תקציר
זכר לחורבן
משחרב בית המקדש, תקנו חז"ל שיהיה בכל שמחה זכר לחורבן, כמו שנאמר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה, ועיין מסכת ב"ב דף ס' ע"ב, וכה"ח סי' תק"ס ס"ק ב', ומש"ב ס"ק י' בהקדמת הסימן).
זוכה ורואה בשמחתה
"וכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגו'. תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע, מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ועיין שם לתוספות (ד"ה 'דין הוא') ששואלים איך הגמרא אומרת על פריה ורביה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, והרי אם יימנעו מפריה ורביה ואפילו אם רק יולידו בן ובת, נמצא זרעו של אברהם כלה ח"ו (ועיין עוד לביאור הרשב"ם שם).
רבי יוחנן בן זכאי עשה תקנות מיוחדות שיש בהם זכר לחורבן הבית, כדוגמת אלו המוזכרות לעיל, ויסודם של תקנות אלו הוא על דרך שלילת הקיים וכדומה כדי להדגיש שבית המקדש חסר לנו ואיננו קיים עמנו. כמו כן, הוא עשה גם תקנות מיוחדות שיסודם על דרך החיוב והעשייה, שבעשייתם מזכירים את אשר נעשה בבית המקדש, ואין אלו תקנות שהם זכר לחורבן, אלא תקנות שהם זכר למקדש. לדוגמא, נטילת ארבעת המינים במדינה. הנה, מדאורייתא אין נוטלים ארבעת המינים כל שבעת ימי החג אלא בבית המקדש גרידא, אך במדינה לא נוטלים ולא מנענעים אלא ביום הראשון בלבד, וזהו שכתוב (ויקרא כג, מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים'. כלומר, שהנטילה של כל המדינה אינה אלא ביום הראשון, אבל בבית המקדש הנטילה היא כל שבעת ימי השמחה. משחרב הבית, התקין רבי יוחנן בן זכאי לנענע ארבעת המינים גם במדינה שבעה ימים, כדי לעשות זכר למקדש שהיו נוטלים בו ומנענעים בו כל שבעת ימי החג.
שיעור מלא
זכר לחורבן – זכר למקדש
זכר לחורבן
משחרב בית המקדש, תקנו חז"ל שיהיה בכל שמחה זכר לחורבן, כמו שנאמר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה, ועיין מסכת ב"ב דף ס' ע"ב, וכה"ח סי' תק"ס ס"ק ב', ומש"ב ס"ק י' בהקדמת הסימן).
ואומרת הגמרא (ב"ב ס' ע"ב): "תנו רבנן, כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין (נהגו מנהג אבלות על עצמם כדי לזכור את חורבן הבית). נטפל להן ר' יהושע, אמר להן, בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל – נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?! אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות (אמר להם רבי יהושע שלשיטתם צריכים אתם להמנע גם מאכילת לחם שכן היו מנחות העשויות מאפה תנור כמו לחם {ככלל, היו בבית המקדש שני רופאים שתפקידם היה לרפא את הכהנים, והיו מקבלים את משכורתם מגבייה מיוחדת של מחצית השקל שעשו לצורך זה. וזאת, משום שלפעמים הכהנים בעבודתם היו מקבלים מחלות שונות, כגון צינה וכדומה, כי היו הולכים יחפים והרצפה היתה עשויה משיש, ובגלל שינויי מזג האויר היו לפעמים חולים – כמו כן, היו כהנים צדיקים שהיו אוכלים את כל הבשר שנשאר מהקרבנות כדי שלא יגיעו לכלל 'נותר' והיו נפסדים בשרפה ומתקלקלים מעיהם מרוב אכילה – גם מאכילת המנחות היתה קיבתם של כהנים עדינים לפעמים מתקלקלת, כי היו אוכלים מנחות אפויות לצד מטוגנות או מבושלות – ועל כן היו אותם רופאים ממונים לדאוג לבריאותם השלמה של הכהנים}. (וענו לו אותם פרושים לרבי יהושע) אפשר בפירות. (אמר להם רבי יהושע) פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים – אפשר בפירות אחרים (ענו לו שיכולים להמנע מאכילת פירות שבעת המינים שרק בהם היו מביאים ביכורים). מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים (כשהוכיח אותם רבי יהושע שצריכים להמנע משתיית מים, ראו שכבר לא יכולים להתקיים ועל כן) שתקו. (שואלים התוספות הרי יכלו לענות לו שישתו מי בורות שפסולים לניסוך המים, או יין מבושל שפסול לניסוך היין, או מי תותים או יין תפוחים? ומתרצים: כיון שאי אפשר להתקיים בלי מים. מדברי התוספות רואים שלמרות שבימינו יש הרבה משקאות שונים ומתוקים, אי אפשר להתקיים ללא מים שהם המשקה הבריא ביותר והחיוני ביותר לגוף). אמר להן, בני, בואו ואומר לכם – שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה – ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב 'במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו". רבי יהושע לימדנו שאי אפשר להפריז במנהגי האבלות על חורבן הבית, שאם כן אין לנו חיים כלל – ומאידך אי אפשר להקל ראש בזה ולהתעלם מהחורבן, על כן צריכים לנהוג במדה בינונית, כדלקמן.
זוכה ורואה בשמחתה
ובהמשך הגמרא (שם) אומרת: "וכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגו'. תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע, מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ועיין שם לתוספות (ד"ה 'דין הוא') ששואלים איך הגמרא אומרת על פריה ורביה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, והרי אם יימנעו מפריה ורביה ואפילו אם רק יולידו בן ובת, נמצא זרעו של אברהם כלה ח"ו (ועיין עוד לביאור הרשב"ם שם).
(קדושת הכותל המערבי: יש שבאים לכותל ורוקדים שם, אך אין לנהוג כן, כיון שהכותל הוא היחיד שנשאר מכתלי בית המקדש. יש הנזהרים שלא להכנס תוך ה' מטרים לכותל (כדעת הרדב"ז). ויש שאינם נשענים על הכותל, ויש שכן נשענים. ויש אחרים שאינם מכניסים פתק בין אבני הכותל, וכל זה מפאת קדושת הכותל)
ואומרת הגמרא: ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' (ירמיה ל, יז), מכלל דבעיא דרישה" (עיין סוכה מ"א).שרבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן התקין כמה תקנות, ואחת מהן שמהדין במקדש הלולב ניטל כל שבעה, ובכל העולם רק ביום הראשון. ולאחר החורבן תיקן ריב"ז שבכל העולם נוטלים לולב כל שבעת הימים כמו בבית המקדש (עיין תוס' סוכה מ"א ד"ה ושיהא, שכתבו על ריב"ז "ועוד תקנות טובא דתקון").
איסור חדש
וממשיכה הגמרא ואומרת (שם): "ושיהא יום הנף כולו אסור". כי מהדין אסור לאכול תבואה חדשה, כיון שצריך קודם להניף שעורה חדשה בבית המקדש, ורק לאחר מכן מותר לאכול מן החדש. כי בזמן שבית המקדש היה קיים, בעת שהקריבו ביום א' דחול המועד פסח (ט"ז ניסן) את העומר, היה מותר לאכול מתבואה חדשה. הקרובים יודעים מתי הקריבו, הרחוקים סומכין שבי"ד לא יתן להם לאחר יותר מחצות היום.
ואומר הרמב"ם: שלאחר ד' שעות היו אוכלים, כיון שמסתמא הבי"ד לא היה מתאחר (ואומר הרמב"ם שחשבון ה – ד' שעות זה לפי ירושלים, ולא לפי חו"ל. כי ידוע על פי חכמי התכונה שאם הזריחה בירושלים בשעה פלונית, אזי בחו"ל אין עדיין זריחה, והם צרכים לחשוש בזמן אחר, ולפי שעון של אר"י).
וממשיכה הגמרא (שם) ואומרת: "ושיהא יום הנף כולו אסור. מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר האיר מזרח התיר השתא דאיכא עומר עומר מתיר דמיבני אימת אילימא דאיבני בשיתסר הרי האיר מזרח התיר אלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן לשתרי דהא תנן הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן לפי שאין ב"ד מתעצלים בו לא נצרכא דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה אי נמי דאיבני בליליא. אמר רב נחמן בר יצחק רבן יוחנן בן זכאי בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר עד עצם היום הזה, עד עיצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל. מי סבר לה כוותיה והא מפליג פליג עליה דתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור".
ביהמ"ק ירד מן השמים בנוי ומשוכלל
רש"י אומר (סוכה מ"א ע"א ד"ה 'אי נמי'): "דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה והיא היא ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקי"ל בשבועות (דף טו:) דאין בנין בית המקדש בלילה דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא י"ט דקי"ל בשבועות (שם) דאין בנין ב"ה דוחה י"ט. ה"מ בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך".
התוספות (שם בד"ה אי נמי) מחזקים את דברי רש"י, וז"ל: "וביום הקים את המשכן ביום מקימין אותו ובלילה אין מקימין אותו. אלא על כרחך צריך לחלק כמו שפירש בקונטרס, דהני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים שנא' מקדש ה' כוננו ידיך".
הבה ננסה להמחיש את שכלולו של בית מקדש השלישי לפי קנה מידה שיש בידינו. כיום, אם בחו"ל מיצרים דבר חדש, אזי הוא יגיע לאר"י כעבור זמן מה. בית המקדש יהא משוכלל בכל השכלולים הקיימים, והעתידיים, מה שכל אומות העולם והמהנדסים עוד ימציאו. כך שלא נצטרך לחדשו במשך הזמן וכדו'. וזוהי כוונת רש"י ותוס'.
העיר העתיקה, בית לחם וחברון בדין קריעה
העיר העתיקה – למרות היותה מאוכלסת באינם יהודים, אין קורעים על כך, כיון שהיא תחת שלטון יהודי.
בית לחם – הרואה את בית לחם – צריך לקרוע כיון שכולה גויים. ויזכר בטוב הרה"ג שמואל זעפראני שליט"א אמר הלכה זו בשידור רדיו, ובא רב אחד, רב ראשי, וטען כלפי זה שאין צריכים לקרוע, אך הרב שמואל הסביר בטוב טעם את ההלכה הזו, כיון שהיא מערי יהודה ואיננו שולטים שם.
ופעם אמר לי חבר כנסת אחד מדוע צריכים לקרוע על בית לחם, והרי סוף סוף אנחנו שולטים עליהם? אמרתי לו שכיון שנתנו להם את בית לחם, ואין לנו שם אפילו מדרס כף רגל, וכדי להכנס לשם צריך ליווי צבאי, לכן צריכים לקרוע. כי אז הממשלה האמינה שע"י שיתנו להם חלק מארץ הקדש הם ישתקו ולא ימשיכו במעשי חבלה, ורק אח"כ הבינו שאין אמונה בהם.
חברון – לגביה נחלקו אם לקרוע או לא, כיון שלא נחלקה לשבטים אלא לערי מקלט – אבל למעשה כיום, לא קורעים כיון שגרים בה יהודים ואנו שולטים בכל חלקי העיר (עיין לכה"ח שם ס"ק ג'. ועיין לברכ"י סי' תקס"א משם סבו 'חסד לאברהם' מדוע לא קרעו בזמנם על חברון). והחיד"א כתב שאין לסמוך על זה (ואמר כשאני הולך מחברון לירושלים דרך חלחול, אני מקיף עיר זו כדי לא להכנס לתוכה. ובתחילה היו פוחדים לעבור דרכה, אבל לאחר שהיו כמה רבנים שגרו בחברון, הם עשו הסכם עם אנשי עיר זו, והתנהגו איתם בטוב. בחברון היה בית חולים, ששירותי הרפואה בו היו בחינם, ואפי' מקום מגורים בחינם. ובזמן פרעות תרפ"ט, אילו שאנו ריפאנו ואכלו מאיתנו, הם אלו שהרגו בנו ללא רחם, כך שאין אמונה בגוי).
הגמרא מספרת (ב"ב נ"ח ע"א) על רבי בנאה שהיה מציין מערתא (על כל קבר של רב יהודי היה בונה ציון). וכשהגיע לקברי אבות, רצה לעשות ציון על קברם, ונכנס למערה וראה את אברהם ושרה, שכל אחד מטיל את האשמה על עצמו שישמעאל בא לעולם. שרה אומרת אני אשמה, ואברהם עונה לה: אני אשם שאמרתי 'לו ישמעאל יחיה לפניך'. ומשראה את רבי בנאה אמר לו: צא החוצה ! פה זה עולם האמת. ענה לו רבי בנאה: אני באתי לציין את הקברות.
כניסת כהנים למערת המכפלה וקבר רחל
מערת המכפלה – יש שטענו שאסור לכהנים להכנס למערת המכפלה כיון שיש שם קברים נוספים. אך אנו כבר אמרנו שזר לא נקבר שם, כי אין מי שיכול להיקבר ליד אברהם אבינו. ומקום קבורת האבות הוא למטה ויש חלל גדול ממקום הקבורה למקום שאנו רואים.
ועל כן, כהנים יכולים להכנס לשם ולהתפלל. וגם הרבנים שהתנגדו לכך, לבסוף חזרו בהם והסכימו לדעתנו.
קבר רחל – רבי יצחק אלפייה בספרו "קונטרס היחיאלי" וב"אהבת השם" כתב: שמותר לכוהנים להכנס לקבר רחל, כיון שהא קבורה למטה ויש כיפה על כיפה. וכן פסקנו (בספר הלכה ח"ב).
הרה"ג צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שמע זאת, וביקש ממני לראות את המקור להלכה זו, והראיתי לו את הדבר כתוב בספר הנ"ל. ושאל אותי מה נוהגים לומר בקבר רחל? ואמרתי לו: שנוהגים לומר פסוקים הקשורים ברחל אמנו.
לאחר כמה זמן, נסע הרב קוק לקבל רחל, ועמד בדלת אך לא נכנס, ואמר: "אבא שלי לא נכנס, גם אני לא אכנס". והוא קרא את הלימוד ואף תיקן שם תיקון בכתב ידו.
כניסת כהנים למוזיאון ולבית חולים
צריכים הכהנים להזהר כשהם הולכים למוזיאון, כיון שמוצגים שם גולגולות.
ואם הגולגלות מכוסות בזכוכית וגבוהה טפח – מותר להם להכנס, אך אם הינן גלויות – אסורים להכנס, כיון שמטמא באוהל.
יש בעיה לכהנים להכנס לבית חולים כיון שמצויים שם מתים. וכשהייתי בבאר שבע, אמרנו להנהלת בית החולים שינסרו פתח בתיקרה שבין חדר המתים לשאר בית החולים, כדי שהכהנים יכולים להכנס לביה"ח.
גם בקבר הבבא סאלי זיע"א אמרנו שינסרו בתיקרה, כיון שהיו באים הרבה כהנים להתפלל ועומדים מבחוץ ואח"כ נכנסים לביהכ"נ ומתפללים מנחה וערבית וחושבים שמותר ולא יודעים שיש בעיה בזה. אך באו כמה אנשים חכמים מחוכמים וראו טיפות מים יורדות מהגג, וסתמו את הסדק שעשינו עם מלט וברזל. כך שכל מה שרצינו לתקן לא עלה בידינו. ועל כן אסור לכהנים להכנס לקבר ולבית הכנסת.
ואומר הרב האר"י: שאין צורך לעמוד ליד הקבר ממש, ודַי שיעמוד אדם מרחוק ויראה את קבר אביו או אימו. וכן אם בלילה הגיע לצפת ורוצה לירד לקבר האר"י – די שיעמוד ויסתכל מרחוק.
כיום, הרה"ג שמואל אליהו שליט"א – רבה של צפת ת"ו, עשה גשר במיוחד, והיו שטענו כלפי זה, אך לבסוף הודו לו, ומודים דרבנן היינו שבחייהו. והגשר אינו עבור הכהנים, אלא שיהא נוח לעם ישראל שלא ידרכו על קברים אחרים בדרכם לקבר מרן הב"י והאר"י ז"ל.
ערי יהודה בחורבנם – שאין שם שלטון יהודים
מהדין, הרואה ערי יהודה בחורבנם חייב לקרוע, ופירוש בחורבנם הוא כדברי 'כף החיים' שאין בהם שלטון יהודים (עיין בשו"ע סי' תקס"א, ועיין בב"י שם המובא בכה"ח ס"ק ד' "בחורבנן ואע"פ שיושבים בהן ישראל, כיון שהאומות מושלים עליהם מקרי חורבן").
וכן אם רואה את ערי יהודה במשקפת, או שבא מכיוון יריחו (מהכביש הישן דרך הר הזיתים), ורואה הוא מקום המקדש וכיפת הזהב- חייב לקרע בגדיו.
הגרים בירושלים – פטורים מקריעה (עיין לשו"ע תקס"א סעי' ב' ולחונים עליו, ולמש"ב ס"ק יז, וכה"ח ס"ק כז) , אבל הבאים מחוץ לירושלים – חייבים לקרוע.
ירושלים כיום, אינה בחורבנה כיון שאנו שולטים בה. אבל מקום המקדש עדיין בחורבנו, כיון שאיננו יכולים להכנס לתוכו, למרות שאנו שולטים, והצער שאין לנו בית מקדש.
יש שנוהגים לבא לכותל ביום שישי אחר הצהרים או בחול המועד למקום המקדש, כדי לא לקרוע.
(מנהגי ירושלים. ועיין לשו"ע סי' תקס"א סעי' ב', ה' ולחונים עליו).
והרואה את מקום המקדש חייב להשתחוות כנגד העזרה לבכות להתאונן ולהתאבל, ואומר "מזמור לאסף" (תהלים עט עד סוף המזמור), ואז עומד וקורע.
ואומר הב"ח: "אף על גב שלא ראה בית המקדש וירושלים קודם שבא לצופים לא חשיב ראיה מרחוק. מי שרואה מרחוק אע"פ שרחוק הרבה – חייב לקרוע. והאידנא כל שקרע אף שלא ראה טוב, אינו חייב לחזור ולקרוע. ועתה שאין אנו יודעים איזה מקום נקרא צופים הכל תלוי בראיה ולכן יש עתה כמה בניינים חוץ לירושלים אין לקרוע עד שיראה חומת ירושלים עצמה, חומת העיר העתיקה, ובדיעבד אם קרע קודם שראה החומה, או רק ראה בתים וחצרות של עיר העתיקה – בדיעבד יצא ידי חובה".
כשכבשו את הכותל המערבי במלחמת ששת הימים, הגענו ראשונים למקום, ואני זוכר את הכותל, שבקושי היו נכנסים בו ארבעים איש. וחוקי המנדט הבריטי היו נוקשים כלפי היהודים ולא התירו לתקוע בשופר, או להכניס כסאות לכותל. והזקנים היו יושבים על הרצפה. ובכל מוצאי כיפור היו אנשים אמיצים שהיו תוקעים בשופר, אך היו הבריטים תופסים אותם ומכניסים אותם לכלא, ולא היו נותנים להם לאכול. ואנו בתור ילדים קטנים היינו נותנים לאסירים לאכול, וגם לשוטר שהיה צועק עלינו היינו נותנים כמה פרוטות.
קריעה בחולצה שכבר קרע בה
בן ששמע שאביו על ערש דווי, ולקח חולצה שקרע בה קריעה כשאימו נפטרה, וכשמת אביו הוסיף בה קרע טפח, הרי זה גוזל את החיים ואת המתים (עיין טור יו"ד סי' ש"מ, ולרמב"ם פ"ו מהלכות אבלות הלכה ח').
החברא קדישא בירושלים עשו תקנה כדי שלא יצטרכו לקרוע בכל יום חולצה, והיא: לפתוח את הכפתור העליון בחולצתם.
כשנפטר חכם צדקה הזקן ע"ה, היינו נוכחים אני, וחכם הרה"ג יעקב מוצפי זצ"ל ועוד כמה רבנים. ואני פתחתי את הכפתור העליון כנהג ירושלים. משראה זאת חכם יעקב אמר: "זו קריעה על מורי ורבי" ?! והוא קרע ממש ובירך "ברוך דיין האמת" בשם ומלכות, וישב על הריצפה והתחיל לבכות בכי תמרורים.
חפירת מנהרה תחת רשות הרבים
הגמרא (בבא בתרא ס' ע"א) מונה מספר דינים הקשורים לבניין, ומזה מסתעפים עניינים הקשורים לבניית בנין בימינו, שצריך לעשות בהם זכר למקדש, וז"ל "אין עושין חלל תחת רשות הרבים, בורות, שיחין ומערות. (לדעת ת"ק אסור לחפור מנהרה מתחת לרשות הרבים כלל, בגלל הסכנה שבדבר). רבי אליעזר מתיר בכדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים (רבי אליעזר טוען שאפשר לבטל את החשש לסכנה על ידי שמעבירים שם את הדבר הכבד ביותר שמעבירים בדרך רשות הרבים, וזה עגלה עמוסה באבנים כבדות, ואם הקרקע עומדת בעומס, סימן הוא שכיסוי מספיק טוב וחזק ומותר. והגמרא מבארת שלדעת חכמים חוששים שמא עם הזמן יתליע הכיסוי ויחלש, ואפילו אם יקבל על עצמו כל היזקים שיהיו לעוברים ושבים, אין דעתם של העוברים ושבים נוחה לרדת אתו לדין על עסקי ממון – רשב"ם. ועיין שו"ע חו"מ סי' תי"ז ס"א שנפסק כמו ת"ק).
בניית מרפסת סמוך לשטח ציבורי
עוד אומרת הגמרא (שם) "אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, אלא אם רצה – כונס לתוך שלו ומוציא". דוגמא לביאור הדבר, אדם שקירות ביתו גובלים ממש עם המעבר של רשות הרבים, לא יכול להוציא מרפסת על השטח הציבורי. אבל אם קירות ביתו מרוחקים פנימה, ויש לו שטח שלו המפריד בין ביתו לבין רשות הרבים, יכול להוציא מרפסת כיון שזה על השטח שלו לגמרי ולא נכנס לשטח הציבורי כלל. ועוד המשנה אומרת: "לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה". כלומר, שאם קנה אדם דירה שבנויים בה מרפסאות היוצאות מעט לרשות הרבים, לא חייב להרוס אותם, אלא הדירה שקנה נשארת כמו שהיא בחזקתה, ומשאיר אותה כמו המצב שהיה קודם. מאחר ואפשר שבני רשות הרבים מחלו לו, או שכך הוא יכול לטעון.
קורה בולטת למבוי או לרשות הרבים
ועוד אומרת הגמרא (שם): "ר' אמי הוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה (היתה לרבי אמי קורה שבלטה מביתו לתוך שטח המבוי שבו היה גר). וההוא גברא נמי הוה ליה זיזא דהוה מפיק לרה"ר, הוו קא מעכבי עליה בני רה"ר, (היה אדם אחד בעירו שהיתה לו גם כן קורה שיוצאת מביתו לשטח רשות הרבים, והיו העוברים ושבים מתלוננים עליו). אתא לקמיה דר' אמי, א"ל זיל קוץ (הזמין אותם לדין תורה בפני בית דינו של רבי אמי, ופסק לו שהוא חייב לחתוך את מה שבולט לתוך שטח רשות הרבים). אמר ליה, והא מר נמי אית ליה? דידי למבואה מפיק, בני מבואה מחלין גבאי, דידך לרשות הרבים מפיק, מאן מחיל גבך? (אותו אדם טען בפניו איך פוסק לו כן, והלוא הוא עצמו לא עשה כן בקורתו, וענה לו רבי אמי שיש הבדל, כיון שהוא גר בתוך מבוי ובני המבוי מוחלים לו, אבל הוא גר סמוך לרשות הרבים והם לא מוחלים לו!).
ענפי עץ הבולטים לרשות הרבים
עוד דין מביאה הגמרא (שם) שהגיע לפני ביתו דינו של רבי ינאי: "ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים (היה עץ שענפיו בולטים לתוך שטח רשות הרבים מביתו של רבי ינאי, והיה אדם אחר שדם מחצרו היה עץ שענפיו בולטים לשטח רשות הרבים). אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה, אתא לקמיה דר' ינאי (העוברים ושבים היו מתלוננים על אותו אדם שהענפים מפריעים להם במעבר והזמין אותם לדין תורה אצל רבי ינאי). א"ל, זיל האידנא ותא למחר (אמר לו רבי ינאי לשוב אליו למחר ויפסוק לו את דינו, וכך עשה). בליליא שדר קצייה לההוא דידיה (באותו לילה קצץ רבי ינאי את כל הענפים שבלטו מהעץ שלו לתוך שטח רשות הרבים). למחר אתא לקמיה, א"ל זיל קוץ (למחרת פסק לו רבי ינאי שהוא חייב לקצוץ את כל הענפים הבולטים לשטח רשות הרבים). א"ל, הא מר נמי אית ליה! (טען אותו אדם לרבי ינאי שהרי גם מביתו בולטים ענפים לשטח רשות הרבים). א"ל, זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את (אותו אדם לא ידע שרבי ינאי קצץ את הענפים בליל אמש, ואמר לו רבי ינאי שילך ויבדוק, אם יראה שהוא קצץ את כל הענפים, גם הוא יקצוץ, וכך היה). מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? (מדוע ר' ינאי בתחילה לא קיצץ את הענפים מביתו ורק בגלל אותו דין תורה עשה כן?). מעיקרא סבר ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה, כיון דחזא דקא מעכבי, שדר קצייה (רבי ינאי תמיד חשב שנוח לבני רשות הרבים לפוש בדרכם בצל ענפי האילן ומשום כך לא נגע בהם, אבל כשראה שיש תלונות של בני רשות הרבים, הלך לקצוץ ללא עיכובים). ולימא ליה, זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי! משום דריש לקיש, דאמר 'התקוששו וקושו' – קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" (רבי ינאי לימד אותנו דרך חיים חשובה בתוכחה ובפסיקה, שאפילו דיינים צריכים ללכת לאורה, והיא, שרק אחרי שאצלם יתוקן אותו עניין הנדון בדין התורה, אז יכול הדיין לפסוק באותו עניין).
נחפשה דרכינו, ו'נח-קורה'
בהלכות יום הכיפורים ישנם פרטי דרכים כיצד ניתן להוכיח האחד את חברו. אבל בימינו אין מוכיח, כיון שאם יאמר אדם לחברו טול קיסם מבין שיניך, יענה לו חברו 'טול קורה מבין עיניך'. היה תלמיד חכם בשם הרה"ג יחזקאל כהן זצ"ל (הרב של נחלאות ואחרי כן היה לרבה של רחובות), היה רגיל לומר שאם אדם פונה לחברו ואומר לו טול קיסם מבין שינינו, וכולל את עצמו בתוך התוכחה, או אז התוכחה תופסת ומועילה. והיה נותן רמז לדבר מהפסוק 'נחפשה דרכינו ונחקורה', לומר שאם אדם בא לחברו ואומר לו שיחדיו יחפשו בדרכיהם לדעת את המוטל עליהם לעשות, או אז 'נחקורה', כלומר נח-קורה – טענת התשובה של השני שעונה לו 'טול קורה מבין עיניך' נחה ובטלה, ומקבל את התוכחה ללא התנגדות (ועיין למש"ב ובכה"ח בסי' תר"ז בענין התוכחה מתי חייב להוכיח ומתי אין עליו חיוב להוכיח, ומתי אין להוכיח).
שימוש בני רשות הרבים בבניין משותף
אומרת הגמרא: "אבל אם רצה – כונס לתוך שלו ומוציא. איבעיא להו, כנס ולא הוציא, מהו שיחזור ויוציא? ר' יוחנן אמר כנס – מוציא, וריש לקיש אמר, כנס – אינו מוציא". כלומר, אם אדם נכנס עם הסכם שהוא יוציא, ובקש הצעת מחיר מקבלן על הוצאת הגזוזטרא בשטח שלו, וכיון שהמחיר היה יקר לא הוציא אותה בתחילה כשנכנס לביתו – אבל לאחר זמן התחרט וביקש להוציאה, על זה נחלקו ר"י ור"ל, לדעת ר"י יכול להוציא, אבל לדעת ר"ל כיון שלא הוציא מתחילה, זכה בו הרשות הרבים ולא יכול שוב להוציא. וזהו שהגמרא אומרת אחרי כן בשם רב יהודה: "מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו". והנה, היום מצוי בניינים שיש להם כניסה מלמעלה לרחוב אחד, וכניסה מלמטה לרחוב אחר – ואנשים שאינם גרים באותו בניין מקצרים את דרכם ועוברים בתוך הבניין כדי לרדת או לעלות מרחוב אחד לשני; מהגמרא למדנו שאם כך הוחזק שהבניין נעשה מעבר לבני רשות הרבים, ובא דייר חדש ורוצה למחות בהם, אינו יכול כיון שזה נקרא מצר שהחזיקו בו רבים – אלא אם כן יעשה בהתחלה מחאה נמרצת כגון שיתלה שלט גדול האוסר את המעבר בתוך שטח הבניין, באופן זה יוכל למנוע את המעבר מהעוברים ושבים שאינם גרים באותו בניין.
סיוד וכיור בבנין
מתוך הדינים השייכים לבניין (לעיל) הגמרא פרטה דינים הקשורים לבנייה שיש בהם זכר לחורבן בית המקדש, וז"ל: (ב"ב ס' ע"א) "אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפויחין בזמן הזה. לקח חצר מסוידת, מכוירת, מפויחת, הרי זו בחזקתה. נפלה, אינו חוזר ובונה אותה. תנו רבנן, לא יסוד אדם את ביתו בסיד, ואם עירב בו חול או תבן – מותר. ר"י אומר, עירב בו חול הרי זה טרכסיד ואסור".
גזרו חז"ל שלא יבנה אדם בנין מסויד ומצויר כבני מלכים, ולא יסייד את כל ביתו בסיד, אלא טח את ביתו בסיד וסד ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדי לזכור החורבן כדלהלן.
מרן בשו"ע כתב (בסי' תק"ס סעי' א'): "משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד; והלוקח חצר מסויידת ומכויירת (פירוש מצויירת) , הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים".
ומש"כ בסוף הסעיף "הלוקח חצר וכו הרי זו בחזקתה" – מדובר בקונה או שוכר בית מגוי (עיין לכה"ח ס"ק י"ב, ולמש"ב ס"ק ד'. ועיין לרמב"ם פ"ה מהל' תעניות בסוף הפרק).
שיור אמה על אמה
רבי יהושע מנה את מנהגי האבלות שראוי לנהוג בהם כדי לעשות זכר לחורבן הבית, וז"ל הגמ': "אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה, אמר רב יוסף אמה על אמה. אמר רב חסדא, כנגד הפתח".
מכאן לומדים שיש לשייר כנגד הפתח, במקום בולט שרואהו תדיר, מקום בגודל אמה על אמה שהוא כ-60/60 ס"מ, (או 50/50 ס"מ למ"ד) ללא צבע ובזה קיים בביתו מנהג של אבלות שיש בו זכר לחורבן. ואם אין לו מקום כנגד הפתח, כגון: שיש שם חלון וכדו', יניח מקום לא מסויד בכל מקום אחר ובלבד שיהיה בולט.
דעת הרמב"ם בדין שיור
הרמב"ם כותב (פ"ה מהלכות תעניות הי"ב): "משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד, והלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלף הכתלים". משמע מדבריו, דוקא סיוד וכיור כדרך בנייני המלכים – אסור, אבל בניינים פשוטים כשלנו אינם זקוקים לשיור של אמה על אמה כיון שאין אלו בנייני מלכים.
אמה על אמה – מרובעים
המפרשים דנו האם השיור אמה על אמה הוא דוקא במרובע דהיינו 60/60 ס"מ (או 50/50 למ"ד), או שמא יכול לשייר גם שיעור שטח השוה ל-60/60 ס"מ אך אינו מרובע.
והנ"מ היא, אם אין לו בקיר שמול הדלת שיעור אמה על אמה ברווח, אם נאמר שצריך מרובע דוקא, יעשה את השיור במקום אחר באופן שיראה אותו ממקום מושבו תמיד למרות שאין הוא מול הדלת, אך אם נאמר שלאו דוקא מרובע, אם כן יכול לעשותו באופן שהשטח שוה לשטח מרובע בכל גווני; ובמסקנא כתבו שלא יועיל לעשות אלא שיעור של אמה על אמה במרובע דוקא, וטעמו ונימוקו עמו, לפי שאם יתירו גם במשוך, לא יורגש הדבר שעשה כן משום אבלות על חורבן הבית, ועל כן אין לעשות אלא אמה על אמה מרובעים דוקא. ולא יצבע אותו המקום אפי' בצבע שחור (ועיין לכה"ח סי' תק"ס ה', ח', י').
שוכר דירה אם רשאי לגרד אמה על אמה
השוכר דירה מסויידת מיהודי, שאין בה אמה על אמה זכר לחורבן – חייב לקלוף את הקיר, אא"כ בעל הבית (המשכיר) מקפיד.
בני ישיבות שאין להם מקום לינה בבניין הפנימיה של הישיבה, אלא שוכרים להם דירות סמוך לישיבה, ושם הם ישנים בלילה אחרי עמלם בלימוד במשך כל היום. אם אין שם שיור של אמה על אמה – צריכים הם לעשות זאת. אך אם בעל הבית מקפיד בדבר – אינם רשאים לעשות כן כלל ועיקר, וה"ה לכל שוכר דירה. והטוב הוא שהשוכר יבקש בדרכי נועם מבעל הבית לעשות כן, ואם אינו מסכים, אין לו לעשות כן על דעת עצמו.
סעודה
עוד אומר רבי יהושע שצריך לעשות זכר אדם לחורבן בסעודתו, וז"ל הגמ': "עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא, אמר רב פפא, כסא דהרסנא".
וכותב הרמב"ם, וז"ל:"וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם".
תקנו חז"ל כשאדם עורך סעודה לאורחים, דהיינו סעודת מריעים גרידא (לא סעודת מצוה כגון: סעודת חתנים, בר מצוה בזמנה, ברית מילה, סעודת הודיה וכל כיוצא בזה או סעודת שבת ויו"ט. ולדעת הרמב"ם אפי' בסעודת מצוה) צריך להשאיר מקום פנוי על השולחן כדי לזכור את חורבן ירושלים. וצריך שיהא המקום ניכר בלי צלחת, והטוב ביותר לקפל את המפה, או להשאיר מקום פנוי שאז ניכר יותר "זכר לחורבן". ואם יש רשימת מאכלים שרגילים להגיש – יש להחסיר מנה שאז יהא ניכר "זכר לחורבן" (עיין לשו"ע סי' תק"ס סעי' ב', וכה"ח שם ס"ק ט"ז וס"ק ח"י, ולמש"ב שם ס"ק ו, ז', ועיין לביאור הלכה שכתב 'וצ"ע שאין נוהגים').
הנה ידוע שכשאדם מזמין תפריט מסודר של סעודה מבעל אולם כדי להגיש לאורחיו לרגל שמחה וכדומה – בעל האולם מחויב להכין ולהגיש את התפריט במלואו כמו שביקש בעל השמחה; ואם יפחית בעל האולם ולו מנה אחת קלה, יוריד לו בעל השמחה מהמחיר שנקבע עמו. והנפקא מינה בהתחייבות זו היא, שידוע שבעלי האולמות מגישים בתחילת הסעודה מנה גדושה של סלטים שונים, וכשמגישים את המנה העיקרית המורכבת מבשרים שונים, כבר שבעו הסועדים – ואם כן יאמר בעל האולם שאין הוא מגיש בשר כיון שכבר שבעו האורחים…על כן, חותמים מראש על הסכם מסודר המחייב את בעל האולם להגיש את המנות המבוקשות ללא קשר למדת תאבונם של הסועדים. וע"כ אם יש רשימה של הפריטים, כל אדם יעשה את חשבונו מה הוא רוצה לאכול. ואמנם, הגמרא אומרת (עירובין פ"ב ע"ב ומגילה ז' ע"ב) "רווחא לבסומי שכיח", ועל כן אין פטור לבעל האולם בהגשת המנות (אביי היה יתום מאב ואם, ונקרא שמו כך על שם הפסוק א'שר ב'ך י'רוחם י'תום, ורבה בר נחמני גידל אותו בתוך ביתו, עד שנעשה לגדול הדור. בפורים שלח אותו לבית מרי בר מור למשלוח מנות, ולפני כן האכילו בביתו מיני מגדים לרוב כדי שלא יתאוה בביתו של מרי בר מור מהמאכלים הרבים שהיו שם. ולמרות הכל, בבואו לשם האכילו אותו מהמעדנים שהכינו לפורים, והגישו לפניו ששים מנות של ששים מיני תבשילים, ואכל את כולם! ולא עוד, אלא גם אמר אילו יכלתי לאכול גם את הצלחות הייתי עושה כן. המפרשים ביארו שאמר כן מתוך גוזמא, אך הרש"ש הסביר שכיון שכבר מצוי לעשות צלחות וכלים שונים מסוכר וכדומה, מובנת כוונתו ולא הגזים כלל, עיין מגילה שם).
תכשיטין
עוד אומר שם רבי יהושע: "עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא, אמר רב, בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי" וגו'. בתקופות קודמות, היו הנשים רגילות ללכת עם עשרים וארבעה סוגי תכשיטים שונים, ועל כן אמר רבי יהושע שתחסיר מעט מאותם עשרים וארבעה התכשיטים כדי לעשות זכר לחורבן.
כתוב בשו"ע (שם): "וכן אשה שעושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט, כדי שלא יהיה תכשיט שלם". דהיינו, אסור לאשה לענוד את כל תכשיטיה בפעם אחת, ועל כן בכל פעם שהולכת לאירוע וכדו' תחסיר תכשיט אחד.
בימינו ממילא לא נהגו לצאת בכל כך הרבה תכשיטים, ולכל היותר היא לובשת שנים או שלושה תכשיטים שונים, ועל כן אין לחשוש למנהג זה. ואם יש מנהג, או האשה נוהגת ללבוש כל תכשיטיה, עליה לזכור שהיא צריכה להחסיר.
אפר על ראש החתן
ושואלת הגמרא (שם) על דרשתו של ר' יהושע: "מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי היכא מנח לה – במקום תפילין, שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר". וביאר הרשב"ם: שהיו נוהגים לתת אפר שרוף שבכירה, כיון שבזה מזכירים את אפר פרה אדומה, שבטלה עבודת המקדש מאז החורבן.
בימינו לא נוהגים רוב העדות לעשות כן, אלא נוהגים שהחתן שובר כוס זכוכית תחת החופה, זכר לחורבן ואומר בצער "אם אשכחך ירושלים" וכו' (עיין לשו"ע סי' תק"ס סעי' א', ולרמ"א שם. ועיין מסכת ברכות דף ל"א ע"א. וכ"כ הבא"ח שופטים יא).
יש אנשים שלאחר שבירת הכוס צועקים 'מזל טוב!!' או משבחים את החתן באמירתו שונות, ואינם מעלים על דעתם כי שבירת הכוס היא זכר לחורבן ובאה כדי למעט את השמחה, וכי אומרים מזל טוב על חורבן בית המקדש ?! וה' הטוב יכפר.
ועל כן אנחנו נוהגים לומר לחתן לפני שבירת הכוס, ששבירת הכוס היא זכר לחורבן, ועל כן ישברנה בשברון לב, ואומרים לו לומר בקול את הפסוק של 'אם אשכחך' ואת הפסוק "תדבק" וכו', כדי שכל הקהל ישמעו ויזכרו את חורבן הבית, וכן ראוי לעשות.
"בשיר לא ישתו יין"
גזרו חז"ל שכאשר שותים יין לא לשורר ולא לשמוע שום שיר, אפי' שרים בפה ללא כךי נגינה, ואפילו הוא שיר של חולין ולא של איסור, ואפילו בשמחה של מצוה. אבל אם שרים שירי הודאה ושבח לה' – מותר.
וכן הובא בשו"ע (שם סעי' ג'): "ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט) וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין. הגה: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני).
ישנם ההולכים בבוקר לאכול במסעדה, ושומעים מנגינות ושותים יין, וזהו איסור חמור.
עטרות חתנים
ועוד מובא בשו"ע (שם סעי' ד'): "וכן גזרו על עטרות חתנים שלא להניח כלל שנאמר 'והסר המצנפת והרם העטרה'. וכן גזרו על עטרות הכלה, אם היא של כסף, אבל של גדיל מותר לכלה".
וכל זה רק לחתן וכלה, אבל לאחרים מותר. זר פרחים על ראש חתן וכלה – מותר בלי חוטי כסף או זהב.
זכר לחורבן וזכר למקדש
רבי יוחנן בן זכאי עשה תקנות מיוחדות שיש בהם זכר לחורבן הבית, כדוגמת אלו המוזכרות לעיל, ויסודם של תקנות אלו הוא על דרך שלילת הקיים וכדומה כדי להדגיש שבית המקדש חסר לנו ואיננו קיים עמנו. כמו כן, הוא עשה גם תקנות מיוחדות שיסודם על דרך החיוב והעשייה, שבעשייתם מזכירים את אשר נעשה בבית המקדש, ואין אלו תקנות שהם זכר לחורבן, אלא תקנות שהם זכר למקדש. לדוגמא, נטילת ארבעת המינים במדינה. הנה, מדאורייתא אין נוטלים ארבעת המינים כל שבעת ימי החג אלא בבית המקדש גרידא, אך במדינה לא נוטלים ולא מנענעים אלא ביום הראשון בלבד, וזהו שכתוב (ויקרא כג, מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים'. כלומר, שהנטילה של כל המדינה אינה אלא ביום הראשון, אבל בבית המקדש הנטילה היא כל שבעת ימי השמחה. משחרב הבית, התקין רבי יוחנן בן זכאי לנענע ארבעת המינים גם במדינה שבעה ימים, כדי לעשות זכר למקדש שהיו נוטלים בו ומנענעים בו כל שבעת ימי החג.
נענוע ארבעת המינים בין החומות בחג
דעת הרמב"ם: גם לאחר שחרב הבית, עדיין ירושלים בקדושתה עומדת, ואם כן שם יש חיוב מדאורייתא לנענע, מה שאין כן מחוץ לירושלים אין החיוב אלא תקנה מדרבנן שיש בה זכר למקדש. ויש חסידים וצדיקים אנשי מעשה שמקפידים ללכת לכותל במשך ימי החג כדי לנענע שם. והמקור למנהגם הוא דברי הרמב"ם הנ"ל.
ולפי זה, מה שהולכים לכותל הוא לאו דוקא, אלא העיקר הוא לנענע בתוך החומות של ירושלים.
נענע במדינה ונכנס בין החומות
והרב בעל הערוך הנר כותב שאנשים שגרים מחוץ לירושלים ונטלו לולב וערבה במקום מגוריהם, ובאים אח"כ לירושלים העתיקה, צריכים ליטול עמם את ארבעת המינים וליטול אותם שוב בברכה עם שם ומלכות, שכן בביתם היה חיובם מדרבנן, אך בכותל חיובם הוא מדאורייתא (עיין ערוך לנר, ביכורי יעקב סי' תרנח ס"ק א', ובהוצאה חדשה עם הערות בשם "עיטורי משה"). והרב 'ישא ברכה' שהיה ראשון לציון בירושלים טוען עליו שהוא נמצא בפולין, ואל לו ללמד את בני ארץ ישראל וירושלים מה לעשות. ולדעתו כיון שהמנהג לנענע מחוץ לחומות, יוצאים בזה ידי חובה. ואף על פי כן, היה נוהג הרב הגאון יהודה צדקה זצוק"ל לצאת כל חול המועד סוכות לנענע בין החומות. ופעם הוא שאל אותי מדוע איני נוהג כך, ואמרתי לו שאני ממילא עדיין מסופק בעניין כשרותו והידורו המוחלט של האתרוג והלולב, וזמן רב אני משקיע אצל הסוחר לחפש אתרוג העונה על כל דרישות ההידור, ועל כן איני הולך לחייב את עצמי לכתחילה בנענוע שהוא מדאורייתא. ולמרות הכל, אם אני נמצא בירושלים העתיקה כגון במעמד עליה לרגל וכדומה, אז אני נוטל את ארבעת המינים עמי ומנענע שם (בלי ברכה).
אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה
כתוב: "אסור לאדם למלאות פיו שחוק בעולם הזה אפילו בשמחה של מצוה שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו" (עיין שו"ע סי' תק"ס סעי' ה', וכה"ח ומש"ב שם).
הגמרא מספרת על ריש לקיש שהיה אוהב לשמוח ולצחוק. יום אחד אמר לו רבי יוחנן (רבו) שלאחר החורבן אסור לאדם למלאות פיו שחוק בעולם הזה. ומאותו היום כבש ריש לקיש את יצרו ולא מילא פיו שחוק.
יש שמביאים ליצנים או בדחנים לחתונות, וצריכים שיהיה הדבר על טהרת הקדש. שאם לא כן, כיצד ניתן לברך "שהשמחה במעונו" במקום שיש לעג (יש שנוהגים ביום פורים לבא לבית הרב ולועגים לו, ואפילו אם הרב מוחל אסור לעשות כן).
שמחה שאינה של מצוה
אומר הרב ט"ז: "שמחה שאינה של מצוה אסור אפילו שלא בזמן הגלות. אבל שמחה של מצוה היה היתר בזמן שבית המקדש היה קיים, כגון: שמחת בית השואבה, ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז. ואפילו בשמחה של מצוה כגון חתנים או פורים לא ימלא שחוק פיו בעולם הזה. אך הרב יעב"ץ חולק עליו (ועיין לכה"ח שם ס"ק ט"ל).
הגמרא בברכות אומרת (בדף ל' ע"ב): "אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב. א"ל: אנא תפילין מנחנא. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב. א"ל: אנא תפילין מנחנא". כלומר, היו שמחים בקיום המצוות.
וכתוב בזהר הקדוש: חייב אדם לזכור את חורבן בית המקדש כל היום כולו. אבל דברי תורה משמחין את הלב, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט) וצריך ללמוד בשמחה.
ובספר 'שבט מוסר' כתב: מי שלא ממעט בשמחה או בצחוק, אזי בחיבוט הקבר מענישים אותו עונש חמור מאד.
אז ימלא שחוק פינו
כתוב בתהלים: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". הרב שבתאי יודלביץ' ע"ה היה דרשן מהולל, פה מפיק מרגליות, וביאר את הפסוק כך: לעתיד לבא כשיבוא המשיח ימלא שחוק פינו. נתאר לעצמנו אדם שהתחתן, ובעודו צעיר לימים ל"ע נפטר, וזקנו טרם גדל, והשאיר את אשתו בהריון, וילדה בן, וגדל הבן עד שהזקין והגיע לגיל תשעים שנה ונפטר. כשיקומו כולם בתחיית המתים, יבא הבן הזקן ויקרא לאביו הצעיר 'אבא', וכשיראו זאת האנשים יצחקו ויאמרו הכיצד אדם כזה זקן קורא לבחור צעיר 'אבא' – או אז ימלא שחוק פינו. כי כמו שאדם נקבר כך הוא קם בתחיית המתים.
הגדיל ה' לעשות עמנו
בהמשך הפסוק הנ"ל כתוב "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים" (תהלים קכו, א – ג).
הגויים יאמרו בנימת זלזול "הגדיל ה' לעשות עם אלה"?! (כאותו אדם המזלזל ואומר מה מועילים לנו תלמידי החכמים, הרי הוא כופר). אבל אנו אומרים: "הגדיל ה' לעשות עמנו" – איננו 'אלה', אלא אנו בניו של הקב"ה.
מעלה לגור ולבנות בירושלים
ישנה מעלה מיוחדת לגור בירושלים יותר מכל ארץ ישראל. ויש מצוה לבנות בירושלים עיר הקודש יותר משאר ארצות, ובניינה קודם לבניין של כולם (ועיין כה"ח תקס"א ס"ק י"א).
ולעתיד לבא, ירחיבו את קדושתה של ירושלים עד דמשק, כדי שתוכל להכיל את כל האנשים שיקומו לתחיה. וגם את דמשק אנו ניקח והיא תהיה פרבר של ירושלים. וכתוב "אֵילֵי נבַיוֹת יֵשַרְתוּנֵך" (ישעיה ס, ז) – כל האילים והכבשים שאומות העולם מגדלים, יהיה בשבילנו לעתיד לבוא לקרבנות בבית המקדש.
היוונים פרצו בחומת העיר ירושלים ובחומת ביהמ"ק ובחומת בית קדשי הקדשים י"ג פרצות. וכשבאו החשמונאים וניצחום שמו טלאי על הפרצות. י"ג – הוא מנין אח"ד, המסמל אחדות של עם ישראל. ומדוע לא תיקנו תיקון גמור ? כיון שכל מי שבא לירושלים היה משתחווה י"ג השתחוויות, כנגד הנס שהקב"ה עשה לנו. היוונים היו רשעים, חכמים המה להרע, שלא הרסו, אלא טימאו את הכל.
נשאלת השאלה לעתיד לבא כשיבנה ביהמ"ק האם נראה את הי"ג פרצות הללו או לא ?
התשובה היא: הקב"ה יבנה לנו את ביהמ"ק בנוי ומשוכלל כדבעי. ויש מפרשים: שישאר קיר אחד לזיכרון עם הטלאי.
ולעתיד לבא כתוב "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". שמחה גדולה תהיה לנו כי השערים שטבעו יעלו מן הקרקע, וביהמ"ק ירד מלמעלה.
אנו מצפים שהקב"ה יבנה לנו את בית המקדש, יראו עיניו וישמח ליבנו, ואז נראה גם את המשכן שבנה משה רבנו – עצי שטים עומדים, שיהא בעגלא ובזמן קריב.
אנו מבקשים מרבונו של עולם "מקדש ה' כוננו ידיך" – אין דור שמגיע לו לראות את בית המקדש כמו הדור הזה, אבותינו סבלו צרות רבות בשואה, ואנו סובלים צרות מהפלשתינאים, וכבר מלאה סאת הצרות, "שמחנו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה", בביאת בגואל ובנין אריאל, בב"א.
