תקציר
כתוב "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". ה' ברא את העולם בשביל לקיים מצוות רוחניות. שמים ואחר כך הארץ. דהיינו קיום המצוות בכוונה לשם שמים בלבד, ואחר כך לחשוב על הארץ. שהרי והארץ היא כל כולה תהו ובהו וחשך על פני תהום, הכל גשמיות והבל וריק. ולכאורה מדוע נכתב לאמ"כ "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים", הרי שהקדים את הארץ לשמים? אלא יש בכח האדם להפוך את הארץ חשובה כמו השמים. כי האוכל פרי בלא ברכה, הוא גנב וגזלן. אבל אם מברך עליו, מיד נעשה 'והארץ נתן לבני אדם'. עיין ברכות דף ל"ה רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא, כאן קודם ברכה (לה'), כאן לאחר ברכה (נתן לבני אדם).
תכלית בריאת העולם – לימוד התורה
על הפסוק "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים), אומרת המשנה במסכת תענית (דף כ"ו ע"ב): ביום חתונתו – זה יום מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. והנה כל תכלית בריאת העולם היא בשביל עם ישראל, וחייב אדם לקבוע עתים לתורה. וכותב הבא"ח, לשם כך נברא העולם באופן כזה שבשעה שיש חושך בצד אחד יש אור בצד השני, כדי שכל הזמן יהי לימוד תורה, ואילו היה העולם שוהה ולו שניה אחת ללא תורה לא יכול להתקיים, וזכות זו של לימוד תורה הוא קיום העולם ממש. והסביר רש"י (תענית כ"ו ע"ב) "זה מתן תורה יום הכיפורים שנתנו בו לוחות האחרונות".
ולחם עצלות לא תאכל
מצוות חלה בימינו היא מדרבנן, ומקודם היה חיובה מדאורייתא. השו"ע כותב (סי' רמ"ב) וז"ל: "מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, מפני כבוד השבת. הגה – נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט, (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות". חכם בן ציון אבא שאול ע"ה היה רגיל לומר שמנהג זה של לישת חלות המובא ברמ"א הוא דוקא בזמנם שלא היה להם מאפיות גדולות כמו שיש היום, אבל כיום שיש מאפיות גדולות, והחלות הנאפות שם טעימות יותר משל הבית, כבר לא מקיימים את המנהג הזה כולי האי. אבל אני אומר שבימינו ברוך ה' יש ריבוי גדול של מרשמים מוכנים ומדוייקים כמה קמח וכמה מים, כמה מלח וכמה ביצים ושמן וכדומה, ויוצאות החלות הביתיות טעימות אף יותר משל המאפיות הגדולות, ועל כן יכולות עקרות הבית להרתם למצוה ולאפות בביתן, ולזכות על ידי כך במצוה החשובה של הפרשת חלה. ולפחות כדברי הבא"ח פעמיים בשנה.
שיעור מלא
הלכות הפרשת חלה
רצון הקב"ה לתת לנו את הארץ
השבוע נתחיל בשעטו"מ שוב לקרוא את פרשיות תורתנו הקדושה. בסימנא טבא – 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ'. כותב רש"י על זה, וז"ל: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות יב ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". "בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו". מדברי רש"י אלו אנו למדים שהיה מן הראוי לפתוח את התורה מההלכה הראשונה שנצטוו בה ישראל, והיא מצוות קידוש החודש, וחודש ניסן הוא ראשון לחודשים; ומה שהתורה פתחה בבראשית הוא משום שאילו היתה פותחת בדינים, היו אומרים שארץ ישראל שייכת לכנען, על כן התורה פתחה ב'בראשית' לומר שאר"י שייכת להקב"ה, ורק כדי שלא תהיה שוממה הכניס בה את האומות ההם עד שיבואו בני ישראל ויתיישבו בה.
ועיין לרמב"ן שם שכתב, וז"ל: יש לשאול כי צורך גדול הוא לכתוב את התורה מבראשית ברא אלוקים "כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל". וע"ז כותב הרמב"ן בהמשך שאין הכוונה שלא יהא כתוב בתורה שהקב"ה ברא את העולם שהוא יסוד וחשוב אלא הפרטים מה ברא ביום הראשון או שני וכן' וכן חטא אדם הראשון ועונשו, או ענין דור המבול ודור הפלגה כי העיקר להאמין בכלל מה שנזכר בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ את הים וכל אשר בם וינח ביום השביעי".
ואח"כ הוא ממשיך ואומר משם המדרש, בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות החלה, בזכות מעשרות, ובזכות הביכורים" וכו' (עיין שם, ועיין לאור החיים הקדוש שכתב עשרים ושניים פירושים על פסוק בראשית).
לא 'כבשנו' אלא 'החזרנו' אלינו את הארץ – שחררנו אותה מעול האומות
היה עד לא מזמן שר בממשלה שהיה מקפיד להניח תפילין יום יום ושומר שבת כדין, והיה קנאי גדול וידוע לשמירת ארץ ישראל השלמה, ובשם רחבעם זאבי יכונה הי"ד, ונרצח משום כך בידי בני עולה ימח שמם ויאבד זכרם. פעם הייתי אתו בעמק הירדן, וצפינו במקומות שאותם הוא כבש בהיותו אלוף בצה"ל. פניתי אליו ושבחתי אותו על המקומות הללו שהוא כבש – בשומעו כך תיקן אותי ואמר לי שלא לומר כבשו את המקומות הללו, שאז משתמע כאילו שאותם מקומות לא היו שלנו כלל, אלא אמר לי לומר שהחזירו את מה שהיה שייך לנו מכבר, ותיקנתי אותו שא"כ צריכים לומר שחררנו. ובאמת אמרתי לו שלמדתי ממנו דבר חשוב שלא לומר שכבשנו את הארץ, אלא החזרנו את הארץ אלינו, ושחררנו אותה כי ארץ ישראל אינה כשאר ארצות תבל אלא ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה.
תורה עם ישראל וארץ ישראל
רש"י כותב שמשמעות המלה 'בראשית' היא ב' ראשית, כלומר בשביל ראשית, ומצאנו שהתורה היא ראשית וכמו הפסוק 'ה' קנני ראשית דרכו' (משלי ח' פסוק כ"ב), וישראל נקראים ראשית, כמו שכתוב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו', ופירשו "ראשית – הוא המיטב שבכל תבואתו האומות" (מצודת דוד שם). ובאמת הב' של המלה בראשית בתורה היא גדולה – ובכל מקום שיש אות שונה בגודלה במלה, הן בגודלה והן בקוטנה, יש לה משמעות. וכך אומרת הגמ' בפרק הקומץ (מנחות כ"ט ע"ב) "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך – אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות". וכותב הרמב"ן, וז"ל: "וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורה כגון הלפופות והעקומות וזולתן או בקוצי האותיות ובכתריהם כמו שאמרו כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו אלו למה אמר לו עתיד אדם אחד לדרוש בהם תלי תלים של הלכות". ואחת הדרשות כאן הוא מה שמביא רש"י שברא הקב"ה את העולם בשביל התורה ובשביל ארץ ישראל, וזיווגם יחד, וכשיבאו לארץ ישראל יהיה זיווג משולש, של תורה וארץ ישראל ועם ישראל, והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד').
הרבה מצוות אינן מתקיימין אלא באר"י
מעלת ארץ ישראל רמה ונשגבה מכל הארצות, והקב"ה נתן הרבה מצוות שמתקיימות בארץ ישראל בלבד, כי רק בה יש קדושה המצריכה לקיום אותם המצוות. והגמ' אומרת (סוטה י"ד ע"א) "דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לאר"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא באר"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". כשראה הקב"ה את גודל תאוותו לקיים את המצוות שניתן לקיימם רק בארץ ישראל, והרי כבר יצאה הגזרה מלפניו שלא יכנס לארץ ישראל, "אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם". ואת השכר יכול לקבל על ידי שילמד את אותם המצוות, ומעלה הקב"ה עליו כאילו קיימם.
אילו בנה מרע"ה מקדש בא"י לא היה חרב לעולם
אחד הטעמים שלא נכנס משה לארץ ישראל הוא, שאילו היה נכנס לארץ ובונה את בית המקדש, לא היה חרב לעולם. ואומרים חז"ל על הפסוק 'עצי שטים עומדים' שכל עצי המשכן הם עומדים וקיימים ונגנזו ועתידים להתגלות בביאת הגואל. ולעתיד לבוא יבא המשיח וכולם ירצו לראות את המשכן והמנורה שעשה משה רבנו, וזהו עצי שטים עומדים, שעומדים וקיימים לעולם.
(ומי שלא מאמין ששנה זו היא השנה התשס"ג מבריאת העולם, אלא הוא סופר את השנים על פי דברי הבל ורעות רוח, כי הוא טוען שתאריך זה אינו נכון, וכי העולם הוא קדמון, הרי שהוא כופר בעיקר. ומשום כך אומר הרמב"ן שאין לחפש טעם כלל למה התורה פתחה במעשה בראשית, לפי שמעשה הבריאה הוא כל כולו סוד שאין לשום אדם הבנה והשגה בו, אלא משה רבנו מפי הגבורה בלבד. וז"ל: "והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו, לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא").
בעשרה מאמרות נברא העולם
עוד מקשה הרמב"ן מדוע התורה היתה צריכה לפרט מה היה בכל יום ויום מששת ימי הבריאה, ובכלל שיהיה מאמר אחד נפרד על כל מעשה ומעשה, והלוא היה די במה שהיתה כותבת התורה בקצרה שהקב"ה ברא את כל העולם במשך ששה ימים ותו לא, וגם היה די לברוא את העולם במאמר אחד בלבד! וז"ל: "והספור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם וענשם, וספור גן עדן וגרוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים, וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה".ויובן על פי מה שהמשנה אומרת באבות (פ"ה מ"א) "בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". כלומר, שהיה יכול הקב"ה לברוא את כל העולם במאמר אחד, אלא שחסד גדול עשה עם יראיו, לתת שכר למאמיניו, שאילו היה מאמר אחד היו מקבלים שכר על שמאמינים במאמר אחד, אבל על עשרה מאמרות מקבלים שכר פי עשר.
אין העולם מתקיים אלא על ידי תורה ומצוות
חז"ל אומרים (מגילה כ"א ע"ב) שבאמת היו תשעה מאמרות, אלא שבראשית הוא מאמר בפני עצמו. וזהו שאומר הקב"ה שהעולם יקר אצלו מאוד, וצריכים לשמור ולהזהר מאוד שלא להרסו – ומה יעשה האדם כדי לשמור על העולם לבל ייהרס? ילמד תורה ויקיים מצוות! כי תכלית בריאת העולם היר רק לשם לימוד התורה וקיום המצוות, ולולי תורה ומצוות הוא חוזר לתוהו ובהו, וכמו שכתוב (ירמיהו ל"ג כ"ה) "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".
לא גילו את אמריקה
בדורות הקדמונים, היו מתקשים להבין את פירוש הברכה שמברכים כל יום 'יוצר אור ובורא חושך', כיצד ייתכן שבה בשעה שהוא יוצר אור הוא גם בורא חושך – ובאמת עד שלא גילו את צידו השני של העולם, והיו סבורים שהוא שטוח ואין מעברו השני כלום, היו מפרשים שיוצר אור במקום זה ביום, ובורא חושך באותו מקום משקיעת החמה ואילך גם כן באותו המקום רק לא באותה השעה אלא כל דבר בעתו ובזמן אחר; וכשגילו את אמריקה ואת אוסטרליה השוכנים בצידו השני של העולם, אז הבינו שבשעה שיש אור אצלנו יש חושך בצדו השני של העולם. או אז הבינו את פירוש הברכה ש-יוצר אור ו-בורא חושך, באים בחדא שעתא. על זה כותב מורנו ורבנו ועטרת ראשנו מרן בעל הבא"ח זיע"א שלא היו צריכים לחכות לגילויים מרחיקי לכת, אלא הכל כתוב וגלוי בדברי הזוהר מאות שנים קודם לכן, כיצד שהעולם עגול ככדור וממילא בשעה שיש אור בצד אחד יש חושך בצד השני, וז"ל הזוהר (ויקרא פרשת ויקרא דף י ע"א) : "ובספרא דרב המנונא סבא, פריש יתיר דהא כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור אלין לתתא ואלין לעילא, וכל אינון בריין משניין בחזווייהו משינויא דאוירא כפום כל אתר ואתר וקיימין בקיומייהו כשאר בני נשא, ועל דא אית אתר בישובא כד נהיר לאלין חשיך לאלין לאלין יממא ולאלין ליליא" (ועיין בא"ח פרשת שמות בהקדמה באורך).
שידורי תקשורת ולוויינים בזוהר
ועוד כותב הזוהר (אדרא זוטא דברים פרשת האזינו שף רצד ע"ב) "אלא ודאי כל מה דחשיב ב"נ וכל מה דיסתכל בלבוי לא עביד מלה עד דאפיק ליה בשפוותיה והוא לא אתכוון ביה וההיא מלה דאפיק מתבקעא באוירא ואזלא וסלקא וטסא בעלמא ואתעביד מניה קלא וההוא קלא נטלין ליה מארי דגדפין וסלקין ליה למלכא ועייל באודנוי הדא הוא דכתיב (דברים ה) וישמע ה' את קול דבריכם (במדבר יא) וישמע ה' ויחר אפו, ובגין כך כל צלותא ובעותא דבעי ב"נ מקמי קודשא בריך הוא בעי לאפקא מלין בשפוותיה, דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא, וכיון דמלין נפקין מתבקעין באוירא וסלקין וטסין ואתעבידו קלא ונטיל לון מאן דנטיל ואחיד לון לאתר קדישא ברישא דמלכא וכו'. עד ימינו היו דברי הזוהר הללו כחידה שאין לה פתרון, איך יתכן שאדם מדבר כאן מלה אחת והיא טסה בעולם ומגיעה למקומות אחרים ומרוחקים, והיה הדבר לפלא. אבל בימינו שהמציאו את התקשורת, ורואים כיצד אדם מדבר לתוך אפרכסת המחוברת סך הכל לחוט, או אפילו כבר בלי חוט כלל, ושומעים מה שהוא אומר בקצה השני של העולם – או שיש שידורים לוייניים, שעל ידם אפשר לדבר כאן ולהשמע באותו רגע בסוף העולם – אז התחילו להבין את כוונת הזוהר; ומזה נלמד שלא להתפעל מהמצאות וחידושים, ולחשוב שאלו חידושים שלא היו ולא נבראו – לא כן הוא, אלא הכל נכתב ונחתם מקדמת דנא. וכל זה מוסר גדול לאדם שיזהר במעשיו ובדיבורו.
היוסר גוים 'הלוא' יוכיח
כתוב (תהלים צד יט כ) "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט. הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת". דרשתי פעם שרמוז בפסוק זה שיש ללמוד מוסר מהתקשורת הטלפונית של ימינו כמה שצריך להזהר שלא לעשות עברות, כי הקב"ה נמצא ורואה ומאזין לכל מעשה שלנו. יש מלה בינלאומית שאומרים אותה בכל העולם כולו בשעה שמדברים בטלפון, והיא המלה 'הלו'. לא בכדי התפרסמה מלה זו, אלא כדי שכל יהודי שנמצא בכל מקום ובכל מדינה בכל העולם כולו ידע את הפסוק הנ"ל: כתוב בפסוק, הנוטע אוזן, כלומר מי שמדבר בטלפון ומטה את אוזנו לאפרכסת, אומר 'הלו', זהו "הלוא ישמע". כלומר, ששומעים מהעבר השני של הקו כל מה שהוא אומר. אחרי שהתקדמה שיטת התקשורת, וכבר אפשר לראות את הדובר בטלפון באמצעות מצלמות וכדומה, כבר אומרים 'הלו' ומביטים – וזהו "היוצר עין הלוא יביט". אבל אין זה בא אלא ללמדנו מוסר השכל, שכן "יוסר גוים הלוא יוכיח", כלומר יראו לאדם את כל מעשיו, וכמו שאדם נשמע בטלפון ובלויין, כך נשמע ונראה האדם כלפי שמים וכל מעשיו גלויים וידועים.
אוכיחך ואערכה לעיניך
על אותה הדרך אפשר לפרש מה שכתוב בתהלים (נ' כא) 'אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ', מכאן שהתוכחה שתהיה על האדם לעתיד לבוא תהיה 'לעיניך', כלומר שהוא בעל כרחו יסכים ויודה על מה שיתבעו אותו, ויאמר אכן זה אני וכך וכך עשיתי. אדם שעושה פעולה בעולם הזה, מצטלם למעלה – ובלילה עולה נשמתו בשנתו, ומראים לה את המעשה שהוא עשה, והוא חותם על המסמך שעליו מפורט המעשה אשר עשה. לדוגמה, אדם הולך לשוק מחנה יהודה ומבקש מהמוכר לשקול לו תפוחי אדמה, וכשהלה מסתובב הוא מכניס כמה תפו"א לסלו. בשעת מסירת דין וחשבון על מעשיו, מראים לאדם את המעשה ההוא, ואת חתימת ידו שחתם כבר באותו לילה, ומחייבים אותו לא רק על אותו תפו"א בודד שהוא גנב, אלא על כל הפירות ופירי פירות שהיה יכול לצאת מאותו תפו"א. מכאן יקח האדם לעצמו מוסר כמה שמעשיו גלויים וידועים לפניו יתברך, וכמה שצריך להזהר מכל דבר ודבר, ויעשה לעצמו חשבון איזה בושה וכלימה תכסהו ליום פקודה, והכל יהיה מוכח וערוך לעיניו ממש, ולא יועילו לו שום פתחון פה ותירוץ שבעולם.
היוצר יחד לבם
וכתוב "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", ללמדך שהקב"ה אינו צריך לבדוק כל אחד אחד היכן הוא עומד, אלא בסקירה אחת הוא רואה את כל המעשים של כל האנשים שבכל העולם כולו, ואין לנו שום השגה והבנה בדבר הזה כלל איך הוא יודע ורואה בבת אחת את כל מעשה האדם ותחבולותיו, ויצרי מעללי איש. ומה שאנו אומרים שעוברים לפניו יתברך בראש השנה כבני מרון אחד אחד, זה רק לשבר את אוזנינו, ולתת לנו הרגשה שאנו נשפטים באופן אישי.
הכנת האדם את עצמו לדין בכבוד ובנקיות
הזיווג המשולש של ארץ ישראל עם התורה ועם ישראל שיהגו בה, הוא חיבור חשוב, ואי אפשר לתת קיום לעולם ולארץ ישראל כלל ללא אותו החיבור המכוון בידיו יתברך. והטעם בזה הוא משום שללא תורה, יגיעו למצב של 'וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה' (ירמיה ב' ז). לצערנו הרב אנו רואים ברחוב כיצד אנשים הולכים ברשלנות ובחוסר כבוד מוחלט, כגון עם חולצה פתוחה מאוד וכדומה – אבל אותו אדם כשהולך לחתונה או לפגישה לפני אדם מכובד וחשוב, הוא סוגר את חולצתו ומכבד את עצמו בלבושו ביותר. וכן אשה בביתה שמטפלת בנקיון ביתה ומתלכלכות ידיה בעבודה, לא תצא לרחוב עם ידיים מזוהמות למרות שבביתה לא מקפידה בכך. ידע האדם שצריך להגיע לעולם האמת בצורה מכובדת ביותר, במצב של 'נקי כפיים ובר לבב'.
כל אוכליו יאשמו, גם המשלח אשם
וזהו שהתורה אומרת ב' ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז', ובשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתו'. ואומר החיד"א שבהמשך אותו הפסוק כתוב 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'. וקשה למה כתוב בלשון רבים כל אוכליו, היה צריך לכתוב כל אוכלו יאשם? אלא מבאר החיד"א שכן על פי דין תורה אם אדם משלח את חברו לגנוב והלה הלך וגנב, לא חייב המשלח אלא בדיני שמים, אבל לא בדיני אדם. וישראל נקראים קדש ישראל, ואם יבא אותו 'ערפד' (איני יכול לומר את שמו המלא) ויאמר שהוא צדיק וחסיד ומדוע מחריבים את ה'מוקטעא', והלא כל מה שנעשה הוא בידי הטנזים ובידי אחרים, אבל לא הוא עשה, וכמו שכתוב כל משנאיך יכחשו לו – על זה אומר הקב"ה אתה חושב שאני לא יודע בדיוק מה עשית, ומה כוונותיך? ועל זה כתוב סוס ורוכבו רמה בים, ולכאורה יאמר הרוכב מה אני אשם והלוא הסוס הוא זה שהנהיג אותי! אומר לו הקב"ה לכן הנני קושר את הסוס עם רוכבו ושופט את שניהם יחד. וזהו שכתוב כל אוכליו בלשון רבים, לומר שהקב"ה מעניש את כולם, את המשלח ואת השליח.
כי גבר עלינו חסדו
אנו אומרים בהלל "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו". ולכאורה כיצד הגויים יהללו וזה נקרא שגבר עלינו חסדו? על זה אומר הרשב"י שאכן כך הוא, שאומות העולם חושבים עלינו רעה, שבסופו של דבר יהללו את ה' כי גבר עלינו חסדו. הנה במלחמת המפרץ שלחו העיראקים ל"ט סקאדים על אר"י וחשבו להרוס את הכל, אבל לא נגרם כל נזק, בחסדי ה' העצומים עלינו. וכשזרקו על סעודיה רק טיל אחד כבר נהרגו מהם שלשים ותשעה חיילים. על כן אנו אומרים לסדאם חוסיין מכאן שאנחנו יודעים את כוונותיו, והכל נרשם למעלה, ואצל הגויים הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ולא יוכלו להכחיש מאומה. ועל מחשבתו שיה"ר לא תצא לפועל עכ"ז יקבל עונשו.
את שמים ואת הארץ
כתוב "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". ה' ברא את העולם בשביל לקיים מצוות רוחניות. שמים ואחר כך הארץ. דהיינו קיום המצוות בכוונה לשם שמים בלבד, ואחר כך לחשוב על הארץ. שהרי והארץ היא כל כולה תהו ובהו וחשך על פני תהום, הכל גשמיות והבל וריק. ולכאורה מדוע נכתב לאמ"כ "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים", הרי שהקדים את הארץ לשמים? אלא יש בכח האדם להפוך את הארץ חשובה כמו השמים. כי האוכל פרי בלא ברכה, הוא גנב וגזלן. אבל אם מברך עליו, מיד נעשה 'והארץ נתן לבני אדם'. עיין ברכות דף ל"ה רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא, כאן קודם ברכה (לה'), כאן לאחר ברכה (נתן לבני אדם).
מלאו את הארץ וכבשוה
על דברי ה' לאדם וחוה "מלאו את הארץ וכבשוה", שואל הרמב"ן, ולכאורה הרי שניהם לבד והכל שלהם, ואם כן מה יש להם לכבוש? וז"ל, "וכבשוה – נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר "ובכל הארץ". בימינו רואים זאת בחוש כיצד מוחקים גבעה רמה והופכים אותה לכביש, או שמגביהים עמק ומיישרים אותו. ולכאורה באיזו רשות משנים את תשתית העולם מתכנונו המקורי בידי בורא העולם? אלא שהקב"ה נתן את הכח והממשלה לעשות כן, ובלבד שיתנו את לבם אליו שהוא נתן להם כח וחיל לעשות את כל המעשים הללו, ולא מכחכם ומעוצם ידכם הוא.
קרא לנו בת אחות ואם
הרמב"ן כותב על דברי רש"י הנ"ל, וז"ל: "והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית, ובכלם להם מדרשים, וקטני אמנה יספרו להם לרובם. אמרו (ב"ר א ד) בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה בזכות מעשרות ובזכות בכורים. בראשית ברא אלהים, אין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח ד) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך. ועוד אמרו (ב"ר א ד) בזכות משה, שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו". ואחר כך אומר הרמב"ן וז"ל: "וישראל שנקראו ראשית היא כנסת ישראל, המשולה בשיר השירים לכלה, שקראה הכתוב בת ואחות ואם, וכבר בא להם זה במדרש (שהש"ר ג כא) בעטרה שעטרה לו אמו (שם ג יא), ובמקומות רבים. וכן וירא ראשית לו דמשה, יסברו כי משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה (יבמות מט ב) וראה ראשית לו, ולכן זכה לתורה. הכל כוונה אחת להם. ואי אפשר להאריך בפירוש זה הענין במכתב, והרמז רב הנזק, כי יסברו בו סברות אין בהם אמת. אבל הזכרתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה, המלעיגים על דברי רבותינו". והנה ביאור מה שכתב שעם ישראל נקראו בת אחות ואם היא, שהרי יכול להיות לאדם שני אחיות, וכן שתי בנות, וזה לא מצא חן בעינינו, שכן אולי הוא מחזיק בעוד 'אחות' בין האומות וכדומה. אבל מי שקרא לנו 'אם', דבר טוב ויפה הוא, שכן אחת היא לאמה, ואין עוד אחת.
תכלית בריאת העולם – לימוד התורה
על הפסוק "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים), אומרת המשנה במסכת תענית (דף כ"ו ע"ב): ביום חתונתו – זה יום מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. והנה כל תכלית בריאת העולם היא בשביל עם ישראל, וחייב אדם לקבוע עתים לתורה. וכותב הבא"ח, לשם כך נברא העולם באופן כזה שבשעה שיש חושך בצד אחד יש אור בצד השני, כדי שכל הזמן יהי לימוד תורה, ואילו היה העולם שוהה ולו שניה אחת ללא תורה לא יכול להתקיים, וזכות זו של לימוד תורה הוא קיום העולם ממש. והסביר רש"י (תענית כ"ו ע"ב) "זה מתן תורה יום הכיפורים שנתנו בו לוחות האחרונות".
ולחם עצלות לא תאכל
מצוות חלה בימינו היא מדרבנן, ומקודם היה חיובה מדאורייתא. השו"ע כותב (סי' רמ"ב) וז"ל: "מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, מפני כבוד השבת. הגה – נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט, (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות". חכם בן ציון אבא שאול ע"ה היה רגיל לומר שמנהג זה של לישת חלות המובא ברמ"א הוא דוקא בזמנם שלא היה להם מאפיות גדולות כמו שיש היום, אבל כיום שיש מאפיות גדולות, והחלות הנאפות שם טעימות יותר משל הבית, כבר לא מקיימים את המנהג הזה כולי האי. אבל אני אומר שבימינו ברוך ה' יש ריבוי גדול של מרשמים מוכנים ומדוייקים כמה קמח וכמה מים, כמה מלח וכמה ביצים ושמן וכדומה, ויוצאות החלות הביתיות טעימות אף יותר משל המאפיות הגדולות, ועל כן יכולות עקרות הבית להרתם למצוה ולאפות בביתן, ולזכות על ידי כך במצוה החשובה של הפרשת חלה. ולפחות כדברי הבא"ח פעמיים בשנה.
מנהגי האספניולים
וכותב שם הרמ"א עוד וז"ל: "יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מולייתא, שקורין פשטיד"א בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה (מהרי"ל ולא ראיתי לחוש לזה)". הספרדים המקוריים (האספניולים) היו נוהגים לאכול בשבת בבוקר באופן קבוע 'בוריקיטס' (ממולאים בתרד או בגבינה וכדומה), וזאת מכיון שהיו מאריכים הרבה בתפילה, ובפרט אם היתה שמחה בבית הכנסת, שאז היו מתאחרים והיו צריכם להמתין עד שבעל התנור יבוא ויפתח את התנור להוציא את החמין של הציבור, לכן היו רגילים לקדש ולאכול מאותם ה'בוריקיטס'. ויש בדבר זה גם זכר למן שהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה, וכך גם היתה צורתם של אותם ה'בוריקיטס'. ועוד מנהג טוב היה לאותם ספרדים (אספניולים) שלא היו אוכלים ביום ששי בצהרים אלא אורז ושעועית, ללא לחם כלל. וכן בעיראק נהגו לאכול רק עדשים באורז.
הלכות חלה
בצק של חו"ל
מצוות חלה מיוחדת היא ונוהגת רק בארץ ישראל, אך פעמים וגם על קמח הבא מחוץ לארץ מתחייב הבצק בחלה.
בצק שנילוש בחו"ל, פטור מחלה אפילו אם נאפה באר"י. אבל קמח הבא מחו"ל ולשו ממנו בצק באר"י, מתחייב בחלה למרות שהקמח נעשה בחו"ל, לפי שהקמח עולה במדרגה. (כשהתחלתי ללמוד הלכות חלה שאלתי כמה רבנים מחוץ לארץ כיצד הם מפרישים חלה, ואמרו לי שמפרישים בלי עניין מיוחד. אמרתי להם והלוא כתוב בשולחן ערוך שמפרישים שתי חלות, ואחת נאכלת ואחת נשרפת וכדומה, ואמרו לי שלא נהגו כן. דרשתי וחקרתי בדבר, עד שראיתי שכתוב שבטלו את המנהג של השולחן ערוך, לפי שהולכת לשריפה. והנה ראיתי אחר כך לאר"י הקדוש שכותב שצריך להפריש אחד ממ"ח. והנה האשכנזים מפרישים כזית, ואנחנו מפרישים כלשהו. כמו כן אנו קוראים לה שם ואומרים הרי זו חלה. עיין שו"ע יו"ד סי' שכ"ב סעי' ד', ועיין ב'ארץ החיים' עמוד 201 – 200 מדפי הספר).
נתינת צדקה ו'לשם יחוד' קודם הפרשת חלה
הבא"ח חיבר ספר הנקרא 'חוקי הנשים' ובו ענייני מוסר לאשה וכן הלכות.
ובהקדמתו לספר כותב הבא"ח : "הנשים החשובות תסכימו לכוונתינו קבלו עצתינו , ועסקו בידכם המבורכות אשר ימצא בבתיכם.. ה' ישים הברכה בבתיכם, תאכלו בבריאות לחמכם.. צריך לדעת כי ענין החלה מאד נחוץ לכם, כי מאכלכם ומשתכם בבית חמותכם, והיות ואין לכם סדר אכילה לבדכם, לכן עצתי לכם שתקנו קמח ברשות בעליכם, ותלושו עיסה ותאפוה ממנה חלה לכם כדי שתזכו היקרה הזו". ולפחות לקיים זו פעם בששה חודשים (עיין בעמוד 109 פרק ארבעים) הטוב ביותר שקודם שתפריש האשה חלה תתן צדקה ותאמר את נוסח 'לשם יחוד' (מופיע בסידור 'קול אליהו' בעמוד 908) .ומנהג טוב הוא להפריש צדקה גם קודם הדלקת נרות שבת, וכן קודם ההליכה
סופגניות – מפרישים חלה בלי ברכה
הרב כותב: שבסופגניות מפרישים חלה בלי ברכה. (פעם הביאו סופגניות באיזה אירוע, ושאלתי את השליח שהביאן האם הפרישו חלה, ענה לי: לא. אמרתי לו א"כ לא נוכל לאכלם. אחר כך הביאו סופגניות בהשגחת 'העדה החרדית', והתברר שעכו"ם טיגנן. ואמרתי להם שאסור לאכלם, כי זה בישולי עכו באו ואמרו לי נציגי העדה החרדית שיוציאו נגדי מודעות, אמרתי להם שיוציאו, אך הבהרתי את עמדתי בנושא, שאם אדם אוכל למשל עוגות בשיעור זה נקרא כפת עכו"ם שיש עליה בחו"ל כמה קולות, אבל בסופגניות אף אם יאכל בכמות גדולה אין חיוב ברכת המזון, כי זה מטוגן ונקרא בישולי עכו"ם. ואח"כ שאלו א רבניהם והם אמרו שהספרדים צודקים. בסופו של דבר מכרו את הסופגניות של ישראל יותר ביוקר. כתוב שחכמים גזרו על בישולי עכו"ם משום בנותיהם שלא יתחתנו עמם.
ועל כן מקום שנזהרים בבישולי עכו"ם יש פחות נישואי תערובת.
כשהאשה לא בבית – הבעל מדליק נרות שבת
הרב כותב : "כל זמן שהאשה מצויה בבית ולא הלכה ללדת בע"ש היא קודמת לבעלה בהדלקת נרות שבת ובברכה. אבל יש לבעלה זכות שהוא יתקין הנרות ובידו יתקין הפתילה ויצוק השמן עליה" (עיין בא"ח ש"ש פרשת נח אות ה' ו'). אבל כשהאשה לא בבית והלכה ללדת, הבעל מדליק. וכן האשה תתפלל מנחה קודם הדלקת נרות, היות כי כשהדליקה בברכה נעשה אצלה שבת וכיצד יתכן להתפלל מנחה שהיא תפילה של חול. ותחליף בגדיה ואחר כך תדליק. ואם רואה שהזמן דחוק וחוששת שאם תחליף בגדיה יתאחר הזמן, מותר להדליק קודם ואחר כך תחליף בגדיה" (שם אות ט'). רש"י כותב: שהנרות הם כבוד השבת, גם אם יש אור חשמל. ואם באולמות מכובדים של שמחות מדליקים נרות, כ"ש בבית. ועיין בא"ח > שם font-family:David'>(אות ד') שמלבד דין של ש"ב "יש חיוב על פי הסוד". וע"כ גם אם אוכל בחדר שיש בו אור החשמל מדליקה נרות ומברכת, עי"ש .
נרות שבת של שמן ופתילה
וכתוב שלכתחילה הנרות יהיו יפים בשמן ופתילה וכוונות רבות יש בכך, אבל בדיעבד אפשר להדליק בכל סוגי הנרות. ועוד כותב הבא"ח: "בעירנו (בבגדד ) אין מצוי שמן זית ומדליקין בשמן שומשומין שנקרא שיר"ז , ובו משתמשים רוב עירנו. ועט"ר אבינו היה מביא שמן זית המובחר מירושלים או מדמשק ובו מדליקים בליל שבת ובליל מועדים מפני שהוא מצוה מן המובחר". וכן כתב השו"ע : "ומ"מ שמן זית מצוה מן המובחר" (סי' רס"ד סעי' ו'). ועיין שם במש"ב ( ס"ק כ"ג) שכיום נרות שלנו עדיפים משמן, עכ"ז '> מי שיכול להדליק בשמן זית, זה מצוה מן המובחר.
מצוות חלה גם על הקמח שמוסיפים
בדרך כלל כשאשה לשה בצק לצורך אפייה, על מנת שהוא לא ידבק היא מפזרת קמח על משטח העבודה (שיש שולחן וכדו'), ואם כן כשהיא מפרישה חלה היא אינה מחשיבה את כמות הקמח שהוסיפה . כתוב שו"ע וכן כותב הבא"ח : "כשעורכים את הלוח עורכים אותו עם מעט קמח כדי שלא תדבק העיסה בלוח ובידיים, וצריך לכוון שמפרישים חלה שתהא דעתו על הקמח ההוא הנדבק בעיסה" דהיינו, האשה צריכה לכוון בעת הפרשת החלה שהיא גם כן על אותו קמח שפיזרה (עיין שו"ע סי' שכ"ז סעי' ב', ועיין כה"ח רמ"ב ס"ק כ"ה). הרב אומר בענין עוגות ושאר דברים שצריך להפריש מהם חלה אבל לא יברכו.
שיעור חלה
דעת החזו"א : 1200 גרם.
דעת הגר"ח נאה: 1666 גרם.
דעת הבא"ח : 2400 גרם.
למעשה, הרוצה להחמיר כחזו"א, יחמיר . מ – 1666 עד 2400 גרם – הספרדים (הנוהגים כבא"ח : מפרישים חלה בלי ברכה.
האשכנזים: מברכים.
הרמב"ם עשה את כל השיעורים עפ"י דרה"ם . ובזה הציל אותנו מלברר כמה כזית, כביצה, כרביעית וכדו' ברגע שהפך את המידה למשקל, זה נח יותר. יש מי שאומר: שהיום צריך להפריש חלה אחד ממ"ח של העיסה. וכותב הרב: שהיום לא נוהגים כן. אבל טוב לעשות כן פעם בשנה ( בא"ח שמיני ש"ש אות ג'). וכתב הרב חיד"א : לא שמענו שנהגו כן. מסופק אם הפרישו חלה הקונה ממקום שהוא מסופק אם הפרישו חלה או לא, יכול להפריש חתיכה מהלחם בלי ברכה. שכח להפריש חלה
אשה שעשתה בצק בע"ש ושכחה להפריש חלה: בחוץ לארץ – אוכלים בשבת ומניחין חתיכה אחת בצד שממנה יפרישו חלה במוצאי שבת. אבל בארץ ישראל – אם לא הפריש חלה בערב שבת, אפילו אם הקמח הוא מחו"ל – לא יאכל ממנה. ועל כן, בזמנם היה כתוב על החבילות מצות "לא הופרש חלה", אבל כיום כתוב על כל חבילות המצות 'הופרש חלה כדין'. ואם הגיע אדם בערב פסח ורואה שכתוב על המצהו שמורה :לא הופרש חלה", מה יעשה ? יש מי שאומר מכיון שמחשבתו היתה להפריש חלה, מחשבה מצטרפת למעשה, וניתן לעשות קולות. היה חכם אחד שבערב פסח היה אומר אני מפריש חלה על כל הבצק של אנשי העיר.
עשרה תקנות תיקן עזרא< כתוב בגמרא ( ב"ק פ"ב ע"א) : כשיהשוע בן נון נכנס לארץ הוא עשה תקנות מיוחדות שאם נכנס אדם לפרדס וטעה בדרכו ולא ידע לצאת ויש איזה ענף של עץ שמשם יכול לצאת יכול, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ ומותר לו לחתוך את הענף. ובא עזרא הסופר ותיקן עוד עשרה תקנות נוספות: " שקורין במנחה בשבת, וקורים בשני וחמישי (ועל זה שואלת הגמרא הרי משה רבנו תיקן זאת שכתבו "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים" ואין מים אלא תורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" ' ? ועונה: שמתחילת תקנו עולה אחד שקורא שלושה פסוקים או שלושה עולים וכל אחד ג' פסוקים, ובא עזרא ותיקן ג' עולים ועשרה פסוקים), ודנין בשני וחמישי, ומכבסים בחמישי בשבת ' ושתהא אשה חוגרת בסינר וכו '. דין כבוס מהו ? האם יש חיוב לכבס ביום ה' או אפשר לפני כן, האם יש חיוב ללבוש בשבת חולצה שכובסה או אפשר להשאיר חולצה משבת לשבת וכל עוד שהיא נקיה לא מכבסים שוב. למעשה, טוב ללבוש כל שבת חולצה ובגדים פנימיים מכובסים (אבל על חליפה לא מקפידים לכבס כל יום רביעי או חמישי כי בדרך כלל מכבסים אותה במכבסה אחת לכמה חודשים).
אסור לגדל כלב בביתו
וכתוב בהמשך הגמרא ( ב"ק פ"ג ע"א) : "ת"ר: לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה". דריש ר' דוסתאי דמן ברי 'ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל' – ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות, ואם חסר אחת והיתה >אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים ונבח בה כלב והפילה נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל". ומספרת הגמרא: "ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא ( אשה אחת עלתה לאפות בבית השכנים), נבח בה < כלבא , אמר לה מריה לא תיסתפי מיניה שקולי ניביה (אמר לה הבעלים של הכלב אל תפחדי ממנו שהוצאתי לו את השיניים) אמרה לו: שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד" (אין אתה מנחמני כלל, שכבר ברגע שנבח הכלב מרוב הבהלה הוולד נפל). ומכאן מוסר לעם ישראל, אנשים ונשים שלא יחששו להביא ילדים לעולם כי בזה מרבים השראת שכינה בישראל (וכ"ש שלא יעשו הפלה).
האם שורפים את החלה ?
הרמ"א כותב: המפריש חלה אסור לו לשורפה בתנור, כי החלה קדושה ואם ישרפנה שם כל התנור יהיה קדוש (עיין שו"ע יו"ד סי שכ"ב בסופו). אומר הרב 'זבחי צדק': אנן סהדי, שהמפריש חלה מפריש יותר עשרה גרם מהחלה, שהיינו מה שנבלע בתנור זה אותו י' גרם שאינו חלה, דאם לא כן יש לעשות לו מקום מיוחד.
עיסה לבישול או טיגון
סופגניותכתוב : "העושה עיסה כדי לבשלה או לטגנה (כגון מקרונים או סופגניות) מפריש ממנה חלה בלא ברכה. ואם רוצים לאפות ממנה קצת לעשות מזה לחם, מפרישים עם ברכה".
הפרשת חלה בברכה רק מעיסה
שנילושה באחד מ – ז' משקים כדי להפריש חלה בברכה מעיסה, יש ללוש אותה עם מים או חלב או דבש דבורים או יין או שמן זית. כיום ברוב המיצים יש מים, ואת רוב החיטים שמים במים והם מוכשרים לקבל טומאה. אבל אם לש את העיסה במיץ תפוחי זהב אמיתי, והחיטה לא מוכשרת לקבל טומאה היינו שלא הרטיבו אותה, יפריש חלה בלי ברכה, ולא ישרוף אותה אלא < יניחנה להתייבש כאבן (עיין שו"ע סי' שכ"ט סעי' ט', י'). הרב אומר: "אם לש עיסה בחלב בלבד בלא מים יש פלוגתא, לכן יפריש מזה בלא ברכה".
חלה מתוקה
הקונה חלה או עוגה וטועם בחלה מעט טעם מתיקות – אם הוא ספרדי: מברך "בורא מיני מזונות". אשכנזי: מברך "המוציא". ואם טועם הרבה מתיקות: בין אשכנזי ובין ספרדי מברך "מזונות" (עיין שו"ע > סי' קס"ח סעי' ז', ומש"ב וכה"ח שם). אבל אם אכל שיעור של 160 גרם, וי"א 240 גרם – מברך "המוציא", וברכת המזון. ועל כן כתוב שלכתחילה לא יאכל "מזונות" אפויים בשיעור שבין 160 ל – 240 גרם, כדי שלא יכנס לספק ברכת המזון.
כי ישנה מחלוקת בין רש"י לרמב"ם :
דעת רש"י: 4 ביצים, דהיינו 240 גרם ודעת < הרמב"ם : 3 ביצים, דהיינו 160 גרם (ובכדי לזכור את הדעות הללו אמרו רמז בדבר, רש"י שמו שלמה – ד' אותיות רמז ל – ד' ביצים. ואילו הרמב"ם שמו משה – ג' אותיות דהיינו ג' ביצים). טוב שאדם ילמד היטב הלכות חלה בשו"ע יו"ד סי' שכ"ב, וכן בבא"ח פרשת צו – ש"ר , ופרשת שמיני – ש"ש. ויש לדעת שמצות חלה חשובה מאד וכשיבוא המשיח נצטרך להפריש חלה מדאורייתא ולתת אותה לכהן, ויהי רצון שנזכה לקיים זאת בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
