בימי שישי בהם הייתי מגיע אל הרב זצ"ל לאחר תפילת שחרית, היה זה בשעה שהוא היה קורא את המכתבים של האנשים הרבים שבאו לשאול עצה מפיו. אני הייתי שואל את שאלותי בעל-פה, אך לפעמים הייתי שואל בקול רם את השאלה, והאנשים שעמדו מסביב לא ידעו איך לעכל את השאלות.
באחד מימי השישי, בעודי ממתין לרב שיתפנה אלי, שמעתי סיפור שמישהו אחר סיפר קצת בקול. "הבאתי לפה את בת משפחתי שחוותה השבוע מוות קליני וראתה את הרב בבית-דין של מעלה", אמר האיש. הרב לא התרגש ממה ששמע. "היא רוצה לשאול כמה דברים את הרב", סיים הפונה. הרב יצא החוצה, שם המתינה לו אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, שלא נראתה כמי ששומרת תורה ומצוות. בן משפחתה שליווה אותה הציג אותה לרב וסיפר לו: "האישה הזאת אושפזה לפני כמה ימים בבית-חולים, היא לא הרגישה טוב, ופתאום מצבה הידרדר ברגע והיא נפטרה. אחרי שהרופאים קבעו את מותה והחתימו אותנו על כל הטפסים, הבחנו שהיא מתעוררת. היא סיפרה שהיא חוותה מוות קליני והגיעה לבית-דין של מעלה ושם רצו לקחת אותה".
האישה התרגשה לשמע הדברים, והחל משלב זה המשיכה בעצמה את הסיפור: "התחלתי לבכות. אמרתי להם שלא מזמן נולדה לי בת, ויש לי עוד בן. אני רוצה לגדל את הילדים שלי. אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו יתומים. אני מבקשת שייתנו לי עוד הזדמנות. אבל בשמָים לא הסכימו".
היא הסתכלה אל הרב ואמרה: "ופתאום אתה באת, פנית אליי ואמרת לי: 'אם תשמרי על צניעות, כיסוי ראש וכל מה שנצרך לאישה, את יכולה לרדת חזרה לעולם הזה. את מקבלת על עצמך?' ואני אמרתי לרב שכן, וקיבלתי זאת על עצמי כדי שאוכל לרדת חזרה למטה. ואז בשמים הכריזו שמכיוון שהרב אליהו אמר שאני יכולה לרדת, אז כך יהיה". הרב לא הכחיש.
"עכשיו באתי, כי אני רוצה שהרב יגיד לי מה לעשות", סיימה את דבריה.
"כבר אמרתי לך שם", הגיב הרב וסיים בקצרה, "תעשי מה שאמרתי לך". האישה הנהנה כמי שמקבלת עליה שוב את הדברים. ייתכן שבאה רק כדי לאשש את הדברים, לוודא כי לא דמיינה. זה לא היה דמיון, במו עיניי ואוזניי ראיתי ושמעתי את תגובתו של הרב, ונותרתי פעור פה.
(הראל חצרוני, הזוּלָה של חצרוני ou ישראל)
