאת כדי להניחם בתוך מדיח הכלים – אסור, משום הכנה משבת לחול. אבל אם דרכו להניח את הצלחות בעודם מלוכלכות במדיח הכלים – מותר להניחם שם אף בשבת.

פתיחת דלת או תיק עם קוד סודי בשבת

בזמנם היה מפתח עשוי מצינור ובו מספר חורים, כאשר בכל חור היו מכניסים מסמר או עץ קטן בגודל שונה. השאלה היא, האם  ניתן לתקוע מסמרים אלו בשבת או לא  ?

להלכה אסור,  מכיון שעל ידי התקיעה שתוקע יוצר כלי שעשוי לפתוח בו.

ישנם בתים שיש להם קוד סודי לפתיחת הדלת על ידי צירוף אותיות או מספרים, האם בשבת מותר לפותחו ?

אם הקוד מופעל בדרך חשמלית –  ודאי שאסור. וגם אם הקוד מופעל באופן ידני אסור, כי על ידי התקיעות שתוקע יוצר חיבור שעל ידו הדלת נפתחת, וה"ה לענין פתיחת תיק עם קוד סודי .

מצוות הבאת ביכורים

בענין הביכורים מובא, שהעשירים היו מביאים בקלתות של זהב ושל כסף, והכהן מניח את הפירות בצד המזבח, ומחזיר לעשיר את צלחת הזהב. והעניים היו מביאים בסלי נסרים של ערבה קלופה, ומהם היה הכהן לוקח את הכל גם את הסל. ואומרת הגמרא "בתר עניא אזלא עניותא". אבל יש מי שאומר: שכשהעני רואה שהכהן לוקח לו גם את הסל הוא מרגיש חשיבות, שהעניות שלו הלכה גם כן (עיין מסכת ב"ק דף צ"ב ע"א).

יה"ר שנזכה לקיים מצוות ביכורים השנה, יראו ענינו וישמח ליבנו בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.