המנורה במשכן ובמקדש, נרות שבת

תקציר

• הגאון המקובל רבי יצחק אלפייא זצ"ל (שהוא כידוע מיסד ומפרסם את 'תענית דיבור' בימי השובבי"ם) עשה סדרים מיוחדים בקונטרס היחיאלי, והוא כותב בהקדמתו שצריך לעשות סעודה לכל חינוך, כגון חינוך הבית או חנוכת בית הכנסת וכדומה. והוא כותב שם שהסעודה שעושים כל ליל שבת הוא בעבור החינוך שעושים ביום שישי, שהוא ההתחלה והבסיס של השבת, לפי שהקב"ה גמר את מלאכת בריאת העולם ביום שישי, ונח ביום שבת. וכיון שאי אפשר לעשות סעודה ביום ששי, על כן עושים סעודה בליל שבת. ומכאן עלינו ללמוד כמה אדם צריך לשמוח ולהתקדש בכל התחלה של מצוה שהוא מקיים, ובפרט בחינוך הבנים לתורה וליראת שמים.
• נחלקו הראשונים אם הדלקת המנורה צריכה להיות על ידי כהנים דוקא או אפילו על ידי ישראל. לדעת רוב הפוסקים הדלקת המנורה היא על ידי כהנים ואפילו על ידי כהן הדיוט, אבל לדעת הרמב"ם הדלקת המנורה כשרה בזר, ואל תתפלא שזר לא יכול להכנס להדליק, כי אפשר שהיו מוציאים את המנורה לעזרה ושם היה הישראל מדליק את המנורה ואחרי כן היו מכניסים אותה בחזרה. ולפי זה קשה במה מנחם הקב"ה את אהרן הכהן ששלו גדולה משל הנשיאים, והרי כל זר יכול להדליק את המנורה? אלא הביאור הוא ממה שכותב רש"י שהוא "מדליק ומטיב את הנרות", כלומר שהמעלה של הכהנים במנורה היתה לא רק בהדלקה בלבד אלא גם בהכנת המנורה, בניקוי הנרות והכנתם להדלקה, ואת זה לא היה נותן אהרן הכהן לזרים לעשות, אלא היה מוציא להם את המנורה מוכנה להדלקה, ועל זה אמר לו הקב"ה "שלך גדולה משלהם". מכאן עלינו ללמוד שלא רק המצוה היא חשובה, אלא גם ההכנה ומכשירי המצוה הם בעלי מעלה ועוצמה, ולא יאמר אדם שאת ההכנה יעשו אחרים והוא לא יעשה את המצוה אלא "מן המוכן", אלא ירוץ גם להכנת המצוות.
• צריכה כל אשה לדעת שבזמן שהיא מדליקה נרות שבת היא יכולה להתפלל על עצמה, על בעלה וילדיה, וטוב שתתפלל גם על כל עם ישראל שיהיה להם כל טוב וברכה והצלחה, לפי שאותו הזמן הוא עת רצון.
• לעיתים מתארחים כמה זוגות אצל משפחה אחת, או הבנים הנשואים באים להוריהם או שמתארחים בבית מלון – כיצד ינהגו בהדלקת נרות שבת? כתב השו"ע וז"ל (רסג ס"ח): "ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד – י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. הגה, אבל אנו אין נוהגין כן".ולמעשה, לדעת הספרדים – אם כולם מדליקים באותו מקום, לא יברכו על ההדלקה אלא המדלקת תחילה. ולדעת האשכנזים – יכולות כל הנשים לברך באותו המקום ואפילו יכולות להדליק ולברך על הנרות שבאותו הפמוט עצמו (במידה ויש בו מספיק קנים).

  בית מלון – בדרך כלל הנהלת המלון אינה מרשה להדליק נרות בחדרים מטעמי בטיחות, ומקצים מקום בלובי המלון וכדו' שבו כל הנשים מדליקות. ושם רק בנות אשכנז תוכלנה לברך, אבל בנות ספרד לא תברכנה כדעת מרן. ומ"מ אם ספרדים מתארחים ומקבלים חדר נפרד, יכולות להדליק בו ולברך על הנרות, אם בעלי המלון מרשים.

שיעור מלא

דיני הדלקת נרות שבת

מדוע חלשה דעתו של אהרן ?

ויש להבין, מדוע חלשה דעתו של אהרן הכהן מכך שלא הקריב קרבן בחנוכת המזבח, והרי הקרבת כל הקרבנות נמסרה לכהנים, בין ציבור ובין יחיד, בין בימות החול ובין בשבתות וחגים, כולל קרבנות הנשיאים?  אלא שהוא רצה לקבל גם חלק ב'חינוך' המשכן, כי ה"חינוך" הוא היסוד וההתחלה, וכל יסוד הוא דבר שיש בו מעלה וחשיבות מיוחדת, הקובעת את מהות ועוצמת הקדושה להמשך, ומשום כך חלשה דעתו. ראה הקדוש ברוך הוא שחשקה נפשו ביותר לקבל חלק בחינוך וביסוד, ונתן לו את חנוכת המנורה, היינו הדלקתה.

הגאון המקובל רבי יצחק אלפייא זצ"ל (שהוא כידוע מיסד ומפרסם את 'תענית דיבור' בימי השובבי"ם) עשה סדרים מיוחדים בקונטרס היחיאלי, והוא כותב בהקדמתו שצריך לעשות סעודה לכל חינוך, כגון חינוך הבית או חנוכת בית הכנסת וכדומה. והוא כותב שם שהסעודה שעושים כל ליל שבת הוא בעבור החינוך שעושים ביום שישי, שהוא ההתחלה והבסיס של השבת, לפי שהקב"ה גמר את מלאכת בריאת העולם ביום שישי, ונח ביום שבת. וכיון שאי אפשר לעשות סעודה ביום ששי, על כן עושים סעודה בליל שבת. ומכאן עלינו ללמוד כמה אדם צריך לשמוח ולהתקדש בכל התחלה של מצוה שהוא מקיים, ובפרט בחינוך הבנים לתורה וליראת שמים.

שלך גדולה משלהם – נרות חנוכה וברכת כהנים

הקב"ה מנחם את אהרן הכהן ואומר לו "שלך גדולה משלהם". מבאר הרמב"ן שאין הכוונה  על הדלקת הנרות שבבית המקדש אלא על הדלקת נרות חנוכה, לפי שהדלקת הנרות שבמנורה לא קיימת אלא כשבית המקדש קיים, אבל כאשר אינו קיים, בטלה הדלקת המנורה, אבל הדלקת נרות חנוכה קיימת לעולם – וגם רומז הדבר  על הברכות שהכהנים מברכים לעולם גם אחרי שנחרב בית המקדש. וז"ל הרמב"ן: "ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל. וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו – וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם", עכ"ל. וכ"כ באוה"ח הקדוש.

"לעשות רצונך אלוהי חפצתי"

על הפסוק "ויעש כן אהרן", אומרים חז"ל ומובא ברש"י (פרק ח' פסוק ג') "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". המפרשים שואלים מה חידוש יש בדבר הזה, וכי יעלה על הדעת שאפשר לשנות ממה שציוה הקב"ה? וכי משום שעשה את מה שמוטל עליו לעשות מגיע לו שבח ותהילה (ואדרבה, אילו היה משנה היה נענש)?  ורבו הפירושים על שאלה זו.

כותב בעל אוה"ח הקדוש על פסוק זה "ויעש כן אהרון" (פרק ח' פסוק ג'): " צריך לדעת למה הוצרך לומר אל מול פני" וכו', ובסוף דבריו כתב: "גם רמז באומרו כאשר צוה ה' את משה – להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה' אלא לצד עשות מצות ה', על דרך אומרו (תהלים מ, ט) לעשות רצונך אלהי חפצתי". אהרן הכהן לא התגאה במה שעשה, אלא כל כוונתו היתה לשם שמים בלבד. ובד"כ כשאדם עושה דבר חשוב, הוא מתמלא בהרגשה טובה ובשביעות רצון. אבל אהרן הכהן עשה את הכל אך ורק כציווי הבורא, וזהו שכתוב 'ויעש כן אהרן'.

עוד ביארו בעלי המוסר, שבכל יום ויום הדליק אהרון הכהן את המנורה בחשק והתלהבות כמו בפעם הראשונה. למשל, כשאדם מקיים מצוות סוכה או מצוות לולב, ביום הראשון התלהבותו גדולה מאד, אבל ביום הושענא רבה נגמרה אצלו ההתלהבות של הקדושה. או נער בר מצוה שמניח תפילין בפעם הראשונה חשקו והתלהבותו גדולים עד מאד, אבל אט אט כשמזדקן חשקו יורד. אבל אצל אהרון הכהן חשקו והתלהבותו לא דעכו, וזהו שלא שינה – שבכל יום ויום היה זה

כבפעם הראשונה.

מעלת הכשר המצוה

נחלקו הראשונים אם הדלקת המנורה צריכה להיות על ידי כהנים דוקא או אפילו על ידי ישראל. לדעת רוב הפוסקים הדלקת המנורה היא על ידי כהנים ואפילו על ידי כהן הדיוט, אבל לדעת הרמב"ם הדלקת המנורה כשרה בזר, ואל תתפלא שזר לא יכול להכנס להדליק, כי אפשר שהיו מוציאים את המנורה לעזרה ושם היה הישראל מדליק את המנורה ואחרי כן היו מכניסים אותה בחזרה. ולפי זה קשה במה מנחם הקב"ה את אהרן הכהן ששלו גדולה משל הנשיאים, והרי כל זר יכול להדליק את המנורה? אלא הביאור הוא ממה שכותב רש"י שהוא "מדליק ומטיב את הנרות", כלומר שהמעלה של הכהנים במנורה היתה לא רק בהדלקה בלבד אלא גם בהכנת המנורה, בניקוי הנרות והכנתם להדלקה, ואת זה לא היה נותן אהרן הכהן לזרים לעשות, אלא היה מוציא להם את המנורה מוכנה להדלקה, ועל זה אמר לו הקב"ה "שלך גדולה משלהם". מכאן עלינו ללמוד שלא רק המצוה היא חשובה, אלא גם ההכנה ומכשירי המצוה הם בעלי מעלה ועוצמה, ולא יאמר אדם שאת ההכנה יעשו אחרים והוא לא יעשה את המצוה אלא "מן המוכן", אלא ירוץ גם להכנת המצוות.

אופן הדלקת נרות שבת

כתוב בפסוק "בהעלתך את הנרות" וביאר רש"י וז"ל: "בהעלתך – על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" עכ"ל. מכאן למדו שגם  בנרות שבת ונרות חנוכה צריך להדליק באופן שתהא השלהבת עולה  מאליה ולא על ידי דבר אחר.

בנרות שעווה רגילים הפתילה ארוכה, ובעת ההדלקה השלהבת יורדת מעצמה עד לפראפין של הנר,דהיינו, הנר דולק מעצמו, ועל כן האשה צריכה להניח ידה עד שתגיע למקום הנר כדי שתהא השלהבת עולה מאליה.

גם ב"נרונים" שמצויים כיום, יש פתילה בולטת, וצריך להמתין  עד שתגיע השלהבת לפרפין שבנרון.

וגם מי שמדליק בשמן זית אינו מעלה את הלהבה בשמן בשעת ההדלקה, כיון שהאש אוחזת בשעוה שעל הפתילה ורק לאחר זמן שואבת הפתילה מן השמן – ועל כן יש לאחוז בלהבת הגפרור מעט זמן עד שהשעווה שע"ג הפתילה תימס, והשמן ישאב לפתילה, שאז הוא מדליק בשמן עצמו.

טוב  שהבעל יכין את הנרות וידביק אותם או את פתילות השמן (בא"ח שם ו'. ועיין לכה"ח סי' רס"ג ס"ק כ', כ"א, שלפי שער הכוונות על הבעל להכין את הנרות).

בהלכה מובא שצריך להדליק ולכבות את הפתילה מע"ש, כדי שיהא לאשה קל להדליקה, והאש תיתפס מיד, וזו מצוה על הבעל. וז"ל השו"ע (רסד ס"ט): "נהגו להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת ותאחז בה האור יפה" (ובנרות שלנו אם ידליק ויכבה יהא קשה להדליק שוב).

ממתי אפשר לקבל שבת

הפעלת שעון הקיץ מהווה בעיה אצל לא מעט משפחות, באשר הם רוצים שבשולחן שבת ישבו הילדים וישירו שירי שבת עם כולם, וגם רוצים לשתף אותם באמירת חידושים על פרשת השבוע אותם למדו במהלך השבוע וכדומה, אבל השעה המאוחרת גורמת להם עייפות וההפסד גדול. על כן, יש מקומות בהם מתפללים מוקדם, באופן שכשאחרים רק בדרכם לתפלת מנחה בערב שבת, הללו כבר מיסבים לשולחן שבת והילדים עדיין ערניים. דבר זה טוב הוא, אלא שצריכים להזהר בכמה פרטים חשובים המובאים בהלכה. וז"ל מרן בשו"ע (סי' רס"ג ס"ד): "לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת; וגם לא יאחר. ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה. הגה, ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת" עכ"ל  (ועיין שם למש"ב ולכה"ח, ועיין לכה"ח שם ס"ק ל', לא, לב).

נמצינו למדים שני דינים חשובים: האחד, שצריך להזהר להדליק את הנר בזמן שמקבל עליו את השבת, ולא להקדים את הדלקתו לפני שמקבל שבת בעוד היום גדול, כיון שאז לא  ניכר שמדליק את הנר לכבוד שבת. והדין השני הוא, שאין לקבל שבת יותר משעה ורבע לפני השקיעה, שהוא זמן פלג המנחה. זמני שעות השבת: הם לפי שעון קיץ. שקיעה: 19:43. פלג המנחה (75 דקות קודם): 18:28. לא ניתן לקבל את השבת ולהדליק נרות שבת לפני כן (היינו לפני 18:28 לפי השעון החדש. ועיין לשו"ע סי' רס"ג סעי' ד' ולחונים עליו).

התפלל מוקדם אימתי אשתו מדלקת?

יש דין בהלכה כשהיישוב מקבלים את השבת בתפילה (באמירת מזמור שיר ליום השבת או לכה דודי), זה מחייב את האנשים הפרטיים כקבלת שבת למרות שהם לא קיבלו בפועל. דין זה שייך ביישובים קטנים או מאוחדים שיש בהם בית כנסת אחד לכולם, אזי כולם כפופים לקבלת השבת של הציבור בתפלה. הנ"מ בזה היא, אם אדם הולך להתפלל מוקדם בערב שבת (בפלג המנחה), ואשתו מתעכבת מלהדליק נרות שבת עד זמן קבלת שבת כמופיע בלוח, היא אינה רשאית להדליק את הנרות אלא צריכה להדליק לפני שיקבלו שבת במנין שבעלה מתפלל. שדין זה הוא כמו הדין של יישוב אחד שכולם כפופים אליו (עיין לשו"ע סי' רס"ג סעי' י"ב).

קבלת שבת בירושלים

מנהג ירושלים להקדים ומדליקים כ- 40 דקות לפני השקיעה (בשונה משאר מקומות בארץ שמקילים להדליק 20 – 25 דקות לפני השקיעה), והטעם לכך הוא משום ששאר יישובים בארץ בנויים במישור והשקיעה שם שווה בכל מקום, אבל ירושלים כולה הרים, ובפרט היום שיש ערבוביא של בניינים גבוהים לצד בתים נמוכים, והשקיעה אינה שווה בכל מקום ומקום. על כן הנהיגו זמן מוקדם השווה לכולם, ואין לשנות. וזאת מלבד דין של תוספת שבת שחשוב עד מאד ומעלתו עצומה.

זמן ההדלקה

למדנו לעיל שאין לקבל את השבת יותר מ-75 דקות לפני השקיעה, כלומר כיום לא לפני השעה      18:28 לפי אופק ירושלים. אשה  הרוצה לקבל את השבת מוקדם, כגון שרוצה ללכת לבית הכנסת שם מתפללים עם פלג המנחה, או שחל ליל טבילתה בערב שבת ועליה לצאת מביתה מוקדם – יכולה להדליק ולברך מפלג המנחה דהיינו שעה ורבע (זמניות) לפני השקיעה, ולא לפני כן.  ואם צריכה לצאת מוקדם יותר ואינה יכולה להדליק אף בזמן פלג המנחה – תבקש מבעלה שידליק במקומה בזמן הרגיל (עייןלכה"ח רס"ג, ל"ז). וכן יכולה לעשות תנאי שאינה מקבלת שבת עד זמן כך וכך. וכל זה בשעת הדחק או אם צריכה לנסוע למקום הטבילה.

הדלקה של אורחים בבית או בבית מלון

לעיתים מתארחים כמה זוגות אצל משפחה אחת, או הבנים הנשואים באים להוריהם או שמתארחים בבית מלון – כיצד ינהגו בהדלקת נרות שבת? כתב השו"ע וז"ל (רסג ס"ח): "ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד – י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. הגה, אבל אנו אין נוהגין כן".

ולמעשה, לדעת הספרדים – אם כולם מדליקים באותו מקום, לא יברכו על ההדלקה אלא המדלקת תחילה. ולדעת האשכנזים – יכולות כל הנשים לברך באותו המקום ואפילו יכולות להדליק ולברך על הנרות שבאותו הפמוט עצמו (במידה ויש בו מספיק קנים).

בית מלון – בדרך כלל הנהלת המלון אינה מרשה להדליק נרות בחדרים מטעמי בטיחות, ומקצים מקום בלובי המלון וכדו' שבו כל הנשים מדליקות. ושם רק בנות אשכנז תוכלנה לברך, אבל בנות ספרד לא תברכנה כדעת מרן. ומ"מ אם ספרדים מתארחים ומקבלים חדר נפרד, יכולות להדליק בו ולברך על הנרות, אם בעלי המלון מרשים.

ברכה על פנס כשמתארח בבית מלון

אם מתארחים בבית מלון  ולא מרשים להדליק נרות בחדרים, ובל אופן רוצה האשה להדליק בחדרה בברכה – יכולה לברך על פנס הפועל עם סוללות, וכיון שלעיתים אין הסוללה חזקה דיה ולא ידלק  הפנס עד שתגמר הסעודה,  על כן  היא צריכה להשאר בחדר עד שיחשיך ואז תהנה לאור הפנס, ואחר כך תוכל לצאת לחדר האוכל לסעוד סעודת שבת עם בעלה.

שמא תאמר אשה, שאם הולכת לבית מלון או מתארחת בבית אחר אינה צריכה כלל להקפיד על הדלקת נרות, ותסמוך על בעלת הבית, או שממילא יש אור גדול וחשמל, לא כן הוא, אלא צריך להקפיד מאוד בהדלקת נרות שבת בכל עת ובעל מצב, והטעם הוא משום שלום בית,  ועוד טעם כתב מרן הבא"ח שיש בזה עניין גדול על פי הסוד, ולכן צריך להקפיד בו מאוד גם אם יש חשמל וגם אם אחרות מדליקות (ועיין לבא"ח ש"ש פרשת נח אות ד').

הדלקת נרות בחג סוכות

יש החוששים להדליק נרות בסוכה מחשש דליקה וכדומה, ועל כן הנשים מדליקות את הנרות בבית, כי לכתחילה יש חיוב להדליק דוקא במקום אכילה, אלא שאפשר להדליק גם במקום סידור המאכלים ואפילו במקום שינה, העיקר שזה יהיה מקום שמשתמשים בו ונהנים לאורו – על כן אם האשה מדליקה בביתה תמתין שם עד שתחשך, ואז תוכל לרדת לסוכה ולהמתין שם לבעלה שיחזור מבית הכנסת. אבל לא תדליק ותרד להכין את הסוכה מבעוד יום כשעוד לא החשיך, כי אז לא נהנית לאור הנרות וקרובה ברכתה להיות לבטלה. ומכל מקום יש לדעת שלכתחילה יש להדליק את הנרות במקום אוכל, וכיום ניתן לקנות  מתקן זכוכית בו ניתן  להניח את הנרות ללא חשש.

הברכות

בעל הבא"ח מביא בשם בה"ג שבשעה שמדליקים נר של שבת מקבל המדליק את השבת ונאסר עליו לעשות כל מלאכה. ולפ"ז המדליקות הנרות לא מכבות יותר את הגפרור, כי כבר קיבלו את השבת. וי"א שאם האשה עושה תנאי שלא מקבלת את השבת עד שהחזן אומר "ברכו" (עד קבלת שבת של בית הכנסת) מועיל עכת"ד (עיין שם פרשת נח אות ח').

בערב שבת נהגו הנשים לעצום את עיניהן ולברך על הנרות אחר ההדלקה. ולאחר שתסיים הדלקת כל הנרות, תניח את הגפרור או הנר שבו הדליקה כדי שיכבה מאליו, תעצום עיניה ותברך, ומיד אחר הברכה תפתח עיניה ותראה זריחת אור הנרות והתפשטות אורן (עיין שם).

שמא תאמר שכבר נהגו בכל מקום לברך קודם ההדלקה, צריך לדעת שמרן הבא"ח כתב שיש עניין לעשות כסדר הזה על פי הסוד, ועל כן אין להרהר ואין לשנות.

בעת ההדלקה יש שעת רצון

צריכה כל אשה לדעת שבזמן שהיא מדליקה נרות שבת היא יכולה להתפלל על עצמה, על בעלה וילדיה, וטוב שתתפלל גם על כל עם ישראל שיהיה להם כל טוב וברכה והצלחה, לפי שאותו הזמן הוא עת רצון.

הדליקה ושכחה לברך

אם הדליקה נרות ושכחה לברך ונזכרה לאחר זמן שלא ברכה, יש אומרים שיכולה לברך כל זמן שרשאית להדליק, אבל אם כבר נכנסה שבת אינה יכולה עוד להדליק (ועיין לכה"ח סי' רס"ג ס"ק ל"ו שהביא ממג"א ס"ק י"א, וכן את סברת אליה רבה).

מזוזה "אלקטרונית"

יהודי אחד בצרפת המציא מזוזה עם בית מזוזה שיש בו מגע אלקטרוני, וכשמניחים את היד על הבית הוא מפעיל הקלטה המשמיעה "שמע ישראל" ו-"ה' הוא האלקים", והוא רצה להרויח בזה שגם אם יהודי לא מקפיד ללכת לבית הכנסת להתפלל (ל"ע), הוא יוכל לקבל עליו עול מלכות שמים באופן זה. אמרתי לו שהרעיון מצד עצמו הוא טוב, אלא שצריך להזהר שלא יופעל בשבת, והוא אמר לי שניתן לתכנת את זה שבשבת הוא יפסיק לפעול 24 שעות. אבל משאמרתי לו שגם בימים טובים צריך להפסיק את פעולתו למשך 48 שעות (בחו"ל יש שני ימים טובים), הוא אמר לי שזה לא אפשרי, אבל אולי אפשר לכתוב בגדול ליד הדלת שבימים אלו לא יגע במזוזה.

מזוזה מביאה לידי יראת שמים

לדעת הרמב"ם אסור לאדם לקחת מזוזה ולהתייחס אליה  כקמיע. אבל לחשוב שהיא שומרת דלתות ישראל, מותר. וז"ל  (בפ"ה מהלכות מזוזה הלכה ד'): "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".

ובפ"ו שם הלכה י"ג כתב: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם  המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

מה יקר ממרגלית יקרה ?

מסופר על ארטיבן, ששמע על רבי יהודה הנשיא שבאר"י שחכם גדול הוא ועשיר מאד, ורצה לשלוח לו מתנה יקרה, ונתן לו מרגלית שלא נמצא כמוה ליופי. שלח לו רבנו הקדוש מזוזה כשרה בנרתיק נאה. התרעם המלך מאד על המתנה, ושלח לרבנו: מה זאת עשית, אני שלחתי לך דבר שאין שווה לו בעולם, ואתה שולח לי דבר שאפשר לקנותו במטבע אחד. ענה לו רבי תשובה:  אתה שלחת לי דבר שעלי לשומרו, שלא יגנב, שהרי כל העולם שמע שהקיסר שלח לי מרגלית יקרה עד מאד ואצטרך לשמור עליה מגנבים, אבל אני שלחתי לך מזוזה שקובעים בפתח הבית והיא תשמור עליך גם כשאתה ישן (ירושלמי פאה פ"א דף ד' ע"א).

הקובע מזוזה צריך שיאמר קודם לכן 'לשם יחוד', וכדברי אוה"ח הקדוש 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי'. ולפני כל עשיית מצוה יאמר 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכנתיה'.

לשם יחוד קודם עשיית המצוה

הרב חיד"א כותב בספרו שצריך לומר 'לשם יחוד' בכל מצוה ומצוה.  ואח"כ הוא כותב שהיה רב גדול שטען כלפי זה וזלזל באמירת 'לשם יחוד' (עיין למחזיק ברכה ס' קל"א).

לשם יחוד קודם לבישת טלית ותפילין

לדעת הבא"ח וכן מובא ברוב הפוסקים: המתעטף בבוקר בטלית צריך לומר 'לשם יחוד' וה"ה בהנחת תפילין. ואם לא אמרו  או לא כיון, ואין פיו וליבו שוים – בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני,  יש ספק אם יצא יד"ח קיום המצוה. כי בטלית ובתפילין נאמר 'למען' –  יש לדעת לשם מה אנו מתעטפים בטלית, ומניחים תפילין, כדי לזכור יציאת מצרים ונסים ונפלאות שעשה ה' עמנו, ואני משעבד את הלב לה' יתברך שמו ויתעלה.

ולדעת הב"ח אם לא כיון צריך לחזור ולהניח תפילין ולהתפלל שוב פעם. אנו לא נוהגים כן, אבל לכתחילה יש לומר לשם  יחוד ולכוון באמירתו (עיין לשו"ע סי' ס' ולחונים עליו).

בסידור 'קול אליהו' מובא 'לשם יחוד' שקודם לבישת הטלית בעמוד 59. ולענין 'לשם יחוד' שקודם הנחת תפילין הדפסנו שני נוסחים, ארוך למי שיש זמן בידו, וכן נוסח מקוצר אם אין לו זמן (עמודים 63- 64). ואם אין לאדם זמן לומר 'לשם יחוד' לפחות יחשוב בהרהור (ועיין לבא"ח וירא אות א').

כתוב בבא"ח (ש"ש נח אות ד'): "אע"פ שאוכל ומקדש על הגג שאור הלבנה זורח על שולחנו מבערב, עכ"ז מדליקין נר שבת בברכה".

אם נבאר את דברי הבא"ח לזמנינו, לכאורה ניתן לשאול, אם יש חשמל לשם מה אני אברך להדליק נר של שבת, הרי אור החשמל מאיר ? אלא ממשיך שם הבא"ח וכותב: "יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית יש בו חיוב ע"פ הסוד כן העליתי בספרי הקדוש מקבציאל".

(ולדעת רש"י לאכול כשהנרות דולקים זה הידור מיוחד).

הדלקת נרות שבת – מצוה על האשה

מהדין החיוב להדליק נרות שווה לאיש ולאשה. אלא שהאשה מוזהרת ביותר כיון שהיא כיבתה אורו של עולם, וכן מכיון שהיא בעלת הבית ובקיאה בכל ענייני הבית.

והדלקת הנרות היא מצוה  וזכות ראשונית של האשה. ועל כן אם הבעל אומר לאשה את מדליקה כל שבת, אני רוצה להדליק בשבת זו, יכולה האשה לדרוש ממנו תשלום עבור מצוה זו.

ואין הבעל יכול להדליק את הנרות אלא אם אשתו אינה בבית או שאינה יכולה להדליק.

חינוך הבנות בהדלקת נרות

מנהג חב"ד ללמד את הבנות להדליק נרות שבת ושתברכנה. אנו מסכימים לחינוך הבנות בכך עם ברכה רק עד גיל שתים עשרה ויום אחד, אבל לאחר מכן לא תברכנה כיון שזו ברכה לבטלה.

דין יולדת וחולה בשבת

אדם שיודע שאשתו צריכה ללכת ואינו יודע מתי עת הלידה, טוב להכין מעש"ק כל מה שצריך לקחת אתו לבי"ח. ויכין כמה פתקאות שרשום בהם שם האשה ומס' תעודת הזהות, וכן שמו ות"ז שלו, כך שלא יצטרכו לכתוב בשבת  (האבן עזרא  היה  תמיד לועג לקראים, הם היו אומרים שאסור לאדם להתחתן בליל שבת –  בחריש ובקציר תשבות. אמר האב"ע בחריש – החרשנו, ובקציר – תקצרנה ימיהם, הכיצד ידע אדם את תלד אשתו בשבת אם לאו).

ביולדת יש דין מיוחד שנקרא 'יתובי דעתה' (שמותר לעשות לה כל צרכיה בשבת כדי שתתיישב דעתה ולא תבא חלילה לידי סכנה). ועל כן , אם למשל היא גרה בשכונת 'עין כרם' והיא חפצה ללדת בבי"ח 'שערי צדק' – מותר לה לנסוע בשבת לבי"ח שבו היא רוצה ללדת, אע"פ שבשכונתה יש בי"ח אחר.

ולא עוד, אלא שאם למשל האשה גרה ליד בי"ח 'לניאדו' בנתניה ובו היא נרשמה ללידה, ובשבת היא התארחה בירושלים ותקפוה צירים בשבת, והיא רוצה ללדת בבי"ח 'לניאדו' –  מהדין מותר לה לנסוע ברכב. וטוב שהבעל לא ינהג ברכב שכיון שדעתו עליה עלול הוא להטרד וח"ו יקרה אסון, אלא יקח אדם אחר שינהג ברכב, או שיסעו ברכב הצלה של מד"א וכדו'.

ולמעשה, רצוי שהיולדת תהא קרובה למקום שרוצה ללדת. ואם היתה בשבת רחוקה ממקום שחפצה – מותר לה לנסוע לשם.

אבל סתם חולה שמעוניין בבי"ח מסוים –  אין מתחשבים בהעדפותיו אלא לוקחים אותו לבי"ח הקרוב.

הגמרא אומרת (בבא קמא פ"ה ע"א): "אסיא דמגן במגן מגן שוה" –  רופא שמרפא בחינם אינו שוה, אלא"כ מקובל לעבוד בהתנדבות. ועל כן אם למשל רופא דחף אדם אחד והלה נפל ושבר את רגלו והוא הלך לבית החולים וגיבסו לו את הרגל, ובקשו ממנו תשלום. הולך אותו אדם לרופא ואומר לו תשלם לי עבור ההוצאות של הריפוי. אומר לו הרופא יכולת לבא אלי ואני הייתי מטפל בך. עונה לו הלה:  דמית עלי כאריה שטורף, אתה הפלת אותי ומה לך לבא כעת ולרפאות אותי (עיין ב"ק דף פ"ה ע"א).

יהי רצון  קודם נטילת תרופה

כבר הזכרנו כמה פעמים שכשלוקח תרופה או הולך לרופא לא יחשוב שהם המרפאים, אלא ידע שהם רק שליחים. וקודם נטילת התרופה יאמר "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שיהיה עסק זה לי לרפואה ותרפאני רפואה שלמה ברוך רופא חולים, כי אל רופא חינם ונאמן אתה" (עיין ברכות דף ס' ע"א ושו"ע סי' ר"ל סעי' ד' ולמש"ב וכה"ח שם).

בסידור 'קול אליהו' כתבנו נוסח זה  בלי שם ומלכות (בעמוד 902),  אבל מהגמרא משמע שיש לומר עם שם ומלכות. כי כתוב "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם" (תהלים קז, כ), על דרך הרמז אמרו, לעיתים הרופא עייף והוא כותב מרשם שגוי לחולה, כיון שדעתו על חולה אחר, וכדורים אלו סכנה לחולה זה, לכן צריך להתפלל שתהיה רפואה זו לרפואתי.

גם הרופא חייב להתפלל בכל יום שלא יטעה ושיהיה שקול בעבודתו וירפא כדבעי. והרמב"ם חיבר נוסח תפילה לרופאים, ואומרים שכל הגויים משתמשים בנוסח זה.

אסור לגעת בנר שברכו עליו

אמו של דודי הגאון הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת פורת יוסף, היתה צדקת ולמדנית גדולה, כי גדלה בבית הבא"ח ולמדה ממנו כל הנהגותיה. והיה לה נרות שבת בנברשת התלויה בתקרה עם שרשרת. בערב שבת אחד היא בקשה ממני שאשים לה שולחן ועליו כסא  כדי שהיא תוכל לעלות ולהדליק את נרות השבת. אמרתי לה אני אוריד לך את המנורה הזו ואת תדליקי. אמרה לי: לא. נכנס דודי ראש הישיבה ואני אמרתי לו 'ראה מה אמך עושה' (בבדיחותא).  ענה לי: אמא שלי עושה על פי מה שראתה אצל הבא"ח, ולכל דבר יש לה מקור. ועשיתי לה כבקשתה. לאחר כשבועיים היא באה והראתה לי את דברי השו"ע וכן בבא"ח שכתב  "אסור ליגע בנר שבת שברכו עליו אחר שהודלק מפני שהוקצה למצוותו אע"פ  שזה הנוגע לא קיבל שבת" (ש"ש נח, יג). נשים צדקניות של דור קודם, הן יותר טובות מהרבנים של היום (ועיין שם אות יד).

טלטול הנרות שעל השולחן במקום סכנה

אם האשה הדליקה נרות והם מונחים על השולחן,  וכיון שבאו להם אורחים ויש להם ילדים קטנים, חושש הבעל שמא יפלו הנרות – בכגון זה שיש חשש סכנה מותר לבעל לטלטל את הנרות למקום אחר או שיבקש משכנו, אבל לאשה אסור כיון שבהדלקתה קבלה שבת. ואם הבעל לא נמצא מותר לאשה לבקש מהשכן שטרם קיבל שבת.

טוב להשאיר בערב שבת אור דלוק באחד החדרים או במטבח, כדי שיוכל להשתמש שם למשל, לצורך תינוק, או במטבח כדי לשתות או ליטול ידיו אם קם כשעדיין חושך.  כי אם אדם שותה, אמנם השתיה נכנסת לגופו אבל גם העניים צריכות ליהנות. כמו שאמרו העם למשה "בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, ו). משה אומר אם אתם רוצים טעם בשר יש לכם במן. והם אומרים טעם בשר יש לנו, אבל אנו רוצים לראות בשר, ולא מן.

שמן זית מצוה מן המובחר

כתוב בשו"ע (סי' רס"ד סעי' ו'): שמן זית מצוה מן המובחר, ואם אין לו ידליק בשאר שמנים, ואם אין לו ידליק בנרות. וכתב  המש"ב (שם ס"ק כ"ג): "דבנר שלנו (שקורין סטרין) שצלול בודאי יותר מן השעוה ואינו רגיל להטות בו אפילו בחול זה עדיף מנר שעוה ואולי אף מכל השמנים דהרי בודאי לא אתי להטות".

אם האשה או הבעל אומרים שלשמן זית יש ריח רע ומפריע להם הדבר – ידליק בנרות, אבל לכתחילה טוב להדליק לפחות ב' נרות ראשונים בשמן זית. ולענין מספר הנרות יש הנוהגים להדליק שבעה נרות ויש שמונה, ויש כמנין בני הבית, וכל אשה תנהג כמנהגה. ותאמר שעושה כן בלי נדר, כי אם היא מתארחת במקום אחר בשבת אינה יכול להדליק הרבה נרות.

והגמרא אומרת כל מי שלוקח נר טוב לכבוד שבת זוכה לבנים תלמידי חכמים. מצוה זו בפרוטות וזוכה לבנים ת"ח (עיין למסכת שבת דף כ"ג ע"ב).

לא יקרא לאור הנר

אם רוצה ללמוד שניים מקרא ואחד תרגום בליל שבת ובני הבית ישנים – האם יכול לקרא או לא? הגמרא אומרת לא יקרא לאור הנר יחידי שמא יטה. ויש שאמרו שהיום אין חשש שמא יטה.  פעם היה מנורת חשמל שמדליקים  אותה ע"י משיכת חוט, ואז העוצמה שלה היתה 100 ואט, ואם רוצה להנמיך את העוצמה ל- 50 ואט היה מושך שוב בחוט, וכן הלאה ל – 25 וכו'.

ובכגון זה בודאי שיש שמא יטה, אבל במנורות של ימינו אין שמא יטה, אלא רק שמא ידליק או יכבה ועל כן וי"א שמותר לו לקרא שמו"ת לאור המנורה, וי"א אסור.

היו אומרים על מורנו ורבנו הרה"ג עזרא עטיה זצוק"ל שהיה יושב ולומד בליל שבת ואמו היתה שומרת עליו שלא יטה, מפני שהוא היה מעמיק בלימודו והיא הכירה בו שמתוך עמקותו  עלול הוא לשכוח ששבת ויבא להטות ולכן היתה שומרת עליו. כשנפטרה דברו עליה, ואני אמרתי שבשמירה שלה היא זכתה לגדל בן כזה.

אם פעם אחת בחייו בליל שבת קם בלילה ורצה להדליק את מתג החשמל, ולא הדליק – צריך להזהר מכאן והלאה, ולדאוג מערב שבת לשים על כל מתגי החשמל מדבקות או כפי שמצוי כיום מכסה פלסטיק שמותאם בדיוק לכיסוי מתגי החשמל.

ראש הישיבה היה מספר על שני חברים שלמדו בשבת (ידוע שסיפור זה מדבר על ראש הישיבה וחברו) ועל השולחן היתה מונחת מנורה 'למפה' של נפט, וזה אומר כך, וחברו אומר הרי יש גמרא ערוכה כנגד זה.  וקם החבר ולקח את המנורה בידו כדי להביא ספר מהספריה. משראה ראש הישיבה שפתאום נעשה  חושך, הרים את עיניו והנה הוא רואה את חברו אוחז במנורה, ואמר לו: "שבת". אמר לו החבר: אני רוצה להביא גמרא זבחים ולא שבת. אמר לו ראש הישיבה " היום שבת ". ומרוב הבהלה נפלה  המנורה מידו ונשברה.

יש אנשים שיש להם ליד מיטתם את מתג החשמל לכיבוי האור. ויש אנשים ל"ע שגם על ידם יש כפתור לכבות את הטלויזיה. ואדם צריך לישון מתוך דברי תורה ולא מתוך צפיה בדברים בטלים  או שמיעה ברדיו. ואם אינו מצליח להירדם יקרא שוב פעם קריאת שמע ואז  ושכבה וערבה שנתך או ישמע קלטת של דברי תורה. והסגולה הטובה ביותר להירדם  היא  ללמוד פרק משניות, ואז השטן מיד  יביא לו שינה.

אם לקח מנורת חשמל והכניסה בתוך כיסוי זכוכית, והניחה אפילו במקום גבוה – אעפ"כ אסור לו ללמוד יחידי כנגדה.

היה פעם יהודי ירא שמים שאני הייתי מחזיק אותו כעם הארץ, והוא היה בא קבוע לשיעורים. יום אחד הוא בא וסיפר לי שהוא בליל שבת קם בחצות לילה וגומר את כל התהלים. אמרתי לו אתה יודע את כל המזמורים בעל פה ? אמר לי: לא. אמרתי לו: א"כ  איך אתה קורא? אמר לי: יש פח שחתכוהו בצד אחד ובתוכו הכניסו מנורה , ומלמעלה היו שמים את החמין ואני יושב על יד זה וקורא. אמרתי לו: אסור לך לקרא לאור הנר יחידי.  שבת שלאחר מכן הוא מגיע לביכ"נ עצוב ומדוכא, שאלתי אותו לפשר עצבותו ואמר לי שלא קרא את התהלים כי החמרתי עליו. אמרתי לו כך ההלכה.  אחרי שבוע אני רואה אותו בשבת שמח וטוב לב ואמר לי אני קראתי את כל התהלים.  אמרתי לו איך עשית ? ענה לי: כל שבוע יש לי חשמל, ובשבת המנורה הזו מונחת על הרצפה ואני יושב כמו בט' באב על הרצפה, וא"כ  איך יעלה על הדעת שאני אטה, זה כבר אומר לי שהיום שבת. אמרתי לו כעת נצחתני.

בעל השו"ע כתב שאם אדם גנב בשבת או חילל שבת ואח"כ בא להיות עד בחתונה אנו מלמדים עליו זכות ואומרים שמא שכח שיום שבת הוא, ובדיעבד זה מועיל (עיין חו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ד). בזמנם היו המטבחים בצפת מחוץ לבית, והיו מטמינים  את האוכל בתנורים בחוץ. ופעם אחת בליל שבת באו גנבים וגנבו את כל סירי החמין של כל המשפחות, ונשנה הדבר כמה פעמים, עד ששמו שומרים שישמרו, וביום שבת אחד תפסו את הגנבים. והנה נתגלה שבכל חתונה גנבים אלו באים להיות עדים. אמר הב"י כעת אינכם יכולים לטעון שכחנו שהיום שבת שהרי החמין מעיד עליהם 'אני שבת' ועל כן פסל אותם לעדות.

בדור הקודם היו אנשים עמי ארצות, שהיו בקיאים ללמוד בכל יום ארבעה פרקים של משנה.

ויש אנשים למשל יודעים בע"פ 'אשת חיל' או 'במה מדליקין'. אבל אם יחול פסח בליל שבת ורוצה אדם לקרא את ההגדה של פסח לאור הנר, שהרי מי זוכר את כולה בע"פ, צריך הוא לשים שומר  על גביו  שלא יטה (אם הוא יחידי).

היה מנהג קדום שבמוצאי שבת אומר החזן בקול רם "אתה חוננתנו", כדי שאנשים לא ישכחו לאומרו. היה בית כנסת בשכונתנו שבו החזן היה מתפלל את כל העמידה בערבית של שבת בקול רם כדי להוציא את אלו שאינם יודעים להתפלל ידי חובה. ואני אמרתי להם די שישמעו את ברכת 'מעין שבע' כי  לדעת הקבלה זה כמו תפילת העמידה ויצאו יד"ח.

שכר בעולם הזה ולא רק בעולם הבא

לפעמים יצה"ר בא לאדם ואומר לו תלמד תורה, ולפעמים הוא מביא לו כל מיני הפרעות רק כדי שלא ילמד תורה. "ושמתם" סם חיים לכם, וסם המוות לאחרים.

הגמרא בע"ז (י"ט ע"ב)  מספרת על אותו רוכל שמכר סם חיי, וביקש רבי אבהו לראות איזה סגולה היא זו, והראה לו הרוכל את הפסוק בתהלים "מי האיש החפץ חיים" וכו', עד שהתפעל מאוד רבי אבהו ואמר שכל חייו לא הרגיש בזה. ומובא בשם החפץ חיים וכ"כ בעל הבא"ח: וקשה, וכי באמת לא הרגיש רבי אבהו בפסוק כל כך יסודי ומפורסם זה? לשם מה הרוכל פתח לו את ספר התהלים והראה לו את הפסוק ?אלא, שכשאמר לו אותו הרוכל את הדברים, הבין רבי אבהו שכל חייו חשב ששכר מצוות אינו אלא בעולם הבא, אבל בעולם הזה ליכא, עד שבא אותו הרוכל והראה לו שגם בעולם הזה יש שכר בקיום המצוות. וזהו "מי האיש החפץ חיים" – בעולם הזה, "לראות טוב" – בעולם הבא שכולו טוב.

אדם חושב שאם הוא מדבר לה"ר אזי בשמים יענישו אותו, ועד אז הוא יחזור בתשובה. מי האיש החפץ חיים בעולם הזה, כי עונשו של מי שמדבר לשון הרע הוא גם בעולם הזה. ומי שמדבר לשון הרע, גם עליו מדברים לה"ר.

ויה"ר שהקב"ה יזכה אותנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ונזכה אנחנו לקיים ואני זאת בריתי וסמיך ליה ובא לציון גואל אמן ואמן.